אורה של ירושלים-מרן הרב שלום משאש זצוק"ל-תשס"ו.

התהלך לפני והיה תמים

מספר הגאון הרב ישראל מאיר לאו שליט״א בשנת תשד״מ עלה הנושא שרוצים להכניס למועצות הדתיות גורמים שרחוקים מגדר ההלכה, והיתה על כך סערה עצומה באסיפה של הרבנות הראשית, ואז הצביע הרב משאש בעדינות וביקש את רשות הדיבור, אותה הפעם היתה זו הפעם הראשונה ששמעתי אותו בישיבות הרבנות, והוא החל לומר: אני לא מבין… הרי מדובר ביהודים בני אברהם יצחק ויעקב, נקרא להם נדבר אליהם, נדבר על לבותיהם, נפקח את עיניהם שיראו את האמת, נראה להם במה אנו עוסקים, מה להם ולעירובין, מה להם ולכשרויות, ואז גם הם יבינו שזה לא בשבילם, שיבואו אצלי ואסביר להם… כששמעתי אותו אומר את הדברים בפשטות, מספר הגרי״מ לאו שליט״א הרגשתי שאינו מסוגל להבין אחרת, ואז התרגשתי כל כך עד שהדמעות חנקו את גרוני, על שזכיתי לראות אדם צדיק כזה וגדול אמיתי בישראל.

תורתם אומנותם

בבוא רבנו לכהן ברבנות בעיה׳׳ק ירושלים רצה להקים כולל אברכים, להקים מתוכו תלמידי חכמים, ובעצת הראש״ל הגאון הרב עובדיה יוסף שליט׳׳א העמיד בראשו את הרה״ג הרב שמואל פנחסי שליט״א והיה הכולל נקרא"מזרח שמש" רבנו גייס תרומות במשך שנתיים ותמך באברכים ובשאר צרכי הכולל תמיכה מלאה, הכולל התחיל בשמונה אברכים לאחר מכן הוסיף רבנו עוד אברכים, אלא שלאחר שנתיים הודיע לרב פנחסי שעיסוקיו הרבים לא מאפשרים לו להתפנות לגיוס כספים, ואם ברצונו להמשיך שימשיך, ואכן שמואל המשיך וממשיך בהחזקתו עד היום הזה, כיום מסתופפים בו כארבעים אברכים, הכולל כיום נקרא "דרכי דוד" ומידי פעם היה הרב פנחסי פוגש רבנו ומספר לו על הכולל, ואז היה אפשר לראות בחוש את שמחתו של רב: שמחה אמיתית של תורה, ושמעשה ידיו לא בטלו.

טובים השניים

כשהגיע רבנו ארצה חפש חברותא, והנה באחד מהמבחנים שעשה בכוללים מצא חן בעיניו אחד הלומדים שהיה עדיין רווק, וחפצו וחשקו היה בתורה, דיבר רבנו על לבו שיהיה לו חברותא, ואכן רבנו פינה לו חדר מחדרי ביתו שיהיה מיוחד לו, ובמשך שש שנים עד נישואיו שהה בביתו של רבנו, כשכל מחסורו עליו. ומאז עשרים ושתיים שנה אותו הת״ח חברותא של רבנו. הלימוד הראשון שבחר רבנו ללמוד עם החברותא, היה בלימוד הלכות שמיטה ויובל, כיון שבהיותו בחו״ל לא היה נצרך כ״כ להלכות אלו, ולכך לא עיין בהם ברמה שיהיה לו בהם כוח פסיקה. ממעשה מאלף זה שהביא רבנו תלמיד צעיר לביתו וכלכלו, נשכיל להבין כמה העריך והחשיב רבנו את התורה, ואת המושג חברותא.

הדבר הקשה יביאון אליך

לן בעומקה של הלכה

נוסף לשאלות שנתעוררו בעיה״ק ירושלים, חכמים מערים אחרות היפנו אליו שאלות שהיו קשה להם לפתור אותן, וכדי לענות על הדרישות הרבות הקדיש הרבה משעות הלילה. על שלמעשה הוא מילא תפקיד של מספר אנשים, ופעמים עמד נפעם שיכל לעמוד בכל המשימות הרבות שהוטלו עליו.

גם כשהיה רבנו שוהה אצל בניו בצרפת בין פסח לעצרת, היו מתקשרים עם רבנו מהארץ, הן בקשר טלפוני והן בפקסים, ורבנו הרבה פעמים על אף שהיה מכריע, היה מתנצל לשואלים שאינו מפרט את המקורות, מפני שהוא נמצא בבית שאין בו את הספרים שאותם צריך הוא לצטט, והיה מודיע לשואל שבעזרת ה׳ כשיחזור לביתו, ישלח לו את המקורות שמהם שאב הוא את הכרעתו.

כתובת לכל שאלה

תקנות רבות תיקן רבנו בירושלים וספריו הן הן עדיו, תיקן וחיזק בענינים הקשורים גם לתפילות, גם בהלכות שבת, פסח פורים, וכו׳ צניעות וטהרה, הגדרת השכונות בירושלים לענין קריאת המגילה, וכדו' הוראות למורי הלכה..,

לא אתן שינה לעיני

כל שאלה שהופנתה לרבנו, ראה בה רבנו נחיצות גדולה, ולא נח ולא שקט עד שהגיע לפותרה, ובפרט בעניני עגונות. היו אלה נשים שבעליהן נעלמו בנוסעם לטיולים בצוקים ובנהרות הזורמים, או שעקבותיהם אבדו בהיותם בבנין שעלה באש כליל, ולא יודעים בבירור גמור אם הבעל היה שם או שאפשר שהוא יצא מהבנין ועדיין הוא בחיים. היו שנעלמו באמצע מלחמות שהיו בארץ או בחו״ל. היו בעלים שברחו מבתיהם מחמת דוחק מצבם, והותירו נשים מטופלות בילדים ללא פת לחם, ובלא אפשרות לינשא ולהשתקם, ומר היה גורלם. וכפי שמספר הרב בועז דוד ביטון שליס״א שבאחד הפעמים נכנס הוא אל רבנו, והיה זה לאחר השעה 12 בלילה ומצא את רבנו רכון על ספריו, ושאל אותו רבי דוד בועז את רבנו, למה כבודו לא הולך לנוח? ענה לו רבנו: לפני כשבוע שלח אלי הגר״ע יוסף שאלה קשה ומסובכת בענייני עגונות, ומאז כמעט שאיני ישן ואיני אוכל, עד אשר אמצא תשובה לשאלתו, ותקנה לבת ישראל. מציאות זאת חזרה ונשנתה פעמים רבות, שכידוע הערכת הגר״ע יוסף שליט״א לרבנו זצ״ל היתה גדולה, כאשר שאלות רבות ובפרט בעניני אישות בעניינים מסובכים שהיו מגיעים אליו, (שאלות אלו התרבו בעקבות התרופפות התא המשפחתי ־ כתוצאה מזלזול במסורת, והמתירנות הגוברת.) ומרוב טרדותיו של מרן הגר״ע יוסף שהיה עמוס בשאלות קודמות, ובהנהגת הכלל, ופעמים עקב חולשה, ולא היה יכול להתפנות לשואלים, היה מפנה אותם אל רבנו, ובאומרו: כל אשר יפסוק לכם רבי שלום תעשו, ורבנו היה מקבל את השאלות ומתגבר כארי להציל את בנות ישראל מעגינותן. ולרוב מסירותו בענינים אלו זכה לסייעתא דשמיא מרובה, בפסיקה בתחום זה. וקרוב למאה תיקים בעניני ממזרות ועגונות נשלחו אליו ממרן הרב עובדיה יוסף, וכאן המקום להזכיר שברוב המקומות ואולי בכולם, תמיד הסכים בענינים אלו מרן הראש״ל לרבנו, אם מטעמו ואם לא מטעמו. (מפי הרב אמיר קריספל מזכיר מרן הרב עובדיה יוסף שליט״ א)

24 שעות רצופות

הרה״ג רבי אליהו אברג׳ל שליט״א בהספדו על רבנו, אמר: רבי שלום דאג לכל מר נפש כמו אב, ובפרט למי שדמעתם ללא מנחם כהעגונות, פעמים רבות היה מפלפל 24 שעות רצופות להתיר איזה עגונה. ולא היה ממהר לפסוק לאיסור,אלא אדרבה לא היה מתיאש, והיה מעיין בעוד סוגיות אולי יוכל למצוא היתר עפ״י התורה. (עיין שבת קיט. אמר רבא תיתי לי…). ובראותי אותו במשך שנים, כמה כוחות השקיע כדי להושיע את בנות ישראל מעגינותן, הרשתי לעצמי מספר הגר״א אברג׳ל, לשאול אותו, מנין צובר הוא את הכוחות הללו? והוא ענה לי: ׳והלא אם היו אלה ממשפחתי, כמה הייתי מקדיש להם? לא יומם ולילה!? ואפי׳ ביום חמישי האחרון ישב רבנו ודן בסוגית יוחסין במשך כמה שעות – עד 1 בלילה, ולמרות שהיתה יכולה להיות לו סיבה טובה שהדבר עליו לטורח, כי היה צריך לנסוע לצרפת ביום ראשון, והיה צריך להתכונן לנסיעה.

איך אוכל לישון

הגאון רבי מרדכי אליהו שליט״א בהספדו על רבנו ספד ובכה ׳וי לארעא דישראל די חסרא גברא רבה כי האי׳. גברא רבה זה כולל הכל, חסידות, למדנות, קדושה, אהבת הבריות. וממשיך הרב מרדכי אליהו ואומר בהיותי בבית הדין הגדול גם בהיותי מוצא פתח בנדונים קשים, והייתי כותב על זה כמה עמודים, הייתי מודיע למזכיר בית הדין שדבריי יהיו כנים בתנאי שילכו להראות את דבריי לרב משאש. פעם אחת, מנהל בית הדין יצא מביתי בשעה שמונה בערב ומייד הלך לרבי שלום להביא לו את התיק לעבור עליו, רבנו אמר לו להשאיר לו את התיק לעיון. בשעה חמש לפנות בבוקר צלצל הרב משאש למנהל ואמר לו לבא לקחת את פסק הדין, המנהל התפלא מאוד, ואמר לו ׳כבוד הרב אמצע הלילה עכשיו, ומתי כבודו ישן? אמר לו רבנו לא ישנתי כלל, איך אני יכול לישון הרי מר לה לאותה אשה׳.

לא יכבה נרו בלילה

תלמידיו מספרים שהקשר שלהם עם רבנו היה אפילו בשעות שתים לפנות בוקר, שפעמים הוא היה מתקשר אליהם, ופעמים הם מתקשרים אליו. וספרו בני ביתו שלפעמים היה כותב תשובה ארוכה ועמוקה, והיה מנמנם, והיו מפצירים בו שיכנס לישן, והיה מסרב בתוקף וחוזר לכתוב ולא מוכן להפסיק

עד גמירא.

אורה של ירושלים-מרן הרב שלום משאש זצוק"ל-תשס"ו-

עמ'159