עין רואה ואוזן שומעת-סיפורים מחיי יהודי מרוקו-חנניה דהן

טעות בקריאת התורה שגרמה לזיווג נאה

משורר הנודע ר׳ דוד חסין, בעל ״תהילה לדוד״, היה אב לתשע בנות, ופרנסתו היתה דחוקה מאד. להגדלת פרנסתו הוא שימש גם כחזן באחד מבתי הכנסת. כי במרוקו כל העולה לתורה מלבד התרומות לבית הכנסת ולמוסדות צדקה אחרים, היה תורם גם           סכום מסויים לחזן. בשבת פרשת ״תולדות״ התארח באותו בית כנסת הרב יעקב ברדוגו, שהיה עוד בחור צעיר. בתור אורח הוזמן לעלות לתורה. בקטע שישי שנחשב בעיני הבריות בקטע חשוב מאד, על סמך מה שכתוב במקורות שר׳ שמעון בר יוחאי היה נוהג לעלות לתורה רק בקטע זה, הנקרא בפי יהודי מרוקו ״ששי דר׳ שמעון(בא״י קוראים לקטע זה ״סמוך״ ולא ידוע לי מה מקור תואר זה). סמוך למה?

בזמן הקריאה, ר׳ דוד חסין בעל הקורא, טעה בכוונה וקרא: ״אם לוקח יעקב אשה מבנות טית (9) במקום מבנות חת (8)״.

ר׳ יעקב תיקן אותו ״אשה מבנות חת ולא מבנות טית״. ״אתה צודק״ עונה לו ר׳ דוד חסין ״אבל תקרא את הרישא של הפסוק: אם לוקח יעקב. כלומר אם אתה ר׳ יעקב תינשא לאחת מתשע בנותי, הרי ישארו לי רק חת (8) בנות, והטעות תבוא על תיקונה״.

הרבנים שהיו נוכחים בבית הכנסת התלוצצו קצת מהטעות המכוונת, ובו ביום, ר׳ יעקב האורח אמר: ״אני לוקח לאשה אחת מבנותיו של ר׳ דוד חסין, כי אולי זה רמז מהשמים״. ולימים, החתונה התקיימה, במזל טוב.

נס על קברו של ר׳ עמרם בן דיוואן

ר' עמרם בן דיוואן – שד״ר חברון במרוקו, נפטר שם באמצע שליחותו ונקבר בעיר וואזאן.

קברו הפך למקום זיארה. בל״ג בעומר, עשרות אלפים, חנו עם אוהליהם ליד קבר הצדיק, במשך שבעה ימים. אין מצבה בנויה על קברו, כצוואתו, אלא גל אבנים, מתחת לעץ זית ענק. מספרים שהרבה נסים התחוללו ליד קברו של הצדיק. מעשה זה שמעתי מפי אליהו בוטבול, יליד אותה עיר, אשר לפי דבריו הנס הבא התרחש לנגד עיניו: יהודי עשיר מכזבלנקה היה לו בן שנולד משותק מבלי יכולת להניע את ידיו ואת רגליו.

הילד הגיע לגיל בר-מצוה, וכל המאמצים למצוא לו מזור למחלתו לא הועילו. כמה מחבריו של אותו עשיר הציעו לו להביא את בנו לקברו של ר׳ עמרם בן־דיוואן. וכך היה. העשיר לקח את הבן במכונית שלו נהוגה בידי נהג פרטי.

באותו יום שהוא הגיע לקברו של הצדיק, ישבה קבוצת יהודים ובתוכם בעל הסיפור. הם ישבו וקראו תהילים, לפני עריכת הסעודה שהם הביאו איתם. הם באמצע התפילה והאיש העשיר הופיע, כשהוא והנהג שלו תומכים בנער. הציעו להצטרף אליהם, ובתום הלימוד הם ילכו איתו לקבר. וכך היה. בבואם לקבר, הושיבו את הנער על גל האבנים התרחקו ממנו והשאירו אותו לבד. פתאום הנער קם על רגליו, ובא אל אביו. כל הנוכחים חזו בנס זה. הנער שב לאיתנו אחרי שלוש-עשרה שנים של שיתוק ידיו ורגליו.

האב העשיר הבטיח לבנות מצבה על קברו של הצדיק, במקום גל האבנים. אך הנוכחים אמרו לו, שעוד לפניו הרבה רצו לבנות מצבה על הקבר, והצדיק בא אליהם בחלום, ומנע מהם לעשות זאת. זו צוואתו של הצדיק להישאר מתחת לגל האבנים. העשיר תרם תרומה גדולה, למפעל צדקה על שמו של הצדיק.

מקום קבורתו של הרבי המלמד

רבי אחד שהיה מלמד תינוקות דבית רבן, במשך למעלה מארבעים שנה, ואצלו למדו גם חמשת האחים שלי ואנוכי, מוצאו היה מעיר פאס, ובא לעירנו סאלי בנסיבות טראגיות. ביום החתונה של אחותו, ראה בין יתר המוזמנים בחור אחד שהתחיל להתעסק עם בת משפחתו של הרבי. הבחורה, מתוך צניעות, ניסתה לברוח מידיו של אותו בחור. הרבי שלנו, שמחמת כבודו לא אזכיר את שמו, שלף סכין ודקר למוות את אותו בחור. מפחד עונש מאסר חמור, הוא ברח מפאס ובא לעירנו. על אף שהיו לו ידי זהב באמנות ובמקצועות שונים, העדיף ללמד תינוקות ופתח ״חדר״ לימודים על אף שידיעתו היתה מצומצמת למקרא בלבד, בתרגום ערבי, כפי שזה היה נהוג.

לאחר פטירתו, אנשי החברה קדישא נזכרו בחטאת נעוריו כרוצח נפש, וקבעו את מקום קבורתו, בשכנות קבר של אדם פשוט. האחים שלי, אשר כאמור למדו אצלו, והיתה להם יד חזקה בכל ענייני הקהילה, באו לחברה קדישא ואמרו: ״אם הרבי שלנו לא ייקבר במקום מכובד, תהיה היום מהומה גדולה בקהילה, עד מלחמת אחים, שאתם תהיו אחראים לתוצאותיה״.

אנשי חברה קדישא עמדו על דעתם והאחים שלי התנגדו בתוקף להחלטה זו.

בסופו של דבר, מחמת האיום המסוכן של האחים שלי, הענין הובא להכרעה בפני הרב המקומי. אנשי החברה קדישא טענו בפני הרב שמדובר בהורג נפש מישראל, ויש לקבור אותו במקום שקבעו לו. האחים שלי טענו בפני הרב ״אמנם הרבי עשה מה שעשה מטעם כבוד המשפחה, אבל בבואו לעירנו עסק בלימוד תורה במשך ארבעים שנה ובכך הוא כיפר על עוונו״.

רב העיר השתכנע מטענת האחים שלי, ואולי חשש שהדבר יגרום מהומה מסוכנת בקרב הקהילה, והחליט שלימוד התורה בו עסק הרבי במשך שנים רבות, מכפר על עוונו, ויש לקבור אותו במקום שתלמידיו ממשפחת דהאן יקבעו או יסכימו לו. ואכן הרבי נקבר במקום מכובד, בקרבת הקבר של אבי ז"ל. זהו כבוד תלמידים כלפי הרבי שלהם.

בזה האחים שלי ז"ל קיימו הציווי: ״ויהי מורא רבך כמורא שמים״.

לא תישא פנים

בעירנו סאלי, היה אדם כמעט עני, זקן וירא שמים. ביום פטירתו, אנשי חברה קדישא קבעו לו מקום קבורה, בחלקת אנשים פשוטים. בנו היחיד, שהוא גם בעל מצוות, התנגד למקום הקבורה שנקבע, ודרש מאנשי חברה קדישא לקבור את אביו במקום אחר, יותר מכובד. טענות הבן לא הועילו, והאיש נקבר במקום שנקבע לו על ידי חברה קדישא.

הבן לא היה בכוחו לעמוד נגד החלטה זו. ביום בניית הקבר, הבן הוסיף לוח שיש קטן ועליו היה כתוב: ״לא תישא פנים״, כי טענת הבן שכאן היה מעשה של משוא פנים, כי אדם עשיר באותו מעמד של אביו היו קוברים אותו במקום מכובד.

יו״ר ועד הקהילה, בביקורו בבית עלמין ראה את הלוחית המוזרה שהוצבה על הקבר, ונתן הוראה לשבור אותה. הבן שמטבעו היה עקשן ולא ותרן הגיש תלונה בפני הפחה (המושל הערבי המקומי), בטענה שיש כאן חילול קבר של נפטר.

הפחה הבין שיש כאן ביזוי של הנפטר, ותבע מראש הקהילה להעמיד על הקבר לוחית חדשה באותו נוסח, אחרת יבוא על עונשו וייאסר. ראש הקהילה נתן הוראה להעמיד על הקבר לוחית חדשה. מאותו יום הבן קיבל כינוי: ״אליהו, לא תישא פנים״. יש עוד סיפורים על אותו אדם שעשה דברים בלתי שגרתיים ומוזרים.

היום הוא גר ביהוד, שם הקים בית כנסת ויסד ישיבה. במקום מצוות רבות, על אף היותו אדם פשוט, הוא עלה בהרבה על אלה שהתעקשו בקבורת מקום אביו. זכות האבות עומדת לבניהם לא עמדה לו. הבן קיבל כינוי ״אליהו שאשייא״ כי בניגוד לאחרים הוא נהג לחבוש ״תרבוש״(שאשייא) לראשו.

סעודת אליהו הנביא

אליהו אלקיים המכונה ״סאסייא״ (שאשייא – תרבוש), בהיותו רודף מצוות החליט, שבהיות שמו אליהו, יערוך סעודה מיוחדת לכבוד אליהו הנביא, ובה ישתתפו רק עשרים ושישה אנשים, במספר הויה, ששמם אליהו. הוא ערך סעודה גדולה והזמין כל אלה ששמם אליהו. בבוא עשרים ושישה מוזמנים, סגר את דלת ביתו, לבל ייכנסו אנשים נוספים. והנה, אחד בשם אליהו סדו – מכור מאוד לטיפה המרה ושימש גם מעורר אנשים לסליחות ולבקשות של ליל שבת, יהודי די עני. הוא לא היה בין המוזמנים לסעודה. יהודי ליצן אחד פגש אותו ברחוב ואמר לו: ״אליהו, מה אתה עושה כאן, לא שמעת שאליהו אלקיים (סאסייא) עורך סעודה גדולה, לבל מי שנקרא בשם אליהו? לך מהר ושם תאכל ותשתה כאוות נפשך״.

אליהו זה רץ לביתו של בעל הסעודה, ומצא הבית סגור ומסוגר. התחיל לדפוק על דלת הבית. לשמע הדפיקות החזקות והתכופות, בעל הסעודה בא לעבר הדלת כשהיא סגורה ושואל ״מי זה?״. אותו אליהו אומר לו ״אני רוצה להשתתף בסעודה, כי גם לי קוראים אליהו״. בעל הסעודה עונה לו ״זה כבר נגמר, יש לי כבר עשרים ושישה בשם אליהו, ולך אין כבר מקום. אם תרצה לאכול ולשתות, חכה עד שהסעודה תיגמר, וכולם יצאו. ואז תיכנס ואגיש לך אוכל ושתיה ממה שיישאר מהסעודה״. וכך היה. אליהו סדו לא השתתף בסעודה, לצערו הרב. אבל בכל זאת אכל משאריות הסעודה. על זה נאמר: ״כאשר אבדתי, אבדתי״.

אליהו סדו זה, שלא זכה להשתתף בסעודת אליהו הנביא, היה מכור לטיפה המרה. בלילות שבת עבר מבית לבית לעורר אנשים לטקס הבקשות. כמעט בבל בית, הגישו לו בקבוק יין ומאכלים שונים, כדי ללוות בעל הבית, לטקס הבקשות.

בתום הבקשות, הוא היה שיכור לגמרי, עד שלא ידע מימינו לשמאלו.

הוא היה גם המומחה והממונה, להוצאת סירי החמין מהתנור, ביום שבת. עבודה קשה ומייגעת.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

מאי 2018
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר