אקדמות למדע היסטוריה – " מֻקַדִּמַה " – עבּד אל-רחמאן אִבּן ח'לדוּן.
المقدمة في علم التأريج
وهي الجزء الأول من كتاب العبر وديوان المبتدأ
والخبر في ايام العرب والعجم والبربر
تأليف عبد الرحمن ابن خلدون
היו שראו באבן ח׳לדון את מבשר ההשקפות של המאטריאליזם ההיסטורי. ואמנם אבן־ח׳לדון ומשנתו מצויות אצל אבן־ח׳לדון כמה מחשבות בתחום הכלכלי המזכירות את דבריהם של אבות הקומוניזם המודרני. החלק השני של ה׳מוקדימה׳ פותח במלים: ׳דע שההבדלים בין תנאי חייהם של קיבוצים אנושיים נובעים רק מן ההבדלים בדרכי הפרנסה שלהם׳. מארכס במבוא לספרו ׳ביקורת הכלכלה המדינית׳ כותב: ׳דרכי הייצור בחיים החומריים הם הקובעים בדרך כלל את התהליכים החברתיים, המדיניים והרוחניים׳.
גם בתורתו של אבן־ח׳לדון, כמו בתיאוריה הקומוניסטית, תקופת השפע חלה בעת ובעונה אחת עם התנוונותה של המדינה. אבן־ח׳לדון אף רואה בעבודה את מקורם של כל הכנסה וכל עושר. במקום אחד הוא אומר: ׳הרווחים הם ערך העבודה; אם העבודה מרובה, מתרבה הערך שהעובדים מפיקים ממנה, ובהכרח עולים רווחיהם. בפרק הראשון של החלק החמישי נידון רעיון זה בפרוטרוט. אך בניגוד למארכם ואנגלס, אין אבן־ח׳לדון משתית את כל תורתו החברתית על משנה כלכלית; יסוד השקפתו הוא סוציולוגי, והוא עוסק בבעיות כלכליות רק במידה מצומצמת, כשהן דרושות לדעתו להסברת תופעה חברתית. יתירה מזו: המשטר החברתי והכלכלי של תקופת אבן־ח׳לדון שונה כל כך מזה שבו צמחו ועליו ענו תורותיהם של מארכס ואנגלס, שאי־אפשר שתהא כאן הקבלה. מעמד־פועלים פרוליטארי – שהוא יסוד ותנאי מוקדם לתורת הקומוניזם – היה נעדר לחלוטין; וכן לא היה קיים ניגוד כדוגמת זה שבין הקיסר לאפיפיור, או שבין המדינה לכנסייה, ניגוד שטבע את חותמו על עיצוב החברה באירופה.
אבל אפשר שדברי אבן־ח׳לדון השפיעו במידת־מה על ניסוח מחשבתם של מארכס ואנגלס, לפחות מצדם ההיסטורי. סימון מעיר, כי ייתכן בהחלט שמארכס ואנגלס, שהיו מעוניינים בחידושי הספרות המקצועית במדעי החברה, ראו את התרגום הצרפתי של ה׳מוקדימה׳ מאת די־סלאן, שראה אור בשנות השישים של המאה שעברה; והוא מביא קטע זה מתוך מאמרו של אנגלס ׳לתולדות הנצרות הקדומה: ׳האיסלאם הוא דת הגזורה במיוחד לפי צורכיהם של בני המזרח, בייחוד של הערבים, כלומר של אוכלוסיה המורכבת מצד אחד מעירונים העוסקים במסחר ובמלאכה, ומצד אחר מבדווים נוודים. בהרכב זה טמון היסוד להתנגשות החוזרת ונשנית במחזוריות תקופתית: בני העיר מגיעים לעושר ולשפע, ומתרשלים בשמירת ׳החוק׳. הבדווים, שהם עניים ומשום כך מחמירים במידות, מסתכלים בעושרם ובהנאותיהם של בני העיר בעיני קנאה ותאווה. אחרי־כן הם מתלכדים בהנהגתו של נביא או ׳מהדי׳, כדי לייסר את הכופרים, להחזיר ליושנה את העטרה של כיבוד החוק הטקסי והאמונה הנכונה, ולקבל כשכר על כך את אוצרותיהם של הכופרים. כעבור מאה שנים הם עומדים כמובן באותו מקום שבו עמדו אותם הכופרים; יש צורך בטיהור מחודש של האמונה, מהדי חדש מופיע, והמשחק מתחיל מחדש. כל אלה הן תנועות הנובעות מגורמים כלכליים, המוסוות כתנועות דתיות, אך גם כשהן נוחלות ניצחון, הן מקיימות את התנאים הכלכליים הקודמים בלי לנגוע בהן. הכול נשאר אפוא כמו שהיה, וההתנגשות נעשית מחזורית׳. – הדמיון בין דברים אלה, בתוכנם ובניסוחם, לבין דבריו של אבן־ח׳לדון, גדול במידה מפתיעה.
סיכומו של דבר: בכל אחת מן ההשוואות הללו — אותן שהובאו לעיל ואחרות שלא הובאו — יש שמץ של אמת; אין ספק שיש הקבלות מרובות בין רעיונותיו של אבן- ח׳לדון ובין רעיונותיהם של הרבה סוציולוגים, הוגים מדיניים וחוקרי היסטוריוגראפיה בזמן החדש. בזכות הקבלות אלו ובזכות הנימה המודרנית של רעיונות מרובים ב׳מוקדימה׳, עשוי הקורא לשכוח לפעמים, במרוצת קריאתו, שהדברים נכתבו במאה הארבע-עשרה. אולם כל תורה חברתית והיסטורית צומחת על רקע התקופה והתרבות של בעליה. תורתו של אבן־ח׳לדון אינה יוצאת מכלל זה. ממילא אין היא יכולה להיות מקבילה בשלימותה לתורות שצמחו על קרקע התרבות האירופית של המאות האחרונות. אפילו ׳מבשרת׳ שלהן אינה יכולה להיות, בגלל הבדלי־המהות העמוקים שבין תרבויות אלו.
ה׳מוקדימה׳ וסגנונה
ה׳מוקדימה׳ היא, כפי שכבר נזכר לעיל, חלקו הראשון של ספר בן שלושה חלקים. תחילה ביקש אבן־ח׳לדון לכתוב רק את תולדותיהם של עמי האיסלאם בארצות המגרב. בהדרגה נתברר לו, שלמען השלימות יש צורך להקדים לכך את תולדות הערבים ועמי האיסלאם בארצות האיסלאם המזרחי, וכן את תולדות העמים שקדמו להם, מראשית הבריאה. תוך כדי כך בשלו במחשבתו רעיונותיו על טיבו של מהלך ההיסטוריה והגורמים המשפיעים עליו. וכך נוצר הספר הגדול הקרוי ׳ספר הלקחים׳, שתוכנו ומבנהו מוסברים על־ידי המחבר עצמו בסוף ׳הקדמת המחבר׳(עמ׳ 6).
הכינוי ׳מוקדימה׳, המציין את החלק הראשון של ׳ספר הלקחים׳ בתוספת ההקדמה שבראשו, שהיא הקדמה לכל חלקיו של הספר – נתקבל כבר בימי חייו של אבן־ ח׳לדון, כפי שמעיד המחבר עצמו במקום אחד בדברו על ׳הפרק השלישי של אקדמות אלה׳. תרגום שם הספר ללשונות אירופה במלה ׳פרוליגומינה׳ שורשו בהגדרת טיבו של הספר על־ידי המזרחן הצרפתי גארסן די־טאסי שכינהו בשם ׳האקדמות ההיסטוריות של אבן־ח׳לדון׳, בהערה קצרה שפירסם בשנת 1824 על אודות כתב־יד של ה׳מוקדימה׳ בספרייה המלכותית בפאריס.
ספר ה׳אקדמות׳ כתוב בפרוזה פשוטה למדי, ללא גינוני סגנון וקישוטים מלאכותיים מאותו סוג שסופרים ערביים רבים נוטים להתגנדר בהם. אבן־ח׳לדון קיים בעניין זה מה שדרש בפרק הקרוי ׳שירה ופרוזה׳: 'דרך־סגנון זו של פרוזה מחורזת, מן הראוי לעקור אותה מן התכתובת הרשמית, כי היא עומדת בסתירה אליה. כל הסממנים האלה, כגון שנינות־הלשון, עירבוב שחוק בדברים של כובד־ראש, הרחבת הדיבור בתיאורים, הבאת משלים ודימויים וביטויים מושאלים – כל אלה מותרים בשירה, אך אין כל צורך בהם בדיבור ענייני. ואמנם כתב אבן־ח׳לדון את המוקדימה בסגנון ענייני וחופשי מכל כבלי־צורה; רק ההקדמה (עמודים 7-1 בתרגומנו) כתובה בפרוזה מחורזת, ואף כאן ניכרת הנטייה לדייק בהבעת המחשבה ולא לגבב מלים סתם.
סגנונו של אבן־ח׳לדון טבוע בחותם אישי מיוחד. הוא אינו נגרר אחרי מטבעות־לשון שגורים, מן השירה והפרוזה הערבית העשירה, שיש בהם לעתים קרובות כדי לפתות את הכותב לשעבד את הרעיון למטבע־הלשון, אלא הוא יוצר לו מטבעות־ לשון משלו. סגנונו – כך מגדיר גיבּ — ׳הוא מלא־חיים, ישיר, רבגוני, מלא דימויים מבריקים, חזק בביטוייו ושמח באמריו. זרם רעיונותיו המשתפך כמעיין המתגבר גולש אמנם לפעמים בבלבול נרגש, אך הוא מרוסן בדרך־כלל על־ידי מבנה־ פרוזה שיש בו קצב ערב, והכפוף למנגנון מדויק ומעודן של זיקות־הקבלה־ושיעבוד תחביריות. הוא מתבטא בהידור של ותיק ורגיל, וכל מלה זוכה בדיוק לאותה מידה של הדגשה שהטיעון מצריך'.
סגנון אישי ואימפולסיבי כגון זה גורם, שבמקומות רבים לא קל להבין את כוונתו של אבן־ח׳לדון. נדמה לי שאפשר לייחס את קשיי־הסגנון שבספרו לשלוש סיבות:
ראשית, המחבר לא ׳ערך׳ את ספרו. הוא הוסיף עליו, במשך 25 שנים מאז כתיבתו הראשונה, קטעים רבים (ר, להלן בפרק על נוסח הספר), אך מעולם לא טרח לעבור עליו דרך־שיטה ובמגמה של עריכת הסגנון. אבן־ח׳לדון מרבה להשתמש במאמרים מוסגרים ובמשפטים משועבדים, ולעתים קרובות הוא מסתבך בצירופי־משפטים שאינם מסתיימים; במקומות רבים הוא משתמש בכינויי־זיקה בלי שיהא ברור לאיזו מלה במשפט הראשי הם מכוונים, באופן שאפשר להבין את הרעיון באופנים שונים ואף סותרים זה את זה.