ארכיון חודשי: אפריל 2018


הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת־העולם השנייה-מיכאל אביטבול

לא פחות חמורה היתה אי־רגישותם של המוסדות הציוניים המרכזיים כצורך לספק הסברים נרחבים על מהות הציונות ודרכי פעילותה. ספק רב אם תשובות לאקוניות, כמו אלו שהשיבו סוקולוב וולפסון, הניחו את דעת המבקשים: ״דמיונכם — כתב הראשון ליו״ר ׳חיבת ציון׳ — בנכרי ההוא שביקש את הלל ללמדו כל תורה כולה על רגל אחת״., או, לפי נוסחה אחרת ״הכנסו לתוך הסתדרותנו ואז לאט לאט תקבלו את כל הידיעות״.- וולפסון אל יו״ר חבת ציון.

לעומת זאת, מלאים מכתבי המוסדות המרכזיים פרטים ותזכורות על הצורך להגביר את מכירת השקל ואת הפצת המניות של אוצר ההתיישבות. עד כדי כך, שיו״ר ״אהבת ציון׳ בסאפי שאל, ספק בביקורת ספק בתמיהה, את הרצל:

ואת שקל הקודש אשר על כל איש לשקול ידענו, והאמן לא נוכל אשר רק להשמיע על השקלים נבראת הציונות ורק ע׳׳י השקל אשר ישקול אחת בשנה יתרומם ויתנשא להקרא בשם ציוני – – – . 

לא ייפלא איפוא שהמפעל הציוני הצטייר בעיני רבים כמפעל־צדקה, או מעין ״כולל״ חדש, דימוי שדבק בו במשך תקופה ארוכה ושהיה עתיד להיות בעוכרי ההתפשטות של הרעיון הציוני בצפון אפריקה.

לעומת זאת, ספק רב אם תנאיה המיוחדים של צפון־אפריקה בתקופה הנידונה איפשרו תפישה שונה של הציונות מזו שהיתה והתארגנות בהיקף אחר מזו שהיתה. האגודות שתיארנו קמו על רקע הזיקה המסורתית לציון והכמיהה לגאולה ולקיבוץ גלויות. מותר להניח, שבודדים בלבד היו ערים לאופייה החילוני של הציונות המדינית, הגורסת כי הקיום היהודי וההוויה היהודית בין הגויים הם בעיה ולא גזירה, בעיה הניתנת לפתרון אנושי ומדיני ואינה זקוקה לצו אלוהי או לנס משיחי.

ואף זו, הציונות המדינית צמחה כידוע על רקע כשלונם הוודאי או הצפוי של כל הפתרונות שהוצעו לבעיה היהודית, כולל האמאנציפאציה — תפיסה כזאת היתה רחוקה מאוד מהלוך־מחשבתם של יהודי צפון־אפריקה, אשר בחלקם המכריע לא טעמו עדיין את טעמה של האמאנציפאציה, או שהיו בתחילת דרכם אליה. יתרה מזו: האמאנציפאציה שהכירו, או שיכירו, לא תמיד היתה כרוכה בהתבוללות עד כדי ביטול הזהות היהודית. לרוב, היא נתפשה כאמצעי לשינוי חברתי־כלכלי ותו לא, מה גם שבגלל אופיה המיוחד של החברה שחיו בה, נשארה הזהות הדתית מעוגנת היטב במציאות היום־יומית, חרף כל התמורות.

נוסף לתנאים הסוציו־תרבותיים שלא איפשרו חדירה עמוקה של הציונות בצפון־אפריקה, יש לציין כי כאן נמצא לה מתחרה בעל משקל, בדמות חברת כי״ח, אירגון יהודי עתיר אמצעים שנהנה מיחס אוהד של השלטונות וגם הוא שאף לפתור לפי דרכו את מצוקת היהודים. ״אליאנס״ לא היה גוף פילאנתרופי גרידא. פעילותה היתה מיוסדת על אידיאה שהוותה אלטרנאטיבה אידיאולוגית ומעשית לרעיון הציוני: מול מרכזיות ארץ־ישראל העמידה כי״ח את מרכזיות צרפת אשר את תרבותה ואת ערכיה הפיצה בקרב ילדי צפון־אפריקה. כמו הקונסיסטוארים של אלג׳יריה שאויישו ברבנים צרפתיים, האמינה כי׳׳ח כי אפשר לפתור את בעיית היהודים בארצות־מושבם — לפחות באותן הארצות שהיו תחת שלטונה של צרפת — על־ידי שיקומם החברתי והתרבותי ותוך שילובם בחיים הכלכליים של המדינות שבהן הם חיים. אין פלא איפוא שדובריה הראשונים של הציונות בצפון־אפריקה התייחסו בחומרה רבה ל״ברית האפלה״ בין כי״ח לקונסיסטוארים ותקפו בכל הזדמנות את ה״אליאנסיסטים״. יש לציין, כי ההתנגדות של אנשי ״אליאנס״ לפעילות הציונית לא היתה אילמת כלל וכלל. מדי פעם יצאו מנהליה בהתקפות ובהאשמות חמורות נגד הציונות, שתוארה כתנועה אנטי־צרפתית, שמגמתה ״להצר את צעדי צרפת ושאיפותיה בפאלסטינה״ — פעילי התנועה לא נשארו חייבים. במאמר חריף שפירסם

La Voix Juive ב־ 1921 דוחה ח. שרשבסקי את כל הטענות שהטיח אחד ממנהלי בתי הספר של האליאנס בתוניס:"

כי״ח, את חייבת למות. (    ) כל רצונך הוא לא באמאנציפאציה של היהודים אלא בהתבוללותם ובהתאבדותם — חלף הזמן בו יחידים בעלי תוארים וממון יכלו לנצל את מעמדם החברתי בכדי לשמש כאפוטרופוסים של עם שלם.

מהאמור עד כאן יוצא שבין בעיותיה העיקריות של הציונות בצפון־אפריקה היתה אי־יכולתה לחדור באופן ממשי אל היסודות המודרניים והמשכילים, אשר מטבע הדברים היו מסוגלים לאמץ לעצמם את דרך־חשיבתה, מושגיה ותפיסתה, וזאת משום שיסודות אלה היו נתונים תחת השפעת ״המודל הצרפתי״ שפיתחו כי״ח והקונסיסטוארים. באופן פאראדוקסאלי מצאה התנועה הלאומית אוזן קשבת כמעט אך ורק בקרב היסודות המסורתיים ביהדות שנבצר מהם לגלות הבנה עמוקה ונכונה לתשתית הרעיונית של הציונות. והיה צריך להמתין עד מלחמת־העולם השנייה כדי שהתמונה הזאת תשתנה באופן משמעותי, כאשר — נוסף לגורמים אחרים — צרפת תאכזב את נתיניה היהודים שסבלו מהחקיקה הגזענית של נציגי וישי בצפון אפריקה.

התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי (מדור גירוש ספרד ואילך)

 

התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי

(מדור גירוש ספרד ואילך)

בתורה שבכתב ושבע״פ מצויות מצוות והלכות שמגמתן דאגה לצדק חברתי, לריסון היצר של החזק השולט, התקיף והעשיר, לבל ינצל את כוחו לדיכוי החלש ולקיפוחו. התורה שואפת למנוע מעשי עוול, ותובעת לעשות חסד עם הסובל והאביון. בספרות ההלכה לא מצאנו מגמה לשנות את סדרי החברה והכלכלה ברוח סוציאליסטית. אין בה שלילת זכותו של האדם לשלוט על רכושו ועל הישגיו הכלכליים. מטרת המצוות, כפי שהובנה ופורשה על ידי הפוסקים, היא להסדיר את היחסים במבנה החברתי והכלכלי הקיים, בין מעסיק למועסק, בין עשיר לאביון, ברוח של הגינות הדדית. רצונם הוא לעדן את המציאות, להקהות את חוד הניגודים החברתיים-המעמדיים שבין המצליחים, המוכשרים ובין אלה שמצליחים פחות. ההנחה ״כי לא יחדל אביון מקרב הארץ״(דברים טו: יא) היא מציאות מתמדת, ובמסגרת החברתית-רכושנית הקיימת, חותרים החכמים לאיזון בין האינטרסים השונים, להתחשבות הדדית וליצירת שביל זהב, בו תהיינה לבעל היכולת זכויות מסויימות, אך גם החלש והעני לא יופקרו לשרירותו של החזק.

הבה נבדוק באיזו מידה נאבקו חכמים הלכה למעשה, להגשמת מטרות אלה. בכל התקופות ובכל אתר היו קיימים אינטרסים מנוגדים שמשכו לצידם על חשבון אחרים. החכמים, כגורם מוסרי ונייטרלי, היוו את כף המאזניים ושימשו בלם מוסרי, וכמיצגי דבר ה׳, ראו לחובתם לעשות צדק יחסי, כפי כוחם עלי אדמות. מצד אחד, רצו להגן על המנוצלים ועל השכבות החלשות; מצד שני, ראו את העשירים כנושאי התא הקהילתי מבחינה חומרית. הם הנושאים בהוצאות שירותי הקהל ומוסדות התורה, והם השתדלנים בפני השלטונות. על החכמים היה, איפוא, לגשר בין שני קטבים אלה ולצאת ידי חובת קבוצות לחץ שונות.

עמדותיהם של חכמים אינן תמיד אחידות. היו שגילו עמדה תקיפה כלפי מעשי עוול ועיוותים חברתיים, ואחרים גילו עמדת ביניים פשרנית, ואף פרו קפיטליסטית. נדון בנושא זה כפי שהתבטא בקהילות של מגורשי ספרד בארצות הים התיכון, במזרח התיכון ובמגרב מאז גירוש ספרד.

התחומים בהם היה על החכמים לקבוע עמדה היו מגוונים: חלוקה צודקת יותר של נטל הכנסות ולא לפי נפשות¡ בעיות מס מירבים לבעלי יכולת; העדפת מס ישיר על מס עקיף על מצרכים¡ נגד הפקעת מחירים¡ בעד תחרות במחירים ועידוד להסכמה על שביתת קונים כלחץ להורדת מחירי מזון¡ נגד הסגת גבול בפרנסות, דירות וחנויות¡ עידוד הסכמות להגבלת מותרות בסעודות ולבוש מפואר ותכשיטים, כדי שלא לבייש את מי שאין לו ולמנוע הסתבכות כספית של חסרי יכולת¡ ולבסוף, מניעת השתלטותם של העשירים על סדרי הקהל והחלטותיו. העיקרון בדבר רוב הכופה החלטותיו על המיעוט, אושר, פרט למצבים בהם נוהג הרוב בשרירות ומטרתו לקפח את המיעוט. מבחינה משפטית ניתן לחלק את המקרים לשניים:

א)   כאשר פסקיהם של החכמים עלו בקנה אחד עם שורת הדין, ותפקידם היה לשכנע את הנוגעים בדבר שיקבלו את פסק ההלכה.

ב)    כאשר מידת הדין לא סיפקה את הרגשתם המוסרית, והחכמים חשו כי הנוהג לפי הדין הריהו בבחינת נבל ברשות התורה. במקרים אלה קבעו או יעצו, כי מן הראוי שינהגו לפנים משורת הדין או בכינויים נרדפים: ״במידת חסידות״, ״למען ילכו בדרך טובים״, ״ויעשו הטוב והישר״, ״כדי לצאת ידי חובת שמים״ ואף ״על צד האנושות״. כל זה בניגוד לדין תורה.

