אריה לובה אליאב-עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות-סיום המאמר

חלוצים בדמעה

 

חבל לכיש יועד מלכתחילה לקלוט בעיקר את גלי העלייה העומדים להגיע לישראל באמצע שנות החמישים ואף שחזרנו גם בהקמת החבל על כמה וכמה משגיאות העבר הקרוב, ניסינו ללמוד וליישם כמה יסודות חדשים.

ראשית ריכזנו את כל מוסדות התכנון והביצוע, שבדרך הטבע מפוצלים בין תריסר ויותר משרדי ואגפי הממשלה והסוכנות היהודית ויתר הגורמים הצבוריים, תחת ״גג״ אחד. דבר זה הביא למינימום של חיכוך בין המתכננים למבצעים, שלכל אחד מהם יש, באורח לגיטימי, אינטרסים משלו, ורק עבודת צוות רצופה ו״בשטח״ יכולה להביא להסכמה ופשרה מקובלת ורצויה. שנית, העבודה המשותפת של המתכננים והמבצעים השונים העובדים בלב השטח (במקרה זה באשקלון, כי קריית גת וישובי החבל לא היו עדיין אלא בבחינת רעיונות על־גבי מפות) הביאה להפריה הדדית חשובה ביותר.

שלישית, תיכננו את החבל כך שלא תהיה ״אינטגרציה״ כפויה ״מלמעלה״ על יוצאי ארצות שונות ובנינו את הכפרים מתוך מגמה שכל אחד מהם יקלוט בני אותה ארץ מוצא או אפילו בני אזור אחד, דבר שקיווינו כי ימעיט את החיכוך והשחק הקשים מאוד בהם נכווינו כולנו, העולים והמיישבים בשנים הקודמות. בנינו את המושבים כך שכל מושב היה ״הומוגני״ פחות או יותר (מבחינת ארץ המוצא), קשור למרכז כפרי שישרת כ־8-7 מושבים בשירותים אינטגרטיביים כמו בית־ספר, מרפאה מרכזית, מועצה אזורית, בנק וכולי. במרכז חבל לכיש תוכננה עיר חדשה, הלא היא קריית גת.

האלמנט הנוסף והחדש בתכנון ובביצוע היה בהצמדת צוות מדריכים משולב ורב־תכליתי לכל מושב ומושב מהיום הראשון לקומו. צוות זה הורכב ממדריכים מקצו­עיים וממדריכים חברתיים שגרו וחיו במושב העולים בשנים הראשונות לקיומו. עם כל אלה לא נמלטו גם המתיישבים בחבל לכיש מקשיים מחבלי קליטה גדולים. במושבים החדשים נקלטו רבים מיהודי מרוקו, שהיו עירוניים מובהקים בארץ מוצאם, והכניסה לתלם החקלאות קשתה עליהם שבעתיים. גם היהודים, שבאו מסביבה כפרית בדרום הרי האטלס, הורגלו כמובן לחקלאות אחרת לגמרי.

באותם ימים אני רושם:

״יהודי האטלס שאיכלסו את עוצם, בכור ישובינו בלכיש, היו לכאורה יהודים ׳כפריים׳ והיינו סבורים שהתערותם באדמה לא תהיה כרוכה בחבלי קליטה מיוחדים, אך עד מהרה הסתבר לנו עד כמה טעינו: לא רק שאין ולא כלום בין חקלאות מודרנית ובין חקלאות שהיתה נהוגה בין שבטי הברברים, אלא יתר־על־כן, רוב היהודים שלנו לא היו חקלאים, כי אם, כדרך היהודים בגולה – בעלי־מלאכה, אומנים, סוחרים זעירים וכדומה. (ואמנם, כעבור זמן, כאשר ביקרתי בעיירות ובכפרים בדרום האטלס וטיילתי בבזארים בין דוכני האומנים וחיפשתי לפי תומי נעליים מיוחדות ואופייניות לתושבי האטלס נתקלתי לא פעם בתשובה : ׳אהה, אדוני, אין עתה סנדלרים טובים בעירנו. היו פה סנדלרים מצוינים, יהודים, אתה יודע ; אך אלה הלכו מכאן לארץ אבותיהם, ועתה אין מי שיתפור סנדלים נאים, וגם גלביות טובות קשה להשיג היום, כי גם החייטים היהודים הלכו מכאן ונדדו מזרחה לישראל…׳).

בדבר זה לפחות לא איכזבו תושבי האטלס: אם גם היו זרים לחקלאות מודרנית, לא היו זרים למלאכת כפיים ולחיים במסגרת כפרית, כמורשת שהביאו אתם ממרוקו.

כאשר הגיע תורו של מושב ׳שחר׳ בחבל לכיש להתמלא במתיישבים, ביקשנו מאנשי מחלקת הקליטה המלווים את העולים באניות ממארסיי לחיפה, כי יכינו לנו ׳גרעין׳ נוסף של יהודים מהרי האטלס להתיישבות ב׳שחר׳. ׳יהיה בסדר,׳ אמרו לנו. אך אנשי הקליטה, הטרודים למעלה ראש, לא התחבטו הרבה בבחירת האנשים. כאשר באתי ל׳שחר׳, יום לאחר שהגיעה קבוצת המתיישבים הראשונה ישר מן האניה, ראיתי כי פני המדריכים שלנו חפרו.

׳מה העניינים,׳ שאלתי.

׳בוא ותיווכח בעצמך,׳ ענו ונטלוני לסיור היכרות עם המתיישבים החדשים.

בצריף הראשון פגשנו את משפחת דהאן. אבי המשפחה היה יושב בפתח הצריף, תוהה ובוהה בנעשה סביבו, בעוד האם, אשה יפת פנים ועבת גוף, מתעסקת בכביסה בחצר. הילדים, חמישה־שישה במספר, ישבו בחצר החשופה, זרים לעולם ומלואו.

׳מאין באת, מר דהאן ?

׳מטנג׳יר, אדוני.׳

׳ומה עשית בטנג׳יר י׳

׳היה לי בית־קפה שם,׳ ענה לי, ׳האם אין כאן בסביבה איזה ויל (עיר) ? מדוע הבאתם אותי לוילאז׳(כפר), לא חקלאי ולא בן חקלאי הנני, אני רוצה לפתוח בית־קפה באחת הערים.׳

עניתי מה שעניתי, וכמובן, לא יכולתי להניח את דעתו. עברנו לצריף שני. שם מצאנו את משפחת לוי.

׳מאין אתה, מר לוי ?

׳מטנג׳יר.׳

׳מה עשית בטנג׳יר ?׳

׳בית־קפה היה לי שם.׳

בצריף השלישי, בני משפחת כהן, גם הם מטנג׳יר.

למר כהן היתה מסעדה בטנג׳יר.

למשפחת חרוש, בצריף הרביעי, היה בית־קפה בטנג׳יר.

ואילו למר בן־שמחון היה בית־מסחר לליקרים ויינות. הוא היה ספק לאניות בעיר הנמל.

זה היה חתך המתיישבים ב׳שחר׳. לא עברו ימים אחדים ובעלי בתי־הקפה מטנג׳יר החלו להניח צינורות, לעזור על־ידי הבנאים, לעבוד ביעור ואחר־כך החלו גם לעבד גינות ירק בחצרותיהם. אין לומר כי זה היה תהליך קל.

חלפו שבועות וחודשים. כפרי לכיש התמלאו לאטם. הגיעה תורה של קריית גת, ׳בירת׳ החבל. חמישים הבתים הראשונים, מבנים דו־משפחתיים, עמדו בשני טורים, מוכנים לקליטה. זמן־מה קודם־לכן פנינו לאנשי מחלקת הקליטה ובישרנו להם, כי הפעם דרושים לנו אנשי עיר. חשוב כי ראשוני המתיישבים יהיו עירוניים, שאולי עבדו בתעשייה מודרנית; יש מקום גם לבעל בית־קפה, גם לכמה חנוונים, העיקר שיהיו אנשי עיר, ומוטב עיר גדולה. קזבלנקה, למשל.

׳יהיה בסדר,׳ אמרו לנו, ואמנם הקבוצה הראשונה שהגיעה לקריית גת היתה מורכבת מעירוניים. אך יום אחד בשעת בין־ערביים התייצבנו במבואות ה׳עיר׳ וחיכינו לעוד אחת מקבוצות המתיישבים הראשונים שיגיעו עוד מעט במשאיות מנמל חיפה. היו אתנו מדריכים ומדריכות, אנשי קליטה, כמה מאנשי החבל וכן נשים מתנדבות, שהביאו עוגיות ובקבוקי משקה קר להשיב נפש עייפה מטלטולי הדרך. והנה־הנה, הגיעה אחת המשאיות, בתוך ענן אבק על דרך העפר המוליכה לאתר העיר. המשאית עצרה בחריקת בלמים לידינו.

׳כאן קריית גת י׳ שאל הנהג.

׳כן, כאן קריית גת,׳ ענינו לו.

׳טוב מאוד,׳ אמר הנהג. גברתן צעיר זינק מתאו, הלך אל מאחורי המכונית, פתח את מכסה האברזין, שלף מדרגה אחת וקרא :

׳רבותי, הגענו, תרדו למטה.׳

והנה הם יורדים: עולים ממרוקו וביניהם יהודים עבדקנים, גלביות חומות, דמויות פטריארכליות שיצאו מן התנ״ך, אברהם אבינו בזקנו הלבן היורד על־פי מידותיו, יצדק אבינו, גבה הקומה ורחב גרם ולו זקן אפור שזור כסף, יעקב אבינו, זקנו שחור ועיניו בוערות. הבטתי בהם נדהם.

׳מאין באתם ?׳ שאלתי.

׳מכפרים בהרי האטלס אנו,׳ השיבו היהודים, ׳ולעבוד את אדמת אבותינו באנו, לחרוש ולזרוע ולהוציא להם מן הארץ.׳

אלה היו מבין תושביה העירוניים הראשונים של קריית גת. לא עברו ימים רבים ויהודים אלה הלכו לעבוד בתעשיות הצעירות והחדשות שהתחילו להקים בעיר החדשה״.

במבט לאחור ממצפה ימיו של דור שלם אני משוכנע, עתה יותר מתמיד, כי סוד ההצלחה של חבל לכיש היה טמון לא רק בתכנון החקלאי והאדריכלי הטוב ולא רק בצמידות של התכנון לביצוע, אלא גם, ואולי בעיקר, בשני אלמנטים נוספים שבלעדיהם לא היה מועיל שום תכנון ויהיה זה המעולה שבכולם:

ראשית, יחסי האנוש בינינו, המיישבים והעולים. שנית, כוח העמידה, הסבל וההסתגלות של העולים למצבם החדש.

אשר לגורם יחסי האנוש הרי הוא בלט בעיקר בשנים של הלם הקליטה הראשוני. השתדלנו להקיף את המתיישבים בחגורה של אהבה והבנה לפי מיטב יכולתנו. ידענו כי חייבים לכסות על הפער בין מה שנראה לנו כעתיד טוב לעולים, עתיד של איש תחת גפנו ותאנתו, ובין ההווה של צריפונים דלים בקרקע חרבה ללא מים זורמים, ללא חשמל, ללא כבישים וללא עץ נותן צלו.

פער זה היה אפשר לגשר רק בתנאי שהעולים היו מרגישים כי אנו, ״הוותיקים״, ״המנהלים״, ״המחליטים״, איננו נוהגים בגאווה, ביוהרה, אלא הולכים אתם במקל נועם, וכי האנטנות שלנו פתוחות ורגישות יומם ולילה לנעשה בכל ישוב וישוב.

בלכיש השתדלנו לעשות זאת בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו ויחס זה הובן ונקלט יפה על־ידי העולים.

הגורם השני המכריע להצלחת החבל הוא איכותם והווייתם של העולים, רובם המכריע יהודי המגרב.

העובדה כי אחוז העוזבים את ישובי חבל לכיש (מושבים וקריית גת) הוא מהנמו­כים בתולדות ההתיישבות בישראל, היא תעודת כבוד בעיקר למתיישבים אשר הוכיחו כי הם מסוגלים ומוכנים להתמודד עם מכלול של קשיי קליטה וכי הם גמישים דיים לרכוש שפה חדשה, מקצועות חדשים, נוהגים ונוהלים חדשים, טכנולוגיות חדשות ויחד עם־זאת לנסות ולשמור על כמה מן הערכים המסורתיים היפים אשר הביאו אתם ואשר החברה הוותיקה שקלטה אותם כמעט שחקה ושברה.

דבר זה, האחרון, בולט יותר ויותר בשנים האחרונות. יהודי המגרב משתחררים והולכים מחבלי קליטה והופכים בעצמם לקולטים ולוותיקים. לאט, אך בבטחון, הם תופסים את המקום המגיע להם ביצוג הפוליטי והחברתי בלכיש (וביתר ישובי הפיתוח), ועמו הם משיבים לעצמם את ממד הגאווה המוצדקת בתרבותם ובמסורתם המקורית.

אריה לובה אליאב

עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות-סיום המאמר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 167 מנויים נוספים

מרץ 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר