לא פחות חמורה היתה אי־רגישותם של המוסדות הציוניים המרכזיים כצורך לספק הסברים נרחבים על מהות הציונות ודרכי פעילותה. ספק רב אם תשובות לאקוניות, כמו אלו שהשיבו סוקולוב וולפסון, הניחו את דעת המבקשים: ״דמיונכם — כתב הראשון ליו״ר ׳חיבת ציון׳ — בנכרי ההוא שביקש את הלל ללמדו כל תורה כולה על רגל אחת״.^, או, לפי נוסחה אחרת ״הכנסו לתוך הסתדרותנו ואז לאט לאט תקבלו את כל הידיעות״.- וולפסון אל יו״ר חבת ציון.

לעומת זאת, מלאים מכתבי המוסדות המרכזיים פרטים ותזכורות על הצורך להגביר את מכירת השקל ואת הפצת המניות של אוצר ההתיישבות. עד כדי כך, שיו״ר ״אהבת ציון׳ בסאפי שאל, ספק בביקורת ספק בתמיהה, את הרצל:

ואת שקל הקודש אשר על כל איש לשקול ידענו, והאמן לא נוכל אשר רק להשמיע על השקלים נבראת הציונות ורק ע׳׳י השקל אשר ישקול אחת בשנה יתרומם ויתנשא להקרא בשם ציוני – – – . 

לא ייפלא איפוא שהמפעל הציוני הצטייר בעיני רבים כמפעל־צדקה, או מעין ״כולל״ חדש, דימוי שדבק בו במשך תקופה ארוכה ושהיה עתיד להיות בעוכרי ההתפשטות של הרעיון הציוני בצפון אפריקה.

לעומת זאת, ספק רב אם תנאיה המיוחדים של צפון־אפריקה בתקופה הנידונה איפשרו תפישה שונה של הציונות מזו שהיתה והתארגנות בהיקף אחר מזו שהיתה. האגודות שתיארנו קמו על רקע הזיקה המסורתית לציון והכמיהה לגאולה ולקיבוץ גלויות. מותר להניח, שבודדים בלבד היו ערים לאופייה החילוני של הציונות המדינית, הגורסת כי הקיום היהודי וההוויה היהודית בין הגויים הם בעיה ולא גזירה, בעיה הניתנת לפתרון אנושי ומדיני ואינה זקוקה לצו אלוהי או לנס משיחי.

ואף זו, הציונות המדינית צמחה כידוע על רקע כשלונם הוודאי או הצפוי של כל הפתרונות שהוצעו לבעיה היהודית, כולל האמאנציפאציה — תפיסה כזאת היתה רחוקה מאוד מהלוך־מחשבתם של יהודי צפון־אפריקה, אשר בחלקם המכריע לא טעמו עדיין את טעמה של האמאנציפאציה, או שהיו בתחילת דרכם אליה. יתרה מזו: האמאנציפאציה שהכירו, או שיכירו, לא תמיד היתה כרוכה בהתבוללות עד כדי ביטול הזהות היהודית. לרוב, היא נתפשה כאמצעי לשינוי חברתי־כלכלי ותו לא, מה גם שבגלל אופיה המיוחד של החברה שחיו בה, נשארה הזהות הדתית מעוגנת היטב במציאות היום־יומית, חרף כל התמורות.

נוסף לתנאים הסוציו־תרבותיים שלא איפשרו חדירה עמוקה של הציונות בצפון־אפריקה, יש לציין כי כאן נמצא לה מתחרה בעל משקל, בדמות חברת כי״ח, אירגון יהודי עתיר אמצעים שנהנה מיחס אוהד של השלטונות וגם הוא שאף לפתור לפי דרכו את מצוקת היהודים. ״אליאנס״ לא היה גוף פילאנתרופי גרידא. פעילותה היתה מיוסדת על אידיאה שהוותה אלטרנאטיבה אידיאולוגית ומעשית לרעיון הציוני: מול מרכזיות ארץ־ישראל העמידה כי״ח את מרכזיות צרפת אשר את תרבותה ואת ערכיה הפיצה בקרב ילדי צפון־אפריקה. כמו הקונסיסטוארים של אלג׳יריה שאויישו ברבנים צרפתיים, האמינה כי׳׳ח כי אפשר לפתור את בעיית היהודים בארצות־מושבם — לפחות באותן הארצות שהיו תחת שלטונה של צרפת — על־ידי שיקומם החברתי והתרבותי ותוך שילובם בחיים הכלכליים של המדינות שבהן הם חיים. אין פלא איפוא שדובריה הראשונים של הציונות בצפון־אפריקה התייחסו בחומרה רבה ל״ברית האפלה״ בין כי״ח לקונסיסטוארים ותקפו בכל הזדמנות את ה״אליאנסיסטים״. יש לציין, כי ההתנגדות של אנשי ״אליאנס״ לפעילות הציונית לא היתה אילמת כלל וכלל. מדי פעם יצאו מנהליה בהתקפות ובהאשמות חמורות נגד הציונות, שתוארה כתנועה אנטי־צרפתית, שמגמתה ״להצר את צעדי צרפת ושאיפותיה בפאלסטינה״ — פעילי התנועה לא נשארו חייבים. במאמר חריף שפירסם

La Voix Juive ב־ 1921 דוחה ח. שרשבסקי את כל הטענות שהטיח אחד ממנהלי בתי הספר של האליאנס בתוניס:"

כי״ח, את חייבת למות. (    ) כל רצונך הוא לא באמאנציפאציה של היהודים אלא בהתבוללותם ובהתאבדותם — חלף הזמן בו יחידים בעלי תוארים וממון יכלו לנצל את מעמדם החברתי בכדי לשמש כאפוטרופוסים של עם שלם.

מהאמור עד כאן יוצא שבין בעיותיה העיקריות של הציונות בצפון־אפריקה היתה אי־יכולתה לחדור באופן ממשי אל היסודות המודרניים והמשכילים, אשר מטבע הדברים היו מסוגלים לאמץ לעצמם את דרך־חשיבתה, מושגיה ותפיסתה, וזאת משום שיסודות אלה היו נתונים תחת השפעת ״המודל הצרפתי״ שפיתחו כי״ח והקונסיסטוארים. באופן פאראדוקסאלי מצאה התנועה הלאומית אוזן קשבת כמעט אך ורק בקרב היסודות המסורתיים ביהדות שנבצר מהם לגלות הבנה עמוקה ונכונה לתשתית הרעיונית של הציונות. והיה צריך להמתין עד מלחמת־העולם השנייה כדי שהתמונה הזאת תשתנה באופן משמעותי, כאשר — נוסף לגורמים אחרים — צרפת תאכזב את נתיניה היהודים שסבלו מהחקיקה הגזענית של נציגי וישי בצפון אפריקה.

התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי

(מדור גירוש ספרד ואילך)

בתורה שבכתב ושבע״פ מצויות מצוות והלכות שמגמתן דאגה לצדק חברתי, לריסון היצר של החזק השולט, התקיף והעשיר, לבל ינצל את כוחו לדיכוי החלש ולקיפוחו. התורה שואפת למנוע מעשי עוול, ותובעת לעשות חסד עם הסובל והאביון. בספרות ההלכה לא מצאנו מגמה לשנות את סדרי החברה והכלכלה ברוח סוציאליסטית. אין בה שלילת זכותו של האדם לשלוט על רכושו ועל הישגיו הכלכליים. מטרת המצוות, כפי שהובנה ופורשה על ידי הפוסקים, היא להסדיר את היחסים במבנה החברתי והכלכלי הקיים, בין מעסיק למועסק, בין עשיר לאביון, ברוח של הגינות הדדית. רצונם הוא לעדן את המציאות, להקהות את חוד הניגודים החברתיים-המעמדיים שבין המצליחים, המוכשרים ובין אלה שמצליחים פחות. ההנחה ״כי לא יחדל אביון מקרב הארץ״(דברים טו: יא) היא מציאות מתמדת, ובמסגרת החברתית-רכושנית הקיימת, חותרים החכמים לאיזון בין האינטרסים השונים, להתחשבות הדדית וליצירת שביל זהב, בו תהיינה לבעל היכולת זכויות מסויימות, אך גם החלש והעני לא יופקרו לשרירותו של החזק.

הבה נבדוק באיזו מידה נאבקו חכמים הלכה למעשה, להגשמת מטרות אלה. בכל התקופות ובכל אתר היו קיימים אינטרסים מנוגדים שמשכו לצידם על חשבון אחרים. החכמים, כגורם מוסרי ונייטרלי, היוו את כף המאזניים ושימשו בלם מוסרי, וכמיצגי דבר ה׳, ראו לחובתם לעשות צדק יחסי, כפי כוחם עלי אדמות. מצד אחד, רצו להגן על המנוצלים ועל השכבות החלשות; מצד שני, ראו את העשירים כנושאי התא הקהילתי מבחינה חומרית. הם הנושאים בהוצאות שירותי הקהל ומוסדות התורה, והם השתדלנים בפני השלטונות. על החכמים היה, איפוא, לגשר בין שני קטבים אלה ולצאת ידי חובת קבוצות לחץ שונות.

עמדותיהם של חכמים אינן תמיד אחידות. היו שגילו עמדה תקיפה כלפי מעשי עוול ועיוותים חברתיים, ואחרים גילו עמדת ביניים פשרנית, ואף פרו קפיטליסטית. נדון בנושא זה כפי שהתבטא בקהילות של מגורשי ספרד בארצות הים התיכון, במזרח התיכון ובמגרב מאז גירוש ספרד.

התחומים בהם היה על החכמים לקבוע עמדה היו מגוונים: חלוקה צודקת יותר של נטל הכנסות ולא לפי נפשות¡ בעיות מס מירבים לבעלי יכולת; העדפת מס ישיר על מס עקיף על מצרכים¡ נגד הפקעת מחירים¡ בעד תחרות במחירים ועידוד להסכמה על שביתת קונים כלחץ להורדת מחירי מזון¡ נגד הסגת גבול בפרנסות, דירות וחנויות¡ עידוד הסכמות להגבלת מותרות בסעודות ולבוש מפואר ותכשיטים, כדי שלא לבייש את מי שאין לו ולמנוע הסתבכות כספית של חסרי יכולת¡ ולבסוף, מניעת השתלטותם של העשירים על סדרי הקהל והחלטותיו. העיקרון בדבר רוב הכופה החלטותיו על המיעוט, אושר, פרט למצבים בהם נוהג הרוב בשרירות ומטרתו לקפח את המיעוט. מבחינה משפטית ניתן לחלק את המקרים לשניים:

א)   כאשר פסקיהם של החכמים עלו בקנה אחד עם שורת הדין, ותפקידם היה לשכנע את הנוגעים בדבר שיקבלו את פסק ההלכה.

ב)    כאשר מידת הדין לא סיפקה את הרגשתם המוסרית, והחכמים חשו כי הנוהג לפי הדין הריהו בבחינת נבל ברשות התורה. במקרים אלה קבעו או יעצו, כי מן הראוי שינהגו לפנים משורת הדין או בכינויים נרדפים: ״במידת חסידות״, ״למען ילכו בדרך טובים״, ״ויעשו הטוב והישר״, ״כדי לצאת ידי חובת שמים״ ואף ״על צד האנושות״. כל זה בניגוד לדין תורה.

עימות על רקע חלוקת נטל המיסים

המיסים שהוטלו על ידי השלטונות העות׳מאניים והסולטאנים במארוקו – מס הגולגולת ושאר המיסים הבלתי חוקיים – הוטלו בדרך כלל באופן גלובלי על הקהל, והיה איפוא, על יחידי הקהל לחלק את המכסה המוטלת על כל אחד. נוסף לזה נגבו מיסים להחזקת השירותים הקהילתים. על רקע זה התעוררו מדי פעם ויכוחים סביב הנקודות דלקמן:

3. האם תשלום המיסים הוא לפי ממון או לפי נפשות.
4. מהי המכסה המירבית של הכנסות, אותה מעריכים לשם תשלום מיסים.
5. בעד או נגד מס עקיף על מצרכים.

ברור, כי בכל אחד מהתחומים הנ״ל לחצו העשירים לצד אחד, ואילו הבינוניים והעניים לכיוון מנוגד.

ועתה נבדוק כמה קווים שאפיינו את עמדתם של החכמים שנזקקו לשאלות דלעיל במציאות.

ז׳ילייט מגירה מספרת

ז׳ילייט מגירה

נולדה לפני ב־45 שנה בספי שבמרוקו לאביה מאיר אלקסלסי ולאמה פרחה. למדה בבית־ ספר אליאנס במרוקו, נישאה בשנת 1952 ועלתה אדעה ב־1955.

תחילה נשלחה המשפחה לשומרה, שבה היו ב־20 משפחות ואף לא אחת מהן ממרוקו, וכן לא היו במקום חשמל ומים. ז׳ילייט ובעלה, שהיו עירוניים, סירבו להפוך לאנשי מושב ולבסוף התיישבו בשלומי, כיוון שכאן נמצאה משפחה אחרת מבני־עירם. בעלה של ז׳ילייט עבד כ־16 שנה כפקיד במועצה המקומית ואחר כך כמנהל בעמידר. ז׳ילייט היא עקרת־בית, אם לאחד־עשר ילדים וסבתא לשבעה נכדים; כמה מילדיה משרתים בצה״ל.

ז'ילייט שמעה במקום הולדתה סיפורים מפי בני־משפחה, וגם כיום היא שומעת סיפורים בבית וכן בחגים ובטקסים. בהזדמנויות אלה נוהגת גם היא לספר סיפורים, וכן תוך כדי נסיעה, ״כדי שהזמן יחלוף מהר״. לדבריה, הנאספים מעוניינים תמיד בסיפוריה.

הספר נדפס בשנת 1982

המספרת שמעה את הסיפור מאמה והיא נוהגת לחזור ולספר אותו. באחרונה סיפרה את הסיפור בביתה בשבת, אך היא נוהגת לספרו בהזדמנויות שונות גם בימי חול. היא יודעת כי קברו של ר׳ חיים פינטו (״הגדול״) נמצא במוגדור, וההילולא לזכרו נערכת אחרי סוכות. כן היא מציינת שקיים קשר בן ר׳ חיים פינטו לר׳ דוד בן־ברוך מסוס.

ואכן, ר׳ חיים פינטו, שנפטר בשנת תר׳יה (1845), קבור במוגדור, אולם ההילולא לזכרו נערכת מדי שנה בשנה בכ״ו באלול. הוא מצטייר בסיפורת העממית של יהודי מרוקו כמקובל וכמלומד בנסים, ואף יצא ספר אסופת סיפורי־עם הקשורים בו ובבני־משפחתו (וכן גם סיפורים על דמויות מקודשות אחרות). ככל הידוע לנו, נכדו, ר׳ חיים פינטו הקטן, שנקרא כך כדי להבדילו מסבו, נפטר ב־1937 והוא קבור בקזבלנקה (יש סוברים, כי תמונתו היא המקשטת את שער ״שבחי־חיים״). דברים אלה אינם מתיישבים כמובן עם העדות של סיפורנו.

הפטרה יום שמיני של פסח, בניגון מרוקאי, ותרגום לערבית יהודית, גם הוא בניגון המסורתי של יהודי מרוקו
Haftara du 8e jour de pessah הפטרת יום שמיני של פסח :

כשמנה אבי הבת את הכסף וראה כי נוכה מן הקרן שלו שמונה לירות, עמד כמבוהל ומטורף, וצעק בתוך החדר ואמר: 'החכם אכל את כספי, אני לא אשלם מאומה מכיוון שבתי חזרה ליהדותה מרצונה הטוב'. והוא עוד צועק: 'אני חפץ לקבל את כספי במושלם, אינני מקבל שום הוצאות עלי. כדי להשתיקו הוכרח אבא להחזיר לו שלוש לירות שלקח מכספו לשלם למופתי . האנשים הבטיחו לאבא שהם ישלחו למחרת היום שלוש לירות בכדי לשלם את חובם למופתי. ברם החצוף הזה לא שתק היות שקבל רק עשרים לירות, והוא צועק ודורש חמש הלירות החסרים לו מן הסכום שהפקיד ביד הסוחר. אז אמר אבא לאנשים האלה: 'השתיקו את הנבזה או אהיה נאלץ לשלם לו אני מכיסי'. האנשים שבאו עמו נזפו בו על חוצפתו זו . אחד מהם גער בו ואמר לו : 'בלום פיך חדל אישים, אין אנחנו רוצים עכשיו להקים שאון והמולה בבית אדוננו הרב, שתוק אני מבטיחך בדבור פי שאשלם לך את חמש הלירות בבואנו לחיפה'

אבא נפגע מהעלבון שהעליב אותו החצוף הזה בתוך ביתו, והודה לאל שהדיירים השכנים לא היו באותו ערב בביתם. הוא השיב לו כך: 'אם אני אכלתי את כספך לא תהיה לי מחילה עולמית, אולם באשר אתה חושד אותי בזה, אני בטוח בזכות אבותי שאתה תענש מן השמיים, כי תתרושש ותכהינה עיניך, ותחזר על הפתחים. ואני יזכני האל לעשות בך צדקה' (קללת אבא נתקיימה באיש הזה רחמנא ליצלן, היות שאחרי עשר שנים פחות או יותר, השתקענו כולנו באלכסנדריה. אני הייתי מורה לערבית בביה"ס של הכי"ח – אליאנס, זה היה בשנת תר"ס [1900] והנה בערב אחד אני הולך לפתוח את דלת הבית בשמעי דפיקות על הדלת. בפתחי את הדלת אני רואה איש, עיניו כהות, נשען במטהו מבקש צדקה. הבטתי ואראה שהוא אבי הבת הספרדית. השארתי את הדלת פתוחה ומהרתי לחדרי לקחת כסף מכיס חליפתי כי הייתי לבוש פיז'אמה . אמרתי לאמא: 'הנהו האיש אבי הבת הספרדית שהיה בביתנו בעכו'. ובאתי אל הדלת לתת לו דבר מה אך הוא בשמעו את דברי השתלשל במשענתו וברח חוצה (" בתו שהיתה בחדר השני עם אמא לא רצתה לראות את פני אביה וכמו- כן האב לא התענין מראותה. אחרי צאת האנשים האלה בנסעם לחיפה והנה אמה של הבת המשרתת הגיעה מחיפה לעכו . היא באה אל בית אבא ותודה לו על עזרתו לחלץ את בתה ולהביאה אל ביתו . ותתחנן לו אם אפשר שתקבל אותה אמא בתור משרתת בביתנו היות שהם, ז"א הוריה אנשים עניים, עד אשר ימצאו לה איזו עבודה בחיפה. אבא ענה לה: 'אנחנו מבטיחים לך שנשאיר את בתך בביתנו עד אשר נמצא לה בן זוג. האם הודתה לאבא ולאמא ונסעה בחזרה חיפתה.

 הערת המחבר: הרב מתואר כאדם רציונלי שטען כי יש לפעול בצורה תכליתית ועניינית ולא להסתפק באמירת תהלים. אולם בנו מעיד שהייתה לו השפעה כריזמטית ומיסטית עליו ועל העדה. ייתכן שהקהילה דחתה את אבי הבת בשל קללת הרב ובשל התערבותו של רב נוסף, ר' יוסף דוד אבולעפיה, מנהיג העדה בטבריה, עד שהתקיימה קללת הרב והאיש התרושש. הבן המספר מאמין כי קללת אביו התקיימה בשל כוהו הנבואי , ועל פי כתביו (אלדאודי עמ' (84 הוא הושפע מאוד מעולם הסוד . ייתכן כי הפגישה עם האיש המרושש והעיוור המחזר על הפתחים היא שגרמה לפירוט כה רב – בסיפור שנכתב שנים רבות לאחר האירועים – בעניין הקללה.

אמרתי קודם שהבת הספרדית נישאה לפינסי העוזר בבימ"ס של האדון מחרז, אחרי שבתה בביתנו שבוע אחד. המשרתת אחרי שלושה שבועות שהיתה בביתנו, נמצא לה בן זוג, איש מיהודי המערב מחיפה, אשר בחרה בו, וישא אותה לאשה ותסע אתו חיפתה.

אני חוזר לענין הקודם במה שהבטיח ראש העדה כי ישלח את שלוש הלירות החסרים לתשלום העשר בעד המופתי . כשעברו שני ימים מיום שנסע ראש העדה עם חבריו חיפתה ולא הגיע לאבא הסכום הנ"ל. הוכרח אבא כדי לקיים את דבורו ולשמור על כבודו, לשלם מכיסו את שלוש הלירות עם השבע לירות שקבלם מאת ראש העדה. וילך לבקר בבית המופתי וישלם לו את הסכום הנ"ל. אבא היה נרגז מהעדה החיפאית על שלא קיימו את דבריהם ולא שלחו את הכסף בפי שהבטיחו בעת נסעם חיפתה. ותהי נחמתו היחידה שאמר לפנינו בבית: 'זכיתי אני ובני להצלת שתי נפשות מישראל שלא יטמעו בגויים.

בעוד ימים אחדים קבל אבא מכתב בדאר מאת הרב הראשי ר' אבולעאפיה43 מטבריה על עסק אחד השייך לעדת היהודים הטברינית, כי ישתדל לפני הפחה לגמור את הדבר לטובת העדה, ובסוף המכתב הנ"ל כותב לו הרב: 'הגיעה לאזנינו הבשורה הטובה מה שעשה כבודו להצלת שתי נפשות יהודיות מחיפה מן השמד, שנאמר: "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא". ובכן גם עדתנו בעיר הקדושה טבריה מצטרפת עם העדה החיפאית להביא את רגשי הערצתם ותודתם למורנו רבא ולבנו הבחור החכם ומשכיל שלקח גם-כן חלק במצוה כן ירבו כמוהו אנשים בישראל להחיש עזרה ופדות לבני עמנו אמן.

בקבלו את המכתב, עמד אבא בסאראיה בעכו וגמר את הענין לטובת העדה, בשלחו את המכתב לכבוד הרב הנ"ל בתור מענה על המכתב שקיבל. המשיך לכתוב לו אבא בפרוטרוט מה שטרח בענין הבנות הנ"ל ומה שנגרם לו עלבון מהעדה החיפאית וביחוד מאת אבי הבת הספרדית, ולאחרונה הוכרח לשלם מכיסו למופתי כדי לשמור על כבודו שלא יחולל וכו'.

הערת המחבר: ר' יוסף דוד אבולעפיה, רב עדת הספרדים בטבריה , נולד בסופיה. בהיותו בן חמש הגיע לטבריה עם אמו האלמנה , וכבר בילדותו כינוהו בתואר 'רבי'. משגדל כיהן כרב העיר , ואתר כך עבר לדמשק. בשנת 1885 נבחר לרב ראשי בטבריה ואחר כך לחכם באשי , תפקיד שכיהן בו עד יום מותו בט"ו בשבט תרנ"ח (1898) הוא מת בהיותו בדרך , ומסופר כי לאחר שאמר למלוויו שהגיעה שעתו , קרא 'שמע' ונסתלק, ומלוויו הביאוהו לקבורה בטבריה. ראו : אבישר (לעיל, הערה 24), עמ' 122 , 278 .על פי לונץ נשא משרת ממלא מקום חכם באשי, ראו : א"מ לונץ, מורה דרך בארץ ישראל, ירושלם תרנ"א , עמ' 225.

הרב אבולעאפיה כשקיבל מכתב אבא וקרא בו את פרשת תעלולי עדת חיפה עם אבא התרגז מאד, וישלח מכתב לעדה החיפאית ויוכיחם בדברים חדים ובנזיפות גדולות. העדה החיפאית בהגיע לידם מכתב הרב אבולעאפיה, ובקראם את דבריו השנונים, בהוכיחו אותם לרצות את אבא ולבקש סליחתו . התאספו ביניהם ויערכו מכתב הצטדקות לאבא וישלחו אותו על יד אחד מהם שבא לעכו ובידו סכום חמש לירות. בבוא השליח אלינו מסר את המכתב לאבא ויבקש סליחה והוציא את חמש הלירות לשלם לאבא באומרו כי הם חייבים לשלם שלוש לירות בעד המופתי, ואלה שתי הלירות הם פרס לבן אדוני הרב בעד מעשהו המוצלח. אבא השיב: 'בני לא נצרך לקבל פרסים, ובכן אני מחזיר להם את שתי הלירות, ואיני מקבל אלא שלוש לירות ששלמתי מכיסי למופתי'. כך כתב לו קבלה ומני אז לא בא בקשר איתם.

בר חדש אחד והנה שוב אשה אחת מגרי חיפה באה לעכו להמיר את דתה. היא הלכה ישר אל הסאראיה. והנה ה'בוליס' בא מטעם הפחה להזמין את אבא להיות נוכח בהמרה של האשה עפ"י החוק כנ"ל. אבא הלך לסאראיה בשעה הקבועה ונכנס ללשכת הפחה, ומצא את האשה עומדת לפני הפחה ולפני המופתי והקאדי היושבים על ידו . אחרי דרישת שלום כנימוס ישב אבא בצד המופתי . הפחה אמר לאבא: 'חכם-באשי אפנדי, ישאל את האשה הזאת במה שהוא רוצה לשאול אותה'. אבא שאל אותה מה היא רוצה להגיד? ענתה שהיא באה מחיפה להמיר את דתה. אבא לא רצה לשאול אותה מהי הסיבה, הוא ידע היטב כי היא לא תוכל להגיד את האמת בפני הפחה. כשראה אבא שהאשה היא בגיל העמידה, גם איננה יפה, שאל לה אבא: 'האם את פנויה או נשואה?' אמרה: 'אני נשואה/ אז שאל אותה: 'האם יודע בעלך בבואך לעכו להמיר את דתך?' ענתה: 'לא אדוני, היות שהוא נסע מחיפה לפני זמן לבקש עבודה בכפרים ערבים הסמוכים לעיר, ולא שלח לי מאומה למזונותי'. המסובין שמעו את דבריה אלה, שכן דברה בערבית. שתק אבא רגע ואמר לפחה: 'סליחה אדוננו הפחה, אני רואה שצריך עתה לעכב את המרת האשה הזאת. עפ"י החוק מדינא דבר מצרא44 עד בוא בעלה, היות שבעלה נחשב למצרן, אולי מאהבתו אותה ולא ירצה להפרד ממנה, ימיר גם הוא את דתו, ותהיה לו הזכות להחזיק בה לפני כל אדם אחר בתוקף חוק המצרנות/ הפחה פנה למופתי ושאל האם כך החוק, המופתי ענה כן. הפחה בפעם הזאת לא עשה שום התעכבות מכיוון שזהו עפ"י החוק מחד גימא, ומאידך בראותו את האשה לא יפה וכבירת ימים.

הערת המחבר : מדינא דבר מצרא – מדיני המצרנות. בר מצר – הוא שכן היושב על גבולו של הברו ויש לו זכות השכנות וזכות הקדימה ברכישת קרקע או בית שעל גבולו ,על -פי בבא מציעא , קיז( . על-פי חוקים אלה למצרן יש חזקה וזכות קדימה על דבר מה. כאן נדונה האשה על -פי חוקים המקובלים באסלאם. היא כמו רכוש, ברשות אביה, אחיה, ועם נישואיה, בעלה.

אז אמר לאבא: 'טוב חכם באשי תוכלו לקחת את האשה ולהשאירה בבית מוכתר היהודים עד בוא בעלה'. כך הובלה האשה לבית המוכתר ואבא יצא מן הסאראיה. לעת ערב בא המוכתר לביתנו ואתו האשה. אבא שוחח איתה מיהו בעלה, אמרה לו את שמו, אבא מכר שהאיש הוא צפתי ועוסק במלאכת המסגרות. היא ספרה לו שנסע לפני חודש, היות שלא מצא עבודה, ולא השאיר לה כסף במה לחיות. אבא צווה למוכתר להשאירנה בביתו ולתת לה מזונות מקופת הקהל לפי שעה, ושיגר תכף אחד לאותם הכפרים להביא את בעלה. בבואו אל אבא הצטדק מן העיכוב שעוכב במשלוח הכסף לאשתו . אבא הוכיחו על זה לאחרונה עשו שלום ביניהם וחזרו חיפתה.

עברו ימים אחדים משנגמר הדבר בשלום עם האשה הזאת, והנה מוכתר היהודים לעדת האשכנזים בחיפה בא אל אבא בעכו , ומגיד שבת אחת מעדת היהודים האשכנזים בעיה"ק ירושלים ברחה מבית אביה הגיעה לחיפה, ונתאכסנה בבית מלון פנחס האשכנזי, והיא הגידה שבאה הנה להמיר את דתה בדת המוסלמים. לפיכך באו הנה לשאול את הרב ולבקש עצתו . אבא שאל אותו אם הוא דיבר עם הבת ויודע את שמה ושם אביה, והכתובת שלו בירושלים? ענה: 'כן אדוני אני יודע את שמו כי הייתי פעם בירושלים ונתאכסנתי אצלו הוא בעל בית מלון ברחוב פ' שעל יד שער העיר העתיקה'.

אבא ערך תלגרמה משמו אל אביה למהר לבוא אליו לעכו, ובינתיים פקד על המוכתר לחזור חיפתה, ולהביא את הבת הנה לביתנו, ולבאר לה כי עפ"י החוק העות'מאני לא תקבל הממשלה המרת אדם מן היהודים, אלא בנוכחות החכם-באשי . וכי היא צריכה לבוא לעכו . למוכתר אמר: 'אתה תביא אותה אלי בביתי אחרי שני ימים, בינתיים אדע אני לכלכל את דברי, וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו אמן'

הטלגרמה נשלחה לבעליה, והמוכתר חזר חיפתה מלא תקוה. בעוד שני ימים באה אלינו הבת בלוית המוכתר. נשנכנסה לחדר הבקור אצל אבא, אני ראיתיה ונזכרתי כי פעם אחת בהיותי בירושלים התאכסנתי בבית מלון אביה וראיתי אותה ודברתי עמה. היא כשראתה אותי התביישה ותשפיל עיניה. אבא לא הרשה לי להכנס עמה בחדרו, וכן המוכתר, פן תתביש מלהגיד בפני כולנו את מצפוני ליבה. כך נכנסה היא לבדה אליו, ובנועם דברותיו עמה גילתה לו איך שפיתה אותה אחד מן הגויים, המתארח פעמים אחדות בבית-מלונם, שהוא ישא אותה לאשה אם תמיר את דתה. אבא ידע איך להניא אותה מלעשות שטות כזו

בינתיים הגיע האב אל ביתנו. אבא הוכיחו על פניו ואמר לו: 'משיחותי עם בתך זו נוכחתי לדעת שהיא לא אשמה בכל, אשמתך אתה יותר גדולה מאשמת בתך, הלא ידעת מה שאמרו חכמינו ז"ל "אין אמונה בגוי" ואיך אתה עוזב את בתך לשרת לפניהם מבלי שום השגחה מעולה/ סוף דבר אחרי שיחה ארוכה ורבת ענין, עשה אבא שלום בין האב ובתו ונסעו ירושלימה, חדורים רגש תודה. אחרי נסעם אמר אבא בינו לבין עצמו תודה לאל שגמרתי את שתי המאורעות האחרונות הללו בנקל ומבלי המחבר כל הוצאות וטרדות.

סיכום.

 לפי עדות הכותב התרחשו האירועים הנדונים בתעודה סמוך למינויו של אביו לחכם באשי )בשנת 1889 .) על פי מספר פרטים אפשר לתארכם לראשית שנות התשעים. ראשית, הכותב מציין שהדבר היה לאחר שעברה המשפחה לגור בתאן אלאפראנז'. בעת מינויו לחכם באשי התגורר אלדאודי עם משפחתו בדיור ארעי של הקהילה בעכו. הבן ציין כי עברה עליהם תקופה ארוכה וקשה במגורים לא נוחים עד שהחליטו לעבור להתגורר ברובע הנוצרי בעיר, מאורע שהתרחש אחרי נסיעתו של הבן, המספר, לצפת בשנת 1890 . שנית, בתעודה נזכר ביקור של החכם באשי בבית מנהיג הבהאים עבאס אפנדי בעת התרחשות האירועים הנדונים. עבאס אפנדי הפך מנהיגם של הבהאים עוד בחיי אביו , שנפטר בשנת 1892 . סביר אפוא להניח כי האירועים המסופרים לעיל אירעו בראשית שנות התשעים . בתעודה מסופר על מעורבותו של ההכם באשי במניעת התאסלמותן של שלוש נשים צעירות ואישה אחת נשואה. קשה למצוא סיבות משותפות להחלטה להמיר את הדת. כל אחת הגיעה להחלטה מסיבה שונה, אולם אף אחת מהן לא מסיבה של אמונה דתית או אידאולוגית. הבת הספרדייה קצה בחייה בבית אביה והחליטה להמיר דתה כמעשה של מחאה והתרסה. ואילו המשרתת שלה, שבאה ממשפתה ענייה מרודה, רצתה להתאסלם כדי להינשא לצעיר ערבי ולהבטיח את עתידה. האישה הנשואה שננטשה על ידי בעלה, באה להחלטה זאת מהמת ייאוש. והצעירה הירושלמית פותתה על ידי ערבי והחליטה להתאסלם ולהינשא לו כדי להציל את כבודה.

מן התיאורים ניתן ללמוד כי היהודים תיו בערי הגליל בסמוך לערבים תושבי המקום , באותן השכונות. המגורים בשכונות מעורבות ובבתים משותפים יצרו היכרויות בין יהודים לערבים, יחסי ידידות ואף שותפויות כלכליות. 45 לחכם באשי עצמו היו קשרים חברתיים נרחבים עם יהודים, ערבים ותורכים. מתיאור מהלך האירועים עולה כי הוא נעזר בשני אנשי מפתח ערבים שהיו ידידים קרובים ונאמנים לו , מה שמהזק את העדות על יהסי שכנות טובה ושיתוף פעולה בין העדות. מרבית תושבי הארץ היהודים, בעיקר הספרדים בני 'היישוב הישן', דיברו בשפה הערבית.

הערת המחבר: אחד האירועים שבהם טיפל החכם באשי הוא הצלתה של משפחה מטבריה לאחר שהאישה, אשת דייג מטבריה, הרגה את שותפו הערבי של בעלה שניסה לאנוס אותה. ראו : אלדאודי )לעיל, הערה 8 ,)עמ' 87 – 90 . על יהסי שכנות ראו גם : א' כרמל, 'חיפה בסוף התקופה העות'מאנית', מ' נאור וי' בן-ארצי )עורכים( , חיפה בהתפתחותה . 19 – 2 'עמ , 1990 ירושלים ( , 12 עידן )1948 – 1918

הנשים היהודיות היו חופשיות מחברותיהן הערביות. הן לא נדרשו לכסות עצמן ברעלה ורבות מהן הסתובבו מחוץ לביתן ללא ליווי ויצאו לקניות בשווקים. נשים ממעמד בינוני או גבוה ראו פחיתות כבוד ביציאה לשוק, וזאת לאו דווקא מחמת צניעות, אלא מפני שרק נשים חסרות אמצעים נהגו להסתובב ולערוך קניות וסידורים לעצמן ולבעלי הבתים שבהם עבדו . לכן דווקא הן היו השופות יותר להיכרות עם מגוון אנשים נוסף על בני משפחותיהן. בדרך כלל היו אותן נשים בעלות שליטה בשפת הארץ , מה שהקל עליהן להתערב באוכלוסייה הסובבת, במקומות אחרים בחיבורו העיד הכותב כי המגורים בשכנות ו'הנוהגים ההופשיים' של בנות ישראל הביאו לא אהת לקשרים עם צעירים ערבים , שחלקם הסתיימו בהמרת דת.

סיכוייהן של נערות בקהילות היהודיות בתקופה זו להינשא היו תלויים במצבם הכלכלי של הוריהן. נערות ללא נדוניה הושאו בדרך כלל לזקנים או לאלמנים או כנשים שניות. 46 הן יכלו להינשא לאיש צעיר רק אם היה חסר סיכויים כלכליים, דהיינו חסר רכוש וחסר מקצוע או מקור פרנסה אחר. נישואים כאלה גררו בעקבותיהם חיי עוני קשים, על כן אין תמה שנערות צעירות ממעמד סוציו -אקונומי נמוך שקלו אפשרות של נישואים עם ערבים , והשמד במקרים אלה בא לא מתוך כפייה או לחץ חיצוני אלא כאמצעי לנישואים מעורבים.

הערת המחבר: כך אירע גם לבת החכם באשי, צעירה יפה ובעלת ייחוס, שהושאה לאדם מבוגר כאישה שנייה משום שהייתה מחוסרת נדוניה. המספר כותב בגילוי לב על הקשיים שבהם נתקלו הוא ואחותו בשידוכיהם בשל חסרון כיס )אלדאודי בזיכרונותיו , עמ' 223 – 228.

אנשי קהילת חיפה הדגישו בביקורם אצל החכם באשי כי השוב למנוע את התאסלמות הבנות מחשש שמא הצלתה קלה תוביל להמרות נוספות. הם דיווחו כי שמעו שבנות יהודיות נוספות מצפות לראות את תוצאות ההתאסלמות של הנערה הספרדייה והמשרתת שלה, כדי ללכת בעקבותיהן. משמע שהייתה זאת תופעה נרחבת למדי , ורק הבושה הכרוכה בעניין גרמה להשכחת הנושא ולחוסר תיעוד שלו.

מנהיגי העדה היהודים השתדלו להניא את המשתמדים מלעשות זאת. כל המרה נחשבה למעשה מביש והטילה הרפה על בני המשפחות הנוגעות בדבר. ממיר דתו הסתכן בנידוי משפחתו ובהתנכלות מצד החברה שאליה הצטרף. על כן נהגו מנהיגי העדה להפעיל מערכת של השתדלות כדי למנוע שמד, במיוהד כשהחוק המוסלמי עמד לימינם : כשהמועמדת להמרה הייתה אישה העומדת ברשות אביה או בעלה,

אשר לדרכי המשפט העות'מאני, התעודה מחזקת את הידוע שעדיף היה לשלם שלמונים ובלבד שלא להגיע למשפט. אמנם ניתן היה להטות משפט בתשלומי שוחד , אך האישים הרבים שהיו מעורבים בדיון המשפטי, כמו פקידים, שופטים, עורכי דין וכדומה, היו מגדילים את גובה התשלומים. בסיפור האירועים רק במקרה האהרון , זה של הבת הירושלמית, נמנע הליך משפטי. בהופעה בבית המשפט ההליט החכם באשי להסתמך על טיעונים דתיים שהיו מקובלים על בית הדין המוסלמי, והצליח לפתור את הבעיה מתוך הסתמכות על החוק.

ז. ׳החרות׳ בוויכוח עם עיתוני היישוב

ההתדיינות של העיתונים עם ׳החרות׳ תידון לפי סדר ותקו של כל עיתון ובסוף יסוכמו הטיעונים נגדו. העיתונים באותו זמן היו משקפי דעת־קהל ראשונים בחשיבות, בשל העדר מוסדות כלליים נבחרים וקיום עוברי בלבד של שתי מפלגות הפועלים הקטנות. ׳חבצלת׳, הותיק בעיתוני היישוב, תקף את ׳החרות׳ מספר פעמים, תמיד בענייני דת, כגון עמדתו בעניין השמיטה, וכינה אותו ׳עתון הכפירה׳. ביקורתו היא לרוב נקודתית, ברטוריקה חרדית מופלגת, אך בלי אפיונים מכלילים. גם ׳החרות׳ כתב נגד ׳חבצלת׳, ולפעמים בלשון גסה.

הגיליון הראשון 11-05-1909

עיתוני א׳ בן־יהודה היו מכמה בחינות אב־טיפוס ל׳החרות׳ והקווים המשותפים להם צויינו בעיתונים הללו עצמם ועל־ידי יריביהם: האינטליגנציה היפואית, ׳הפועל הצעיר׳ והחרדים. אכן העורך הראשון של ׳החרות׳ וכמה ספרדים צעירים רכשו את ניסיונם העיתונאי ב׳השקפה׳, היו ממעריצי א׳ בךיהודה והשפעתו ניכרת עליהם. ׳הצבי׳ קידם בברכה חמה את העיתון החדש: ׳יצא גליון ראשון של ״החרות״ […] הרושם הראשון טוב. אנחנו שמחים באמת […] נעבוד יד ביד לקדמה ולאור׳, ולשמועה ש׳החרות׳ ייהפך יומון ו׳איל ליביראל׳ ייסגר, סיים הכותב: ׳אם כך הדבר – חזק׳.

היחסים השתבשו כאשר ׳הצבי׳ יצא בסדרת מאמרים תוקפנית נגד העסקן אלברט ענתבי, ואילו ׳החרות׳, תומכו של המותקף, גונן עליו. שני העיתונים השמיצו זה את זה, לא־אחת בלשון גסה, כגון ש׳החרות׳ מכור לענתבי תמורת כסף; ומהצד השני ש׳הצבי׳ יצא במאבקו זה לאחר שענתבי סירב להיסחט ולשלם לו. פולמוס אחר פרץ מיד, עקב ההסכם בין ׳הצבי׳ למומר ש׳ פינגולד, שלפיו הוא יהיה המממן, ה׳אחראי לעסק׳, ובךאב״י העורך. עתה עלה ׳החרות׳ על יריבו בתוקפנות ובלשון גסה והאשימו בפיברוק ידיעות. אין תימה שעיתונים אלה היו יריבים, שהרי שניהם התחרו על אותו פלח שוק. עם זאת לא־אחת הם התייחסו זה אל זה בקולגיאליות ולפעמים באהדה, כגון בפרשת העיתון ׳חיינו׳ או ׳מאורע בתר׳, שיידון על אתר.

׳הפועל הצעיר׳ יותר מכל עיתון עברי אחר התעמת עם ׳החרות׳, במספר רב של מאמרים, לרוב בוטים בתוכנם ובלשונם, בעיקר בשלוש פרשות: ׳מאורע ברנר׳, הבעיה הערבית ומלחמת השפות.

׳מאורע ברנר׳ סוכם בספר מאת נורית גוברין, ואוסיף רק את המתבקש בדבר המעורבות של ׳החרות׳ בפרשה. ראשיתה במאמר מאת י״ח ברנר, שטען כי לא המרות דת של יהודים מסכנות את הקיום היהודי וכי הזהות היהודית אינה מיוסדת על מחוייבות דתית. דברים מעין אלה כבר נכתבו, אך ברנר הפליג מעבר להם, מיעט בחשיבות התנ״ך (׳הרבה ספרי חול […] יותר קרובים אלי יותר גדולים בעיני ויותר עמוקים׳), אימץ את הברית החדשה כחלק ממורשת היהדות (׳ספרנו הוא׳, ׳אין […] שום הבדל יסודי בין השקפת העולם […] של הנביא מענתות ושל הנביא מנצרת׳), הביע אמפתיה אל ׳הליגינדה הנוצרית על בן האלוהים שנשלח לבני האדם ובדמו כפר את עוון הדורות׳, יכול ׳להתיחס אליה ברטט נפשי רליגיוזי׳ גם ׳יהודי טוב מסור ללאומו׳. המאמר עורר סערה בעיתונות ובציבוריות היהודית, שנמשכה כשנתיים ובמהלכה פורסמו יותר ממאה מאמרים בכעשרים עיתונים בארץ ובעולם, 24 מהם ב׳החרות׳ – כרבע מכלל הפרסומים – ו־21 מהם ב׳האור׳. מוקד שני של הפרשה היה החלטת הוועד האודסאי של ׳חובבי־ציון׳, ביוזמת אחד העם ובהמרצתו, להפסיק את תמיכתו בעיתון ׳הפועל הצעיר׳ עד שיחליף את המערכת שלו וישנה את כיוונו.

 ׳החרות׳ היה הראשון שפתח את הפולמוס בנידון, במאמר אנונימי, ׳כפירה או הסתה ?׳ שעיקרי טיעוניו הם שניים: האחד – אלה אינם דברי כפירה גרידא אלא הסתה להתנצר: השני – הדברים נכתבו תמורת תשלום (׳כמה מקבלים אתם שכר?׳). לאחר פרסום המאמר, דרש ועד ׳הפועל הצעיר׳ בירושלים ממערכת ׳החרות׳ לחשוף את שם המחבר כדי להזמינו לדין ועד אז: ׳הננו מסירים מעלינו את אחריות של חברים בעד כל מעשה אלימות׳. ׳החרות׳ סירב והשיב: ׳אנחנו כתבנוהו. ואנו אחראים [.״]׳. ואשר לאיום באלימות: ׳יש משטרה ושוטרים, ונדע איך להגן על עצמנו […], וכבר לקחנו כל האמצעים הדרושים לזה׳. ׳החרות׳ הודיע עוד על נכונותו להתדיין בבית־דין בירושלים, אשכנזי או ספרדי, אך ׳הפועל הצעיר׳ סירב. לאחר יומיים דיווח ׳החרות׳, כי אכן ׳חוליגנים׳ התנפלו על עובד העיתון ופיזרו סדר של גיליון שהובל להדפסה ועל כן העיתון לא הופיע יום אחד, ועוד יידו אבנים על ׳ביתנו׳ ושברו חלונות. עורך ׳החרות׳ אכן פנה אל ד״ר א׳ רופין, ראש המשרד הארץ־ישראלי בתלונה:

[…] ׳הפועל הצעיר׳ […] יכולים הם לכתוב נגדנו […] אבל להשתמש במעשה אלימות מי נתן להם הרשות?

׳הפועל הצעיר׳ נתמך מכסף חובבי ציון ולכן חושבים אנו כי על כ׳ [כבודו] החובה להזהירם כי יחדלו ממעשיהם אלה. אין אנחנו משתמשים לע״ע [לעת עתה] באמצעים אחרים ע״י [על־ידי] המשטרה וכדומה […] אבל אם גם כבודו […] לא יתעניין בזה לשים קץ למעשה האלימות […] הזה, אז נהיה מוכרחים לעשות צעדים אחרים […].

במכתב זה, כמו במאמר קודם בעיתונו, איים עורך ׳החרות׳ לפנות אל המשטרה, אמנם לא כאמצעי ראשון, אולם העיתון לא פנה אל רשות שלטונית זרה כלשהי ולשווא האשימוהו ב׳מלשינות׳.

רוב המאמרים ב׳החרות׳ בפרשה זו, פרט לשלושה, הם עלומי־שם, לרבות הראשון בהם, ורבים מהם מאמרים או קטעי מאמרים שפורסמו בעיתונים אחרים ו׳החרות׳ העתיקם והעיר עליהם, במאמץ למצוא בהם סימוכין להאשמותיו. גם מאמרו של ברנר, חתום בשם־עט ועורן ׳החרות׳ לא ידע את זהות הכותב כשפרסם את התגובה הראשונה בעיתונו. מאוחר יותר ניסה ר׳ בנימין להגן על ׳החרות׳ ועורכו, לאמור: המאמר ׳נתגלגל לה מפי יהודי אשכנזי׳ ׳אין לדרוש מכל צעיר ספרדי שידע מי ומה הוא י״ח ברנר ושלא רבים כמותו בישראל׳. חרף הכוונה הטובה, זו הגנה פטרנליסטית. מערכת ׳החרות׳, ייאמר לזכותה, עמדה מאחורי המאמר: ׳אנו כתבנוהו, כלומר אנו אחראים לו, ולא השתמשה בנימוק שכותב המאמר הוא אשכנזי. אשר לטיעון השני, במערכת ׳החרות׳ ידעו מי הוא ברנר, שכן פורסמו בו דיווחים תוך הערכה וכבוד לפועליו, אך לא ידעו בהתחלה כי מחבר המאמר שבמחלוקת הוא ברנר.

פתגמים-יעל לזמי

פיה מפיק מרגליות

זוהאר תא טאח מן פמהא

ספר פתגמים מהווה עוד נדבך לשימור מורשת יהדות מרוקו… במלאכה סזיפית זו עסקה ד"ר יעל לזמי ובעמל רב אספי מפיה של אמה הי"ו, אוסף פתגמים מדהים שמעשיר את מורשת יהדות מרוקו…ועל כך אנו מודים לה…
כולנו חיים בעולם של פתגמים וסיפורי עם כמו ד"ר לזמי, אך לא כולנו יודעים לתעד ולשמר את זה…זה אולי המסר העקרי שמעבירה לנו יעל בספרה הנהדר "זוהאר תא טאח מן פמהא", פיה מפיק מרגליות

11. 11. "אום תא תסתתר ולז'ארא תא תפצ'ח"

תרגום – האם מכסה [עוטפת] והשכנה מגלה [מביישת, גורמת לבושה].

הסבר- האם מסתירה והשכנה מגלה את הסודות הרעים.

وم تا تصتر والزرا تا تفضح

 הערה – בערים מסויימות במרוקו ייאמר כא במקום תא.

12. ׳׳אומו תעבבי ח'ראיתו ובנתי תח'ייר ראיו

תרגום – אימו תיקח צרותיו [יגונותיו] וביתי תיקח את מה שהיא רוצה מחיצו [החץ שלו].

הסבר – אצלנו בשכונה ישנן שתי שכנות. אחת ילדה רק בנים ואחת רק בנות. זו שילדה בנים הייתה יוצאת לאחר הלידה עם הבן לרחוב ומתגאה בבנה. כן הייתה מרגיזה את השכנה שילדה רק בנות. השנייה הלכה לבכות לאמא שלה ואמרה לה: ״תראי איך היא יולדת בן ויוצאת ורוקדת איתו ״יא וולדי יא עיוני יא באי׳דתו״ [ילדי, בני, העיניים שלי, הוי אשכיו] האם אמרה לה: ״זה הכל? מחר תוציאי את הבת תרקדי איתה ותגידי לה ״אומו… ובנתי״.״. ומאז אם הבנים הבינה והפסיקה להקניט אותה.

לימים הבן הבכור של האחת נשא לאישה את בתה של השנייה. הפתגם נראה כמו נבואה.

״ראיו״ בספרדית הוא חך/קו. הכוונה בפתגם זה היא מינית.

اومو تعبي خرايتو اوبنتي تخيير رايو

13 – "אוקקפו עלא ראסו יעבבי באסו"

תרגום – [גם אם] העמד אותו על ראשו ייקח [רק את] הרע שלו.

הסבר – את הגורל לא ניתן לשנות, אפילו אם תעמיד אדם על ראשו ולא על רגליו הוא ייקח רק את הרע שמגיע לו.

وقفو على راسو يعبي باسو

• – "אוררי אל-ראז'ל תרמתךּ ומא תוררי לו אל-כּמאתךּ"

תרגום – הראי לגבר [שלך] עכוזך ואל תראי לו שאריות [האוכל על פיך]

הסבר – ״לא תיכלון נהמא באפי גברייכו״ [אל תאכלו לחם בפני בעליכן] [בבלי, שבת, ק״א, ע״ב]

פעם האישה הייתה אמורה להיות עדינה כאילו היא לא אוכלת ושותה, לפני בעלה. ככה הנשים אכלו את האוכל הכי טוב וטרי לפני שבא הבעל הביתה לאכול ולפניו הציגו הצגה כאילו שאינן אוכלות כלום.

اوري الراجل ترمتك اوما توري لو القماتك

• – ״אוררי אל-ראז'ל תרמתךּ ומא תוררי לו כּלאמתךּ

תרגום – הראי לבעל עכוזך ואל תראי לו את מילתך [חכמתך]

הסבר – אישה חכמה נחשבה פעם לפסולה לחתונה. גברים פחדו מאישה חכמה.

اوري الراجل ترمتك اوما توري لو كلمتك

הכיתוב בערבית הוא תוספת שלי-אלי פילו

21 – محبت الرجال زي الميه في الغربال

מַחַבֵת (אל)רְגַ'אל זֵי (א)לְמַיֵה פי אלְעֻ'רבאַל.

אהבת הגברים כמו מים בכברה.

זה פתגם של נשים האומר: אהבת גבר לאשה אינה ממשית.

22 – مريض الهوى ماله دوا هو والمجنون سوا

מַרִיצ' (א)לְהַוֵא מַא אִלו דֵוַא, הֻו ו(א)לְמַג׳נון סֵוַא.

חולה האהבה, אין לו תרופה, דומה הוא למשוגע.

23 – من احبك ما ببني لك قصر ومن كرهك ما بحفر لك قبر

מן אחבכּ מא בבני לכּ קצר ומן כַּרהכּ מא בחפר לכּ קבר.

מי שאוהב אותך, לא יבנה לך ארמון, ומי ששונא אותך, לא יחפור לך קבר.

24- عدو عاقل احسن من صديق جاهل

עַדו עאקֵל אַחְסַן מן צַדיק ג׳אהֵל.

אויב נבון טוב יותר מחבר טפש.

על האויב אפשר לחשוב ולהתכונן, לא כן על ידיד טפש.

״אל תתן דופי בכל איש גם בהיותו אויבך״(דברי חכמים ה).

פרק שישי

מיבצע ׳לפיד׳ ותוצאותיו

תכנית הנחיתה של בעלות־הברית בצפון אפריקה, שעליה שים צ׳רצ׳יל את יהבו למן אוגוסט 1941, נעשתה אקטואלית בקיץ 1942, עם התקדמות־הבזק של צבא רומל — ה׳אפריקה קורפס׳ — אל עבר גבול מצרים. הסתייגויותיהם של הגנראלים האמריקנים — שנשאו עיניהם לצרפת — נדחקו הצדה אחרי נפילת טוברוק (21 ביוני), ולאחר שהנשיא רוזוולט גמר אומר להתחיל במיבצע רב־היקף עוד לפני תום השנה, כדי להיענות, ולו חלקית, להפצרותיו של סטאלין בדבר פתיחת ׳חזית שנייה׳. בעת הדיונים שהתנהלו בלונדון, ב־24 וב־25 ביולי, נאות צ׳רצ׳יל למסור את הפיקוד העליון על המיבצע לידי האמריקנים, וב־26 ביולי מונה הגנראל אייזנהאואר לתפקיד זה. לא נותר עוד אלא לקבוע את מקומות הנחיתה ואת תאריכה. בעניין זה התעוררו בין בעלות־הברית ויכוחים נוקבים. מטעמים ברורים, רצו האנגלים שהמיבצע יערך מוקדם ככל האפשר, והציעו לנחות באגף הים־תיכוני, כדי להתקדם במהירות אל עבר תוניסיה ולוב, ולהפתיע את רומל מן העורף. ואילו האמריקנים הסתפקו בנחיתה בקזבלנקה, ומשם להמשיך במתקפה אל עבר תוניסיה, דרך אלג׳יריה.

ב־5 בספטמבר 1942, נקבעה סופית תכנית המיבצע. כיבוש קזבלנקה הועד לכוח אמריקני, בפיקודו של הגנראל פטון (Patton); כיבוש אוראן הופקד בידי חיל־משלוח אמריקני בחיפוי ימי בריטי; והנחיתה באלג׳יר בידי כוח מעורב אנגלי־אמריקני, בפיקודו של הגנראל האמריקני ראיידר (Ryder).

ב־22 בספטמבר, מינה רוזוולט את רוברט מרפי לתפקיד יועץ הגנראל אייזנהאואר לעניינים אזרחיים. בהנחיותיו למרפי הסביר הנשיא האמריקני כי לא הובא בחשבון שינוי כלשהו בהרכב המינהל הצרפתי וכי למיבצע לא יצורף כוח גוליסטי. בהיותם מודעים היטב להלכי־הרוח ששררו בקרב הצבא והאוכלוסייה הצרפתית באפריקה, סברו האמריקנים כי השתתפותו של הגנראל דה־גול עלולה היתה למנוע את הצטרפותם האפשרית של הקצינים הצרפתים לבעלות־הברית, דבר שנחשב בעיני וושינגטון ולונדון צורך בל־יעבור. אגב כך התרבו השמועות בדבר כיבוש גרמני קרוב של תוניסיה ומארוקו,² מה שדרבן את מרפי למצוא, בכל מחיר, מצביא צרפתי בעל־ מוניטין שיאות לשמש ׳פאטרון׳ למיבצע ׳לפיד׳, ובדרך זו למשוך אל מחנה בעלות־ הברית את צבא צרפת בצפון־אפריקה, ששמר אמונים לפטן ולמשטרו.

מגעים נוצרו עוד קודם־לכן עם ויגאן, ז׳ואין(Juin), נוגס ואף עם דארלאן. אולם לנוכח כשלון המשא־והמתן עמם, פנה מרפי אל הגנראל ז׳ירו(Giraud), שנמלט באפריל 1942 מטירת קניגשטיין הגרמנית.

פעילותו הלא־נלאית של הדיפלומאט האמריקני וכן ההגנות הצבאיות של בעלות־הברית לא נעלמו מעיני שלטונות וישי ומוועדות שביתת־הנשק הגרמנית והאיטלקית באלג׳יר ובקזבלנקה.³ אולם, עד לסוף אוקטובר סברו עיתוני פאריס ושירותי הביון הגרמנים כי בעלות־הברית נערכו לכבוש את דאקאר.⁴ עוד ב־6 בנובמבר הניח המטה הגרמני כי הצי האמריקני שהבחינו בו סמוך לגיבראלטאר נועד ל׳פעולה עוינת׳ בחוף הלובי או בדרומה של איטליה. לכן כשהחל מיבצע ׳לפיד׳, לא ניתקלו החיילים של בעלות־הברית שדרכו על אדמת מארוקו ואלג׳יריה בגרמנים או באיטלקים, אלא בחיילים צרפתים נחרצים בדעתם להגן על האימפריה ׳נגד כל התקפה׳. בה־בשעה הותירו חייליו של הגנראל הווישיסטי בארה (Barré) לכוחות ה׳ציר׳ להיכנס לתוניס.

נחיתת בעלות־הברית והמחתרת־היהודית בצפוךאפריקה.

בלילה שבין ה־7 וה־8 בנובמבר 1942 נפל בחלקם של כמה עשרות יהודים להיות שותפים באחת הפעולות הצבאיות המכריעות של המלחמה: אלה היו חברי המחתרת היהודית באלג׳יריה שהשתלטה על אלג׳יר במשך קרוב ל־24 שעות ומסרה את העיר לידי צבא ארצות־הברית ביומו הראשון של מיבצע ׳לפיד׳.

כיבוש בעלות־הברית את אלג׳יר היה לכל הדעות ניצחון מכריע ששינה את מהלך המלחמה; שכן הוא קירב את האמריקנים ואת הבריטים אל שעריה הדרומיים של האימפריה הנאצית, ניתק את צרפת של וישי ממושבותיה באפריקה ומעל לכול — זירז את תהליך ההתפוררות של איטליה הפאשיסטית, שהועמדה בטווח הירי של ספינות הצי ושל מטוסי חילות האוויר של ארצות־הברית ובריטניה, עם זאת, נכונה ביסודה קביעתו של ההיסטוריון ליאון בלר כי לעולם לא היה ככל הנראה ניצחון צבאי מודרני שלווה בכה הרבה אירועים לא צפויים, תקלות, טעויות והטעיות כמו מיבצע ׳לפיד׳. די להזכיר כי מה שהחל כפעולה שנועדה למגר את נוכחות הווישיסטים בצפון־אפריקה הסתיים בנצחונם של אנשי פטן, אשר לא רק המשיכו להחזיק בשלטון אלא אף נהנו מחסותם של האמריקנים, שהתעלמו במשך השבועות הראשונים לנוכחותם כליל מן התחיקה הגזענית שנשארה בתוקף בכל רחבי אלג׳יריה ומארוקו.

ההכנות למיבצע ׳לפיד׳ הגיעו לשלביהן הסופיים לקראת הפגישה שנערכה על חוף שרשל (Cherchell) שליד אלג׳יר, ב־23 באוקטובר 1942 בין הגנראל קלארק (Clark) לנציגי המחתרת בצפון־אפריקה. אחד המשתתפים הצרפתים, הקולונל ז׳וס (Jousse), תיאר את עיקר ענייניה בזה הלשון:

הגנראל קלארק מטעים כי בעלות־הברית מתכוונות לפתור עוד בחורף זה את שאלת הים התיכון ולכבוש את צפון־אפריקה כדי להכין את הבסיסים הדרושים לפתיחת חזית שנייה באירופה באביב הבא. תקוותן היא, כמובן, להשיג את שיתופו של צבא צרפת; אולם, אם יידרשו לכך, כלה ונחרצה עמן לגבור על התנגדותו. אין בפיהן שום תאריך מדויק לפעולתן והן מותירות מקום להניח כי ההכנות ׳די רחוקות מסיומך. יש להעריך, כך אומר הדין־וחשבון שהכינה המשלחת הצרפתית בתום הפגישה, את הזמן הדרוש לחודש בקירוב, ודומה כי כוונתן לגשת לביצוע הנחיתה מיד עם סיום ההכנות […]. אשר לאמצעים שיועמדו לרשותן, הם ניכרים. ׳רוזוולט וצ׳רצ׳יל מתעניינים אישית בהכנות׳. הרי כמה נתונים, מפי המשלחת האמריקנית: 500,000 חיילים, 15 דיוויזיות, מהן כמה משוריינות, 2,000 מטוסים […].

המשלחת הצרפתית עמדה על הצורך לחמש את המחתרת בצפוךאפריקה, וקיבלה מן האמריקנים הבטחה לספק לה לפני הנחיתה את כלי־הנשק הדרושים למילוי משימותיה. ברנאר קארסאנטי (Karsenty), שהיה עם אבולקר (Aboulker) אחד מראשי המחתרת העיקריים, סיפר בעניין זה:

מר מרפי קרא לנו בוקר אחד, לדתה אבולקר ולי, כדי להראותנו תת־מקלע ׳סקן׳. תת־מקלע זה הוא נשק פראקטי ונייד ביותר, ולכן דרשנו לקבל 800 לאלג׳יר ולאוראן. כן ביקשנו 400 אקדחים, 400 רימוני־הגנה, 400 רימוני־עשן ו־50 מקלטי־קשר ניידים…

בעצה אחת עם מר מרפי, בחרנו בתאריך ה־2 בנובמבר לאספקה חשאית של הנשק דרך הים, בידי האמריקנים. המיבצע אמור היה להיערך סמוך לקזרשל, באחוזתו של ז׳אק טסיה (Tessier), שם נערך המפגש עם קלארק […]. מצדנו הכול התנהל כשורה, אולם דבר לא הגיע.