עימות על רקע חלוקת נטל המיסים

המיסים שהוטלו על ידי השלטונות העות׳מאניים והסולטאנים במארוקו – מס הגולגולת ושאר המיסים הבלתי חוקיים – הוטלו בדרך כלל באופן גלובלי על הקהל, והיה איפוא, על יחידי הקהל לחלק את המכסה המוטלת על כל אחד. נוסף לזה נגבו מיסים להחזקת השירותים הקהילתים. על רקע זה התעוררו מדי פעם ויכוחים סביב הנקודות דלקמן:

  1. האם תשלום המיסים הוא לפי ממון או לפי נפשות.
  2. מהי המכסה המירבית של הכנסות, אותה מעריכים לשם תשלום מיסים.
  3. בעד או נגד מס עקיף על מצרכים.

ברור, כי בכל אחד מהתחומים הנ״ל לחצו העשירים לצד אחד, ואילו הבינוניים והעניים לכיוון מנוגד.

ועתה נבדוק כמה קווים שאפיינו את עמדתם של החכמים שנזקקו לשאלות דלעיל במציאות.

ז'ילייט מגירה – מעשה בצדיק ר' חיים פינטו

ז׳ילייט מגירה מספרת

ז׳ילייט מגירה

נולדה לפני ב־45 שנה בספי שבמרוקו לאביה מאיר אלקסלסי ולאמה פרחה. למדה בבית־ ספר אליאנס במרוקו, נישאה בשנת 1952 ועלתה אדעה ב־1955.

תחילה נשלחה המשפחה לשומרה, שבה היו ב־20 משפחות ואף לא אחת מהן ממרוקו, וכן לא היו במקום חשמל ומים. ז׳ילייט ובעלה, שהיו עירוניים, סירבו להפוך לאנשי מושב ולבסוף התיישבו בשלומי, כיוון שכאן נמצאה משפחה אחרת מבני־עירם. בעלה של ז׳ילייט עבד כ־16 שנה כפקיד במועצה המקומית ואחר כך כמנהל בעמידר. ז׳ילייט היא עקרת־בית, אם לאחד־עשר ילדים וסבתא לשבעה נכדים; כמה מילדיה משרתים בצה״ל.

ז'ילייט שמעה במקום הולדתה סיפורים מפי בני־משפחה, וגם כיום היא שומעת סיפורים בבית וכן בחגים ובטקסים. בהזדמנויות אלה נוהגת גם היא לספר סיפורים, וכן תוך כדי נסיעה, ״כדי שהזמן יחלוף מהר״. לדבריה, הנאספים מעוניינים תמיד בסיפוריה.

הספר נדפס בשנת 1982

המספרת שמעה את הסיפור מאמה והיא נוהגת לחזור ולספר אותו. באחרונה סיפרה את הסיפור בביתה בשבת, אך היא נוהגת לספרו בהזדמנויות שונות גם בימי חול. היא יודעת כי קברו של ר׳ חיים פינטו (״הגדול״) נמצא במוגדור, וההילולא לזכרו נערכת אחרי סוכות. כן היא מציינת שקיים קשר בן ר׳ חיים פינטו לר׳ דוד בן־ברוך מסוס.

ואכן, ר׳ חיים פינטו, שנפטר בשנת תר׳יה (1845), קבור במוגדור, אולם ההילולא לזכרו נערכת מדי שנה בשנה בכ״ו באלול. הוא מצטייר בסיפורת העממית של יהודי מרוקו כמקובל וכמלומד בנסים, ואף יצא ספר אסופת סיפורי־עם הקשורים בו ובבני־משפחתו (וכן גם סיפורים על דמויות מקודשות אחרות). ככל הידוע לנו, נכדו, ר׳ חיים פינטו הקטן, שנקרא כך כדי להבדילו מסבו, נפטר ב־1937 והוא קבור בקזבלנקה (יש סוברים, כי תמונתו היא המקשטת את שער ״שבחי־חיים״). דברים אלה אינם מתיישבים כמובן עם העדות של סיפורנו.

בס"ד ליקוטים לפרשת שמיני מאת יצחק פריאנטה

בס"ד

ליקוטים לפרשת שמיני מאת יצחק פריאנטה

ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון ולבניו ולזקני ישראל [ט/א] אומר הזוהר הנגלה מדוע עגל? שנאמר: עגל בן בקר לחטאת- לכפר על החטא שעשה בעבר [ והוא חטא העגל]. ואיל לעולה. מפני מה איל? כנגד אילו של יצחק, שהוא עולה תמימה, [הרומז לגבורה ולדינים], והוא ראוי לקרב להשלים הכול, [שעל  ידו יומתקו הדינים ]. כי הדינים נובעים מצדו של יצחק, ואיל זה קרב לעולה כנגד אילו של יצחק, [להמתיק את הדינים] לפי שקרבן עולה למעלה כדי לעטר את המלכות בשלמות. עגל, לתקן את המלכות נפגם חטא העגל, ואיל להשלימה בשלמות יצחק כראוי [ על ידי המתקת הדינים]. אבל אהרון שלא נענש , בזכות תפילת משה, שנאמר: ובאהרון התאנף ה" ונאמר: ואתפלל גם בעד אהרון בעת ההיא. ועדין חטאו היה תלוי ועומד- נאמר עגל בן בקר לחטאת. לחטאת ממש, כדי שיתכפר חטאו ויטהר ויגיע לשלמות בכול .ובאותו יום הושלמו עליונים ותחתונים, יהי שלום בכול, בשמחה שלמעלה ושלמטה, אלא שגרם חטאם של בני אהרון באותו יום וערבב הכול. מן היום שעברו ישראל בים סוף, לא הייתה שמחה עליונים ותחתונים כאותו יום. באותו יום התבטל חטא העגל מן העולם, והיו הכוהן הגדול וישראל נקיים ממנו, באותו יום הסתלקו כל אותם המקטרגים שלמעלה, והיו הולכים ומשוטטים סביב מחנה ישראל , ולא היו ביניהם בעת ההיא- עד שגרמה השעה וקמו נדב ואביהוא וערבבו שמחת הכול, ונהיה רוגז בעולם. זהו שאמר הכתוב: וירא  כבוד ה" אל כל העם, מיד וייקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו.

ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון אומר רבינו בחיי זאת התורה שבנתה כל העולמות חצבה עמודיה שבעה, שנחצבה משבעה רקיעים זכה אדם והתעסק בה נוחלשבעה ארצות ואם לאו מסתלק משבעה ארצות. באור שבעה ארצות העולם הזה שהוא נחלק לשבעה אקלימים, וכאלו אמר ונוחל העולם הזה ומסתלק מן העולם הבא. והמדרש הזה עשה חשבון שבעה דווקא לפי שהוא החשבון המכוון הכולל העליונים והשפלים והוא החשבון הנמצא בהרבה מצוות שבתורה שהן סובבות על חשבון שבעה במצות השבת והשמיטה והיובל, כי השביעי מקודש בימים שהוא השבת, ובשנים והיא השמיטה ובשמיטות והוא היובל, גם ימי הפסח שבעה וימי הסוכות שבעה, וארבעה מינים שבלולב חוזרים לשבעה, גם ימי האבלות שבעה כימי השמחה, והכל עניין אחד , ירמוז לשבעת ימי בראשית. גם בלעם הקריב בשבעה מזבחות ואמר [במדבר כג] את שבעת המזבחות ערכתי, גם ימי המילואים שבעה, כי כן נתפרש בכתוב [ויקרא ח] כי שבעת ימים ימלא את ידכם. וכל הדברים האלה הסובבים על שבעה עקרן ושורשן ממקום אחד ומוצאן ממעין אחד. ומה שלא נתחנך אהרון בכהונה גדולה ביום שביעי עצמו כי אם למחרת  ביום שמיני, לפי שהכוהן הגדול מיוחד בבית המקדש לעבודת אל אחד, וחשבון שמונה אחר השבעה הנה הוא במעלה האחד, על כן ציווה הכתוב להיות תחילה כהונתו של אהרון הכוהן וחינוך עבודתו ביום השמיני, וזהו שכתוב. ביום שמיני כולל עוד טעם אחר, והוא שמצאנו שרוב עניני המשכן והמקדש סובבים על חשבון שמונה, שהרי בגדי כהן גדול היו שמונה ואלו הם ציץ/וחושן/ואפוד/ומעיל/וכתונת תשבץ/מצנפת/ואבנט/ומכנסי בד. בשמי שמן המשחה והקטורת היו גם כן שמונה בשמן המשחה ארבעה מור/וקינמון/וקנה/וקידה. ובקטורת ארבעה : נטף/ושחלת/וחלבנה/ולבונה. גם הבדים היו שמונה שני בדי הארון/ושנים לשולחן/ושנים למזבח הזהב/ושנים למזבח העולה. גם הקורבנות שהיו מקריבים לא הוכשרו לקרב כי אם אחר שמונה ימים, הוא שכתוב [ויקרא כב] ומיום השמיני והלאה ירצה, גם השיר שהיו הלויים אומרים על הקורבנות היו שמונה לחנים [שמונה מיני כלי זמר] למנצח על נגינות/על מחלת/על עלמות/על הנחילות/על השושנים/על הגיתית/על השמינית. היום השמיני הזה ראש חודש ניסן היה שהו הוקם המשכן, ונטל עשרה עטרות, כלומר עשר מיני כבוד ומעלה נתקבצו באותו יום היה ראשון לשנת צאתם ממצרים, ראשון לכהונת אהרון שבו נתחנך ובו היה תחילת כהונתו ,ראשון לקורבנות, ראשון שהתברכו ישראל ברכת כוהנים, ראשון לירידת אש מן השמים על המזבח הנחושת, ראשון לשעיר ראש חודש, ראשון לשחוטי חוץ שבו נאסרו הקורבנות להקריב אלא אם כן הביאום תחילה אל פתח אוהל מועד. ראשון להשארת שכינה, ראשון לקרבנות הנשיאים שבו הקריב נחשון בן עמינדב, ראשון לשלוח טמאים ממחנה ישראל.

ויישא אהרון את ידיו אל העם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים [ט/כב] אומר אור החמה ;ידו כתיב, לרמוז שיגביה הימין על השמאל. וזהו גם כן רמז ישא- נוטריקון ימין שמאל אמצע] והוא כמו שאנחנו עושים בברכת כוהנים. ידו כתיב- רמז למה שפסק שהכוהן בדוכן ידביק את 10 אצבעותיו ויחלקם לחמישה אוויריים כמספר אצבעות יד אחת. ויברכם- פירש רש"י שברכם ברכת כוהנים: יברכך, יאר, ישא, והקשה הגאון רבי יעקב חי גיז בספרו אבי הנחל מניין לרש"י שאהרון ברכם בברכת כוהנים? אולי ברכם בברכה אחרת, ועל מה שתירץ, ובדרך רמז יש לומר שמרומז בפסוק ברכת הכוהנים והוא במה שכתוב ויברכם קרי ו"י- ברכם כלומר בירך אותם בברכות  שמתחילות [ביוד] וסופם [וא"ו ] והם ברכת כוהנים יברכך ה" וישמרך  יאר ה" פניו אליך ויחונך, ישא ה" פניו אליך וישם לך שלום.

וייקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה" אש זרה אשר לא ציווה אותם [י/א] אומר שמנה לחמואי אפשר לומר שמשה לא ציווה לתת אש זרה מן ההדיוט, והלא אמר לעיל ונתנו בני אהרון הכהן אש על המזבח. ואמרו חז"ל שאף על פי שהאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, ולמה נענשו על מה שהקריבו אש זרה, ואיך אמר הכתוב אשר לא צווה אותם. ונראה לפענ"ד לפרש, לפי שהיום התחיל אהרון עבודתו עבודת הקודש, כמו שפירש רש"י שמשה אמר אהרון אחי כדאי וחשוב ממני שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם. עבודתו דייקא. לכן רצה הקב"ה שכל עבודת היום ההוא לא יהא אלא בו באהרון לבדו, כמו עבודת יום הכפורים שהוא על ידי כהן גדול לבד, כן צווה משה שכול עבודת יום הזה יהיה הכול רק על ידי אהרון ולא על ידי בניו, והיה אהרון בעצמו צריך לתת אש מן ההדיוט, ולא בניו, וזה שאמר בדיוק ויקריבו אש זרה אשר לא צווה אותם, פירוש אותם לא צווה היום, אף אל פי שאמר לעיל ונתנו בני אהרון אש, זהו לדורות, ולא היום שהיה ביום הראשון לעבודה והיה צריך להיות הכול על ידי אהרון לבדו, לכן אמר אשר לא צווה אותם .גם במדרש דרשו ומנו שם כמה חטאים שמתו בני אהרון עליהם וכולם נרמזו בשמם, נכנסו לפני ולפנים , דחסרו [מעיל] מבגדי כהונה, בלא רחוץ ידיים ורגלים, אש זרה, בנים לא היו להם, יין שתו ונכנסו למקדש, הורו הלכה בפני משה רבם, ואינן נוהגים את הדור, איש מחתתו, שלא נטלו עצה זה מזה ראשי תיבות נדב אביהוא[ א ש – ז  ר  ה] ראשי תיבות  אישה /שתו יין  זרע לא היה להם/רחיצת ידיים/הורו הלכה בפני רבם.

ויאמר משה אל אהרון הוא אשר דבר ה" לאמור בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד ויידום אהרון [י/ג] אמור המהר"ל מפראג בספרו גור אריהוקבל שכר על שתיקתו דשאם לא כן ויידום אהרון למה לי, כי אחר שלא כתב שדיבר אהרון בוודאי שתק ולמה צריך לומר  ויידום אהרון, אלא לכך נכתב שקבל שכר על שתיקתו שנתייחד עמו הדבור מדה כנגד מדה הוא שתק מן הדבור ונתייחד בו הדבור, ומה שהפך רש"י הפרוש היינו כדי לפרש לך משום כך ויידום אהרון כאשר שמע שבניו יראה שמים, וכן יש בפירוש במדרש רבות [ויקרא יב/ב] אבל לא בשביל זה שאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד, שזה אין טעם לדמימה, רק מה שאמר משה שהם גדולים וחשובים ממני וממך ואם כן צדיקים הם לכך שתק. שנתייחד עמו הדיבור, פירוש שהדבר שדיבר הקב"ה לא דיבר רק לאהרון בכל הדברות שנאמרו למשה ולאהרון שלא נאמרו למשה ולאהרון ביחד אלא למשה שיאמר לאהרון ולא נתייחד הדבור לאהרן, נראה לי שלא שמע הדבור אהרון רק משה בלבד, ונתייחד אל אהרון רצה לומר שהיה הקב"ה מדבר כאילו היה אהרון נגדו, ואף על פי שלא שמע אהרון נקרא נתייחד לאהרון כאילו הקב"ה מדבר עם אהרון, ומשה היה שליח לומר הדברים לאהרון מה שצווה לו המקום, ומכול מקום כיוון שדיבר אל משה ואהרון לנוכח להם כאילו אהרון עמו זהו חשיבות יותר, וכך פירש רש"י בפרשת קרח אצל ויאמר ה אל אהרון [במדבר יח/א].

חידוש לפסוק מצאתי בספרו של המהר"ל מפראג בספרו חומש גור אריה האומר שנדב ואביהוא מתו בשביל עונש אהרון שהקב"ה משלם חטא האבות לבנים, יש לומר דכמו שאצל הרשע כשאוחזים מעשה אבותם משלם להם הקב"ה מעשה אבותם כך בצדיק גמור אם בנו עשה שום חטא משלם לו מעשה אביו, אם הקב"ה רוצה שיביא חטא הצדיק על בנו, ואם לא חטא הבן כלל אין מביא על בנו חטא הצדיק לכן צריך גם כן שיהיה חטא לבנים, וכאשר יש חטא לבנים או יתוסף על זה חטא האבות ונענשו הבנים, ולפיכך חטא האבות וחטא הבנים גרם זה בוודאי ביחד, וזה נכון.

יין ושכר אל תשת אתה ובניך יתך בבואכם אל אוהל מועד ולא תמותו חוקת עולם לדורותיכם [י/ט] אומר ילקוט מעם לועז שיעור השתייה שיהיו חייבים מיתה על כך ושתהיה העבודה פסולה, כדי רביעית. שהם כ"ז דראמים ושיהיה בלא מים. ויהיה בבת אחת. אבל אם היה פחות מרביעית או שלא שתה בבת אחת, אלא לסירוגין, או ששתו מזוג במים, אינו חייב מיתה על כך ואין עבודתו פסולה, וזה שאמרנו שאם  שותהו ממוזג.   ולסירוגין אינו חייב מיתה, דווקא כששתה רביעית בצמצום. אבל אם שתה יותר מרביעית. חייב בכול אופן וגם עבודתו פסולה, ואם לא שתה יין אלא שאר משקאות המשכרים. ונכנס ועבד עבודה הוא חייב מלקות על כך אבל אין עבודתו נפסלת. וכדין העבודה, כך דין התפילה, שהתפילה במקום קרבן, ואם הוא שכור  אסור לו להתפלל, לפי שאין דעתו נכונה. ואם התפלל תפילתו תועבה ונחשב כאילו עובד עבודה זרה וצריך לחזור ולהתפלל כשפגה שכרותו. ואפילו אם עובר זמן תפילה אסור לו להתפלל בעודו שיכור, אלא יתפלל אחר כך בתורת תשלומים למשל אם היה שכור בשעת תפילת ערבית ולא פג יינו עד למחרת פורע חובו בתפילת שחרית. שיאמר ב פעמים שמו"ע. ובראשונה יתכוון לתפילת הבוקר והשנייה לשם ערבית. וכן על זה הדרך בשאר התפילות. שאם היה שכור אלא שתוי, אף הוא אסור לו להתפלל, אבל אם התפלל תפילתו תפילה ואינו צריך לחזור להתפלל כשיפוג יינו. ושיכור הוא שאינו יכול לדבר לפני המלך. ושתוי כל שיכול לדבר לפני המלך ואינו טועה בדיבורו. והרמז לכול זה הוא הכתוב: יין ושכר אל תשת כי  ראשי התיבות של ושכר אל תשת הם: ושתה כדי רביעית אסור להתפלל [תשת ] תפילתשיכור תועבה. וכול מי שאסור לו להתפלל והמתין עד שיפוג יינו, ניצול מכול מיני צער. אבל אם לא המתין והתפלל בשכרותו, הדבר להיפך. לכן יזהר אדם בזה מאוד מאוד.

ותצא אש מלפני ה" ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם [י/כד] אומר בזוהר הנגלה כבר נאמר במזבח עלה ונראה [אוריא"ל] כדמות אריה תקיף רובץ על טרפו, והיו כוהנים וישראל רואים ושמחים, שידעו שהקרבן נתקבל ברצון לפני המלך הקדוש. ואש נוספת, עליונה וקדושה ירדה כנגד האש שבמזבח. אז נפל פחד על האדם והזדעזע לפני קונו, ושב בתשובה שלמה. כך אמר הקב"ה לאוריא"ל: לך וקבל דורון שבני מקריבים לפני. כמה שמחה הייתה בכול, כמה נתבשם הכול, כאשר כוהן ולוי ומקריב הקרבן מכוונים להקריב קרבן כראוי ביחוד שלם. בוא וראה- נאמר : ותצא אש מלפני ה" ותאכל על המזבח את העולה זה אוריא"ל שירד במראה שלהבת אש, עד שירד למזבח לקבל הדורון, ונראה כאריה גדול רובץ על הקרבן. וכאשר ישראל לא היו זכאים, או שמקריב הקרבן לא הקריבו כראוי ולא התקבל קרבנו. ראו שאין העשן עולה באופן ישר, ועמדה רוח ונשבה מהנקב שבצפון[מקום החיצונים והקליפות] ובאה למזבח, וראו דמות כלב חצוף רובץ על הקרבן: אז היו יודעים שלא נתקבל ברצון אותו קרבן. כך בשעה שהקרבן הוקרב ולא נתקבל ברצון, הדורון נמסר לכלב, ולכן היו רואים דמות כלב על גבי המזבח בוא אוראה – נאמר: ותצא אש מלפני ה" ותאכל על הזבח את העולה. אמר רבי יהודה: זה אוריא"ל שנראה בשלהבת אש על המזבח. כמו שאמרנו רובץ על הקרבן, ואז הייתה שמחה בכול, שהרי נתקבל הקרבן ברצון , כמו שנאמר: ויאר כבוד ה" אל כל העם, ואילו לא הייתה הערבוביה של בני אהרון, לא היה רצון כזה למעלה ולמטה מיום שיצאו ממצרים.

דברו אל בני ישראל לאמור זאת החיה אשר תאכלו מכול הבהמה אשר על הארץ [יא/ב]אומר מדרש תנחומה שהקב"ה מבקש שיזהיר את ישראל על הטהרות ועל הטומאות, אתה תמה שהראה לו הקב"ה כן שכתוב, וזאת החיה אשר תאכלו וזה אשר לא תאכלו, שאמר לו: הזהר את ישראל שלא לאכול דברים טמאים. שלא יטעך יצרך לומר, שכול דברים טובים אסר הקב"ה לישראל, אמר הקב"ה, כל מה שאסרתי לך, התרתי לך כנגדו. כיצד, אסרתי לך דם נידה, התרתי לך דם בתולים. אסרתי לך את הדם, התרתי לך את הכבד שכולו דם. אסרתי לך את החזיר, התרתי לך את הדג ששמו שבוטא, שהוא דומה לחזיר. אסרתי לך אשת איש.  התרתי לך גרושת איש. אסרתי לך נכרית, התרתי לך אשת יפת תואר. אסרתי לך אשת אח, התרתי לך יבמה לאחר מיתתו בלא בנים. אסרתי לך כלאים, התרתי לך סדין בציצית. אסרתי לך חלב בהמה, התרתי לך חלב חייה. אמר רבי ביסנא בשם רבי חיא, כל מה שאסר הקב"ה בבהמה, התיר בחייה. וכל מה שאסר בחייה, התיר בעוף . ואת שאסר בעוף היתיר בדג . כיצד, אסר חלב בבהמה, התיר חלב חייה, אסר גיד הנשה בחיה, התיר אותה בעוף. אסר בעוף הדם, התיר אותו בדג, וכל כך למה. כדי שייתן שכר טוב לישראל שמשמרים את המצות, לכך נאמר : האל תמים דרכו[תהילים יח/לא] שכל דרכיו של הקב"ה תמימות הן. וכי מה אכפת לו הקב"ה בין ששוחט את הבהמה ואוכל או אם נוחר ואוכל. כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו. או מה ייכפת לו, בין אוכל טהורות לאוכל נבלות. אמר שלמה אם חכמת חכמת לך [משלי ט/יב]הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות וישראל שנאמר: אמרת השם צרופה [תהילים יח/לא] למה, שיהא מגן עליך, שנאמר : מגן הוא לכל החוסים בו הרי אומר זאת החייה.

כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסת מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו [יא/ג] אומר ילקוט מעם לועז הסימן טהרה הוא: מפרסת פרסה, היינו שכל הרגל חלוקה לשני חלקים שהטלפיים פתוחים והפתיחה היא שוסעת שסע, היינו שפחותה עד למטה, וכמו שהיא פתוחה למעלה היא פתוחה למטה ברגל. וסימן הטהרה השני : שהואמעלה גרה. כלומר אחרי שהאוכל שהיא אוכלת יורד עד לקיבה, היא מעלה אותו שוב פעם לפיה ולועסת, אלו הם שני בסימנים של הבהמה והחיה הטהורים. אם יש בהם הסימנים האלו מותר לאוכלם בוודאי. אבל אם חסר אחד הסימנים האלו, כגון שהיא מפרסת פרסה אבל לא מעלה גרה, או להיפך בוודאי טמאה.

את זה תאכלו מכול אשר במים, כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אתם תאכלו: וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכול שרץ המים ומכול נפש החייה אשר במים שקץ הם לכם: ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו ואת נבלתם תשקצו: כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים שקץ הוא לכם [יא/ט/יב] אומר ילקוט מעם לועז כאן הודיע לנו כתוב מכל אשר במים מי הם טהורים ומי הם טמאים. כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים אתם תאכלו . סנפיר הם הכנפיים ששט בהם, וקשקשת הם הקליפות הקבועות על גבי גופם. וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים שקץ הוא לכם. וזה שכול אשר במים צריך ב הסימנים האלו. דווקא אם נמצאים במי ים או נהרות וכדומה, שהם מים נובעים שבאים ממקום אחר והולכים למקום אחר. ואפילו אם אינם הולכים למקום אחר אבל יש להם מעיין שממנו הם נובעים. בהם אסורים הברואים החיים הנוצרים באותם המים שאין להם ב הסימנים, אבל מים המכונסים במקום אחר ואינם נובעים ולא מושכים, שאין להם מקום כניסה ויציאה כמו המים הנמצאים בבריכות או בורות או אגמים, וגדלים באותם המים מיני יצורים חיים, אינם צריכים להיות בעלי ב סימני הטהרה, ואפשר לאוכלם וזהו שאומר הכתוב: את זה תאכלו מכול אשר במים כל אשר יש לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים. כלומר זה שאסרתי עליך כל אשר במים שאין לו סנפיר וקשקשת דווקא אם הם גדלים במים נובעים וזורמים. בדומה לימים ונחלים, אבל אלו שגדלים במים שקטים שאין להם מקום כניסה ויציאה, מותרים אפילו אין בהם שני הסימנים האלה.

זאת החייה אשר תאכלו אומר שמנה לחמו ראשי תיבות [ את זה] וסופי תיבות [ תורה] שהראה להם כל מין ומים מן המותרים ומן האסורים בתורה, ואמר להם את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, ומסר להם כל סימני טהרה וטומאה בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, ואותם הטמאים שיש להם רק סימן אחד של טהרה כתב בתורה, וכול העופות הטמאים כתב בתורה שבכתב, וסימניהם מסר להם בתורה שבעל פה, וכן כל דיני שרצים ושרצי המים הראה להם כל דבר ודבר, ולמד אותם את דיניהם בתורה שבכתב ושבעל פה.

כי אני ה" אלוהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשותיכם בכול השרץ הרומש על הארץ [יא/מד] אומר שמנה לחמוסופי תיבות [משמים] שלא תטמאו את נפשותיכם הניתן לכם משמים, ואם תקדשו עצמכם מלמטה בעולם הזה, אז גם אני אקדש אתכם משמים לעולם הבא, וגם אסייע אתכם משמים שתהיו קדושים וטהורים כמו שאמרו חז"ל הבא לטהר מסייעים לו מן השמים.

להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החייה הנאכלת ובין החייה אשר לא תאכל [יא/מז] אומר שמנה לחמו הפסוק מתחיל [בל"מד] ומסיים [ בל"מד], שצריך ללמד ולדעת ולהיות בקי בהן לידע הסימנים בין הטהורים ובין הטמאים, ובדיני שחיטה איזה שחיטה כשרה ואיזהו שחיטה פסולה, איזה סימני טריפה כשרה ואיזה סימני טרפה פסולה , וכול זה צריך ללמוד ולדעת ולהבין, וכן כתב הרמב"ם ריש הלכות מאכלות אסורות וז"ל מצות עשה לידע הסימנים שמבדילים בהם בין בהמה וחייה ועוף ודגים שמותר לאוכלן ובין שאין מותר לאוכלן.

י  צ  ח  ק    פ  ר  י  א  נ  ט  ה

הספרייה הפרטית של אלי פילו-La Saga des Juifs de Marrakech-Joseph Dadia et Coll

J'ai enrichi ma bibliothèque par l'aide de Joseph Dadia qui m'a envoye ce livre
Merci Joseph

La Saga des Juifs de Marrakech

(premier volume)
Le Souffle Vesperal
Joseph Dadia et Coll

«Simon le Juste avait l'habitude de dire : "le monde est construit sur trois fondements : sur la science divine (Torah), sur le service divin (Avodah), et sur la bienfaisance (Guémilout Hassadim)»

(Maximes de nos Pères, Chapitre I, 2).

Hillel l'Ancien avait l'habitude de dire : «Ne te sépare pas de la Commu­nauté (Tsibour). Jusqu' au jour de ta mort, ne sois pas sûr de toi. Ne juge pas ton prochain avant d'avoir été toi-même à sa place  »

«… Beaucoup de Torah, beau­coup de vie ; beaucoup d'enseignement, beaucoup de passé, beaucoup de con­seils, beaucoup de raison ; beaucoup de justice, beaucoup de paix. Celui qui s'est acquis un bon renom, se l'est acquis par lui-même ….»

(Maximes de nos Pères, Chapitre II, 4 et 7).

«Ce sera un jour unique – Dieu seul le connait – où il ne fera ni jour, ni nuit ; ET C'EST AU MOMENT DU SOIR QUE PARAÎTRA LA LU­MIERE»

(Zacharie XIV, 7)

L'été, malgré la chaleur, nous dis­putions tous les jours des matchs de football, du côté du cimetière.

Lorsque le soleil disparaissait, en fin de journée, l'air devenait respirable.

Une certaine douceur enveloppait le Mellah. Une vache et 2 brebis, sous l'œil vigilant d'un gamin, passaient avec nonchalance BAB GHMAT et s'en al­laient rejoindre leur enclos, quelque part dans le quartier musulman voisin. Les bêtes et l'enfant, pendant les heures clai­res, se réfugiaient à l'ombre de JNAN- EL-AFIA. Leur passage, chaque soir, signalait la fin du match et l'approche de la nuit. Leur déambulation lente, pe­sante, paisible nous apportait calme et fraîcheur, l'air du dehors qui nous man­quait à l'intérieur des murs, un morceau de la campagne berbère, avec son pitto­resque, ses senteurs, sa verdure, ses ryth­mes.

Je m'arrêtais de jouer à leur pas­sage et les regardais, envieux, cherchant dans leur SOUFFLE vespéral la douceur de la vie.

■ Joseph DADIA

Haftara du 8e jour de pessah הפטרת יום שמיני של פסח :בלשון הקודש ותרגום לערבית יהודית

הפטרה יום שמיני של פסח, בניגון מרוקאי, ותרגום לערבית יהודית, גם הוא בניגון המסורתי של יהודי מרוקו
Haftara du 8e jour de pessah הפטרת יום שמיני של פסח :

 

דר ישראל בן דור- מחקרים היסטוריים שימושיים מורשת אלדאודי – ימי עיון ומקורות

כשמנה אבי הבת את הכסף וראה כי נוכה מן הקרן שלו שמונה לירות, עמד כמבוהל ומטורף, וצעק בתוך החדר ואמר: 'החכם אכל את כספי, אני לא אשלם מאומה מכיוון שבתי חזרה ליהדותה מרצונה הטוב'. והוא עוד צועק: 'אני חפץ לקבל את כספי במושלם, אינני מקבל שום הוצאות עלי. כדי להשתיקו הוכרח אבא להחזיר לו שלוש לירות שלקח מכספו לשלם למופתי . האנשים הבטיחו לאבא שהם ישלחו למחרת היום שלוש לירות בכדי לשלם את חובם למופתי. ברם החצוף הזה לא שתק היות שקבל רק עשרים לירות, והוא צועק ודורש חמש הלירות החסרים לו מן הסכום שהפקיד ביד הסוחר. אז אמר אבא לאנשים האלה: 'השתיקו את הנבזה או אהיה נאלץ לשלם לו אני מכיסי'. האנשים שבאו עמו נזפו בו על חוצפתו זו . אחד מהם גער בו ואמר לו : 'בלום פיך חדל אישים, אין אנחנו רוצים עכשיו להקים שאון והמולה בבית אדוננו הרב, שתוק אני מבטיחך בדבור פי שאשלם לך את חמש הלירות בבואנו לחיפה'

אבא נפגע מהעלבון שהעליב אותו החצוף הזה בתוך ביתו, והודה לאל שהדיירים השכנים לא היו באותו ערב בביתם. הוא השיב לו כך: 'אם אני אכלתי את כספך לא תהיה לי מחילה עולמית, אולם באשר אתה חושד אותי בזה, אני בטוח בזכות אבותי שאתה תענש מן השמיים, כי תתרושש ותכהינה עיניך, ותחזר על הפתחים. ואני יזכני האל לעשות בך צדקה' (קללת אבא נתקיימה באיש הזה רחמנא ליצלן, היות שאחרי עשר שנים פחות או יותר, השתקענו כולנו באלכסנדריה. אני הייתי מורה לערבית בביה"ס של הכי"ח – אליאנס, זה היה בשנת תר"ס [1900] והנה בערב אחד אני הולך לפתוח את דלת הבית בשמעי דפיקות על הדלת. בפתחי את הדלת אני רואה איש, עיניו כהות, נשען במטהו מבקש צדקה. הבטתי ואראה שהוא אבי הבת הספרדית. השארתי את הדלת פתוחה ומהרתי לחדרי לקחת כסף מכיס חליפתי כי הייתי לבוש פיז'אמה . אמרתי לאמא: 'הנהו האיש אבי הבת הספרדית שהיה בביתנו בעכו'. ובאתי אל הדלת לתת לו דבר מה אך הוא בשמעו את דברי השתלשל במשענתו וברח חוצה (" בתו שהיתה בחדר השני עם אמא לא רצתה לראות את פני אביה וכמו- כן האב לא התענין מראותה. אחרי צאת האנשים האלה בנסעם לחיפה והנה אמה של הבת המשרתת הגיעה מחיפה לעכו . היא באה אל בית אבא ותודה לו על עזרתו לחלץ את בתה ולהביאה אל ביתו . ותתחנן לו אם אפשר שתקבל אותה אמא בתור משרתת בביתנו היות שהם, ז"א הוריה אנשים עניים, עד אשר ימצאו לה איזו עבודה בחיפה. אבא ענה לה: 'אנחנו מבטיחים לך שנשאיר את בתך בביתנו עד אשר נמצא לה בן זוג. האם הודתה לאבא ולאמא ונסעה בחזרה חיפתה.

 הערת המחבר: הרב מתואר כאדם רציונלי שטען כי יש לפעול בצורה תכליתית ועניינית ולא להסתפק באמירת תהלים. אולם בנו מעיד שהייתה לו השפעה כריזמטית ומיסטית עליו ועל העדה. ייתכן שהקהילה דחתה את אבי הבת בשל קללת הרב ובשל התערבותו של רב נוסף, ר' יוסף דוד אבולעפיה, מנהיג העדה בטבריה, עד שהתקיימה קללת הרב והאיש התרושש. הבן המספר מאמין כי קללת אביו התקיימה בשל כוהו הנבואי , ועל פי כתביו (אלדאודי עמ' (84 הוא הושפע מאוד מעולם הסוד . ייתכן כי הפגישה עם האיש המרושש והעיוור המחזר על הפתחים היא שגרמה לפירוט כה רב – בסיפור שנכתב שנים רבות לאחר האירועים – בעניין הקללה.

אמרתי קודם שהבת הספרדית נישאה לפינסי העוזר בבימ"ס של האדון מחרז, אחרי שבתה בביתנו שבוע אחד. המשרתת אחרי שלושה שבועות שהיתה בביתנו, נמצא לה בן זוג, איש מיהודי המערב מחיפה, אשר בחרה בו, וישא אותה לאשה ותסע אתו חיפתה.

אני חוזר לענין הקודם במה שהבטיח ראש העדה כי ישלח את שלוש הלירות החסרים לתשלום העשר בעד המופתי . כשעברו שני ימים מיום שנסע ראש העדה עם חבריו חיפתה ולא הגיע לאבא הסכום הנ"ל. הוכרח אבא כדי לקיים את דבורו ולשמור על כבודו, לשלם מכיסו את שלוש הלירות עם השבע לירות שקבלם מאת ראש העדה. וילך לבקר בבית המופתי וישלם לו את הסכום הנ"ל. אבא היה נרגז מהעדה החיפאית על שלא קיימו את דבריהם ולא שלחו את הכסף בפי שהבטיחו בעת נסעם חיפתה. ותהי נחמתו היחידה שאמר לפנינו בבית: 'זכיתי אני ובני להצלת שתי נפשות מישראל שלא יטמעו בגויים.

בעוד ימים אחדים קבל אבא מכתב בדאר מאת הרב הראשי ר' אבולעאפיה43 מטבריה על עסק אחד השייך לעדת היהודים הטברינית, כי ישתדל לפני הפחה לגמור את הדבר לטובת העדה, ובסוף המכתב הנ"ל כותב לו הרב: 'הגיעה לאזנינו הבשורה הטובה מה שעשה כבודו להצלת שתי נפשות יהודיות מחיפה מן השמד, שנאמר: "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא". ובכן גם עדתנו בעיר הקדושה טבריה מצטרפת עם העדה החיפאית להביא את רגשי הערצתם ותודתם למורנו רבא ולבנו הבחור החכם ומשכיל שלקח גם-כן חלק במצוה כן ירבו כמוהו אנשים בישראל להחיש עזרה ופדות לבני עמנו אמן.

בקבלו את המכתב, עמד אבא בסאראיה בעכו וגמר את הענין לטובת העדה, בשלחו את המכתב לכבוד הרב הנ"ל בתור מענה על המכתב שקיבל. המשיך לכתוב לו אבא בפרוטרוט מה שטרח בענין הבנות הנ"ל ומה שנגרם לו עלבון מהעדה החיפאית וביחוד מאת אבי הבת הספרדית, ולאחרונה הוכרח לשלם מכיסו למופתי כדי לשמור על כבודו שלא יחולל וכו'.

הערת המחבר: ר' יוסף דוד אבולעפיה, רב עדת הספרדים בטבריה , נולד בסופיה. בהיותו בן חמש הגיע לטבריה עם אמו האלמנה , וכבר בילדותו כינוהו בתואר 'רבי'. משגדל כיהן כרב העיר , ואתר כך עבר לדמשק. בשנת 1885 נבחר לרב ראשי בטבריה ואחר כך לחכם באשי , תפקיד שכיהן בו עד יום מותו בט"ו בשבט תרנ"ח (1898) הוא מת בהיותו בדרך , ומסופר כי לאחר שאמר למלוויו שהגיעה שעתו , קרא 'שמע' ונסתלק, ומלוויו הביאוהו לקבורה בטבריה. ראו : אבישר (לעיל, הערה 24), עמ' 122 , 278 .על פי לונץ נשא משרת ממלא מקום חכם באשי, ראו : א"מ לונץ, מורה דרך בארץ ישראל, ירושלם תרנ"א , עמ' 225.

הרב אבולעאפיה כשקיבל מכתב אבא וקרא בו את פרשת תעלולי עדת חיפה עם אבא התרגז מאד, וישלח מכתב לעדה החיפאית ויוכיחם בדברים חדים ובנזיפות גדולות. העדה החיפאית בהגיע לידם מכתב הרב אבולעאפיה, ובקראם את דבריו השנונים, בהוכיחו אותם לרצות את אבא ולבקש סליחתו . התאספו ביניהם ויערכו מכתב הצטדקות לאבא וישלחו אותו על יד אחד מהם שבא לעכו ובידו סכום חמש לירות. בבוא השליח אלינו מסר את המכתב לאבא ויבקש סליחה והוציא את חמש הלירות לשלם לאבא באומרו כי הם חייבים לשלם שלוש לירות בעד המופתי, ואלה שתי הלירות הם פרס לבן אדוני הרב בעד מעשהו המוצלח. אבא השיב: 'בני לא נצרך לקבל פרסים, ובכן אני מחזיר להם את שתי הלירות, ואיני מקבל אלא שלוש לירות ששלמתי מכיסי למופתי'. כך כתב לו קבלה ומני אז לא בא בקשר איתם.

בר חדש אחד והנה שוב אשה אחת מגרי חיפה באה לעכו להמיר את דתה. היא הלכה ישר אל הסאראיה. והנה ה'בוליס' בא מטעם הפחה להזמין את אבא להיות נוכח בהמרה של האשה עפ"י החוק כנ"ל. אבא הלך לסאראיה בשעה הקבועה ונכנס ללשכת הפחה, ומצא את האשה עומדת לפני הפחה ולפני המופתי והקאדי היושבים על ידו . אחרי דרישת שלום כנימוס ישב אבא בצד המופתי . הפחה אמר לאבא: 'חכם-באשי אפנדי, ישאל את האשה הזאת במה שהוא רוצה לשאול אותה'. אבא שאל אותה מה היא רוצה להגיד? ענתה שהיא באה מחיפה להמיר את דתה. אבא לא רצה לשאול אותה מהי הסיבה, הוא ידע היטב כי היא לא תוכל להגיד את האמת בפני הפחה. כשראה אבא שהאשה היא בגיל העמידה, גם איננה יפה, שאל לה אבא: 'האם את פנויה או נשואה?' אמרה: 'אני נשואה/ אז שאל אותה: 'האם יודע בעלך בבואך לעכו להמיר את דתך?' ענתה: 'לא אדוני, היות שהוא נסע מחיפה לפני זמן לבקש עבודה בכפרים ערבים הסמוכים לעיר, ולא שלח לי מאומה למזונותי'. המסובין שמעו את דבריה אלה, שכן דברה בערבית. שתק אבא רגע ואמר לפחה: 'סליחה אדוננו הפחה, אני רואה שצריך עתה לעכב את המרת האשה הזאת. עפ"י החוק מדינא דבר מצרא44 עד בוא בעלה, היות שבעלה נחשב למצרן, אולי מאהבתו אותה ולא ירצה להפרד ממנה, ימיר גם הוא את דתו, ותהיה לו הזכות להחזיק בה לפני כל אדם אחר בתוקף חוק המצרנות/ הפחה פנה למופתי ושאל האם כך החוק, המופתי ענה כן. הפחה בפעם הזאת לא עשה שום התעכבות מכיוון שזהו עפ"י החוק מחד גימא, ומאידך בראותו את האשה לא יפה וכבירת ימים.

הערת המחבר : מדינא דבר מצרא – מדיני המצרנות. בר מצר – הוא שכן היושב על גבולו של הברו ויש לו זכות השכנות וזכות הקדימה ברכישת קרקע או בית שעל גבולו ,על -פי בבא מציעא , קיז( . על-פי חוקים אלה למצרן יש חזקה וזכות קדימה על דבר מה. כאן נדונה האשה על -פי חוקים המקובלים באסלאם. היא כמו רכוש, ברשות אביה, אחיה, ועם נישואיה, בעלה.

אז אמר לאבא: 'טוב חכם באשי תוכלו לקחת את האשה ולהשאירה בבית מוכתר היהודים עד בוא בעלה'. כך הובלה האשה לבית המוכתר ואבא יצא מן הסאראיה. לעת ערב בא המוכתר לביתנו ואתו האשה. אבא שוחח איתה מיהו בעלה, אמרה לו את שמו, אבא מכר שהאיש הוא צפתי ועוסק במלאכת המסגרות. היא ספרה לו שנסע לפני חודש, היות שלא מצא עבודה, ולא השאיר לה כסף במה לחיות. אבא צווה למוכתר להשאירנה בביתו ולתת לה מזונות מקופת הקהל לפי שעה, ושיגר תכף אחד לאותם הכפרים להביא את בעלה. בבואו אל אבא הצטדק מן העיכוב שעוכב במשלוח הכסף לאשתו . אבא הוכיחו על זה לאחרונה עשו שלום ביניהם וחזרו חיפתה.

עברו ימים אחדים משנגמר הדבר בשלום עם האשה הזאת, והנה מוכתר היהודים לעדת האשכנזים בחיפה בא אל אבא בעכו , ומגיד שבת אחת מעדת היהודים האשכנזים בעיה"ק ירושלים ברחה מבית אביה הגיעה לחיפה, ונתאכסנה בבית מלון פנחס האשכנזי, והיא הגידה שבאה הנה להמיר את דתה בדת המוסלמים. לפיכך באו הנה לשאול את הרב ולבקש עצתו . אבא שאל אותו אם הוא דיבר עם הבת ויודע את שמה ושם אביה, והכתובת שלו בירושלים? ענה: 'כן אדוני אני יודע את שמו כי הייתי פעם בירושלים ונתאכסנתי אצלו הוא בעל בית מלון ברחוב פ' שעל יד שער העיר העתיקה'.

אבא ערך תלגרמה משמו אל אביה למהר לבוא אליו לעכו, ובינתיים פקד על המוכתר לחזור חיפתה, ולהביא את הבת הנה לביתנו, ולבאר לה כי עפ"י החוק העות'מאני לא תקבל הממשלה המרת אדם מן היהודים, אלא בנוכחות החכם-באשי . וכי היא צריכה לבוא לעכו . למוכתר אמר: 'אתה תביא אותה אלי בביתי אחרי שני ימים, בינתיים אדע אני לכלכל את דברי, וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו אמן'

הטלגרמה נשלחה לבעליה, והמוכתר חזר חיפתה מלא תקוה. בעוד שני ימים באה אלינו הבת בלוית המוכתר. נשנכנסה לחדר הבקור אצל אבא, אני ראיתיה ונזכרתי כי פעם אחת בהיותי בירושלים התאכסנתי בבית מלון אביה וראיתי אותה ודברתי עמה. היא כשראתה אותי התביישה ותשפיל עיניה. אבא לא הרשה לי להכנס עמה בחדרו, וכן המוכתר, פן תתביש מלהגיד בפני כולנו את מצפוני ליבה. כך נכנסה היא לבדה אליו, ובנועם דברותיו עמה גילתה לו איך שפיתה אותה אחד מן הגויים, המתארח פעמים אחדות בבית-מלונם, שהוא ישא אותה לאשה אם תמיר את דתה. אבא ידע איך להניא אותה מלעשות שטות כזו

בינתיים הגיע האב אל ביתנו. אבא הוכיחו על פניו ואמר לו: 'משיחותי עם בתך זו נוכחתי לדעת שהיא לא אשמה בכל, אשמתך אתה יותר גדולה מאשמת בתך, הלא ידעת מה שאמרו חכמינו ז"ל "אין אמונה בגוי" ואיך אתה עוזב את בתך לשרת לפניהם מבלי שום השגחה מעולה/ סוף דבר אחרי שיחה ארוכה ורבת ענין, עשה אבא שלום בין האב ובתו ונסעו ירושלימה, חדורים רגש תודה. אחרי נסעם אמר אבא בינו לבין עצמו תודה לאל שגמרתי את שתי המאורעות האחרונות הללו בנקל ומבלי המחבר כל הוצאות וטרדות.

סיכום.

 לפי עדות הכותב התרחשו האירועים הנדונים בתעודה סמוך למינויו של אביו לחכם באשי )בשנת 1889 .) על פי מספר פרטים אפשר לתארכם לראשית שנות התשעים. ראשית, הכותב מציין שהדבר היה לאחר שעברה המשפחה לגור בתאן אלאפראנז'. בעת מינויו לחכם באשי התגורר אלדאודי עם משפחתו בדיור ארעי של הקהילה בעכו. הבן ציין כי עברה עליהם תקופה ארוכה וקשה במגורים לא נוחים עד שהחליטו לעבור להתגורר ברובע הנוצרי בעיר, מאורע שהתרחש אחרי נסיעתו של הבן, המספר, לצפת בשנת 1890 . שנית, בתעודה נזכר ביקור של החכם באשי בבית מנהיג הבהאים עבאס אפנדי בעת התרחשות האירועים הנדונים. עבאס אפנדי הפך מנהיגם של הבהאים עוד בחיי אביו , שנפטר בשנת 1892 . סביר אפוא להניח כי האירועים המסופרים לעיל אירעו בראשית שנות התשעים . בתעודה מסופר על מעורבותו של ההכם באשי במניעת התאסלמותן של שלוש נשים צעירות ואישה אחת נשואה. קשה למצוא סיבות משותפות להחלטה להמיר את הדת. כל אחת הגיעה להחלטה מסיבה שונה, אולם אף אחת מהן לא מסיבה של אמונה דתית או אידאולוגית. הבת הספרדייה קצה בחייה בבית אביה והחליטה להמיר דתה כמעשה של מחאה והתרסה. ואילו המשרתת שלה, שבאה ממשפתה ענייה מרודה, רצתה להתאסלם כדי להינשא לצעיר ערבי ולהבטיח את עתידה. האישה הנשואה שננטשה על ידי בעלה, באה להחלטה זאת מהמת ייאוש. והצעירה הירושלמית פותתה על ידי ערבי והחליטה להתאסלם ולהינשא לו כדי להציל את כבודה.

מן התיאורים ניתן ללמוד כי היהודים תיו בערי הגליל בסמוך לערבים תושבי המקום , באותן השכונות. המגורים בשכונות מעורבות ובבתים משותפים יצרו היכרויות בין יהודים לערבים, יחסי ידידות ואף שותפויות כלכליות. 45 לחכם באשי עצמו היו קשרים חברתיים נרחבים עם יהודים, ערבים ותורכים. מתיאור מהלך האירועים עולה כי הוא נעזר בשני אנשי מפתח ערבים שהיו ידידים קרובים ונאמנים לו , מה שמהזק את העדות על יהסי שכנות טובה ושיתוף פעולה בין העדות. מרבית תושבי הארץ היהודים, בעיקר הספרדים בני 'היישוב הישן', דיברו בשפה הערבית.

הערת המחבר: אחד האירועים שבהם טיפל החכם באשי הוא הצלתה של משפחה מטבריה לאחר שהאישה, אשת דייג מטבריה, הרגה את שותפו הערבי של בעלה שניסה לאנוס אותה. ראו : אלדאודי )לעיל, הערה 8 ,)עמ' 87 – 90 . על יהסי שכנות ראו גם : א' כרמל, 'חיפה בסוף התקופה העות'מאנית', מ' נאור וי' בן-ארצי )עורכים( , חיפה בהתפתחותה . 19 – 2 'עמ , 1990 ירושלים ( , 12 עידן )1948 – 1918

הנשים היהודיות היו חופשיות מחברותיהן הערביות. הן לא נדרשו לכסות עצמן ברעלה ורבות מהן הסתובבו מחוץ לביתן ללא ליווי ויצאו לקניות בשווקים. נשים ממעמד בינוני או גבוה ראו פחיתות כבוד ביציאה לשוק, וזאת לאו דווקא מחמת צניעות, אלא מפני שרק נשים חסרות אמצעים נהגו להסתובב ולערוך קניות וסידורים לעצמן ולבעלי הבתים שבהם עבדו . לכן דווקא הן היו השופות יותר להיכרות עם מגוון אנשים נוסף על בני משפחותיהן. בדרך כלל היו אותן נשים בעלות שליטה בשפת הארץ , מה שהקל עליהן להתערב באוכלוסייה הסובבת, במקומות אחרים בחיבורו העיד הכותב כי המגורים בשכנות ו'הנוהגים ההופשיים' של בנות ישראל הביאו לא אהת לקשרים עם צעירים ערבים , שחלקם הסתיימו בהמרת דת.

סיכוייהן של נערות בקהילות היהודיות בתקופה זו להינשא היו תלויים במצבם הכלכלי של הוריהן. נערות ללא נדוניה הושאו בדרך כלל לזקנים או לאלמנים או כנשים שניות. 46 הן יכלו להינשא לאיש צעיר רק אם היה חסר סיכויים כלכליים, דהיינו חסר רכוש וחסר מקצוע או מקור פרנסה אחר. נישואים כאלה גררו בעקבותיהם חיי עוני קשים, על כן אין תמה שנערות צעירות ממעמד סוציו -אקונומי נמוך שקלו אפשרות של נישואים עם ערבים , והשמד במקרים אלה בא לא מתוך כפייה או לחץ חיצוני אלא כאמצעי לנישואים מעורבים.

הערת המחבר: כך אירע גם לבת החכם באשי, צעירה יפה ובעלת ייחוס, שהושאה לאדם מבוגר כאישה שנייה משום שהייתה מחוסרת נדוניה. המספר כותב בגילוי לב על הקשיים שבהם נתקלו הוא ואחותו בשידוכיהם בשל חסרון כיס )אלדאודי בזיכרונותיו , עמ' 223 – 228.

אנשי קהילת חיפה הדגישו בביקורם אצל החכם באשי כי השוב למנוע את התאסלמות הבנות מחשש שמא הצלתה קלה תוביל להמרות נוספות. הם דיווחו כי שמעו שבנות יהודיות נוספות מצפות לראות את תוצאות ההתאסלמות של הנערה הספרדייה והמשרתת שלה, כדי ללכת בעקבותיהן. משמע שהייתה זאת תופעה נרחבת למדי , ורק הבושה הכרוכה בעניין גרמה להשכחת הנושא ולחוסר תיעוד שלו.

מנהיגי העדה היהודים השתדלו להניא את המשתמדים מלעשות זאת. כל המרה נחשבה למעשה מביש והטילה הרפה על בני המשפחות הנוגעות בדבר. ממיר דתו הסתכן בנידוי משפחתו ובהתנכלות מצד החברה שאליה הצטרף. על כן נהגו מנהיגי העדה להפעיל מערכת של השתדלות כדי למנוע שמד, במיוהד כשהחוק המוסלמי עמד לימינם : כשהמועמדת להמרה הייתה אישה העומדת ברשות אביה או בעלה,

אשר לדרכי המשפט העות'מאני, התעודה מחזקת את הידוע שעדיף היה לשלם שלמונים ובלבד שלא להגיע למשפט. אמנם ניתן היה להטות משפט בתשלומי שוחד , אך האישים הרבים שהיו מעורבים בדיון המשפטי, כמו פקידים, שופטים, עורכי דין וכדומה, היו מגדילים את גובה התשלומים. בסיפור האירועים רק במקרה האהרון , זה של הבת הירושלמית, נמנע הליך משפטי. בהופעה בבית המשפט ההליט החכם באשי להסתמך על טיעונים דתיים שהיו מקובלים על בית הדין המוסלמי, והצליח לפתור את הבעיה מתוך הסתמכות על החוק.

ז. ׳החרות׳ בוויכוח עם עיתוני היישוב-יצחק בצלאל

ז. ׳החרות׳ בוויכוח עם עיתוני היישוב

ההתדיינות של העיתונים עם ׳החרות׳ תידון לפי סדר ותקו של כל עיתון ובסוף יסוכמו הטיעונים נגדו. העיתונים באותו זמן היו משקפי דעת־קהל ראשונים בחשיבות, בשל העדר מוסדות כלליים נבחרים וקיום עוברי בלבד של שתי מפלגות הפועלים הקטנות. ׳חבצלת׳, הותיק בעיתוני היישוב, תקף את ׳החרות׳ מספר פעמים, תמיד בענייני דת, כגון עמדתו בעניין השמיטה, וכינה אותו ׳עתון הכפירה׳. ביקורתו היא לרוב נקודתית, ברטוריקה חרדית מופלגת, אך בלי אפיונים מכלילים. גם ׳החרות׳ כתב נגד ׳חבצלת׳, ולפעמים בלשון גסה.

הגיליון הראשון 11-05-1909

עיתוני א׳ בן־יהודה היו מכמה בחינות אב־טיפוס ל׳החרות׳ והקווים המשותפים להם צויינו בעיתונים הללו עצמם ועל־ידי יריביהם: האינטליגנציה היפואית, ׳הפועל הצעיר׳ והחרדים. אכן העורך הראשון של ׳החרות׳ וכמה ספרדים צעירים רכשו את ניסיונם העיתונאי ב׳השקפה׳, היו ממעריצי א׳ בךיהודה והשפעתו ניכרת עליהם. ׳הצבי׳ קידם בברכה חמה את העיתון החדש: ׳יצא גליון ראשון של ״החרות״ […] הרושם הראשון טוב. אנחנו שמחים באמת […] נעבוד יד ביד לקדמה ולאור׳, ולשמועה ש׳החרות׳ ייהפך יומון ו׳איל ליביראל׳ ייסגר, סיים הכותב: ׳אם כך הדבר – חזק׳.

היחסים השתבשו כאשר ׳הצבי׳ יצא בסדרת מאמרים תוקפנית נגד העסקן אלברט ענתבי, ואילו ׳החרות׳, תומכו של המותקף, גונן עליו. שני העיתונים השמיצו זה את זה, לא־אחת בלשון גסה, כגון ש׳החרות׳ מכור לענתבי תמורת כסף; ומהצד השני ש׳הצבי׳ יצא במאבקו זה לאחר שענתבי סירב להיסחט ולשלם לו. פולמוס אחר פרץ מיד, עקב ההסכם בין ׳הצבי׳ למומר ש׳ פינגולד, שלפיו הוא יהיה המממן, ה׳אחראי לעסק׳, ובךאב״י העורך. עתה עלה ׳החרות׳ על יריבו בתוקפנות ובלשון גסה והאשימו בפיברוק ידיעות. אין תימה שעיתונים אלה היו יריבים, שהרי שניהם התחרו על אותו פלח שוק. עם זאת לא־אחת הם התייחסו זה אל זה בקולגיאליות ולפעמים באהדה, כגון בפרשת העיתון ׳חיינו׳ או ׳מאורע בתר׳, שיידון על אתר.

׳הפועל הצעיר׳ יותר מכל עיתון עברי אחר התעמת עם ׳החרות׳, במספר רב של מאמרים, לרוב בוטים בתוכנם ובלשונם, בעיקר בשלוש פרשות: ׳מאורע ברנר׳, הבעיה הערבית ומלחמת השפות.

׳מאורע ברנר׳ סוכם בספר מאת נורית גוברין, ואוסיף רק את המתבקש בדבר המעורבות של ׳החרות׳ בפרשה. ראשיתה במאמר מאת י״ח ברנר, שטען כי לא המרות דת של יהודים מסכנות את הקיום היהודי וכי הזהות היהודית אינה מיוסדת על מחוייבות דתית. דברים מעין אלה כבר נכתבו, אך ברנר הפליג מעבר להם, מיעט בחשיבות התנ״ך (׳הרבה ספרי חול […] יותר קרובים אלי יותר גדולים בעיני ויותר עמוקים׳), אימץ את הברית החדשה כחלק ממורשת היהדות (׳ספרנו הוא׳, ׳אין […] שום הבדל יסודי בין השקפת העולם […] של הנביא מענתות ושל הנביא מנצרת׳), הביע אמפתיה אל ׳הליגינדה הנוצרית על בן האלוהים שנשלח לבני האדם ובדמו כפר את עוון הדורות׳, יכול ׳להתיחס אליה ברטט נפשי רליגיוזי׳ גם ׳יהודי טוב מסור ללאומו׳. המאמר עורר סערה בעיתונות ובציבוריות היהודית, שנמשכה כשנתיים ובמהלכה פורסמו יותר ממאה מאמרים בכעשרים עיתונים בארץ ובעולם, 24 מהם ב׳החרות׳ – כרבע מכלל הפרסומים – ו־21 מהם ב׳האור׳. מוקד שני של הפרשה היה החלטת הוועד האודסאי של ׳חובבי־ציון׳, ביוזמת אחד העם ובהמרצתו, להפסיק את תמיכתו בעיתון ׳הפועל הצעיר׳ עד שיחליף את המערכת שלו וישנה את כיוונו.

 ׳החרות׳ היה הראשון שפתח את הפולמוס בנידון, במאמר אנונימי, ׳כפירה או הסתה ?׳ שעיקרי טיעוניו הם שניים: האחד – אלה אינם דברי כפירה גרידא אלא הסתה להתנצר: השני – הדברים נכתבו תמורת תשלום (׳כמה מקבלים אתם שכר?׳). לאחר פרסום המאמר, דרש ועד ׳הפועל הצעיר׳ בירושלים ממערכת ׳החרות׳ לחשוף את שם המחבר כדי להזמינו לדין ועד אז: ׳הננו מסירים מעלינו את אחריות של חברים בעד כל מעשה אלימות׳. ׳החרות׳ סירב והשיב: ׳אנחנו כתבנוהו. ואנו אחראים [.״]׳. ואשר לאיום באלימות: ׳יש משטרה ושוטרים, ונדע איך להגן על עצמנו […], וכבר לקחנו כל האמצעים הדרושים לזה׳. ׳החרות׳ הודיע עוד על נכונותו להתדיין בבית־דין בירושלים, אשכנזי או ספרדי, אך ׳הפועל הצעיר׳ סירב. לאחר יומיים דיווח ׳החרות׳, כי אכן ׳חוליגנים׳ התנפלו על עובד העיתון ופיזרו סדר של גיליון שהובל להדפסה ועל כן העיתון לא הופיע יום אחד, ועוד יידו אבנים על ׳ביתנו׳ ושברו חלונות. עורך ׳החרות׳ אכן פנה אל ד״ר א׳ רופין, ראש המשרד הארץ־ישראלי בתלונה:

[…] ׳הפועל הצעיר׳ […] יכולים הם לכתוב נגדנו […] אבל להשתמש במעשה אלימות מי נתן להם הרשות?

׳הפועל הצעיר׳ נתמך מכסף חובבי ציון ולכן חושבים אנו כי על כ׳ [כבודו] החובה להזהירם כי יחדלו ממעשיהם אלה. אין אנחנו משתמשים לע״ע [לעת עתה] באמצעים אחרים ע״י [על־ידי] המשטרה וכדומה […] אבל אם גם כבודו […] לא יתעניין בזה לשים קץ למעשה האלימות […] הזה, אז נהיה מוכרחים לעשות צעדים אחרים […].

במכתב זה, כמו במאמר קודם בעיתונו, איים עורך ׳החרות׳ לפנות אל המשטרה, אמנם לא כאמצעי ראשון, אולם העיתון לא פנה אל רשות שלטונית זרה כלשהי ולשווא האשימוהו ב׳מלשינות׳.

רוב המאמרים ב׳החרות׳ בפרשה זו, פרט לשלושה, הם עלומי־שם, לרבות הראשון בהם, ורבים מהם מאמרים או קטעי מאמרים שפורסמו בעיתונים אחרים ו׳החרות׳ העתיקם והעיר עליהם, במאמץ למצוא בהם סימוכין להאשמותיו. גם מאמרו של ברנר, חתום בשם־עט ועורן ׳החרות׳ לא ידע את זהות הכותב כשפרסם את התגובה הראשונה בעיתונו. מאוחר יותר ניסה ר׳ בנימין להגן על ׳החרות׳ ועורכו, לאמור: המאמר ׳נתגלגל לה מפי יהודי אשכנזי׳ ׳אין לדרוש מכל צעיר ספרדי שידע מי ומה הוא י״ח ברנר ושלא רבים כמותו בישראל׳. חרף הכוונה הטובה, זו הגנה פטרנליסטית. מערכת ׳החרות׳, ייאמר לזכותה, עמדה מאחורי המאמר: ׳אנו כתבנוהו, כלומר אנו אחראים לו, ולא השתמשה בנימוק שכותב המאמר הוא אשכנזי. אשר לטיעון השני, במערכת ׳החרות׳ ידעו מי הוא ברנר, שכן פורסמו בו דיווחים תוך הערכה וכבוד לפועליו, אך לא ידעו בהתחלה כי מחבר המאמר שבמחלוקת הוא ברנר.

Simon Schwarzfuchs COLONIALISME FRANÇAIS ET COLONIALISME JUIF EN ALGERIE (1830-1845)

Simon Schwarzfuchs

COLONIALISME FRANÇAIS ET COLONIALISME JUIF

EN ALGERIE (1830-1845)

Le Consistoire Central des Israélites de France ne semble pas avoir été ému outre mesure par la conquête de l'Algérie, ni même par celle d'Alger; sans doute ne voyait-il pas la nécessité de se préoccuper du sort de la communauté juive d'Alger, qu'il ne connaissait d'ailleurs pas, aussi longtemps que le gouvernement du Royaume n'aurait pas décidé de sa politique à l'égard d'une conquête encombrante dont il ne savait encore que faire. Il n'est donc guère étonnant que le Consistoire Central ait jugé bon d'attendre jusqu'en novembre 1833 pour envoyer une lettre au Ministre de la Justice et des Cultes par laquelle il proposait l'établissement d'un Consistoire Israélite à Alger, mesure qui lui semblait favorable tant sur le point de vue politique que sur celui des rapports religieux et moraux. La délibération qui avait conclu à l'envoi de la lettre était signée entre autres par Adolphe Crémieux, membre agissant du Consistoire Central, et manifestant déjà la volonté d'aider tout autant la France que la religion juive.

Le projet restait cependant très vague et ne précisait rien concernant la formation de ce Consistoire et son éventuel rattachement au Consistoire Central à Paris. Il ne paraît pas qu'il ait suscité un grand intérêt.

Quatre ans plus tard, le 24 décembre 1837, le Consistoire Central dont Crémieux faisait toujours partie, résolut de se renseigner sur l'état des Juifs d'Algérie afin d'étudier les mesures qui pourraient être prises en leur faveur ainsi que la possibilité de hâter leur régénération grâce à l'établissement de rapports administratifs avec les Israélites de France, c'est-à-dire avec le Consistoire Central. Le Consistoire de Marseille fut chargé de cette mission. Il était alors présidé par J. Altaras, riche armateur né en Syrie, qui avait été élevé à Jérusalem avant d'émigrer en France. La réponse qui fut envoyée en avril 1838 transmettait quelques renseignements, qui n'ont pas été conservés, et recommandait d'établir en Algérie des écoles gratuites dirigées par des maîtres français, assistés d'un instituteur hébreu indigène, de créer un Consistoire composé de notables du pays et d'autres habitants européens et de ne prendre à partir d'une date non précisée que des rabbins issus de l'Ecole rabbinique, donc français, mais connaissant les principes de l'arabe. La même séance entendit également le Docteur Worms, médecin français attaché à l'hôpital de Bône, qui fut très acerbe et proposa des mesures bien plus énergiques: il proposait d'envoyer de jeunes Juifs algériens en France pour les y former aux habitudes françaises, et les renvoyer quelques années plus tard en Algérie pour y exercer une influence salutaire!

Le 4 septembre 1839, le Consistoire Central, dont Crémieux faisait toujours partie, revenait à la charge. C'est qu'un évêché avait été créé à Alger l'année précédente et qu'une église protestante était sur le point de l'être. Le problème de l'organisation du culte israélite ne pouvait plus être éludé et le Ministre s'en rendait bien compte. Il s'en préoccupait avec une sage lenteur, à tel point que le Consistoire Central fut contraint de lui écrire à nouveau le 7 janvier 1841 pour lui demander où il en était.

        Il faut bien reconnaître que l'organisation du culte israélite posait des problèmes très différents de ceux des cultes chrétiens. En effet, l'évêché d'Alger était l'évêché des Européens, des Français d'Alger, de même que l'église protestante ne servait et ne réunissait que des protestants d'importation, civils ou militaires, tant il est vrai que les efforts missionnaires déployés en Afrique par ces deux cultes n'avaient obtenu que des résultats dérisoires. L'organisation du culte israélite, quant à elle, serait essentiellement destinée aux Israélites indigènes, le nombre des Juifs français établis en Algérie n'atteignant pas le millier. Elle allait donc poser des questions de principe et contraindre les autorités françaises à définir leur position devant la population juive de l'Algérie.

Il est bien connu que le général, puis maréchal Bugeaud avait des opinions très arrêtées au sujet de la politique qu'il convenait d'appliquer envers les Juifs d'Algérie. Il s'en expliquait longuement dans son Mémoire sur notre établissement dans la Province d'Oran par suite de la paix, qu'il rédigea en juillet 1837. II les accusait d'abjection, de fourberie et de rapacité et affirmait que si les Français avaient déchu dans l'opinion des Arabes, c'était surtout parce qu'ils avaient traité 'd'égal à égal avec les Juifs'. Il aurait fallu les expulser des villes dès l'arrivée des troupes françaises, et il était très regrettable qu'on ne l'ait point fait. Leur présence et le rôle d'intermédiaire qu'ils jouent empêchent le contact direct entre Arabes et Français. Ils constituent la majeure partie de la population des villes, mais ne contribuent pas à leur défense: il faudrait les en expulser et les y remplacer par des populations françaises qui soutiendraient ou remplaceraient à l'occasion les troupes françaises. 'Mais comment les expulser? La difficulté n'est pas en Afrique, elle est en France'.Bugeaud regrettait l'appel qui serait fait au régime constitutionnel et ce qu'il qualifiait d'excès de libéralisme. Si jamais les Juifs pouvaient invoquer la capitulation d'Alger pour justifier leur présence dans la ville, ceux d'Oran, de Bône, de Bougie, etc…, n'étaient pas en droit d'avancer le même argument. Il recommandait donc de donner aux Juifs des villes un délai de deux ans pour vendre eux-mêmes leurs biens. Passé ce délai, ils seraient tenus de quitter l'Algérie, mais auraient encore cinq ans pour vendre leur biens par procuration.Les autorités feraient vendre par autorité de justice les biens qui leur resteraient par la suite, et leur en remettraient le montant. Si une telle mesure se révélait impossible, il demandait de ne pas les émanciper entièrement, de limiter la liberté dont ils jouissaient, de leur faire payer l'impôt et de les faire servir dans la milice.

Langue et folklore.Pinhas Cohen

Expressions idiomatiques

Entendues dans la bouche des Marocains, Juifs et Musulmans confondus, certaines expressions propres au parler des juifs marocains et à l'arabe dialectal en général, traduites littéralement dans une autre langue et en l'occurrence en français, aboutissent à des formulations pour le moins cocasses et beaucoup s'en amusent. Il faut les intérpréter pour en dégager le sens. Nous en avons relevé un certain nombre à titre d'exemples.

Cet exercice qui présente un aspect essentiellement linguistique n'en a pas pour autant un caractère ludique. C'était aussi notre intention.

f-qa' d-erb

Dans le derrière de la rue=au fond de la rue

فقاع اـدرب

hellet-li taqa f-zofi !

Tu m'as ouvert une fenêtre dans mon ventre= Tu m'as soulagé !

ka iqella'li zofi

Il m'enlève le ventre=il m'écoeure

Zebdol-lna-t-tehan o-lkebd o-l-msarn

Ils nous ont sorti la rate, le foie et les intestins= Ils nous ont servi différents abats grillés :rate, foie, intestins

Iseqsifikom-l-kher

Que le bien questionne dans vous=que le bien vous soit rendu

llah-i-khallsek

Que Dieu te paie! =que Dieu te récompense ( ou te punisse ) pour tes actes !

sa'a d-el-magana

une heure d'horloge=une heure

'melha f-ozh l-lah

Fais-le dans la face de Dieu=fais-le au nom de D…

Rza'ligrigi

Il est devenu pour moi un grec=Il s'est conduit comme un mécréant

rza'li meslem grigi

Il est devenu pour moi un musulman-grec=variante(idem)

Dkhelt feh-d-doda

Le ver est entré dans lui=il a contracté une mauvaise habitude

פתגמים-יעל לזמי פיה מפיק מרגליות זוהאר תא טאח מן פמהא

פתגמים-יעל לזמי

פיה מפיק מרגליות

זוהאר תא טאח מן פמהא

ספר פתגמים מהווה עוד נדבך לשימור מורשת יהדות מרוקו… במלאכה סזיפית זו עסקה ד"ר יעל לזמי ובעמל רב אספי מפיה של אמה הי"ו, אוסף פתגמים מדהים שמעשיר את מורשת יהדות מרוקו…ועל כך אנו מודים לה…
כולנו חיים בעולם של פתגמים וסיפורי עם כמו ד"ר לזמי, אך לא כולנו יודעים לתעד ולשמר את זה…זה אולי המסר העקרי שמעבירה לנו יעל בספרה הנהדר "זוהאר תא טאח מן פמהא", פיה מפיק מרגליות

 

  1. 11. "אום תא תסתתר ולז'ארא תא תפצ'ח"

תרגום – האם מכסה [עוטפת] והשכנה מגלה [מביישת, גורמת לבושה].

הסבר- האם מסתירה והשכנה מגלה את הסודות הרעים.

وم تا تصتر والزرا تا تفضح

 הערה – בערים מסויימות במרוקו ייאמר כא במקום תא.

  1. ׳׳אומו תעבבי ח'ראיתו ובנתי תח'ייר ראיו

תרגום – אימו תיקח צרותיו [יגונותיו] וביתי תיקח את מה שהיא רוצה מחיצו [החץ שלו].

הסבר – אצלנו בשכונה ישנן שתי שכנות. אחת ילדה רק בנים ואחת רק בנות. זו שילדה בנים הייתה יוצאת לאחר הלידה עם הבן לרחוב ומתגאה בבנה. כן הייתה מרגיזה את השכנה שילדה רק בנות. השנייה הלכה לבכות לאמא שלה ואמרה לה: ״תראי איך היא יולדת בן ויוצאת ורוקדת איתו ״יא וולדי יא עיוני יא באי׳דתו״ [ילדי, בני, העיניים שלי, הוי אשכיו] האם אמרה לה: ״זה הכל? מחר תוציאי את הבת תרקדי איתה ותגידי לה ״אומו… ובנתי״.״. ומאז אם הבנים הבינה והפסיקה להקניט אותה.

לימים הבן הבכור של האחת נשא לאישה את בתה של השנייה. הפתגם נראה כמו נבואה.

״ראיו״ בספרדית הוא חך/קו. הכוונה בפתגם זה היא מינית.

اومو تعبي خرايتو اوبنتي تخيير رايو

13 – "אוקקפו עלא ראסו יעבבי באסו"

תרגום – [גם אם] העמד אותו על ראשו ייקח [רק את] הרע שלו.

הסבר – את הגורל לא ניתן לשנות, אפילו אם תעמיד אדם על ראשו ולא על רגליו הוא ייקח רק את הרע שמגיע לו.

وقفو على راسو يعبي باسو

  • "אוררי אל-ראז'ל תרמתךּ ומא תוררי לו אל-כּמאתךּ"

תרגום – הראי לגבר [שלך] עכוזך ואל תראי לו שאריות [האוכל על פיך]

הסבר – ״לא תיכלון נהמא באפי גברייכו״ [אל תאכלו לחם בפני בעליכן] [בבלי, שבת, ק״א, ע״ב]

פעם האישה הייתה אמורה להיות עדינה כאילו היא לא אוכלת ושותה, לפני בעלה. ככה הנשים אכלו את האוכל הכי טוב וטרי לפני שבא הבעל הביתה לאכול ולפניו הציגו הצגה כאילו שאינן אוכלות כלום.

اوري الراجل ترمتك اوما توري لو القماتك

  • – ״אוררי אל-ראז'ל תרמתךּ ומא תוררי לו כּלאמתךּ

תרגום – הראי לבעל עכוזך ואל תראי לו את מילתך [חכמתך]

הסבר – אישה חכמה נחשבה פעם לפסולה לחתונה. גברים פחדו מאישה חכמה.

اوري الراجل ترمتك اوما توري لو كلمتك

הכיתוב בערבית הוא תוספת שלי-אלי פילו

אלף פתגם ופתגם -משה (מוסא) בן חיים

21 – محبت الرجال زي الميه في الغربال

מַחַבֵת (אל)רְגַ'אל זֵי (א)לְמַיֵה פי אלְעֻ'רבאַל.

אהבת הגברים כמו מים בכברה.

זה פתגם של נשים האומר: אהבת גבר לאשה אינה ממשית.

 

22 – مريض الهوى ماله دوا هو والمجنون سوا

מַרִיצ' (א)לְהַוֵא מַא אִלו דֵוַא, הֻו ו(א)לְמַג׳נון סֵוַא.

חולה האהבה, אין לו תרופה, דומה הוא למשוגע.

 

23 – من احبك ما ببني لك قصر ومن كرهك ما بحفر لك قبر

מן אחבכּ מא בבני לכּ קצר ומן כַּרהכּ מא בחפר לכּ קבר.

מי שאוהב אותך, לא יבנה לך ארמון, ומי ששונא אותך, לא יחפור לך קבר.

 

24- عدو عاقل احسن من صديق جاهل

עַדו עאקֵל אַחְסַן מן צַדיק ג׳אהֵל.

אויב נבון טוב יותר מחבר טפש.

על האויב אפשר לחשוב ולהתכונן, לא כן על ידיד טפש.

״אל תתן דופי בכל איש גם בהיותו אויבך״(דברי חכמים ה).

Epreuves et liberation. Jo. Tol-Les Juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale

Hélène Cazes-Benattar obtenait de Courtin, le chef de la Région, l'autorisation d'ouvrir un bureau de recrutement dans les locaux de l'Alliance, Rue Lacépède. Le colonel commandant de la Place de Casablanca y délégua un des ses officiers pour seconder les volontaires dans les formalités d'engagement. Un vibrant appel fut affiché dans les rues :

« ־L'Association des Anciens Elèves des Ecoles de l'Alliance Israélite Universelle avec la collaboration de l'Association israélite Charles Netter porte à la connaissance des Israélites voulant souscrire un engagement pour le temps de la guerre, qu'une permanence se tiendra au siège de l'Association, Rue Lacepède, tous les jours de 9h30 à 12h et de 16h à 19h30.

Etant donné les circonstances actuelles, il est du devoir de tous nos coreligionnaires de manifester leur inébranlable attachement à Sa Majesté le sultan et à la nation protectrice, en se mettant entièrement et inconditionnellement à la disposition des autorités supérieures. »

Des centaines de jeunes se portèrent volontaires pour combattre dans les rangs de l'armée française, pour la durée de la guerre, comme le rapportait le journaliste originaire de Mogador, Jacob Ohayon, dans ses écrits personnels ?

" Déjà près de 2000 avaient signé leur engagement. Parmi ceux-là, trois frères, dont l'aîné avait à peine 23 ans, se présentent accompagnés de leur père. Celui-ci se tourne vers moi qui étais là comme représentant de la presse, et me déclare ? " Je n 'ai que trois fils, je regrette de n'en avoir pas davantage. »

Des centres de recrutement furent ouverts dans les autres grandes villes, dans les locaux de l'Association des Anciens Élèves de l'Alliance. Au bout de quelques semaines, leur chiffre dépassait le millier, d'autres attendant la réponse des autorités avant de se déclarer. Voici ce que rapporte l'hebdomadaire des milieux juifs favorables à l'assimilation sans réserve à la culture française, ־L'Union Marocaine, en date du 8 septembre 1939 : « Les dirigeants de la communauté de Mazagan ont organisé une importante réunion au cours de laquelle le Président du Comité, M. Yahya Amiel, a exposé à un nombreux auditoire la gravité de la situation internationale, demandant à toute l'assistance de manifester, en cas de besoin par le sang, sa reconnaissance envers la nation protectrice. " Les jeunes gens devront s'engager volontairement, prendre les armes et aller combattre aux côtés des soldats français pour défendre la France. Moi-même, je me suis offert à l'autorité locale et vous devez tous imiter mon geste — c'est le seul conseil que je puisse vous donner. Les personnes qui ne peuvent faire leur service militaire, devront s'offrir pour des emplois civils et nous devons aider la France par tous les moyens dont nous disposons, par nos personnes, notre argent, nos biens. Nous saurons défendre la France avec conviction et motivation, car nous défendrons par là notre religion, nos coutumes et notre culture que la France libérale et généreuse a toujours respectées… »

Alors qu'il avait déjà 43 ans et qu'il était à la tête d'une société prospère d'importation de thé, le grand négociant et publiciste Raphaël Benazeraf, qui fut parmi les fondateurs et animateurs du journal sioniste L'Avenir Illustré, manifesta sa volonté de servir la France. Devenu immédiatement l'un des plus grands donateurs de la souscription pour la Défense nationale, il organisa une collecte parmi ses coreligionnaires et encouragea les jeunes à s'engager dans l'armée.

Le directeur de l'école de l'Alliance à Safi dépeignait l'enthousiasme qui avait soulevé la communauté :

« Les Juifs marocains ont activement participé à ce grand mouvement. Des plus riches aux plus humbles, ils ont tous apporté leur contribution pour la Défense nationale et l'effort de guerre. D'autres ont sollicité de se joindre aux rangs de l'armée française pour la durée de la guerre. Mais pour des considérations inconnues du public, ils n'ont pas reçu à ce jour de réponse positive à leur enthousiasme et attendent toujours… »

Les engagements furent également nombreux à Marrakech et Agadir mais moindres dans les villes traditionnelles de l'intérieur comme Fès et Meknès.

Les hésitations de l'administration

A l'enthousiasme spontané des Juifs, l'administration française répondait par la force d'inertie, s'abstenant de toute réponse — au-delà de remerciements du bout des lèvres et du conseil de modérer leur enthousiasme — comme le rapportait à Paris le délégué de l'Alliance dans une lettre du 13 septembre 1939 :

« Je suis allé voir à ce sujet M. Gayet, directeur du Cabinet Civil. Il m'a dit que le Général Noguès avait éprouvé une grande satisfaction devant l'esprit de sacrifice de nos coreligionnaires marocains : des milliers d'entre eux ont demandé à servir pendant la durée de la guerre, d'autres ont fait de larges dons pour la Défense nationale. M. Bonan et quelques amis ont réuni en deux jours 600.000 francs ; ils espèrent obtenir encore 400.000 francs. " La France, a ajouté M. Gayet, sait qu'elle peut compter sur ses protégés Israélites ; ce qu'il faudrait, pour le moment, c'est tempérer leurs manifestations bruyantes de loyalisme, afin de ménager certaines susceptibilités. Nous avons pour le moment assez d'hommes et d'argent, nous en demanderons plus tard… Beaucoup s'étonnent que nous n'ayons pas encore répondu aux demandes d'engagement, la question est ardue. Elle est étudiée avec le plus grand soin, dans l'intérêt même de ceux qui viennent à nous. Nous comptons créer des régiments spéciaux où les Israélites seraient enrôlés, suivant leurs aptitudes et leur résistance physique, régiments pour des opérations militaires et régiments pour des travaux publics, les uns et les autres se rapprochant plus des régiments français que des régiments indigènes. Vos coreligionnaires qui connaissent les langues pourront s'y rendre fort utiles. On les appellera des Régiments Etrangers, mais ils n'auront rien de commun avec ce qu'on appelle la Légion… »

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2018
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר