יסורי גאולה- נתן אלתרמן

שער רביעי

יסורי גאולה

נתן אלתרמן

רִיצָתוֹ שֶׁל הָעוֹלֶה דָּנִינוֹ

"דָּבָר", לִפְנֵי שָׁבוּעַ, כַּתָּבָה פִּרְסֵם

בְּשֶׁבַח שְׁלוּחֵינוּ. אֵלֶּה הַמְּמֻנִּים לִבְרֹר

וּלְמַיֵּן, בְּשֵׁם שִׁיבַת־צִיּוֹן וּבְשֵׁם־

חֻקָּהּ, אֶת מִשְׁפְּחוֹת גּוֹלַת מָרוֹק בַּתּוֹר.

סִפְרָה הַכַּתָּבָה,בְּתֹקֶף וּבַהֶבְלֵט,

עַל קְשִׁי מְלָאַכְתָּם שֶׁל הַמְּמַיְּנִים… עַל עֲשָׁנָהּ

וּכְוִיָּתָהּ… עַל מְרִי לִבָּם הַמִּתְלַבֵּט

וְהַמֵּסֵב, אֲפִלּוּ, נְדוּדֵי שֵׁנָה…

קָרָאתִי הַדְּבָרִים. הֵבַנְתִּי עַד מְאֹד

לְקֹדֶשׁ עֲמָלָם, לְהִקָלְעָם בַּצָּר

בֵּין הַחוֹבָה וּבֵין הַמְרִי וְהַדְּמָעוֹת

וּשְׁלַל הַתַּחְבּוּלוֹת שֶׁל הַמְּחַכִּים לַגְּזָר…

וּבְכָל זֹאת, בִּקְרָאֵי אֶת הַתֵּאוּר הַזֶּה

הִרְגַּשְׁתִּי: לֹא הַלֶּבֶט הַנַּפְשִׁי הַלָּה

רָאוּי לִתְשׂוּמֶת לֵב רָאשִׁית בְּמַחֲזֶה…

הוּא, חֵרֶף כָּל, עִנְיָן שֵׁנִי בְּמַעֲלָה.

הוּא, חֵרֶף כָּל עִנְיָן, שֵׁנִי בְּמַעֲלָה,

מִצַּד חֲשִׁיבוּתוֹ לַפְּרָט וְאַף לַכְּלָל,

כְּנֶגֶד מַשְׁמָעוּת הַמְּרִי וְהָאָלָה

שֶׁל קֶטַע שֶׁכָּזֶה דֶּרֶךְ מָשָׁל:

כֵּן, קֶטַע שֶׁכָּזֶה. אֵינִי יוֹדֵעַ מָה

דַּעְתְּכֶם עַל־כָּךְ. דַּעְתִּי עַל־כָּךְ הִיא שֶׁאוּלַי

בְּקוּם חֻקֵּנוּ זֶה חָרְדָה הָאֲדָמָה

תַּחְתֵּינוּ וַתִּקְרָא: הֵם-לֹא אַתֶּם-בָּנַי!

דַּעְתִּי הִיא כִּי בְּכָךְ שֻׁנָּה וַיִתְעַוֵּת

יְסוֹד יִצְרֵי־אֻמָּה וְנִסְתַּלֵּף טִבְעָהּ

וְנִתְבַּזָּה כֹּחָהּ אֲשֶׁר כָּשַׁל מִשֵּׂאת

אֶת שְׁנֵי הַתִּינוֹקוֹת בֵּין הַשִּׁבְעָה.

דַּעְתִּי הִיא שֶׁאֶל מוּל שֻׁלְחַן הַדַּיָּנִים

בְּכָל אוֹתָם חַדְרֵי מִיּוּן, עָמְדָּהּ בְּלִי נִיד

שִׁיבַת־צִיּוֹן וְהִיא יוֹם־יוֹם מֻכָּה פָּנִים

בְּיַד חֻקָּהּ נוֹחָה וּפַחְדָנִית.

"הַהַגְבָּלָה בְּטֵלָה לִפְנֵי חֲדָשִׁים"… כֵּן.

אַךְ אֵין הִיא כִּי אִם פְּרָט. לָכֵן יוּבָא נָא כָּאן

עוֹד קֶטַע שֶׁל הֲוַי. כִּמְעַט לֹא יֵאָמֵן

דְּבָרוֹ, אַךְ לוּ נַקְשִׁיבָהּ לוֹ בְּרֹאשׁ מֻרְכָּן:

כֵּן, קֶטַע שֶׁכָּזֶה גַּם הוּא בַּל יֵעָדֵר.

גַּם הוּא בַּל יִשָּׁכַח. דַּף אֵלֶם וְאָשָׁם.

דַּף בְּזִיּוּנוֹ שֶׁל אָב אֲשֶׁר נִתֵּר, נִתֵּר

וְרָץ, וְתִינוֹקְיוֹ רוֹאִים דּוּמָם.

דַּף בִּזְיוֹנוֹ שֶׁל אָב אֲשֵׁר שִׁיבַת־צִיֵּן

צִוְּתָה עָלָיו קַפֵּץ, וְהוּא, בְּעִגּוּלוֹ,

אָץ, אָץ, וּבִלְבָבוֹ תְּפִלָה לְאֵל עֶלְיוֹן

כִּי יַעַזְרוֹ לְבַל נַרְגִּישׁ חֳלִי רַגְלוֹ…

וְאֶל עֶלְיוֹן שָׁמַע! וְכֹה אָמַר לוֹ אֵל:

רוּץ, רוּץ, עַבְדִּי דָּנִינוֹ… רוּץ כִּי לֹא תִּמְעַד.

אִתְּךָ אֲנִי! אִם זֶה הַחֹק־לְיִשְׂרָאֵל,

יָכוֹל נוּכַל לוֹ שְׁנֵינוּ כְּאֶחָד!

רוּץ, רוּץ, עַבְדִּי דָּנִינוֹ… עֶזְרְךָ אֲנִי…

רוּץ, רוּץ וְאַל תֵּחָת. כִּי אֲכַסֶּה מוּמְךָ.

אֲבָל לֹא אֲכַסֶּה עֶלְבּוֹן תְּחִיַּת עַמִּי

אֲשֶׁר זִיוָהּ נוֹצֵץ בְּדִמְעֲךָ.

יסורי גאולה- נתן אלתרמן

עמוד 181