ארכיון יומי: 15 במאי 2018


כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו- ר, שמואל דא אבילה – בעל ״כתר תורה״ ו״אוזן שמואל״

 ר, שמואל דא אבילה – בעל ״כתר תורה״ ו״אוזן שמואל״

ר׳ שמואל היה בנו של הגאון הצדיק ר׳ משה דא אבילה זצ״ל, ונכדו של הגאון הצדיק ר׳ יצחק דא אבילה זצ״ל, מרבני ארבאט וסאלי. ר׳ משה אביו, חכם גדול היה, והרביץ תורה ברבים. מן השמים חונן בפה מפיק מרגליות, בו היה דורש לעם דרשות מלהיבות, ומחזירם בתשובה.

ר׳ משה זכה, והתאחדו על שולחנו תורה וגדולה, בכספו הרב הרבה לעשות צדקה וחסד, ונודע כחונן דלים. לפיכך, מתחילה עסק רק בהרבצת תורה ובמעשים טובים, ולא נזקק לרבנות או דיינות. אולם, לא לעולם חוסן, ובזמן מסויים, עושרו הרב עמד לו לרועץ. הדבר היה, כאשר פקידי הממשל התנכלו לו בעלילות מס שונות ומשונות, עד שנאלץ להימלט ממקנס עירו לארבאט. בהגיעו לשם נאלץ ככל הנראה, ליטול על עצמו עול רבנות ודיינות, כפי הנראה מתוך הקדמת בנו לספר אוזן שמואל ומתוך כמה תשובות המופיעות בספר שו״ת משפטים ישרים.

בשנת תמ"ח נולד לר׳ משה בנו ר׳ שמואל. כבר במעלליו התנכר נער, ואותות גדולה וקדושה נצצו בו. ר׳ שמואל עלה והתעלה במעלות התורה והיראה, וכל רואיו הללוהו בראותם כי לגדולות נוצר. כבר בהיותו בן עשרים ואחת שנים, עמד ודרש במקהלות עם בעיר מקנס, ועורר את העם לחזור בתשובה.

הערת המחבר: כאן המקום לעורר את המבוכה אודות שנת לידתו של ר׳ שמואל. בספרו ״אוזן שמואל" כתב ר׳ שמואל כמעט בכל דרשה באיזו שנה נאמרה (בגימטריא, לדוגמא שנת ״ותבונה״ היינו: תס״ט, תחסה״ היינו: תע״ג), וציין גם בחלק מהן בן כמה היה באותה שנה. אולם מעיון בתאריכים עולה סתירה מעניינת מאד, כי לפי איך שכתב בדרוש א', דרוש ג׳ לשבת הגדול, דרוש ה׳ לשבת הגדול. עולה ששנת לידתו היתה: תמ״ח. אולם לפי איך שכתב בדרוש ב׳, דרוש ד׳, דרוש ד׳ לשבת הגדול. עולה ששנת לידתו היתה: תנ׳׳ג. והדעת נוטה יותר ששנת לידתו היתה תמ״ח, כי בכל המקומות שלפי החשבון נמצא שנולד בשנת תנ׳׳ג, אפשר להוריד מהסימן שנתן את האות ה', כך שנמצא שנולד בשנת תמ״ח, אבל במקומות שלפי החשבון נמצא שנולד בשנת תמ״ח, אין אפשרות להוסיף על הרמז. נקודה נוספת: ר׳ שמואל הדפיס את ספרו זה בשנת תע״ה, כפי המצויין בשער הספר. אך מהמרמזים שנתן לשנים שאמר את דרוש ה', דרוש ב׳ לשבת הגדול, דרוש ה׳ למעלת התפלה. דרוש ג׳ להספד, דרוש ו׳ להספד, נמצא שאמר אותם בשנת תע״ח, ואין הסבר לסתירה בדברים אלא א"כ נוריד בכל אותם מקומות את האות ה׳, כך שיצא שנאמרו בשנת תע״ג.

משגדל ונהיה בן טו״ב שנים, דברו בו נכבדות, לשאת לאשה את בתו של ר׳ משה, נכדתו של ר׳ חיים בן עטר – גדול הדור.

שנתיים מחצה התאכסן ר׳ חיים בבית ר׳ משה דא אבילה, ובאותו זמן דבק בו ר׳ שמואל, יצק מימי התורה על ידו, נעשה לתלמידו המובהק, שימש אותו ביום ובלילה, וידו לא משה מתוך ידו. בכל מקומות גלותו גלה עמו, וקבל ממנו תורה וקדושה במנה גדושה.

עובדה זו גרמה גם לכך שיחסי ידידות חמים וקרובים מאד, נרקמו בינו לבין גיסו ר׳ חיים בן עטר (ה״אור החיים״), אשר כמוהו התאבק בעפר רגלי זקנו, ר׳ חיים זצ״ל. ר׳ שמואל ור׳ חיים כבדו מאד איש את רעהו, ומאז זמן לימודם יחד בצל זקנם, שררה ביניהם אהבה ואחוה מיוחדת, שנמשכה כל ימי חייהם.

לאחר ששב ר׳ חיים לביתו, פתח ר׳ שמואל ישיבה בעירו, והחל להרביץ תורה לתלמידים. כמו כן, היטה שכמו להיות עזר לאביו בהנהגות הציבור, וכפי שמספר בהקדמתו לספר אוזן שמואל, אביו הורה לו להשיב במקומו לכל הציבור הפונים אליו בשאלות הלכה.

ר׳ שמואל קיבל תורה גם מהגאון החסיד ר׳ יוסף בהתית זצ״ל, מרבני מקנאס, ובספרו אוזן שמואל (דרוש א׳ להספד) מביא את ההספד שנשא עליו ביו״ט שני של פסח בתוך השבעה, בשנת תע״א.

ר׳ שמואל נחשב לאחד מגדולי הרבנים במרוקו בתקופתו, והתפרסם מאד בדרשותיו הנפלאות. בדבריו היה בעיקר מעורר את העם להתחזק בלימוד התורה, עד שהכתירוהו בתואר: ״מכתיר תורה ברבים״.

סבלו הרב של ר, שמואל

במשך ימי חייו סבל ר׳ שמואל סבל רב, פועלי און הציקו לו בכל מיני תואנות, שללו את רכושו, וכמעט גם את נפשו. הרפתקאות שונות ומשונות עברו עליו, ומחמתם נאלץ לנדוד ממקום למקום. במשך ימי חייו גר תקופה מסוימת בארבאט, במקנס, ולאחר מכן חזר לסאלי.

מענינת ביותר עלילת גבית המס, שנרקמה נגדו על ידי ראשי הקהל במקנס.

כאמור, ר׳ שמואל היה מבני קהילת מקנס, שם נולד וגדל. בזמן מסוים עבר לגור בעיר סאלי, אולם המשיך בעסקי מסחרו בעיר מקנס. ראשי הקהל של מקנס ראו בו בן עירם, לכן המשיכו לגבות ממנו מס כאילו עודנו גר שם. אולם לא הסתפקו בכך, בראותם את הצלחתו, העריכו את עושרו בהפלגת יתר. כל אניה שהגיעה טעונה בסחורותיו, היו מהלכים רכיל, כי בעצם כל האניה כולה שלו, ולכן חייבוהו בתשלומים פי כמה יותר מהראוי לו, ועוד כהנה וכהנה. מתחילה נשבע להם ר׳ שמואל כי הכנסותיו אינם עולות על כך וכך, ולכן אין להם לחייבו יותר. ראשי הקהל לא האזינו לשבועתו, והמשיכו במנהגם. ר׳ שמואל נעלב מאד, וטען, כי בהיותו ת״ח, הרי הוא פטור מעיקר הדין מתשלומי מסים.

הגאון ר׳ משה בירדוגו זצ״ל, רבה של מקנס, הידוע בכינויו ״המשבי״ר״, יצא להגן על כבודו, והוכיח את פרנסי העיר, אך ללא הועיל.

משהמשיכו לרודפו, פנה ר׳ שמואל לשני גדולי הדור הגאונים: ר׳ יהודה בן עטר זצ"ל ור׳ יעקב אבן צור זצ״ל, שיושיעוהו. גאונים אלו חרדו לכבודו, ובאו לקראתו בבל לב.

בפסק דין שפרסמו בשנת תצ״א (זמן קצר לאחר פטירת הרב המשבי״ר הנ״ל) הצדיקו את כל טענותיו, וגזרו על פרנסי העיר להשיב לר׳ שמואל את כל מה שגבו ממנו שלא כדין. מתוכן פסק הדין ניכרת ההערכה הגדולה שרחשו אותם גדולים ־־ שמואל, בפרט מהתוכחת החריפה שהוכיחו את פרנסי העיר, על הרעה שעשו, ב־ עברו על חילול ה׳, בחללם כבוד ת״ח.22 ניתן להניח, כי עלילה זו, היא שהביאה לר׳ שמואל לחבר את ספרו כתר תורה, בו האריך לדון בפטור תלמידי חכמים בתשלומי מס.

ר' שמואל חיבר כמה ספרים, המפורסמים ביניהם: א. ספר דרשותיו אוזן שמואל, נדפס באמשטרדם בשנת תע״ה, בהסכמת גדולי הדור: ר׳ יהודה בן עטר, ר׳ יעקב אבן צור, ור׳ אברהם בן דנאן. על פי הוראת רבותיו ר׳ חיים עטר ור׳ יוסף בהתית הדפיס ספר זה. ר׳ חיים ציוה אותו על כך בהקיץ, ור׳ יוסף נגלה לו בחלום, והורה על כך. בספר זה קיבץ ר׳ שמואל את דרשותיו שדרש בצעירותו ממש, בהיותו בן י״ז – כ״ז. ב. ספר כתר תורה, בו דן לפטור ת״ח ממסים ע״פ דין, נדפס באמשטרדם בשנת תפ״ה. כמו כן חיבר גם הגהות אוזן שמואל למסכת נזיר, נדפסו בסוף ספרו כתר תורה, וספר דרשות מעיל שמואל. הסכמה ממנו נדפסה בראש ספר חפץ השם, שחיבר גיסו ר׳ חיים בן עטר.

(לר׳ משה דא אבילה – אבי ר׳ שמואל, היו עוד ב׳ בנים: הגאון הצדיק ר׳ יצחק, מחכמי סאלי, והגאון ר׳ יעקב, מחכמי מקנאס. ר׳ יעקב נפטר בצעירותו בליל תשעה באב שנת תפ״ה. ר׳ יצחק הניח אחריו ג׳ בנים: הגאון הצדיק ר׳ יהודה מחכמי סאלי(היה נשוי לאחותו של הגאון הצדיק ר׳ רפאל אבן צור מפאס), הגאון הצדיק ר׳ יוסף, מחכמי סאלי, והנבון ר׳ משה.)

ציון וירושלים בשירת ספרד – נחמיה אלוני

ציון וירושלים בשירת ספרד

מאת

נחמיה אלוני

מהלכת לה דעה משובשת בין החוקרים העוסקים בחכמת ישראל, ויחד איתם בין בני עמנו בקהל ישראל, כי הנוהים אחרי ציון וירושלים היו היהודים היושבים בארצות תחת שלטון הנוצרים, וכי היו אלה האשכנזים שעלו לציון וירושלים בגלי העלייה בימי־הביניים, ואילו היהודים היושבים בארצות תחת שלטון האסלאם לא היו בין הנוהים אחרי ציון וירושלים, ולא היו הספרדים היושבים בארצות תחת שלטון האסלאם בין העולים לציון וירושלים בגלי העלייה בימי־הביניים. כך אנו מדברים על עליית מחנה רבנים מארץ־צרפת במאה הי״ב, וכך אנו מדברים על עליית מחנה פרושים חסידים מארץ־אשכנז במאה הי״ח! ואיננו מדברים על עליית מחנה רבנים מארץ־ספרד או מחנה חסידים מארץ־ספרד. נדמה לך לעיתים, כי היו אלה האשכנזים הנאמנים לציון וירושלים, ואילו הספרדים היו אלה שניתקו את עצמם מציון וירושלים, נטמעו טמיעה גמורה והתבוללו התבוללות מלאה בעם הארץ יושבי ספרד, והיו לאחדים עמהם.

אף כשדנו חוקרי חכמת ישראל במאה הי״ט בשירתם של משוררי ספרד המפוארים, היו מעיינים ומסתכלים בשיריהם מתוך השקפתם המיוחדת, וממעטים לראות את סבל הגלות וצרות הגלות, אשר סבלו בני ישראל תחת שלטון חצי הסהר. היו כאלה שאף הפליגו ואמרו: שירתם יפה מאוד מאוד, אולם חסרונם היחיד הוא שלשונם עברית. הפליג יותר מכולם אברהם גייגר שאמר: ״כבר מזמן ויתרו היהודים בספרד, כמו גם בארצות אחרות, על המלחמה לעצמאות, והיה זה בעיניהם חזון בלבד״. ואם מצאו אותם חוקרי חכמת ישראל שירים על הסבל בגלות ועל חזון הגאולה, היו מבארים אותם כמס שפתיים וכצפצוף הזרזיר, ולכל היותר חזון למועד רחוק מאוד, לימות המשיח ואחרית הימים.

מן הראוי שנתחקה על הגורמים לדעה משובשת זו, המהלכת בין חוקרי חכמת ישראל ובין בני ישראל. וייאמר מייד, כי אין לחפשם בקנאת עדות ולא בפער תרבותי בין הקהילות, כי היו בין הגורמים לדעה זו גם אשכנזים וגם ספרדים. כפי שנראה להלן, היו בין הגורמים לדעה משובשת זו לא רק אשכנזים וספרדים אלא גם גורמים כלליים, תנועות חברתיות חדשות בארצות המערב וגם בארצות המזרח, שהטיפו רעיונות חדשים והשקפות חברתיות חדשות, אשר מהן הושפעו האשכנזים והספרדים גם יחד.

הגורמים בארצות הנוצרים שבמערב:

הגורם החשוב ביותר הוא הליבראליזם בארצות אירופה במאה הי״ט. האסכולה של הליבראליזם האירופי ביקשה להעניק שוויון זכויות לכל יושביה ותושביה בלי הבדל דת (אבל לא בהבדל לאום!). בני עמנו במערב אירופה דגלו באסכולה זו מתוך שאיפה להשיג שוויון זכויות. חפץ חפצו היהודים להשתלב בכלכלתם של העמים הנוצרים ובתרבותם, לשונם והשכלתם, בתולדות העם שבתוכו ישבו ובספרותו. השגת שוויון זכויות אזרחי היתה המטרה העליונה, אשר אליה שאפו ראשי היהודים בארצות אירופה. כדוגמה לשלטון סובלני ומתקדם הציגו מנהיגי ישראל וחוקרי תולדותינו את השלטון המוסלמי בחצי האי האיברי. לפי בעלי דעה זו היו הנוצרים בימי־הביניים הפחותים והנחותים, מכיוון שרדפו את בני ישראל, וגזרו עליהם גזירות רעות, ואף העלילו עליהם עלילות דם ועלילות שווא, ואילו השלטון המוסלמי בארצות המזרח התיכון, מצרים ועיראק, סוריה ופרם, צפון־אפריקה וספרד היה שלטון מתקדם וסובלני כלפי דתות אחרות. היתר, זו השקפה על־פי הרהורי הלב במאה הי״ט. היתה זו השקפה כפילת ניגוד, שהורה לארצות אדום במערב וורודה לארצות האסלאם במזרח. חלק חילקו אותם החכמים בעלי האסכולה הליבראלית: כפייה דתית ורדיפות דתיות בארצות הנוצרים, סובלנות דתית וחופש דתי בארצות המוסלמים; גירוש מן החקלאות ומן הכפרים בארצות הנוצרים, בעלי אחוזות ובעלי נחלאות בארצות האיסלאם; הגבלות במלאכות וחרם באגודות בעלי מקצועות ואומנים בארצות הנוצרים, ולעומת זאת השתתפות בכל המקצועות והאומנויות בארצות האסלאם; חרם גמור למינוי ראשי שלטון ופקידות בארצות הנוצרים, ודוגמאות בולטות לראשי פקידות ולראשי שלטון בארץ ספרד: חסדאי אבן שפרוט, יעקב אבן ג׳ו, יקותיאל אבן חסאן, רב שמואל הנגיד אבן נגרילה.

חכמינו אף מצאו נימוקים לראייה כפילה וכפולה זו. דת האסלאם קרובה יותר לדת ישראל, והלשון הערבית שייכת למשפחת הלשונות השמיות, וקרובה היא ללשון העברית. לעומת זאת היתה כפילות לשונית בארצות הנוצרים: בחיי יום־יום לשון העם, הלשון הלאומית של ילידי המקום, ובחיי הקודש בכנסייה ובמדעים לשון זהה, הלטינית. אלה ואלה גרמו לפריחת המדעים והאומנויות בארצות האסלאם, ואילו העמים הנוצרים היו שרויים בחוסר השכלה ובלא מדעים ואומנויות, יושבי חושך וצלמות היו.

אף חכמינו בתקופת הלאומיות ובארצנו מדברים על הסובלנות המוסלמית הזו. שפ״ר אומר: ״במעולים שבמחמדיים… סבלנים ונוחים לבריות יותר מהנוצרים״. אשתור כותב: ״השלטון האומיי בספרד הצטיין בדרך כלל בסובלנותו כלפי הלא־מוסלמים. נראה שסובלנות זו היתה בבחינת מדיניות מחושבת ומתוכננת… היהודים שהיו נאמנים לשליטים בכל לבם הפיקו ממנו תועלת מרובה״. שירמן אף רואה בערבים מצילים וגואלים לישראל: ״היהודים… החזיקו בה במעמדם גם בזמן הוויסטגותים, אף על פי שרדיפות קשות היו אז מנת חלקם, לאחר מכן קידמו בברכה את פני הכובשים המוסלמים, שהצילום ממצוקתם״.

הגורמים בארצות האיסלאם במזרח:

 לא היתה אימפריה בהיקף התפשטותה בתבל כמו האימפריה המוסלמית הענקית בימי־הביניים, מהודו במזרח עד קצה המערב במארוקו ומקצה חצי־האי ערב בדרום עד חצי־האי האיברי ודרום צרפת בצפון. במרחב רב־היקף זה שלט חצי הסהר, אשד הכריז על אמונה חדשה ועל דת חדשה, על שליח חדש ועל תורה חדשה שירדה מן השמיים. גם הממלכה המוסלמית בחצי האיברי, ארץ ספרד, אשר היתה נצר הממלכה המוסלמית של בני אומייה, ושלטה בה משפחה אחת במשך שלוש מאות שנים (711—1011) היתה הממלכה החזקה ביותר באירופה, ומלכים נוצרים קרובים אף בחצי־האי האיברי ומלכים נוצרים רחוקים באירופה ובאסיה הקטנה שלחו שליחים אליה, והשתחוו לה, נשאו ונתנו אתה וסחרו עמה. בני ממלכה זו, כאשר עלו לגדולה והגיעו לשיא, נזדקקו לפקידות עליונה, אשר תוכל למלא תפקידים של נציבים ונציגים נאמנים, ואשר תוכל לנהל את ענייניהם בנאמנות עם ממלכות אירופה ומלאכויותיהם, והיו הפקידים היהודיים האלה המפיצים את האגדה על השלטון המוסלמי הסובלני ועל החיים השקטים והשלווים בחסותם של המושלים המוסלמים. ראש וראשון להם היה חסדאי בן יצחק אבן שפרוט במאה העשירית, וזו לשונו באיגרתו ליוסף מלך הכ׳זרים על מצבם של בני ישראל בארץ אנדלוסייה ובירתה קורטובה

אנו… שרויים בשלוה בארץ מגורינו, כי אלהינו לא עזבנו, ולא סר צלו מעלינו…גם אגיד לאדוני המלך את שם המלך המולך עלינו, שמו עבד אלרחמאן בן מוחמד… ועבד אלרחמאן זה… לא היה כמותו במ­לכים אשר היו לפניו…ואין זה כי אם מרוב הסוחרים הבאים מכל הארצות ומאייהם. וכל סחורתם וכל אודותם [= קורותיהם, או הקורות אותם] לא יתכן כי אם על ידי ולפי דברי…

הערת המחבר: איגרת תסדאי לכוזרים, מהד׳ אברהם כהגא, ספרות ההיסטוריה הישראלית, א, וורשה תרפ״ב, 14/36—1/38. בעט׳ 37 יש תיאור עשרה של ארץ ספרד, עשירה ,בתוצרת חקלאית, ארץ תעשייה, מסחר ,מקיף ארצות רבות מסביב לארץ ספרד ועד ביזאנץ, ארץ מכרות של מתכות רבות וחשובות,

מאח שנים אחרי תסדאי אבן שפרוט עלה לגדולה יהודי גולה אחר בארץ אנדלוסייה ובעיר הבירה גראנאדה, רב שמואל הנגיד אבן נגרילה, ואף עלה בגדולתו על קודמו, כי הוא היהודי היחיד, אשר שימש הוזיר (= ראש הממשלה) של הממלכה, ובאותה שעה שימש ״הנגיד״, ראש קהילות ישראל בארץ ספרד. וזו לשונו באחד משירי התהילה, שהם גם שירי המלחמה היפים ביותר בכל השירה הספרדית, כי הוזיר משמש בעת ובעונה אחת גם הראש הצבאי, היוצא למערכות המלחמה בראש צבא מלכו, ושם שיר המלחמה זה: ״שירה״, מעין שירת הים או מעין שירת דבורה וברק בן אבינועם, ממיטב שירי המלחמה בספרות המקראית:

כֵּבוֹדִי אֶת פְּנֵי מַלְכִּי, וְכִי כָל / דְּבַר מַלְכוּת וְעֵצָה בִי גְזוּרָה

וְכָל מִלָּה גְמוּרָה, בַּאֲשֶׁר לֹא / גְמַּרְתִּיהָ אֲני, אֵינָּהּ גְמוָּרה.

והרי גדולתם של יחידי סגולה אלת היא שנסכה שלווה וישיבה לבטח בין בני ישראל בארץ ספרד, וכאילו היו מנותקים מציון וירושלים.

באותו זמן בערך שימש בתפקיד של פקידות עליונה באחת המדינות המוס­למיות הקטנות, בארץ ואלנסיה, יהודי מיהודי גולת ספרד, ושמו ״יקותיאל אבן חסאן אלמתוכל (במקור: אלמתואכל) אבן קברון״,שהיה מיטיבו ומגינו של המשורר הספרדי הגדול ביותר, רב שלמה אבן גבירול. אף הוא ניהל חצר ובית־חצר ומעסיק משורר להיות איש יחסי הציבור שלו ודובר חצרו, ולא יכול היה לבחור לו לתפקיד זה איש משובח יותר מרשב״ג. בזה אף קנה לעצמו קניין רב, שיהיה שמו חי לנצח בין בני עמנו.

בתור גורם לדעה משובשת זו אצרף כאן את דברי המשורר הנפלא ביותר בין משוררי ספרד, ריה״ל, הקשור ביותר בציון וירושלים, אשר הוציא את דיבתם של יהודי ספרד רעה באמירתו: ״ואין דיבורנו ׳השתחוו להר קדשו/ ׳והשתחוו להדום רגליו, (תהלים צט, פסוקים ט, ה) ׳המחזיר שכינתו לציון׳ וזולת זה אלא כצפצוף הזרזיר והתוכי, שאין אנו חושבים על מה שנאמר בזה ובזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר״.

עין רואה ואוזן שומעת-סיפורים מחיי יהודי מרוקו-חנניה דהן

טעות בקריאת התורה שגרמה לזיווג נאה

משורר הנודע ר׳ דוד חסין, בעל ״תהילה לדוד״, היה אב לתשע בנות, ופרנסתו היתה דחוקה מאד. להגדלת פרנסתו הוא שימש גם כחזן באחד מבתי הכנסת. כי במרוקו כל העולה לתורה מלבד התרומות לבית הכנסת ולמוסדות צדקה אחרים, היה תורם גם           סכום מסויים לחזן. בשבת פרשת ״תולדות״ התארח באותו בית כנסת הרב יעקב ברדוגו, שהיה עוד בחור צעיר. בתור אורח הוזמן לעלות לתורה. בקטע שישי שנחשב בעיני הבריות בקטע חשוב מאד, על סמך מה שכתוב במקורות שר׳ שמעון בר יוחאי היה נוהג לעלות לתורה רק בקטע זה, הנקרא בפי יהודי מרוקו ״ששי דר׳ שמעון(בא״י קוראים לקטע זה ״סמוך״ ולא ידוע לי מה מקור תואר זה). סמוך למה?

בזמן הקריאה, ר׳ דוד חסין בעל הקורא, טעה בכוונה וקרא: ״אם לוקח יעקב אשה מבנות טית (9) במקום מבנות חת (8)״.

ר׳ יעקב תיקן אותו ״אשה מבנות חת ולא מבנות טית״. ״אתה צודק״ עונה לו ר׳ דוד חסין ״אבל תקרא את הרישא של הפסוק: אם לוקח יעקב. כלומר אם אתה ר׳ יעקב תינשא לאחת מתשע בנותי, הרי ישארו לי רק חת (8) בנות, והטעות תבוא על תיקונה״.

הרבנים שהיו נוכחים בבית הכנסת התלוצצו קצת מהטעות המכוונת, ובו ביום, ר׳ יעקב האורח אמר: ״אני לוקח לאשה אחת מבנותיו של ר׳ דוד חסין, כי אולי זה רמז מהשמים״. ולימים, החתונה התקיימה, במזל טוב.

נס על קברו של ר׳ עמרם בן דיוואן

ר' עמרם בן דיוואן – שד״ר חברון במרוקו, נפטר שם באמצע שליחותו ונקבר בעיר וואזאן.

קברו הפך למקום זיארה. בל״ג בעומר, עשרות אלפים, חנו עם אוהליהם ליד קבר הצדיק, במשך שבעה ימים. אין מצבה בנויה על קברו, כצוואתו, אלא גל אבנים, מתחת לעץ זית ענק. מספרים שהרבה נסים התחוללו ליד קברו של הצדיק. מעשה זה שמעתי מפי אליהו בוטבול, יליד אותה עיר, אשר לפי דבריו הנס הבא התרחש לנגד עיניו: יהודי עשיר מכזבלנקה היה לו בן שנולד משותק מבלי יכולת להניע את ידיו ואת רגליו.

הילד הגיע לגיל בר-מצוה, וכל המאמצים למצוא לו מזור למחלתו לא הועילו. כמה מחבריו של אותו עשיר הציעו לו להביא את בנו לקברו של ר׳ עמרם בן־דיוואן. וכך היה. העשיר לקח את הבן במכונית שלו נהוגה בידי נהג פרטי.

באותו יום שהוא הגיע לקברו של הצדיק, ישבה קבוצת יהודים ובתוכם בעל הסיפור. הם ישבו וקראו תהילים, לפני עריכת הסעודה שהם הביאו איתם. הם באמצע התפילה והאיש העשיר הופיע, כשהוא והנהג שלו תומכים בנער. הציעו להצטרף אליהם, ובתום הלימוד הם ילכו איתו לקבר. וכך היה. בבואם לקבר, הושיבו את הנער על גל האבנים התרחקו ממנו והשאירו אותו לבד. פתאום הנער קם על רגליו, ובא אל אביו. כל הנוכחים חזו בנס זה. הנער שב לאיתנו אחרי שלוש-עשרה שנים של שיתוק ידיו ורגליו.

האב העשיר הבטיח לבנות מצבה על קברו של הצדיק, במקום גל האבנים. אך הנוכחים אמרו לו, שעוד לפניו הרבה רצו לבנות מצבה על הקבר, והצדיק בא אליהם בחלום, ומנע מהם לעשות זאת. זו צוואתו של הצדיק להישאר מתחת לגל האבנים. העשיר תרם תרומה גדולה, למפעל צדקה על שמו של הצדיק.

מקום קבורתו של הרבי המלמד

רבי אחד שהיה מלמד תינוקות דבית רבן, במשך למעלה מארבעים שנה, ואצלו למדו גם חמשת האחים שלי ואנוכי, מוצאו היה מעיר פאס, ובא לעירנו סאלי בנסיבות טראגיות. ביום החתונה של אחותו, ראה בין יתר המוזמנים בחור אחד שהתחיל להתעסק עם בת משפחתו של הרבי. הבחורה, מתוך צניעות, ניסתה לברוח מידיו של אותו בחור. הרבי שלנו, שמחמת כבודו לא אזכיר את שמו, שלף סכין ודקר למוות את אותו בחור. מפחד עונש מאסר חמור, הוא ברח מפאס ובא לעירנו. על אף שהיו לו ידי זהב באמנות ובמקצועות שונים, העדיף ללמד תינוקות ופתח ״חדר״ לימודים על אף שידיעתו היתה מצומצמת למקרא בלבד, בתרגום ערבי, כפי שזה היה נהוג.

לאחר פטירתו, אנשי החברה קדישא נזכרו בחטאת נעוריו כרוצח נפש, וקבעו את מקום קבורתו, בשכנות קבר של אדם פשוט. האחים שלי, אשר כאמור למדו אצלו, והיתה להם יד חזקה בכל ענייני הקהילה, באו לחברה קדישא ואמרו: ״אם הרבי שלנו לא ייקבר במקום מכובד, תהיה היום מהומה גדולה בקהילה, עד מלחמת אחים, שאתם תהיו אחראים לתוצאותיה״.

אנשי חברה קדישא עמדו על דעתם והאחים שלי התנגדו בתוקף להחלטה זו.

בסופו של דבר, מחמת האיום המסוכן של האחים שלי, הענין הובא להכרעה בפני הרב המקומי. אנשי החברה קדישא טענו בפני הרב שמדובר בהורג נפש מישראל, ויש לקבור אותו במקום שקבעו לו. האחים שלי טענו בפני הרב ״אמנם הרבי עשה מה שעשה מטעם כבוד המשפחה, אבל בבואו לעירנו עסק בלימוד תורה במשך ארבעים שנה ובכך הוא כיפר על עוונו״.

רב העיר השתכנע מטענת האחים שלי, ואולי חשש שהדבר יגרום מהומה מסוכנת בקרב הקהילה, והחליט שלימוד התורה בו עסק הרבי במשך שנים רבות, מכפר על עוונו, ויש לקבור אותו במקום שתלמידיו ממשפחת דהאן יקבעו או יסכימו לו. ואכן הרבי נקבר במקום מכובד, בקרבת הקבר של אבי ז"ל. זהו כבוד תלמידים כלפי הרבי שלהם.

בזה האחים שלי ז"ל קיימו הציווי: ״ויהי מורא רבך כמורא שמים״.

לא תישא פנים

בעירנו סאלי, היה אדם כמעט עני, זקן וירא שמים. ביום פטירתו, אנשי חברה קדישא קבעו לו מקום קבורה, בחלקת אנשים פשוטים. בנו היחיד, שהוא גם בעל מצוות, התנגד למקום הקבורה שנקבע, ודרש מאנשי חברה קדישא לקבור את אביו במקום אחר, יותר מכובד. טענות הבן לא הועילו, והאיש נקבר במקום שנקבע לו על ידי חברה קדישא.

הבן לא היה בכוחו לעמוד נגד החלטה זו. ביום בניית הקבר, הבן הוסיף לוח שיש קטן ועליו היה כתוב: ״לא תישא פנים״, כי טענת הבן שכאן היה מעשה של משוא פנים, כי אדם עשיר באותו מעמד של אביו היו קוברים אותו במקום מכובד.

יו״ר ועד הקהילה, בביקורו בבית עלמין ראה את הלוחית המוזרה שהוצבה על הקבר, ונתן הוראה לשבור אותה. הבן שמטבעו היה עקשן ולא ותרן הגיש תלונה בפני הפחה (המושל הערבי המקומי), בטענה שיש כאן חילול קבר של נפטר.

הפחה הבין שיש כאן ביזוי של הנפטר, ותבע מראש הקהילה להעמיד על הקבר לוחית חדשה באותו נוסח, אחרת יבוא על עונשו וייאסר. ראש הקהילה נתן הוראה להעמיד על הקבר לוחית חדשה. מאותו יום הבן קיבל כינוי: ״אליהו, לא תישא פנים״. יש עוד סיפורים על אותו אדם שעשה דברים בלתי שגרתיים ומוזרים.

היום הוא גר ביהוד, שם הקים בית כנסת ויסד ישיבה. במקום מצוות רבות, על אף היותו אדם פשוט, הוא עלה בהרבה על אלה שהתעקשו בקבורת מקום אביו. זכות האבות עומדת לבניהם לא עמדה לו. הבן קיבל כינוי ״אליהו שאשייא״ כי בניגוד לאחרים הוא נהג לחבוש ״תרבוש״(שאשייא) לראשו.

סעודת אליהו הנביא

אליהו אלקיים המכונה ״סאסייא״ (שאשייא – תרבוש), בהיותו רודף מצוות החליט, שבהיות שמו אליהו, יערוך סעודה מיוחדת לכבוד אליהו הנביא, ובה ישתתפו רק עשרים ושישה אנשים, במספר הויה, ששמם אליהו. הוא ערך סעודה גדולה והזמין כל אלה ששמם אליהו. בבוא עשרים ושישה מוזמנים, סגר את דלת ביתו, לבל ייכנסו אנשים נוספים. והנה, אחד בשם אליהו סדו – מכור מאוד לטיפה המרה ושימש גם מעורר אנשים לסליחות ולבקשות של ליל שבת, יהודי די עני. הוא לא היה בין המוזמנים לסעודה. יהודי ליצן אחד פגש אותו ברחוב ואמר לו: ״אליהו, מה אתה עושה כאן, לא שמעת שאליהו אלקיים (סאסייא) עורך סעודה גדולה, לבל מי שנקרא בשם אליהו? לך מהר ושם תאכל ותשתה כאוות נפשך״.

אליהו זה רץ לביתו של בעל הסעודה, ומצא הבית סגור ומסוגר. התחיל לדפוק על דלת הבית. לשמע הדפיקות החזקות והתכופות, בעל הסעודה בא לעבר הדלת כשהיא סגורה ושואל ״מי זה?״. אותו אליהו אומר לו ״אני רוצה להשתתף בסעודה, כי גם לי קוראים אליהו״. בעל הסעודה עונה לו ״זה כבר נגמר, יש לי כבר עשרים ושישה בשם אליהו, ולך אין כבר מקום. אם תרצה לאכול ולשתות, חכה עד שהסעודה תיגמר, וכולם יצאו. ואז תיכנס ואגיש לך אוכל ושתיה ממה שיישאר מהסעודה״. וכך היה. אליהו סדו לא השתתף בסעודה, לצערו הרב. אבל בכל זאת אכל משאריות הסעודה. על זה נאמר: ״כאשר אבדתי, אבדתי״.

אליהו סדו זה, שלא זכה להשתתף בסעודת אליהו הנביא, היה מכור לטיפה המרה. בלילות שבת עבר מבית לבית לעורר אנשים לטקס הבקשות. כמעט בבל בית, הגישו לו בקבוק יין ומאכלים שונים, כדי ללוות בעל הבית, לטקס הבקשות.

בתום הבקשות, הוא היה שיכור לגמרי, עד שלא ידע מימינו לשמאלו.

הוא היה גם המומחה והממונה, להוצאת סירי החמין מהתנור, ביום שבת. עבודה קשה ומייגעת.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 156 מנויים נוספים

מאי 2018
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר