ארכיון יומי: 21 במאי 2018


Brit – 30 La revue des juifs du Maroc Redacteur : Asher Knafo-Nessim Sibony- De Los Angelès Impressions et souvenirs de l’Alliance

Brit – 30

La revue des juifs du Maroc

Redacteur : Asher Knafo

Nessim Sibony- De Los Angelès

Impressions et souvenirs de l’Alliance

Il y a des souvenirs qui ne réclament ni madeleine, ni parfum et qui éclatent au seul nom de l’Alliance Israélite ou plus simplement de l’école de l’Alliance. C’était ainsi que nous avions appelé, des décades durant, notre foyer d’éducation occidentale, des plus épiques au Maroc.

Il faisait bon y vivre soudé aux enfants juifs de notre génération. Rien ne vaut aujourd’hui la douceur de ces souvenirs dans cet univers angélique d’activités ludiques, d’études et d’accomplissement de soi dans la promiscuité des classes surchargées qui ont favorisé des liens d’amitié inébranlables à ce jour.

Je me souviendrais toujours de ma première visite à l’école de l’Alliance aux mains de ma mère pour m’y inscrire. Des élèves des grandes classes avaient donné l’ordre à tous les nouveaux candidats de se mettre debout contre un mur. Le directeur s’en vint désigner tous les garçons qui étaient grands de taille qu’il retira de la longue ligne. Il dit ensuite à tous les autres de rentrer chez eux et de revenir l’an d’après. Je revins l’année suivante accompagné de mon père et ce fut le même manège : le directeur choisit les plus grands de taille et me refoula. Sur quoi mon père me prit par la main à son bureau, lui montra mon acte de naissance pour lui prouver que j’avais déjà 7 ans et signa une redevance d’écolage à payer mensuellement pour que je sois enfin accepté.

Je devais découvrir dans ma classe des élèves plus jeunes et plus petits que moi qui étaient venus par la filière des connaissances aussi bien du directeur que des enseignants ou des dirigeants de la communauté juive.

Mais que d’enfants juifs de mon âge qui n’ont jamais eu accès à cette classe et qui sont restés analphabètes, mis sur la touche de la seule institution qui ouvrait pour les enfants juifs, en ces jours, les seules portes possibles sur l’univers du savoir. Ces enfants devenus adolescents sont restés comme ces morts sur les champs de bataille sans droit à la parole pendant que ceux qui ont profité de la scolarisation procèdent eux, aux louanges des œuvres de l’Alliance. Même à ces derniers, il faut rappeler que la durée des études n’était que de 6 ans dans les écoles primaires et que des 320 élèves des 8 classes de seconde et première de filles et garçons de mon école 24 seulement avaient pu accéder alors à la 6e du cours complémentaire de l’Alliance. Quand ce fut mon tour d’y entrer j’étais représentable à la session d’octobre mais on vint nous annoncer que cette session était annulée et reportée à l’année suivante. Il faut aussi souligner que les enfants de notre âge dont les parents avaient été d’anciens élèves de l’Alliance étaient convoyés à l’école française. Les maîtres de l’Alliance faisaient de même : leurs enfants qui avaient déjà des noms français des plus sophistiqués n’étaient pas faits pour l’école de l’Alliance ni pour l’étude religieuse chez le rabbin. Quand ces élèves avaient des accidents de parcours dans leurs études ils atterrissaient alors à l’école de l’Alliance. Ils avaient quelques privilèges que les autres n’avaient pas et nous prenaient tout simplement notre place. C’est ainsi que j’avais atterri en classe de certificat d’études ou j’avais traîné deux ans.

Je garde donc un vif souvenir de toute ma scolarité et je revois encore ma première classe énorme, surchargée d’élèves. C’était déjà une classe de divers maîtres. Je dois tout de ma découverte du système de lecture non aux livres de lecture « Line et Pierrot », « Mon syllabaire » ou le livre de Dumas avec son premier texte « René va l’école » mais à Monsieur Pichoto et ses démonstrations plus raffinées que celles de tous nos rabbins et maîtres qui nous enseignaient alors d’après ce système de lecture global, cause de bien d’échecs dans les années 60 en France. Une fois ce maître parti je ne sais où, nous avions reçu divers maîtres dont certains n’avaient jamais fait leur apparition : ils nous envoyaient leurs élèves pour nous apprendre à reproduire les lettres de l’alphabet en écriture scripte. Je passais mon temps à recopier sur mes cahiers ce livre de lecture de Dumas, car on devait nous le reprendre en fin d’année et j’avais aussi dressé, sur deux pages d’un cahier, la liste de tous les nombreux élèves de ma classe. L’année suivante avait connu le même régime : une classe de divers maîtres. Madame Castiel nous donnait des devoirs à faire à la maison et un autre maitre que je ne veux pas nommer gardait les cahiers à la fin des cours dans le placard. C’est dire comment les tâches étaient coordonnées entre les enseignants. Ce maître punissait les enfants plus qu’il ne les éduquait. Il était censé nous enseigner l’addition, la soustraction ainsi que la multiplication ce qu’on appelait l’arithmétique, mais beaucoup d’élèves étaient désemparés, car il était avare de son temps et s’appliquait à faire des corrections de devoirs d’élèves d’autres classes pendant qu’on devait résoudre, sans la moindre directive ou la moindre aide, notre liste d’additions et de soustractions. Les retardataires étaient punis de deux coups de bâtons sur les mains jointes par le directeur, Monsieur Yani et ce maître prenait plaisir à doubler ce châtiment par une fessée délivrée sur le postérieur des élèves retardataires qu'il installait couchés sur le premier banc. Beaucoup d’élèves préféraient retourner chez eux ou traîner au cimetière pour éviter cette humiliation. Une fois cependant un dénommé Issan Armand arriva très en retard à notre étonnement. Il reçut sa fessée mais avait malheureusement souri. Sur quoi ce maître vicieux avec un surnom que je n’oserai rappeler lui dit d’enlever son short. Ce qu’il fit aussitôt. Issan avait un second short dessous. Il le battit, mais il n’avait pas crié et c’est alors qu’il lui dit d’enlever son deuxième short. Il en avait encore un dessous. Il lui dit de l’enlever et Issan refusa en ce temps où les caleçons n’étaient pas d’un usage très répandu et c’est alors qu’il punit notre compagnon qui cria et pleura. Je recopiais encore les textes de lecture parmi lesquels «Comment renard monta en bateau» avec trois illustrations très expressives et un tout autre à nous faire mourir de remord : « Tu dis que ce n’est qu’un mouchoir ». Ma troisième année fut commencée avec Madame Harrus, s’était poursuivie avec Mlle Ohana et fut terminée avec Mlle Amar. Elle punissait son neveu, André Touaty, qui était parmi les élèves de notre classe, en le privant de dessert.

A l’âge de 10 ans j’étais devenu très proche des élèves de ma classe et de leur habitation au Mellah que j’étais loin de pouvoir imaginer. Quelle n’était la crevasse entre le système scolaire auquel on était soumis et le mode de vie de ces pauvres enfants qui manquaient de tout. Il fallait être aveugle à leur condition pour exiger de ces élèves d’être à l’heure et les punir eux qui n’avaient ni ne savaient même lire les aiguilles d’une montre. Beaucoup de leurs voisins voire leurs grands frères ne furent jamais scolarisés alors que d’autres furent renvoyés de l’école. Lors de notre passage en classe de 2e chez madame Yani à la fin du mois de Juin, les parents de Hazan Hanania étaient venus voir leur fils mais ne l’avaient pas trouvé installé dans sa nouvelle classe. Madame Yani vérifia bien qu’il était inscrit sur sa liste et en fut indignée par son absence non autorisée. Elle raya son nom de la liste et dit aux parents ébahis qu’il était renvoyé de l’école, ni plus ni moins. Un autre élève Haroch venait d’être désigné pour cette classe. A peine était-il arrivé qu’elle prit sa règle pour le battre. Il s’empara de la règle, sauta sur un banc puis sortit par la fenêtre comme dans la chanson « gai, gai, l’écolier ». Lui aussi avait fini sa scolarité. Plus tard ce fut Cohen Charles qui refusa d’avoir les cheveux coupés très courts ce qui mit un court terme à sa scolarité.

בין צלב קרס לסהרה-רוברט סטלוף-בוכנוולד בסהרה

סיפוריהם של שלושה מחנות עבודה של משטר וישי שמצאתי בארכיונים והעדויות הרלוונטיות היו מרשימים, אבל רציתי לראות את הדברים במו עיני. רציתי למצוא ראיות ממשיות חסינות־מהפרכה של הרקע הערבי לרדיפת היהודים האירופים. וכך, בשבוע הראשון של נובמבר 2003, נכנסנו אשתי, שני ילדינו ואני לתוך הלנדרובר שלנו ויצאנו מביתנו על חוף האוקיינוס האטלנטי ברבאט, בירת מרוקו, לחפש את השרידים הפיזיים של ברגנט ומחנות עבודה ועונשין אחרים בשולי הסהרה.

התחנה הראשונה שלנו היתה במרחק 550 קילומטר מזרחה – העיר אוז'דה, בירת המחוז המזרחית ביותר של מרוקו והתחנה האחרונה בדרך לאלג׳יריה. אוז׳דה היתה לפנים תחנת מסחר משגשגת על גבול מרוקו, שהתפארה בחנויות מהודרות ובבתי קפה מודרניים לאורך השדרות הצרפתיות הקולוניאליות שלה. עכשיו הגבול עם אלג׳יריה היה סגור, קורבן למתח ולחוסר האמון בין שתי המדינות, ובדומה להרבה עיירות וכפרים מרוקניים לאורך הגבול המזרחי, גם אוז׳דה ידעה ימים קשים. ספסרי השוק השחור שמכרו בנזין אלג׳ירי זול סיפקו רק טפטוף מהסחר חוצה הגבולות שהיה נהוג באזור בעבר.

בבוקר המחרת יצאנו לסייר בכביש היוצא מאוז׳דה דרומה, ומגיע לאחר 240 קילומטר לבּוּ עַרפָה. הכביש הזה עובר במקביל למסילת הרכבת המרוקנית המזרחית – CMO – שהיתה הקטע הצפוני של תוכנית הרכבת הטרנס־סהרית. רוב המסילה המזרחית נסללה אמנם בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, אבל שלטונות וישי הקימו מחנות עבודת כפייה בתחנות לאורך הנתיב, והאסירים שישבו בהם תיקנו את המסילה, עבדו במכרות סמוכים וסיפקו שירותים לעבודות הסלילה של השלב הבא של הרכבת הטרנס־סהרית, דרומה משם, בדרך לעיר האלג׳ירית קולון־בשאר (שנקראת היום בשאר).

מהמחקר שערכתי ידעתי כי בנתיב הזה נמצאו גם כמה מאתרי העינויים הידועים־לשמצה של צפון אפריקה הצרפתית בתקופת המלחמה. לא היתה מפה להנחותני אליהם, רק מסמך בן שישים שנה של משרד החוץ הבריטי, שכותרתו ״יחס ברברי ליהודים ולזרים במרוקו״. נכללו בו סיפורים של חמישה יהודים פולנים ניצולים, שאנשי המודיעין הבריטי ראיינו בינואר 1943, חודשיים לאחר מבצע לפיד.

התחנה הראשונה שלנו, כשמונים קילומטר מדרום לאוז׳דה, היתה בֶרגֶנט, שהיתה גם התחנה הראשונה של הרכבת היורדת דרומה. לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה ב־1956, הוסב שם העיירה לעין בֶּנִימָתַר, לציון המעיינות החמים שלה. אבל מקומיים רבים ממשיכים לקרוא לה בשמו של הקולונל הצרפתי שלפי האגדה, ״גילה״ את המעיינות. כלומר, הוא היה האירופי הראשון שחצה את המדבר ונתקל בהם.

בברגנט שכן מחנה העבודה היחיד שיועד ליהודים בלבד בימי משטר וישי בצפון אפריקה. בשלב מסוים דווח על 400 יהודים שנכלאו בו. נציג הצלב האדום הבינלאומי שביקר במחנה ביולי 1942, ספר 155, 90 אחוז מהם היו מתנדבים לצבא הצרפתי או מתנדבים ללגיון הזרים, כמו מורים טונדובסקי.

בתחנת דלק בקצה העיירה הרדומה, המונה כמה אלפי תושבים, שוחחנו עם מתדלק, ובמהרה הצטרף אלינו גבר פטפטן גבוה ורזה, בסוף העשור השלישי לחייו. לאחר שהסברתי שאני מחפש את האתר של מחנה הפועלים שעבדו במסילה במלחמת העולם השנייה, הוא סיפר לי ששמו עומר, שהוא עובד במועצה המקומית, ושהוא מכיר היטב את האתר. הוא הוסיף שאביו עבד כל חייו ברכבת. עומר הציע להצטרף ולעזור לנו. נעניתי להצעתו ויצאנו לדרך.

תחנתנו הראשונה היתה תחנת הרכבת הנטושה של ברגנט, שנראתה כמו תחנת רכבת כפרית בפרובנס שהוטלה לתוך הכפר המדברי הזה. כבר שנים שהיא אינה פעילה. הדלתות היו נעולות והחלונות מוגפים בקרשים. רכבות המשא שיצאו מהמכרות הקרובים לבו ערפה עברו דרך העיירה רק פעם בשבוע ולא היתה עוד תנועת נוסעים ראויה לשמה.

במשך השעה הבאה חיפשנו את אתר מחנה העבודה. בעדותם של היהודים מפולין נאמר כי המחנה שכן במרחק שמונה קילומטרים מהעיירה אך לא צוין באיזה כיוון. הקפנו את ברגנט בקשת של 270°, ובדרך חצינו שטח ברוחב חמישה עד עשרה קילומטרים; הנחנו שהמחנה לא היה בצפון, משום שזה עתה הגענו משם. לבסוף לא הצלחנו למצוא ראיות משכנעות לאתר. התאכזבנו אך לא הופתענו. המדבר הוא סביבה קשוחה, מקום טוב לקבורה של סוד. אפשר בהחלט שלא היה משהו קבוע שיוכל לשרוד שנים כה רבות. לפי עדותם של הניצולים היהודים מפולין:

המחנה היה מורכב מבורות שנחפרו בקרקע או בצלע הגבעה.

כל איש היה צריך לסדר לעצמו מחסה. כל מה שהם מצאו בבואם היו בורות שאדם אחד היה יכול לזחול לתוכם על הבטן. הם נאלצו לחפור מערות גדולות יותר בזמנם הפנוי.

אבל ברגנט גילתה בכל זאת כמה מסודותיה. במרחק קילומטר אחד מדרום מזרח לתחנת הרכבת, קרוב לבסיס הגבעות המשקיפות על העיירה, מצאנו שטח מוקף חומה שגודלו כארבעים על שישים מטר. עומר הסביר כי זה בית הקברות היהודי המקומי. בדומה לעשרות עיירות וכפרים ברחבי מרוקו, גם בברגנט ישבה לפנים קהילה יהודית תוססת, אבל קיומה פסק לפני שלושים או ארבעים שנה. מכיוון ששיערנו שהיהודים הספרדים של ברגנט דאגו לקבור את האשכנזים שבאו ממרחקים ומתו במחנה העבודה המקומי, החלטנו לחפש סימנים לכך בתוך חומות בית העלמין. אחר כך, כשבדקתי רישום מקוון של בתי הקברות היהודיים בעולם ולא מצאתי אזכור של בית העלמין בברגנט או בעין בנימתר, הבנתי כי היינו כנראה היהודים הראשונים שביקרו במקום הזה לאחר שנים רבות."

התיישבתי מאחורי ההגה ועומר תפס את מקומו לידי וניווט אותנו קדימה, קצת לכאן, קצת לשם. תמרנו עם רכב הארבע על ארבע מסביב לסלעים ודרך תעלות השקיה, עד שלא יכולנו עוד להמשיך. עזבנו אותו אפוא וחצינו ברגל גשר אבן קטן בדרך לכניסה הצרה אל בית הקברות. בפנים מצאנו מזבלה. הקברים חוללו בזה אחר זה, המצבות הוסרו, הושחתו, או רוסקו לערמת אבנים. צמר ומעיים של כבשים, שנותרו משחיטה, התגלגלו על חלקות הקברים. בפינה אחת, במקום שהקרקע נחפרה, הזדקר משהו מתוך העפר. היתה זו כנראה עצם־לסת של אדם.

בסך הכול מצאנו רק חמש מצבות שנותרו על תילן. המוקדמת מביניהן הוצבה ב־1939 והאחרונה ב־1961. רק אחת, של ילד בן שבע ושמו ז׳ורז' קטן שמת ב־15 בפברואר 1942, היתה מתקופת הפעילות של מחנה העבודה בברגנט. לא היה אפשר לברר אם בקברים המושחתים נטמנו עצמותיהם של אסירים יהודים מהמחנה. אולי כך היה, אך נבצר מאתנו לברר זאת. אבל כשעמדנו אחר כך בצילה של כנסייה צרפתית ישנה, שהצלב שלה עדיין עמד ללא פגע בראש הצריח עשרות שנים לאחר שהקתולי האחרון עזב את העיירה, היה ברור שאנשי עין בנימתר לא התייחסו באותה מידה של חסד לזיכרון היהודים של ברגנט.

הצרפתים לא היו טובים מהם. חמישה שבועות אחרי ביקורנו בברגנט ביקרתי את מוריס טונדובסקי, שהיה אז בן תשעים ושתיים ערני ומלא־חיים, בכפר גמלאים נעים באילפורד, פרבר של לונדון. הראיתי למורים תמונות של האתר והוא הראה לנו בגאווה תצלומים של עצמו במדי לגיונר מצוחצחים. אחר כך נתן לי מכתב שקיבל רק שמונה חודשים לפני כן ממשרד ההגנה הצרפתי. תמורת תשלום קטן, נאמר שם, תישלח אליו מדליית זיכרון שממתינה לו בפריז לציון שירותו בלגיון הזרים במלחמת העולם השנייה יותר משישים שנה קודם לכן. לא היתה במכתב הזה התייחסות לזמן ששהה בברגנט.

סיום הפרק בְּנֵי אמוֹזיִג – אהרן אמוזג ברית מספר 23 בעריכת אשר כנפו

 

על הענף הטברייני

משה בן אמוזג – מפאס לאלג׳יויה, ומשם – לארץ ישראל.

אברהם-חי כותב על סבו משה [פסקה חדשה בעמוד הראשון]:

"… ואבי אבא ז״ל משה הנז״ל [הנזכר לעיל] מפני המציק ברח גם הוא לאחת מערי אלג׳יר אשר שמה אוהראן ושמה היה חכם ונבון ולמד אומנות חייט והצליח במעשיו ובישרו ועלה למדרגת נשיא הארץ מצד הממשלה.(…). ומרז [מורי זקני = סבי] הנז׳ היה עסקן ציבורי וביתו היה פתוח לכל עובר ושב ובפרט לשלוחי ארץ ישראל וכשעלתה ממשלת צרפת לכבוש את אוהראן אז שלחה לפניו מרגלים לתור את העיר הנז׳ ועם המרגלים היה מתורגמן ונכנסו בעיר בתור אורחים ושאלו שם את נשיא העיר אז באו לבית מו״ז [מורי זקני] הנז״ל ודרשו ממנו למען ילך אתם לבית שר העיר ונעתר לבקשתם….״.

[אברהם בכל, עמוד א׳]

וההמשך הסיפור – כיבוש אלג׳יריה ע״י הצרפתים. משה בן אמוזג נדר שאם יצא בשלום מן המלחמה יעלה לארץ ישראל. מיד עם תום המלחמה, שלח את בנו מכלוף כדי לגבות את חובותיו אצל הכפריים אולם לא חזר. לאחר זמן מצאו את גופתו בחוף הים. משה עלה ארצה יחד עם הורי אשתו ממשפחת אבתבוע (כך במקור, לדעתי ייתכן שהשם שובש והכוונה אולי לאבוטבול). הוא צרף אליו עוד יהודים מבני הקהילה שאת עלות הפלגתם כיסה מכספו הוא. עם עגינתו בנמל יפו קבלו את פניו גבירי העיר ובקשו אותו להתגורר בקרבם, אבל הוא העדיף את טבריה, וצטט את האמרה:

״ חברון לקבורה וירושלים לסחורה וצפת לדירה וטבריה לתורה״,

[אברהם בכל, עמוד ב׳] הוא עלה לטבריה והתיישב בה, וכמעט כל בני הדורות אחריו(5-4 דורות) נולדו שם.

שם המשפחה וגלגוליו

אמוזג או המוזג? ראשית דבר, נסיר מיד את הספק: חד משמעית – ב ״א".

בכל הכתובים מוצאים את כל הגרסאות ב- ״א״ בלבד. חיים בן המוזג החליט להסב את שמו ל- בן המוזג. זהו שינוי יפה כשלעצמו, אולם המקור הוא: אמוזג – אותיות השורש מ.ז.ג. במובן ״מיזוג-שילוב״ ולא במובן ״מוזג-מזיגה״.

לגבי מובנו של השם. כבר הזכרנו בתחילת המאמר. ציטוט מספרו של פרופ׳ זעפרני:

Amozeg/Benamozeg (berbère, ethnique, le fils du berbère)

כלומר, "אמוזג״ מזוהה עם ״ברברי״ ו׳׳בן אמוזג״ הוא בן הברברים.

הגרסאות הנפוצות של השם הם:

בן אמוֹזֵג: 1900-1700, בענפים האיטלקי והטברייני – צאצאי הרב שם טוב בן אמוזג.

 אמוזֵג: חכם מרדכי הטברייני, החליט להשמיט את ה- ״בן״. זאת שמעתי מבתו ברכה. כל הדורות במרוקו נקראו בן אמוזג ואמוזג עד לתקופה הפרוטקטורט בה הוסב ל- אמוֹזִיג, שם בעל ״צליל צרפתי״.

בן אמוֹזִיג: כך רשומים הרבנים והחכמים בשנים 1800-1600. עד שהתחלתי להתעניין במקורות ידעתי על שלוש גרסאות: בן אמוזֵג (שהיה מקובל כשם המקור), קיצורו ־ אמוֹזֵג, ו- אמוֹזִיג. להפתעתי מצאתי את בן -אמוזיג, שילוב שלא הכרתי כלל.

מהו אם כן המקור? לאור הגרסאות בתקופות השונות, אפשר להעלות ההשערה הבאה לגבי התמורות שעברו על השם:

  • המקור הוא ככל הניראה אָמָזִיג(Amazigh), שמו של ״השבט״.
  • לאחר הכיבוש הערבי במאה השמינית, כאשר ירדו לעיר פאס אותם מעטים מבני השבט שלא המרו את דתם, הם קראו לעצמם, או שאחרים קראו להם "בן אמזיג״, כלומר, מבני שבט אמזיג(כמו ״בני ישראל׳).

המעבר ל- בן אמוֹזִיג (תוספת ״ו״) יכול להיות מוסבר כהתאמה לצליל העברי, וגם כשלב בינים ל־ בן אמוזֵג, שהוא בעל צליל ומבנה עברי מובהק.

 הוספת או גריעת ה״יוד״ (אמוזִיג או אמוזֵג): בערבית הספרותית, כלומר הכתובה, לא קיימת התנועה צֵירֶה אבל קיים החיריק, ולכן במסמכים ובכתובים בערבית אין אפשרות לכתוב אמוזֵג אלא רק אמוֹזִיג. בשפה המדוברת לעומת זאת הוגים את הצירה. וכך, יכולים להתקיים תחת השלטון הערבי, שני השמות – בכתב ובדיבור.

 ההסבה ל – אמוֹזִיג בראשית המאה ה- 20, כאמור, בהשפעה הצרפתית (ומעניין שהיא

בעצם חזרה למאות ה-16 ו-17, ״בן־אמוזיג״).

השמטת ה״בן״ עברה על שמות רבים כמו: עטר (המקור בן עטר), עמר (בן עמר), שושן (בן שושן), בן דנאן, ועוד הרבה; אם מטעמי קיצור, או בתקופה הצרפתית בהיותו מזכיר מדי שמות ערביים.

מעניין לציין כי לא מוצאים בשום מקום את ההשפעה הערבית בצורת ״אִבְּן אמוזג״, כמו אבן עזרא, אבן גבירול, אבן דנאן וגם אבן עטר.

השם האמיתי

״השם האמיתי״ הוא זה שכל אחד נושא איתו. השמות על צורותיהם השונות מספרים בעצמם את קורות המשפחה. גם ״בן המוזג״ הצטרף עכשיו למשפחת השמות שלנו, ומעתה הוא ״אמיתי״ ככל גרסה אחרת. גם לשמות יש חיים משל עצמם.

בני משפחה בטריטל – הפוגרום של שנת 1912 ביהודי פאט.

ב- 30 במרץ 1912 נחתם הסכם החסות עם צרפת (Protectorat Français). ב- 17 באפריל אותה שנה, מורדת יחידה של חיילים ערבים שאומנו ע״י הצרפתים, הם קמים על מפקדיהם, נכנסים לעיר החדשה, הורגים ובוזזים אזרחים צרפתים, ומשם ממשיכים לעבר רובע היהודי, ה־״מלאח". היהודים מגיפים את הדלתות ונערכים להגנה בעזרת מעט נשק שהשיגו. אבל כוחם לא עומד להם. אל החיילים המוסלמים מצטרפים השומרים הערבים של המלאח (שמשכורתם משולמת ע״י הקהילה היהודית!!) ועורכים פרעות ביהודים. יהודים רבים בורחים לארמון הסולטאן, הנמצא קרוב מאוד לרובע היהודי. מתוך ״יהדות מרוקו״ של פרופ׳ אליעזר בשן:

״שאר היהודים ניצלו הודות לסולטאן, שפתח את שערי ארמונו לפליטים. אלה שוכנו בחצרו והוא הורה לחלק להם מזון.״ הפרעות ארכו שלושה ימים ובהם הערבים הורסים ובוזזים את המלאח והורגים 45 יהודים. בין ההרוגים ־ הבת הקטנה של רפאל אמוזיג:

ב ״פאס וחכמיה״ מופיעה רשימה של 45 ההרוגים ו- 27 פצועים, וביניהם(ציטוט):

״הבת הקטנה של רפאל אמוזיג״. פרטים על האירוע מוסיפה אליאן-לאה טובול (נכדה של עזר אמוזג): מדובר ברפאל בנם של עזר וחנה. בעת האירוע, אותה בת קטנה נישאה על כתפי יעקב בן דודה (מנחם, אחי אביה), הכדור חדר דרכה ופגע באוזנו של יעקב, שנותר חרש כל ימיו.

משפחת ישראל:

באותה רשימה מופיע גם ״הנכבד – יעקב ישראל׳, ובין הפצועים – יהודה ישראל. ייתכן שהם ממשפחתו של דוד ישראל, בעלה של רחמה בן אמוזג. מבנם, שארלי Charlie למדתי כי אבי סבו שמו היה יהודה, הוא עלה ארצה(כנראה בסוף המאה ה־ 19) וקבור בהר הזיתים. ליהודה היה בן ושמו יעקב אבל לא ידוע כי נהרג ב״טריטל״. ייתכן שליהודה היה אח בשם יעקב.

בין הניצולים – התינוק חיים אמוזיג

את הסיפור על אבי חיים אמוזיג ז״ל, שמעתי מאימא רק לאחרונה (!!) (בנובמבר 2004 ). בזמן המאורעות הוא היה בן שנתיים ימים, ומספרים ששילשלו אותו מן הבית בתוך סל נצרים דרך החלון. מן הסיפור משתמע שמסרו אותו לאחד הנמלטים שנשא אותו אל ארמון הסולטאן. לא ידוע אם הוריו הצטרפו אליו מיד או מאוחר יותר, או שניצלו בדרך אחרת.

קשרים עם משפחות אחרות משפחת קורייאט, ומשפחת בן עטר.

בפסקה על הרב אליהו בן אמוזג(אב״א) עמדתי כבר על הייחוס מצד אמו לשתי משפחות רבנים מכובדות אלה: קלרה אמו, היא בתו של הרב אברהם קורייאט הראשון. ומצד אמה, היא נכדתו של הרב יהודה בן עטר, הידוע בכינוי ״ראבי אל כביר׳׳, ששימש באב בית דין פאס עד לפטירתו ונערץ גם בעיני המוסלמים.

הרב יהודה בן עטר הוא מן העיר פאס. ענף אחר הוא מן העיר סאלי, והידועים שבהם הוא ר׳ חיים בן עטר ״הזקן", ונכדו – ר׳ חיים בן עטר השני, הוא ״אור החיים הקדוש".

 משפחת צרפתי(במקור הצרפתי)

ההיסטוריה של משפחות אמוזג וצרפתי שזורות זו בזו כבר כשלוש מאות וחמישים שנה, עד ימינו אנו. למשפחת צרפתי יש מסורת שהם מתייחסים לרבנו תם, נכדו של רש״י, והיא הגיעה למרוקו עם מגורשי ספרד. לאורך כל ההיסטוריה של העיר פאס מוצאים מסמכי קהילה החתומים על ידי רבנים וראשי הקהל משתי המשפחות, כמו הרבנים אבנר, וידאל, ואליהו צרפתי, ביחד עם רבי חיים, רבי דוד, ורבי משה בן אמוזיג. ראו בעיקר ״נר המערב״ לאורך הדורות. קשרי משפחה מתועדים כבר מן המאה ה- 17 ע״י נישואיו של משה בן אמוזג עם נכדתו של הרב יצחק צרפתי ועד ימינו אנו.

 משפחת כנאפו – ממוגדור על משפחת כנפו אין צורך לספר לקוראי ״ברית״. סבתי מצד אמי, מזל-טוב היא נכדתו של הרב יוסף כנפו. אבל הקשרים מתחילים כבר באמצע המאה ה-19 עם הוצאתם לאור של ספרים שכתב הרב יוסף כנאפו בבית הדפוס של הרב אליהו בן אמוזג בליוורנו (איטליה) שגם כתב להם הקדמות.

משפחת אזולאי, צאצאי החיד״א(הרב חיים יוסף דוד אזולאי)

משפחת חכמים שמוצאה מקסטיליה שבספרד. לאחר גרוש ספרד ב – 1492 נאלצה המשפחה לנדוד למרוקו, והתיישבה בפאס. ממשפחה זו עלו חכמים ומקובלים לארץ ישראל. כן זכתה משפחה זו שיצא ממנה אחד הרבנים הגדולים בתולדות עמ-ישראל, הוא הרב חיים יוסף דויד אזולאי הידוע בכינויו החיד״א(1724 – 1806).

עוד לא תם

התחקות אחר שורשי המשפחה, סיפוריה ובניה הם דבר אחד. דבר אחר הוא להעלותם על הכתב. זאת משימה הדורשת זמן רב, בעיקר כדי לדייק שלא תהיה היד קלה בלחיצה על הדק העט. המלאכה עדיין רבה ואני מקווה שנוציא חוברת מכובדת בעברית וצרפתית במהרה בימנו.

                                                        סיום הפרק בְּנֵי אמוֹזיִג – אהרן אמוזג

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
מאי 2018
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר