ארכיון יומי: 23 במאי 2018


אמנון אלקבץ הפולמוס בשבת התם "ד בין ר? יעקב אבן־ צור מפאס לבין ר' שמואל אזאווי מסאלי

ובכן עמדו חכמי סאלי, רובם ככולם, וכתבו פסק ארוך להעבירו מהטבחות (מהשחיטה) ומהספרות, והכריזו לאסור יתר הבשר משחיטתו ולאסור הכלים, ושלחו פסקיהם לחכמי המדינות להסכים עמהם, וגם אנוכי נמניתי עמהם לדבר מצוה, וכתבתי פסק על זה… וכשנודע הדבר אל הטבח (השוחט) ההוא, עניין פסקי הבז', שלח לחכמים כתבים בדברי פיתויים והבלים… וגם שלח לאיש סודו אגרת לדבר עלי דברי דילטורין(דברי-גנאי, השמצות) לאמר, שמה שכתבתי עליו, היה מדרך התנגדות ושנאה… ומה שעשו, אלא בהתנגדות הנקראת בפיו 'אינטרס', ואני נאמן עלי הדיין שאין לי שום איבה ושנאה עליו, ולא הכרתיו ולא ראיתיו עד הנה. ואדרבא, הייתי מבקש צדדי זכות, ולא עלה בידי, כי דברי הפוסקים עמדו לנגדי… וכשראיתי שננעלו שערי הזכות בפני האיש הנז', שלחתי לו אגרת בתוכחות על עוון על אשר שלח בי יד לשונו, וכה כתבתי אליו: (כאן יעב״ץ מתפנה לכתוב אליו"תשבחות" בלשון סגי- נהור).

אילן אילן, במה אברכך/, ארוממך/, אודה שמך/, אסלסלך/, אשבחך/, אפארך/. בתחילה בפה רך… דכולהו שבחי דמרך אענה. אף אני ידעתי אדוני ידעתי/ כי במקום שאמרו להאריך, קצרתי/. ואחד מני אלף מעט מזעיר לא כביר משבחיך לא ספרתי/, כי מידותיך לא יכילם ספר, ואילו לדיו יהיו ימים/, ונמתחו בגווילים שמי מרומים/, וקני-סופר כל עצי רתמים/, אין די לכתוב קצת שורותינו רוב עוצם מפעליך העצומים/. ואם הקוראים בתחילת ההשקפה, יראה בעיניהם כי בשבחיך הפלגתי/, וגדלתי ורוממתי/, לא ידעו ולא יבינו, כי לפי האמת, הכל שריר וקיים… ומליצתם השמדת במיטב הארש, למטה לארץ היא יורדת. לא נכון לעשות כן לאדם כמוך… מעלין בקודש ולא מורידין. וכאשר האורחות עקלקלות והדרך עקלתון/, שנינו הכל הולך אחר התחתון/… אכן למחזיקים בעץ החיים ותומכיה מאושר/, אמר עם הספר ישוב באור ישר/.

לכן אמרתי אעלה בתמר המליצה, אוחזה בסנסיניה/, אתפסה בפארותיה/, ויהיו נא שדי חמדת הילולך פה נערכות/, כפי חולשת יכולתי במעשה שבכות/, ודברים בגו חק תוכות וחק יריכות/, וכבר הסכימה החכמה, כי אתה ככל אדם בעל בחירה מרצון/ללכת בכל אשר תחפוץ כפנימי כחיצון/לעלות או לרדת/ לכחור אבן-יקרה או גחלת אש יוקדת/ומגילתי זאת לא תזוז מחבבה/ הפוך בה והפוך בה דכולא בה/. והאי קרא סיפיה רישיה/, ורישיה סיפיה/ ונהרא מבריך מכיפיה.

יעב״ץ פונה לר' שמואל אזאווי ומבקשו שיקרא את "המגילה" (המכתם), מתחילתה לסופה, ושוב מסופה לתחילתה, ואז יתברך משפע אור על גדותיו. חשוב לציין שחרף אורכה של "המגילה", היא משופעת במלים עבריות תקניות שאינן חוזרות על עצמן. הדבר מורה על שליטתו במכמניה של השפה העברית, הן בתחבירה והן בדקדוקה. משום חשיבותה, אני מביא אותה כאן במלואה. "המגילה" נחלקת לחמשה טורים בני שמונה מלים בכל שורה, כפי שהובאה בספרו"לשון לימודים", כחלק מאגרתו הארוכה כפי שציינו לעיל. כדי לקרא את האגרת מהסוף להתחלה, כפי שנתבקש ר' שמואל אזאווי, יש להתחיל כך: "ידידינו אזאווי שמואל כבוS הרב גדול". ההמשך מתחיל מהמילה "אדם" והלאה, כלומר,"אדם רע, גם אוהב התרמית, ושונא העמית, ומתאב ההתנגדות, ומתעב החסידות וכו'. בכך הופך יעב״ץ את כל דברי ההלל בהם הוא מעטר את ר' אזאווי, לדברי קילוסין שליליים. זה היה כוחו, השפה, הכתיבה והחרוז. כל המכתב(האגרת), משתרע על פני שמונה עשר דפי- ספר, ארוג בפרוזה ובמליצה ומשופע בתיאור המעשה על כל היבטיו. הכעס הגדול של יעב״ץ מתמקד במילה "אינטרס" שבה מאשים אותו ר' אזאווי, שכביכול עניין פסילתו בעיניו, נובע מדבר שונה בתכלית ממה שהיה באמת.

"… גם הוגד לי מפי המגיד שעודך מסתולל ומתהולל להתעולל עלילות, ותמיד כל היום שמי מנואץ בפיך בהמולות, בתתך ברחובות קולות וקולי קולות, שלא כתבתי כן אלא מחמת 'אינטרס' ושנאה… ואסביר לך העניין בהקשות אליך קושייא אחרת, והיא שחכמי סאלי למה הוצרכו לשלוח לשאול לארצות אחרות? והרי לא נסתפקו בשום דבר… התורה אמרה 'אחרי רבים להטות'… לכן שלחו לחכמי המדינות להסיר מהם עקשות-פה ולזות שפתיים. הקילו עליך ונהגו עמך לפנים משורת הדין ממידת חסידותם. אבל בעניין איסור הכלים והעברתך מאומנותך, העבירו הדבר על הדין, דין תורה. זוהי הבנת הדברים לאמיתתן, שיודה בה כל הדובר אמת בלבבו. אכן מי שהוא 'איטרסיאדו', ודאי שיוכל להעמיס פירושים זרים לאחזוקי שקריה.

אמנם אשאלך והודיעני, מה תתי שיהא לי צד 'אינטרס' ושנאה עמך, ואני לא ראיתי פניך אפילו בחלום? גם מעולם לא הגיע כתבך אלי ולא כתבי אליך. ובשלמא יהא לך שנאה לאינטרס' עמי? כי זה דרכך, כסל לך, וכן הם מידותיך כפי שגילית בכתבך, וכן שגור בפי כל יודעך ומכריך… והנה מה שנראה לעניות דעתי להליץ עליך הוא שטעית ברמז הכתוב ד-יוהיה בית יעקב אשי, שחשבת נוטריקון המילה 'אש', הוא 'אינטרס שנאה', ולא כך דרשו דורשי רשומות, אלא 'אש', 'אהבת שלום… אתה גרמת שחשבתני כנבלה, ועל לובן שיני לא השגחת/ ובלשונך רוזנים לאין נתת/ שופטי ארץ כתוהו עשית/ ובמצנפת בית-דין צנפת/. וכל מה שכתבתי לא כתבתי אלא משלוש סיבות. א. לבל אהי כפוי טובה בנסתר. ב. לבעבור הראותך גודל אשמתך ולקיים בנגלה דיהוכיח תוכיח את עמיתך', ולא אטמון בחובי עוונך. ג. כי מדרכי קוני יש בזה דקרא קא צווח והלכת בדרכיו. 'עם חסיד תתחסד ועם עקש תתפתל', ולכן עניתי על מידותיך, על אשר קדמת אותי ב'לחם צערים' וב'מים זדונים׳ על לא חמם…

 ״ מכאן פונה יעב״ץ אל ר' אזאווי בלשון מפוייסת ומבקש ממנו שיראה בגילוי המוקדם של חילול ה' בהטרפות, דבר שבא להצילו מדינה של גהינם, ולכן מוטב שיבקש מחילה מלפני הקב״ה:

"… ועתה אחי, חייך אם ייטב בעיניך שיתחלל שם שמים על ידיך, כי מוטב לנו שתתהפך שלייתינו על פנינו ולא יתחלל שם שמים על ידך. כל שכן בהוצאת שם רע על הקהילה הקדושה שכל ימיה נתפטמה בדברים האסורים על ידך, רחמנא ליצלן. ובכן, אם בעל נפש אתה, תשמח ותגיל אף גילת ורנן שנגלה כתבך אלי, שאלמלא כן, היית נשאר שקוע בחטאך עד זיבולא בתרייתא (עד עד יציאת הזבל האחרונה). אכך, עתה בהתגלותו אלי, העירותיך משנתך. ויהי רצון שיכנסו דברי באזנך דמאי דאפשר לתקוני מתקנינן(דומה ואפשר שנתקנן). ואין כוונתי בזה חס ושלום שתכנע לפני, לשאול ממני מחילה וכדומה, כי אינני מרודפים אחרי הכבוד, אבל המבוקש ממך הוא שתלך עם אלהיך, ועמוד סמוך להיכל קודשו, שלא בפני שום אדם, והכנע לפני בוראיך והתודה ותתחרט על מעשיך לפניו, וככה תאמר לו: 'אנא ה׳ חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך, והרע בעיניך עשיתי, ומעורכי הדיינין הייתי, ושוחדות קיבלתי, ועם גנבים חלקתי, ועל שבועת שוא עברתי, ונבלות לישראל האכלתי, ודברתי דופי בלבי ובמו פי'. וגם במכתב לאמר, 'וחשדתי בכשרים, והטחתי כנגדם דברים ואמרים מרים על לא חמס עשו. ואף גם זאת גדולה על כולן, שגרמתי להתחלל שמך הגדול ותורתך הקדושה, על ידי. ועתה ה׳ אלהים בושתי במעשי וחוזרני בתשובה שלימה לפניך, ומקבל על עצמי לבל אשוב בדרך הזה עודי.

ובזה ושב ורפא לך בסיעתא דשמיא. ואם ככה את עושה, הנה מעתה ומעכשיו, דלא אסמכתא, אומר בפה מלא 'מחול לך, מחול לך, מחול לך' על הנוגע אלי. ואם לא תשמע לעצתי, אני את נפשי הצלתי. נאום איש צעיר יעתר אל אלוה וירצהו, ובדרך מישור ינחהו, ובתשובה שלימה לפניו יושיבהו, ומלחם תורתו ויין סודותיה ישביעהו".         יעקב בכמוהר״ר ראובן

זצוללה״ה אבן-צור.

הבאתי כאן קטעים שונים כפי שנאמר לעיל, מאגרת ארוכה מאד, ואף זאת בדילוגים שונים. ע"פ סופם של דברי יעב״ץ, הוא אכן חיפש לשמור על השקט בקרב הרבנות. חכמתו זו עמדה לו בעת שניתק את ההתנצחות בעודה באיבה, ולא נודע לנו מה היה סופו של הפולמוס, האם ר׳ אזאווי המשיך לשמש בתפקיד שוחט ודיין, אם לאו. מכאן אנו למדים שגם בקרב הרבנים היו תמיד התנצחויות, בעיקר לגבי תפקידים שהתפנו ברבנות עליהם היו קופצים רבים. הדבר היה מביא לעתים לתחרות וקנאה, שהייתה הופכת לעתים לשנאה, והקשתה על קבלת החלטות בניהול התקין של הקהילה.

הדברים שהובאו לעיל, מבוססים על שניים מספריו של ר' יעקב אבן-צור, "משפט וצדקה ביעקב" (מוצב״י), ו״לשון לימודים".

הקהילה ותקנותיה- יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן

ר׳ רפאל אנקאווה (1848־1935) כתב, שבעירו סלא, וגם ברבאט, ׳מנהג אבותינו׳ שכאשר שני יהודים מתקוטטים ומכים זה את זה ובאים לבית הדין, הדיין אומר להם ילכו לקבול על דינכם לפני שר העיר הלא המרשל על הגוים, ולא הייתי יודע על מה סמכו דייני ישראל לומר להם׳(׳פעמוני זהבי, סי׳ כו).

בית הדין לא היה רשאי לדון בדיני נפשות. ר׳ יוסף בירדוגו ממכנאס נשאל מה דינו של יהודי ששכר גוי להרוג ישראל והרגו. תשובתו היתה שיש למוסרו למלכות (׳דברי יוסף׳, חו״ם, סי׳ שפא). גם במקרה של ניאוף קבע החכם, שאם בית הדין אינו מסוגל לבצע את הענישות שהזוג ראוי להן, רשאים לעשות זאת על ידי גויים.

מעורבות הממשל: בדרך כלל לא התערבו השלטונות במינוים של הדיינים, אלא אם היתה מחלוקת שחייבה זאת. בסכסוך בין יעב״ץ ובין ר׳ יעקב מלכא בפאס בשנת ת״ץ(1730) לגבי כהונת אב בית הדין בפאס, הוציא הראשון צו מהשלטונות האוסר על בן מלכא לכהן בדיינות בפאס (טולידאנו, ׳אוצר גנזים׳, עמי 60־61). ואמנם החכם עזב את פאס ונדד לתיטואן שבה כיהן בתור אב בית דין.

ב־1863 ביקש ראש הווזירים אלטייב אלימאני מאברהם קורקוס במוגדור, שיתערב להבאת סכסוך משפטי בין שני יהודים בפני בית הדין.

לאחר פטירתו של ר׳ שמואל עמאר במכנאס היו חילוקי דעות בדבר התאמתו של בנו ר׳ שלום לכהונת דיין. הסולטאן חסן הראשון ביקש את חוות דעתם של חכמי פאס ב־1890, ואלה אישרו כי הוא ראוי לכהונה, והוא קיבל מינוי מהסולטאן הנ״ל, ומיורשו עבד אלעזיז הרביעי ב־1896.

מינויו של הרב מרדכי בן ג'ו(1825־1917) בתור הרב הראשי של קהילת טנגייר ב־1855 אושר על ידי המושל המקומי, הקאיד בן עבאם

הקהילה ותקנותיה

הקהילה היהודית היא גוף דמוקרטי עצמאי ששורשיו במסורת ארצישראלית קדומה, כפי שניתן ללמוד מהמקורות הדנים ב'בני העיר' וזכויותיהם להחליט על סדרי האזרחים בעיר ולכפות על המיעוט את החלטת רוב האזרחים (מגילה פרק ד, משנה א, תוספתא בבא מציעא, פרק יא, הלכה יב). בניגוד למקובל בקהילות המגורשים במזרח התיכון, לא ידוע במרוקו על אסיפות קהל שהשתתפו בהן כל שכבות הציבור, כולל העניים. במרוקו ייצגו את הקהילה ׳נכבדי הקהילות׳, ׳הגדולים בפורעי המם׳, ׳טובי העירי, ׳יחידי סגולה; ׳אנשי המעמדי ומהם נבחרה ההנהגה. היתה זו אוליגרכיה של אזרחים נכבדים.

החכמים נתנו לגיטימציה לתפישה, שרוב איכותי המתבטא בחוכמה ובממון עדיף על רוב כמותי. ר׳ משה בן דניאל טולידאנו מפאס (1724־1773) כותב, ש'מנהג הקהילות בקבלת הש״ץ היא על פי רוב פורעי המם או קריאי העדה אפילו יש פסול קורבה ביניהם׳(׳השמים החדשים׳, חו״ם, סי' קכו). החכמים התנגדו למשאל, והתנו תנאי שכל החלטה תתקבל תוך כדי דיון.

קהילות קשטיליה

מגורשי ספרד ארגנו את קהילותיהם במרוקו לפי הסדרים והתקנות שהיו נהוגים בקשטיליה. שנתיים אחרי הגירוש (רנ״ד 1494) כבר התקינו חכמי פאס תקנות, ובדורות הבאים הוסיפו עליהן, באישורם של הנגידים וטובי העיר. רוב הקהילות במרוקו קיבלו עליהן את המסורת הספרדית, ואת התקנות של פאס, חוץ מה'תושבים, הוותיקים, בייחוד בתפילאלת וסביבתה שבדרום. גם במראכש היו משפחות שמסורת היתושבים, נשמרה על ידיהן במשך דורות.

התקנות שתוקנו בפאם עד 1753 רוכזו על ידי ר׳ אברהם אנקאווא מסלא בספר ׳כרם חמר׳, ח״ב, ליוורנו תרל״א. אלה מבוססות על עותק שנכתב על ידי יעב״ץ בתנ״ח (1698) וכן על קיצור התקנות שכתב ר׳ רפאל בירדוגו(1747־1822) בספרו ׳תורות אמת', מכנאס תרצ״ט. גם בספרו של ר׳ אברהם קוריאט, ׳ברית אבות׳, ליוורנו תרכ״ב, דפים עח־פ, הודפסו תקנות.

במאה ה־19 נוספו תקנות חדשות. התקנות של קהילת מכנאס משנת תקי״א (1751) עד תרע״ז (1917) פורסמו בירושלים בתשנ״ו, ויש מהן הדומות לאלה שתוקנו בפאס. הקדומות ביניהן נכתבו בלאדינו ותורגמו לעברית. ׳תקנות טוליטולה׳(טולידו), שגם עליהן הסתמכו חכמי מרוקו, נזכרות על ידי הרא״ש (ר׳ אשר בן יחיאל 1250־1327) בתשובותיו, כלל נה.

התקנות מקיפות תחומי חיים שונים, כמו סדרי הדין, הנהגה, נגד פנייה לערכאות של גויים, איסור מכירת יין לנוכרים, מסים, צדקה לעניי העיר ולארץ־ישראל, חינוך, אישות, צניעות נשים, ירושה, הגבלת מותרות בסעודות, ביגוד ותכשיטים, הגנת הדייר, נגד משחקי קוביה, נעילת חנויות בערב שבת ועוד.

קהילות פאם, מכנאס וצפרו

בין חכמי פאס ומכנאם היה שיתוף פעולה בקשר לתקנות. למשל, בתקנה שתוקנה על ידי חכמי פאס בשנת תצ״ב (1732) התבקשו חכמי מכנאס להסכים עמהם. חכמי פאם אישרו בתרנ״ה (1895) את התקנה של חכמי מכנאס בדבר הטלת גבילה על מצרכים (׳תקנות מכנאס׳, מסי גו). שבעים תקנות של קהילת צפרו בין השנים שפ״ב־תשי״ג(1622־1953) פורסמו על ידי הרב דוד עובדיה(׳קהלת צפרו׳, ירושלים תשל״ה).

הלגיטימיות ההלכתית של התקנות: חכמי ספרד ואשכנז בימי הביניים נתנו את האישור ההלכתי לתקנות. הרמב״ם כתב:

בית הדין הגדול בירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל. ועליהן הבטיחה התורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך (דברים יז, 11)… ואחד דברים שעשאום סייג לתורה לפי מה שהשעה צריכה והן הגזירות והתקנות והמנהגות. כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה. הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחוק הרת ולתקן העולם. (הלכות ממרים, פרק א, הלכות א־ב) המושג ׳תיקון העולם׳ מובנו האינטרס הציבורי.

הרשב״א (ר׳ שלמה בן אדרת, ברצלונה 1235־1310) אימץ הלכה זו ויישם אותה ־'זכותו של הקהל להתקין תקנות:

שורת הדין בהסכמת בני המדינה (העיר) כל שהרוב מסכימין ומתקנין ומקבלין עליהם אין משגיחין לדברי היחיד שרוב כל העיר ועיר אצל יחידיהם הם כבית דין הגדול אצל כל ישראל ואם גזרו הם גזירתם קיימת והעובר ענוש ייענש. (שו"ת רשב״א, חייה, סי׳ קכו)

כיון שלא היה בימיו בית דין גדול, הרי לקהילה היתה אותה סמכות, ואם רוב יחידי הקהילה החליטו להתקין תקנה, היא חייבה את המיעוט כאילו היתה זו החלטה של בית הדין הגדול.

במקורות אחרים משווים חכמים את תקנת הקהילות לאלו של הגאונים או של הנשיא.

חכמי אשכנז שקדמו לרשב״א נתנו לגיטימציה לתקנות הקהל בדיני ממונות, בהסתמך על הכלל התלמודי ׳הפקר בית דין הפקר׳. כך פסק רבינו גרשום (בערך 965־1020) בהקשר של תקנת הקהילות, כי בניגוד לדין התלמוד (בבא קמא, קיד, ע״א), מי שמוצא רכוש שאבד כתוצאה מטביעת ספינה חייב להחזירו לבעלים. אף על פי שהתורה זיכתה לו שהפקר בית דין הפקר, ואם תאמר כי אמרינן(מתי אנו אומרים) הפקר בית דין הפקר כגון שמאי והלל, אבל האידנא(עתה) לא, ליכא למימר הכי(אין לומר כך) דתנו רבנן וישלח ה׳ את ירובעל ואת בדן… ללמד שאפילו קל שבקלים ונתמנה פרנס על הציבור, הרי הוא כאביר שבאבירים(ראש השנה, כה, ע״ב).

הלכך מה שעשו הקהלות גזרתם גזרה. (תשובות רבינו גרשום, מהדי אידלברג, סי׳ סז)

חכמי מרוקו קיבלו את עמדות החכמים שקדמו להם, וקבעו שמותר לשנות הלכה לפי שעה בדיני ממונות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

מאי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר