ציון וירושלים בשירת ספרד – נחמיה אלוני

ציון וירושלים בשירת ספרד

מאת

נחמיה אלוני

מהלכת לה דעה משובשת בין החוקרים העוסקים בחכמת ישראל, ויחד איתם בין בני עמנו בקהל ישראל, כי הנוהים אחרי ציון וירושלים היו היהודים היושבים בארצות תחת שלטון הנוצרים, וכי היו אלה האשכנזים שעלו לציון וירושלים בגלי העלייה בימי־הביניים, ואילו היהודים היושבים בארצות תחת שלטון האסלאם לא היו בין הנוהים אחרי ציון וירושלים, ולא היו הספרדים היושבים בארצות תחת שלטון האסלאם בין העולים לציון וירושלים בגלי העלייה בימי־הביניים. כך אנו מדברים על עליית מחנה רבנים מארץ־צרפת במאה הי״ב, וכך אנו מדברים על עליית מחנה פרושים חסידים מארץ־אשכנז במאה הי״ח! ואיננו מדברים על עליית מחנה רבנים מארץ־ספרד או מחנה חסידים מארץ־ספרד. נדמה לך לעיתים, כי היו אלה האשכנזים הנאמנים לציון וירושלים, ואילו הספרדים היו אלה שניתקו את עצמם מציון וירושלים, נטמעו טמיעה גמורה והתבוללו התבוללות מלאה בעם הארץ יושבי ספרד, והיו לאחדים עמהם.

אף כשדנו חוקרי חכמת ישראל במאה הי״ט בשירתם של משוררי ספרד המפוארים, היו מעיינים ומסתכלים בשיריהם מתוך השקפתם המיוחדת, וממעטים לראות את סבל הגלות וצרות הגלות, אשר סבלו בני ישראל תחת שלטון חצי הסהר. היו כאלה שאף הפליגו ואמרו: שירתם יפה מאוד מאוד, אולם חסרונם היחיד הוא שלשונם עברית. הפליג יותר מכולם אברהם גייגר שאמר: ״כבר מזמן ויתרו היהודים בספרד, כמו גם בארצות אחרות, על המלחמה לעצמאות, והיה זה בעיניהם חזון בלבד״. ואם מצאו אותם חוקרי חכמת ישראל שירים על הסבל בגלות ועל חזון הגאולה, היו מבארים אותם כמס שפתיים וכצפצוף הזרזיר, ולכל היותר חזון למועד רחוק מאוד, לימות המשיח ואחרית הימים.

מן הראוי שנתחקה על הגורמים לדעה משובשת זו, המהלכת בין חוקרי חכמת ישראל ובין בני ישראל. וייאמר מייד, כי אין לחפשם בקנאת עדות ולא בפער תרבותי בין הקהילות, כי היו בין הגורמים לדעה זו גם אשכנזים וגם ספרדים. כפי שנראה להלן, היו בין הגורמים לדעה משובשת זו לא רק אשכנזים וספרדים אלא גם גורמים כלליים, תנועות חברתיות חדשות בארצות המערב וגם בארצות המזרח, שהטיפו רעיונות חדשים והשקפות חברתיות חדשות, אשר מהן הושפעו האשכנזים והספרדים גם יחד.

הגורמים בארצות הנוצרים שבמערב:

הגורם החשוב ביותר הוא הליבראליזם בארצות אירופה במאה הי״ט. האסכולה של הליבראליזם האירופי ביקשה להעניק שוויון זכויות לכל יושביה ותושביה בלי הבדל דת (אבל לא בהבדל לאום!). בני עמנו במערב אירופה דגלו באסכולה זו מתוך שאיפה להשיג שוויון זכויות. חפץ חפצו היהודים להשתלב בכלכלתם של העמים הנוצרים ובתרבותם, לשונם והשכלתם, בתולדות העם שבתוכו ישבו ובספרותו. השגת שוויון זכויות אזרחי היתה המטרה העליונה, אשר אליה שאפו ראשי היהודים בארצות אירופה. כדוגמה לשלטון סובלני ומתקדם הציגו מנהיגי ישראל וחוקרי תולדותינו את השלטון המוסלמי בחצי האי האיברי. לפי בעלי דעה זו היו הנוצרים בימי־הביניים הפחותים והנחותים, מכיוון שרדפו את בני ישראל, וגזרו עליהם גזירות רעות, ואף העלילו עליהם עלילות דם ועלילות שווא, ואילו השלטון המוסלמי בארצות המזרח התיכון, מצרים ועיראק, סוריה ופרם, צפון־אפריקה וספרד היה שלטון מתקדם וסובלני כלפי דתות אחרות. היתר, זו השקפה על־פי הרהורי הלב במאה הי״ט. היתה זו השקפה כפילת ניגוד, שהורה לארצות אדום במערב וורודה לארצות האסלאם במזרח. חלק חילקו אותם החכמים בעלי האסכולה הליבראלית: כפייה דתית ורדיפות דתיות בארצות הנוצרים, סובלנות דתית וחופש דתי בארצות המוסלמים; גירוש מן החקלאות ומן הכפרים בארצות הנוצרים, בעלי אחוזות ובעלי נחלאות בארצות האיסלאם; הגבלות במלאכות וחרם באגודות בעלי מקצועות ואומנים בארצות הנוצרים, ולעומת זאת השתתפות בכל המקצועות והאומנויות בארצות האסלאם; חרם גמור למינוי ראשי שלטון ופקידות בארצות הנוצרים, ודוגמאות בולטות לראשי פקידות ולראשי שלטון בארץ ספרד: חסדאי אבן שפרוט, יעקב אבן ג׳ו, יקותיאל אבן חסאן, רב שמואל הנגיד אבן נגרילה.

חכמינו אף מצאו נימוקים לראייה כפילה וכפולה זו. דת האסלאם קרובה יותר לדת ישראל, והלשון הערבית שייכת למשפחת הלשונות השמיות, וקרובה היא ללשון העברית. לעומת זאת היתה כפילות לשונית בארצות הנוצרים: בחיי יום־יום לשון העם, הלשון הלאומית של ילידי המקום, ובחיי הקודש בכנסייה ובמדעים לשון זהה, הלטינית. אלה ואלה גרמו לפריחת המדעים והאומנויות בארצות האסלאם, ואילו העמים הנוצרים היו שרויים בחוסר השכלה ובלא מדעים ואומנויות, יושבי חושך וצלמות היו.

אף חכמינו בתקופת הלאומיות ובארצנו מדברים על הסובלנות המוסלמית הזו. שפ״ר אומר: ״במעולים שבמחמדיים… סבלנים ונוחים לבריות יותר מהנוצרים״. אשתור כותב: ״השלטון האומיי בספרד הצטיין בדרך כלל בסובלנותו כלפי הלא־מוסלמים. נראה שסובלנות זו היתה בבחינת מדיניות מחושבת ומתוכננת… היהודים שהיו נאמנים לשליטים בכל לבם הפיקו ממנו תועלת מרובה״. שירמן אף רואה בערבים מצילים וגואלים לישראל: ״היהודים… החזיקו בה במעמדם גם בזמן הוויסטגותים, אף על פי שרדיפות קשות היו אז מנת חלקם, לאחר מכן קידמו בברכה את פני הכובשים המוסלמים, שהצילום ממצוקתם״.

הגורמים בארצות האיסלאם במזרח:

 לא היתה אימפריה בהיקף התפשטותה בתבל כמו האימפריה המוסלמית הענקית בימי־הביניים, מהודו במזרח עד קצה המערב במארוקו ומקצה חצי־האי ערב בדרום עד חצי־האי האיברי ודרום צרפת בצפון. במרחב רב־היקף זה שלט חצי הסהר, אשד הכריז על אמונה חדשה ועל דת חדשה, על שליח חדש ועל תורה חדשה שירדה מן השמיים. גם הממלכה המוסלמית בחצי האיברי, ארץ ספרד, אשר היתה נצר הממלכה המוסלמית של בני אומייה, ושלטה בה משפחה אחת במשך שלוש מאות שנים (711—1011) היתה הממלכה החזקה ביותר באירופה, ומלכים נוצרים קרובים אף בחצי־האי האיברי ומלכים נוצרים רחוקים באירופה ובאסיה הקטנה שלחו שליחים אליה, והשתחוו לה, נשאו ונתנו אתה וסחרו עמה. בני ממלכה זו, כאשר עלו לגדולה והגיעו לשיא, נזדקקו לפקידות עליונה, אשר תוכל למלא תפקידים של נציבים ונציגים נאמנים, ואשר תוכל לנהל את ענייניהם בנאמנות עם ממלכות אירופה ומלאכויותיהם, והיו הפקידים היהודיים האלה המפיצים את האגדה על השלטון המוסלמי הסובלני ועל החיים השקטים והשלווים בחסותם של המושלים המוסלמים. ראש וראשון להם היה חסדאי בן יצחק אבן שפרוט במאה העשירית, וזו לשונו באיגרתו ליוסף מלך הכ׳זרים על מצבם של בני ישראל בארץ אנדלוסייה ובירתה קורטובה

אנו… שרויים בשלוה בארץ מגורינו, כי אלהינו לא עזבנו, ולא סר צלו מעלינו…גם אגיד לאדוני המלך את שם המלך המולך עלינו, שמו עבד אלרחמאן בן מוחמד… ועבד אלרחמאן זה… לא היה כמותו במ­לכים אשר היו לפניו…ואין זה כי אם מרוב הסוחרים הבאים מכל הארצות ומאייהם. וכל סחורתם וכל אודותם [= קורותיהם, או הקורות אותם] לא יתכן כי אם על ידי ולפי דברי…

הערת המחבר: איגרת תסדאי לכוזרים, מהד׳ אברהם כהגא, ספרות ההיסטוריה הישראלית, א, וורשה תרפ״ב, 14/36—1/38. בעט׳ 37 יש תיאור עשרה של ארץ ספרד, עשירה ,בתוצרת חקלאית, ארץ תעשייה, מסחר ,מקיף ארצות רבות מסביב לארץ ספרד ועד ביזאנץ, ארץ מכרות של מתכות רבות וחשובות,

מאח שנים אחרי תסדאי אבן שפרוט עלה לגדולה יהודי גולה אחר בארץ אנדלוסייה ובעיר הבירה גראנאדה, רב שמואל הנגיד אבן נגרילה, ואף עלה בגדולתו על קודמו, כי הוא היהודי היחיד, אשר שימש הוזיר (= ראש הממשלה) של הממלכה, ובאותה שעה שימש ״הנגיד״, ראש קהילות ישראל בארץ ספרד. וזו לשונו באחד משירי התהילה, שהם גם שירי המלחמה היפים ביותר בכל השירה הספרדית, כי הוזיר משמש בעת ובעונה אחת גם הראש הצבאי, היוצא למערכות המלחמה בראש צבא מלכו, ושם שיר המלחמה זה: ״שירה״, מעין שירת הים או מעין שירת דבורה וברק בן אבינועם, ממיטב שירי המלחמה בספרות המקראית:

כֵּבוֹדִי אֶת פְּנֵי מַלְכִּי, וְכִי כָל / דְּבַר מַלְכוּת וְעֵצָה בִי גְזוּרָה

וְכָל מִלָּה גְמוּרָה, בַּאֲשֶׁר לֹא / גְמַּרְתִּיהָ אֲני, אֵינָּהּ גְמוָּרה.

והרי גדולתם של יחידי סגולה אלת היא שנסכה שלווה וישיבה לבטח בין בני ישראל בארץ ספרד, וכאילו היו מנותקים מציון וירושלים.

באותו זמן בערך שימש בתפקיד של פקידות עליונה באחת המדינות המוס­למיות הקטנות, בארץ ואלנסיה, יהודי מיהודי גולת ספרד, ושמו ״יקותיאל אבן חסאן אלמתוכל (במקור: אלמתואכל) אבן קברון״,שהיה מיטיבו ומגינו של המשורר הספרדי הגדול ביותר, רב שלמה אבן גבירול. אף הוא ניהל חצר ובית־חצר ומעסיק משורר להיות איש יחסי הציבור שלו ודובר חצרו, ולא יכול היה לבחור לו לתפקיד זה איש משובח יותר מרשב״ג. בזה אף קנה לעצמו קניין רב, שיהיה שמו חי לנצח בין בני עמנו.

בתור גורם לדעה משובשת זו אצרף כאן את דברי המשורר הנפלא ביותר בין משוררי ספרד, ריה״ל, הקשור ביותר בציון וירושלים, אשר הוציא את דיבתם של יהודי ספרד רעה באמירתו: ״ואין דיבורנו ׳השתחוו להר קדשו/ ׳והשתחוו להדום רגליו^, (תהלים צט, פסוקים ט, ה) ׳המחזיר שכינתו לציון׳ וזולת זה אלא כצפצוף הזרזיר והתוכי, שאין אנו חושבים על מה שנאמר בזה ובזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר״.