שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- דודתי

דודתי

אספר לכם סיפור שקרה בימי נעורי. סיפורים כאלה יש לי לרוב. חרוטים המה בזכרוני, מתנגנים כל הזמן במוחי ואינם נותנים לי מנוח, עד כי עייפתי מהם ועצבי עומדים על סף התמוטטות. לכן חשבתי, אם רק אפתח להם את לבי ורווח לי.

הרבה פעמים כשאני מזכיר לאמא סיפור זה או אחר מימי נעורי, מעשים שעשיתי אני, ומעשים שעשתה לי היא בעצמה, היא מכחישה מכל וכל, להד״ם. כולה פליאה והשתוממות. רגש של תמיהה ורוגז מהולים יחד ניבטים מפניה. היא עושה סימנים כאילו היא רוצה לאמר משהו, מתחילה מלה, מהססת קמעא, כאילו לא יודעת במה להתחיל. ולאחר רגע היא מתחילה להשתפך כמעיין המתגבר:

• איזה אדם משונה? איזה מין זקן בא בימים? מה אתה זוכר שטויות כאלה? תשכח אותם כבר ותתעסק במשהו אחר!

איזה משהו אחר? היא מעולם לא אמרה. עכשיו אינה מביטה בי יותר והיא מדברת לעצמה:

• איווא יא כתי! (יא אחותי) בן זה מיוחד במינו! הולך ודולה אבנים מהבאר! כוח של טומאה זה! שום דבר לא נעלם ממנו! היה יושב בפינתו, תוהה ובוהה, משחק במשחקיו, ואוזנו חדה וקשובה. זוכר ורושם כל דבר ואין נסתר מנגד עיניו. ואני חשבתי לתומי שהיה חולם בהקיץ.

על זה אמרו: ״גוז על לוואד להרהורי, וואלא תגוז על לוואד סאכותי״(תעבור בנהר רעשני ולא בנהר שקט). אמא עשתה תנועה כאילו סבלנותה פקעה והוסיפה ברוגז:

אל תבלבל לי את המוח בסיפורי סרק שלך! נמאסת כבר! לך ותספר לכלבים, אולי הם ימצאו עניין בשטויות שלך ותעזוב אותי כבר! נדבק בי כמו דבק! בְּדָיות אתה בודה מלבך וזהו! אני לא זוכרת שום דבר ואיני יודעת מאיפה אתה ממציא כל זה? לך תחפש לך פרנסה ותתעסק במלאכה טובה! אחר־כך היא מרימה קולה ומוסיפה:

די! לא רוצה לשמוע יותר ואל תעז ללכת לספר שטויות כאלה לאף אחד! האנשים עוד עלולים להאמין לך ולהוציא עלינו שם רע והכל ילעגו לך ולנו. מילא, אתה, כולם יודעים שאתה משוגע, אבל אנחנו, מה עשינו לך שאתה מלעיז עלינו? לך תקרא בתורה שתוסיף לך דעת ותבונה יותר מאשר שיחה בטלה וסיפורים בלים של נשים זקנות.

 קול תחנונים ובכי שפוך על מרי שיחה עכשיו, ובנעימה היא מוסיפה:

—        אלוהים יצילנו מפגע רע שכזה — כלומר אני — נדבק בי כספחת, אי אפשר לנתק אותו! מרימה ראשה לשמים, ידיה שטוחות כלפי מעלה ובקול ממורמר וחיקוי של בכי מעושה, טוענת כלפי הקב״ה:

—        רבונו של עולם! מה עשיתי לך שזכיתי בתכשיט כזה ? מה חטאתי ? אין סוד בפני בריה משונה זו! כל חיי הוא עושה כספר פתוח, כל הזמן עם עפרונו בידו והוא רושם ורושם.

עכשיו היא פונה אלי בכעס:

—        אני אשרוף לך את כל הניירות האלה וזה הסוף לדברי ההבל שלך! שוב מרימה ראשה ומוסיפה לדבר עם אלוהים:

—        לו ידעתי שככה יהיה לי, לא הייתי שולחת אותו ל״אם־הבנים״ ללמוד. כוונתי הייתה טובה! רבונו של עולם, אל תחשוב לי זאת לחטא. אני חשבתי שיהיה רב ויוסיף כבוד למשפחתנו. מוחו מחודד ושכלו חריף וראיתי בזה ברכה. עכשיו הוא גורם לנו קלון ומוציא את דיבתנו רעה. ביזיון הוא מוסיף לנו, השתגע לגמרי. יראת אלוהים אינה שוכנת בו יותר. תפילין אינו מניח ואת רגליו הוא מדיר מבית־הכנסת. אין פלא שמוחו התכער ומחשבות רעות שוכנות בו, רוח הקודש סרה ממנו, ניתק את עצמו מהדת הקדושה ולא איכפת לו יותר משמירת השבת ומקיום המצוות. ואיך אפשר לטהר את הנשמה בלי ברכות שחרית וטבילה? סטרא אחרא נכנס בו, לא עליכם.

עכשיו חזרה שוב לדבר עם עצמה:

—        אולי אחרי הכל לא אשמתו היא. אם נשמה זרה נכנסה בו ומדברת מתוך גרונו, מה אני כי אלין עליו? אולי אלך לראות את רבי אליהו והוא יתן לי קמיע בשביל להסיר ממנו כל המחשבות הרעות ויצר הסיפורים שנכנס בו. אבל כפי שאני מכירה אותו, הוא לא יענוד אותו לצווארו. הוא כופר בכל הדרכים שלנו! רשע מרושע נהיה! עיקש ופתלתל כאותו פרד ועושה רק מה שראשו אומר לו! אבל אני כבר אמצא איזו סגולה או רפואה ואשים לו באוכל ולא ידע כי בא אל קרבו וירווח לו ויהיה לאדם חדש. הוא יכול לרחרח כמה שהוא רוצה, הוא לא יגלה שום דבר. אין לזה לא טעם ולא ריח! הוא חושב שהוא חכם! עם כל חכמתו אני יותר חכמה ממנו! אני כבר אסדר אותו. הוא עוד יחזור לדת הקדושה וליראת־שמים ויעסוק בתורה כמקודם ויהיה לנו לברכה, לגאווה ולכבוד, במקום צרה וקללה! זה מה שאעשה.

אתם בוודאי חושבים, כמוני, שעכשיו היא גמרה את דיבוריה? טעיתם! פתאום פנתה אלי שוב ופתחה בפרק חדש:

• נניח שאתה לא משוגע — אמרה — תגיד לי איזה בן־אדם בר־דעת ילך לספר שהוא מרטיב את מיטתו? השתגעת!? אתה לא מתבייש? אני מתביישת! מה אגיד לקרובים ולידידים ? שיש לי בן מפואר כזה שמשתין במיטה? זאת לא בושה? לך ושאל כל מי שאתה רוצה ותראה מה יגידו לך! למה להאמין לי, אני רק אמא! בשביל צער ועוני, אני טובה. אבל להקשיב לי? חס וחלילה! לזרים? כן, יש לך כבוד ועוד איך?! אבל לאמך יולדתך, שהיניקה אותך, בין חולה בין בריאה, למה שיהיה לך כבוד? חס וחלילה! למה לקיים מצוות כיבוד האם ? לך לזרים ושאל אותם: מי העיוור הזה שירדה עליו אפלה בצהריים וטמטום מוח, שילך לספר שטויות כאלה ועוד יעז להראות את פניו בציבור? מה תגיד לאנשים? שאתה מרטיב את מיטתך יום אחרי יום? אני מתביישת בפני השכנים! כל יום להוציא המזרן ולסחוב אותו בשארית כוחותי לגג כדי לייבש אותו. אפילו אם הם עיוורים, הם יכולים להריח ממרחק שזה לא בושם! תגיד לי לפחות מה אתה שותה כל היום שזה מריח כל כך חזק? לך! לך! מספיק שהשכנים יודעים, מה אתה צריך להכריז על זה בקולי קולות. טו, טו, טו! — עשתה ביד קמוצה על פיה והוסיפה: — לך תקע בשופר גדול שכל העיר תדע. למה לא ? לך תעשה מודעה בעתון ותודיע בכל העיר, אולי תכריז על זה ברדיו גם כן! שכל המדינה תדע! לך, לך! אני יודעת ממי ירשת את זה. משפחתנו כולם נקיים ומבושמים באתרוגים, ברוך ה׳! אף אחד אצלנו לא היה ככה. לא כמו משפחת אביך שכולם עקומים, אלוהים יצילנו! הכל אצלם בסודי סודות ומשונים מהכריות. אין פלא שאף אחד לא אוהב אותם. וכי מי יבוא בקהלם? רק מי שנטרפה עליו דעתו! רק פותחים את פיהם וסירחון נודף מהם! משפחתנו, כולה משפחת רבנים מיוחסים ומלומדים. בבן כמוך יכולתי להרים את כתפי ולהתגאות, אבל עכשיו בגלל השגעונות שלך אני לא יכולה אפילו להראות את פני בציבור!

היא שוב מסתכלת עלי ושואלת בהדגשה:

• נניח שכל מה שאני אומרת לך זה כלום. מה תעשה כשתגדל? מי זו שנפל מזלה עד תעלת הביוב ותרצה להתחתן איתך? יא בני! תחשוב קצת על מה שאתה עלול להמיט על עצמך! מי תרצה להתחבר אליך? כל אחד יראה עליך במללאח ויאמרו: ״הנה הוא לבווואל (המשתין)״. מוטב שנעבור לעיר אחרת. אני כבר לא יכולה! אתה עשוי מברזל, כמו אביך! לא מקשיב ולא ירא מאלוהים, שיפיל עליך מגפה שחורה! מה אתה חושב? לא לעולם חוסן'! ה׳ נותן לך ארכה, אבל אם לא תחזור לדרך הישרה בעוד מועד, סופך יהיה רע ומר! להיות ככה עיקש ובלי כבוד, סופך שכל אחד יתרחק ממך. יש דברים בני, שהשתיקה יפה להם, לא צריך ללכת לצעוק בראש חוצות. מעשה נאה הוא זה ? וכי נשמעה עוולה יותר גדולה מזו, שאדם בעצמו ילך ויכריז על קלונו בציבור? רק מי שאלוהים עיוור אותו ונטרפה עליו דעתו, יעשה דבר כזה. אם עשית מעשה טוב, לך תכריז עליו ברבים, האנשים יכבדו אותך. אבל מעשה רע, רק תנמיך את עיניך וקולך ושמור על מוצא שפתיך. תספר על עצמך מה שאתה רוצה אבל תעזוב את הדודה שלי! אני מזהירה אותך! מה יש לדודה שלנו? הלוואי שכל הדודות שבעולם היו ככה. זאת דודה? זה מלאך! מרימה לנו את הכתפיים ומוסיפה כבוד למשפחה. לא כמו הדודות מצד אביך שכל אחד נכווה בגחלתן! לך, כתוב עליהן ותעזוב את משפחתי. הן לא עשו לך כל רע! רק הולך לחפש על מה לכתוב! לך תחפש את הכינים שבראשך! קרובי, ברוך ה׳, לא צריכים אותך. יש להם שם טוב, עושר וכבוד. לא כמו קרובי אביך, אבכה עליהם ועל חייהם העלובים, אחד לא סובל את השני וכל אחד חותר תחת השני. חיים כמו ברברים ופיהם מלא סרה על כל אחד. משפחתנו, ברוך ה׳, אין לה במה להתבייש! הלוואי שכל המשפחות של עם ישראל היו ככה! המשיח היה בא מהר לפדות אותנו מגלותנו זו! בקיצור, מה אגיד לכם? מוטב שלא אעייף אתכם בדיבוריה האחרים של אמא שאין להם סוף. אחרת, נשב פה עד אחרית הימים, אתן לה להמשיך בשיחה וסיגה ואספר לכם על דודתי זו כפי שאמרתי, אך במטותא מכם, אל תגידו לה, אחרת, חיי יהיו לגהינום.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- דודתי

 עמוד 62