מורשת יהדות מרוקו

הבישוף היהודי והנזיר הסגפן

לצד ההתנצרות מאונס אירעו המרות דת מרצון. סימן ראשון לבאות ניתן כשניסה רבי שלמה הלוי, רבה של קהילת בורגוס, לשכנע את בני עדתו לקבל את הדת הנוצרית לפני שיבואו הפורעים לעירם. הניסיון נכשל, ורק מתי מעט הלכו בעקבות רבם אל הצלב. אבל מה שזעזע ביותר את היהודים היה שרבי שלמה הלוי התנצר מתוך שינוי אמונה שבלב ולא בגלל הפרעות דווקא. הפוגרום המתקרב רק גרם לו להקדים את מה שהתכוון לעשות ממילא.

יחד עם הרב נטבלו לנצרות גם ארבעת ילדיו הצעירים ואחיו, אבל לא אשתו. שלמה הלוי נטל לעצמו את השם פבלו דה סנטה מריה(רמז למוצאו מעמה של מרים הקדושה), נסע להשתלם בתאולוגיה נוצרית בפריס ואחר כך הסתופף בחצר האפיפיור באוויניון. כשחזר לספרד חבר למלך אראגון, ובתוך כמה שנים עלה במדרגות הכנסייה עד שהתמנה לבישוף בעירו בורגוס.

הבישוף שלמה הלוי דה סנטה מריה היה המומר הבולט והמרשים ביותר בזמנו. הסכנה שנשקפה ממנו ליהודים נבעה לא רק מן החקיקה העוינת שיזם נגדם (כמו שנראה בהמשך), אלא בעיקר מן הדוגמה האישית המהממת שנתן. שלמה הלוי עבר לנצרות מתוך פנימיותה של היהדות עצמה. היהודים ראו בו בוגד ואמרו שהמיר את דתו מתוך חשבון אישי ורדיפת כבוד, אבל דומה שאלה דברי לעז פולמוסיים של הצד המתגונן. לאמיתו של דבר כבר הגה הלוי בספרי תאולוגיה נוצרית שנים לפני הפוגרום ולפני התנצרותו. השאלה שמא שגו היהודים שגיאה גורלית כשדחו את ישו – ודווקא מתוך שיקולי דתם שלהם – הטרידה את מנוחתו. מתוך כך חקר ודרש והעמיק ביסודות תורת משה, ונחשף לסכנה האורבת לכל חוקר, לא רק לאבד את תום האמונה – תוצאה כמעט הכרחית מעצם החקירה – אלא גם להגיע לידי ספקות וכפירה. אבל, לדברי הלוי, בזכות ההימור הזה הגיע אל הישועה.

 החקירה ביסודות היהדות נעשתה לו ״פתח תקווה, אשר בה נכנסתי למסורת הברית״(לברית ישו, כמובן), ולכן דרש עליה את הפסוק: ״זה השער לה׳ צדיקים יבואו בו.״“

היהדות היא ״שער לה׳״, כלומר מבוא לנצרות, ומי שנכנס בשער הזה אינו בוגד אלא צדיק.

אין כאן מליצה ספרותית בלבד של בר אוריין, או ניסיון לקנטר את בני דתו לשעבר על ידי הוצאת פסוק מידי פשוטו עד כדי חילול שמים. לדידו של הלוי, או הבישוף דה סנטה מריה, הייתה כאן קריאת משמעותם העמוקה של הדברים, ביטוי לראיית הנצרות כהשלמה הכרחית ליהדות. הלוי נאחז תשוקה עזה שכל היהודים יכירו בסוד שגילה וילכו בדרכו, אבל משלא התגשמה משאלתו הייתה התשוקה הזאת לתאוות נקם ואף לשנאה.

נגד הבישוף היהודי מבורגוס קם ידידו מנוער, יהושע הלורקי. באיגרת ארוכה ומפורסמת הוא ״עומד משתומם״ לנוכח מעשהו של ידידו, ומפריך את טענותיו שהמשיח כבר בא, שהרי סימני המשיח אינם נראים בארץ: האם שורר שלום בעולם וזאב גר עם כבש? ומלחמת גוג ומגוג היכן היא? האם בנויה ירושלים ובית המקדש עומד על תלו? ובכלל, האם באמת היה ישו נצר לבית דוד? אבל בתוך טיעוניו הפולמוסיים השגרתיים של הלורקי מסתתר אי־שקט רוחני ודתי. בעומדו ״משתומם״ מול מעשי הלוי אין הוא נוזף בידידו בלבד אלא גם מביע סקרנות אמיתית למניעיו. הייתכן שהלוי גילה אמת מטפיזית שנסתרת מעיני שאר היהודים? כשהלורקי מלמד זכות על היהדות הוא נשמע לפעמים כמי שמבקש עזרה סמויה – איך להתגבר על היהדות.

בינתיים פתח דון פבלו דה סנטה מריה בקריירה נוצרית מזהירה. מאחר שהיה אינטלקטואל חריף ופוליטיקאי מתוחכם הרשים את עמיתיו ואת פטרוניו כאחד, וידע לקשור קשרי ידידות עם אישים בחלונות הגבוהים. צדו האפל פנה כנגד עברו וזהותו הקודמת, שהתגלמו ביהודים. דון פבלו לא יכול להשלים עם העובדה שהיהודים האחרים סירבו ללכת אחרי דוגמתו האישית. הוא הונע בכוח גאוותו, בצורך להוכיח את צדקתו ואולי גם בתחושה של ייעוד היסטורי, והרגיש דחף לא נשלט לחלוק עם כל בני דתו הקודמת את הצעד האדיר שהוא עצמו עשה; וכדי לגרום להם לציית השתמש גם בנשק אינטלקטואלי וגם בנשק פוליטי – לחץ פולמוסי וחקיקה גם יחד.

השקפתו של סנטה מריה, שהמורשת העמוקה של היהדות מתממשת בקבלת הנצרות, עמדה בסתירה לאורתודוקסיה של שתי הדתות גם יחד. היהודים ראו בה בגידה עצמית, ואילו קתולים אורתודוקסיים ראו בעין רעה את העובדה שהוא מייחס להם מקור יהודי וקושר ברצף אחד את הקדוש עם הארור, את נאמני ישו עם מי שנחשבים לרוצחיו. באורח המחשבה הפרובוקטיבי הזה הציב סנטה מריה את עצמו מחוץ לזרם המרכזי של הממסד הנוצרי, ולא מחוץ ליהדות בלבד. הגותו היא דוגמה מובהקת לשניות מסוג מיוחד, שעתידה לחזור ולהתגלות, כמו שנראה בהמשך, גם בכתבי בנו(דון אלונסו דה קרטחנה, גם הוא בישוף בורגוס) ושל תאולוגים מומרים אחרים.

פולמוסו של סנטה מריה עם היהודים ניחן בעוצמתו של אדם שמדבר מקרב היהודים ובשפתם שלהם, כלומר כוחו של ״מלשין״ רב עוצמה. לפיכך הוסיף לדבר אליהם בלשון ״אנחנו״. אף על פי שהיה משוכנע בדרכו לא הצליח סנטה מריה להימנע מרגש אשמה כלפי היהודים, שהתגלגל בזעם ובשנאה; ואולי כדי להצדיק את בחירתו היה זקוק ליהודים כדי שילכו אחריו ויעשו כמוהו.

את לחציו של סנטה מריה השלימו שני שותפים רבי השפעה: נזיר נבואי, האח ויסֶנטֶה פֶרֶר(Vicente Ferrer), ואפיפיור מודח, בנדיקטוס ה־13.

הקדוש התיאטרלי: ויסֶנטֶה פֶרֶר

בוויסנטה פרר היו הרבה ממרכיבי הפנומנולוגיה של הקדוש: הממשי והסמלי, העמוק והתיאטרלי, דתיות עמוקה ומזוכיזם סגפני, אהבת המושיע ושנאת הבריות, ומעל לכול דוגמה אישית והרגשת שליחות מוחלטת, שבזכותם ידע לזעזע את לבם ונפשם של אנשים פשוטים. הוא פרש מתפקיד רם בחצר האפיפיור באוויניון וירד אל פשוטי העם. ויסנטה פרר היה רדוף חזיונות אסכטולוגיים.[ האמונה באחרית הימים; ענף תיאולוגי העוסק בחיי העולם הבא א.פ] הוא תיעב את מה שנראה לו כשחיתות המידות של הכנסייה: רדיפת שלטון והנאות החיים, הדגשת המדרג החיצוני והריקנות שבאורח החיים הדתי. פרר היה אפוא רפורמטור כנסייתי מוקדם בעל נטיות פופוליסטיות. בתקופה אחרת אולי היה נחשב לכופר ומועלה על המוקד, אבל בימיו שררה אנדרלמוסיה גמורה בכנסייה ושלושה אפיפיורים אחזו בכיסאו האחד של פטרוס, וכך קנה לו פרר עמדת כוח בזכות מעמדו בממסד הפוליטי ובשל ההמונים שנמשכו אחרי דרשותיו ומעשי הסיגוף הפומביים שלו, שבעטיים היה קהל שומעיו פורץ בבכי ונתקף היסטריה המונית.

ויסנטה פרר תבע מחסידיו לחזור בתשובה ולהלקות את עצמם עד זוב דם, כאילו רצה להעניש את הבשר על עצם קיומו. קבוצות־קבוצות היו נדריו עוברים בערי ספרד, מצליפים על גופם ברצועות עור, נושאים לפידים ומזמרים לכבוד המשיח. ההמון האחוז חרדה, המלא רגשי אשם תמיר בשל חינוכו, הושפע בנקל מן הפעלולים האלה, שאולי גם הביאו לו מידה של פורקן. אילו היו מקיאוולי או הובס צופים במחזה מן הסתם היו רואים בו אישור לתורתם על תפקידה המייצב של האימה הדתית בשירות המדינה. רגשי התשובה והחרטה שעורר פרד לא הופנו לכיוון אנרכיסטי אלא להפך, פעלו לשיכוך התסיסה החברתית והפוליטית והפנו את עוצמתה לאפיקים אחרים. גם זה מסביר את המעמד הפוליטי האיתן שקנה לו פרר בשתי הממלכות, קסטיליה ואראגון.

נתיב אחר להצלת העולם היה מסע צלב לקירוב כל הלא־מאמינים, יהודים ומוסלמים, אל חיק הכנסייה, אבל לא בכפייה אלא בדרכי נועם ובלחץ רוחני. פרר התנגד לפוגרומים ולמעשי אונס בנוסח פראן מרטינס, ואף הטיף נגדם בציבור. על הכופר לבקש את הטבילה בעצמו, אמר, אבל אין מניעה לעזור לו להגיע לכלל החלטה; ולצורך זה ראה פרר שני אמצעים משלימים: מערכת חוקים שתמאיס על הלא־מאמינים את חייהם מחוץ לכנסייה, ומסע שידול אימתני, שיציג לפניהם באותות ובמופתים את החלופה הנוצרית.

בזכות פעולתו של פרר חודש הצו מן המאה השלוש־עשרה שחייב יהודים ומוסלמים להאזין לדרשות נוצריות. הוא יצא למסע ועבר בכל רחבי ספרד מעיר לעיר. את הופעותיו היה מתכנן כבמאי רב השראה של מחזות אלוהיים, שיודע לערבב קודש עם חול. הוא היה מתפרץ לבתי כנסת בשעת התפילה, בידו האחת צלב ובאחרת ספר תורה, ובעקבותיו שובל של נזירים מזמרים, נושאים אבוקות ומלקים את גופם. קל לתאר את האימה שנסכו המחזות האלה בלב היהודים. בעיניהם לא היה פרר מי שבא להצילם מאחרית הימים אלא מבשר הקץ. הם ראו את חסידי פרר מקיפים את בית הכנסת(או מקום כינוס אחר) וידעו כמה רב כוחו ברחוב הנסער וכמה איתן מעמדו בחצר. רבים עוד זכרו את אירועי 1391 היטב מכדי להמר על ההבדל התאולוגי הדק שבין טבילה בכוח הזרוע, שהנזיר הדומיניקני הזה דחה לכאורה, ובין המרת דת באמצעות טרור רוחני ואיומים מוסווים שהיו שיטתו בפועל. ההתנצרות בכפייה עדיין הייתה סכנה מוחשית ומאיימת גם אם פרר כפר בחוקיותה. בכל מקום היו יהודים שנכנעו לפני מחץ ההתקפה של פרר, ואחרים נסחפו אחריהם. במקומות קטנים ומבודדים יש שהיישוב היהודי התנצר כולו. ובערים גדולות, כגון טולדו, סיפרו שפרר העביר לנצרות 4,000 נפשות ביום אחד.

במסע הצלב של פרר אף הוסבו בתי כנסת רבים לכנסיות, ובהם בית הכנסת הנהדר בטולדו שהקים שמואל הלוי אבולעפיה(שהוזכר בפרק 1). היום שמו ״אל טרנסיטו״ והוא שופץ ושוחזר ומשמש מוקד משיכה לתיירים, שמתפעלים מן הכתובות העבריות הנפלאות ותחרת האבן בסגנון מודחאר(mudejar). על בית הכנסת הזה קונן משורר עברי בן הזמן: ״בית הכנסת שר שמואל / הלוי נשיא ישראל / תזעק הוי אריאל / קדוש תהילות ישראל.״

שיטות דומות נקט פרר גם נגד המוסלמים; מתקפתו מסמנת בתולדותיהם את המשך הרקונקיסטה באמצעים אחרים. ושלא מדעת, ובוודאי בלי כוונה מראש, תרמה פעולתו של פרד נגד יהודים ומוסלמים לגבש את האחדות הלאומית בספרד, שהלכה והבשילה עד שבאה לידי ביטוי פוליטי בסוף אותה מאה.

בינתיים קשר הבישוף סנטה מריה קשרי ידידות עם אנריקה השלישי מלך קסטיליה, ולאחר מותו נעשה מקורב לאלמנתו, המלכה העוצרת קטלינה. בראשית 1412, בלחצם של סנטה מריה וויסנטה פרר, חתמה המלכה קטלינה בשם בנה הקטין על שורה של חוקים דרקוניים נגד היהודים והמוסלמים, הידועים בכינוי ״חוקי הכופרים״. החוקים האלה נועדו לבודד את הלא־ נוצרים מן הנוצרים, לשבור את מטה לחמם ולאלץ אותם להתנצר. בין שלל ההשפלות שנגזרו עליהם חויבו היהודים והמוסלמים(המוסלמים נכללו בחוק בהשפעת פרר) לשאת סימן מבדיל, ללבוש בגדים נחותים ואף להימנע מיישור שולי הזקן. נאסר עליהם לעבוד בעבודה שכרוכה בקשר עם נוצרים, וכך הורחקו היהודים מרוב עיסוקיהם המסורתיים, כגון גביית מסים, בנקאות, מנהל בשירות המלך, ואפילו מסחר, אומנות ורפואה. יהודים ומוסלמים נושלו מן האוטונומיה הקהילתית שלהם והוכפפו לפקידים אזרחיים, ואלה הודרכו להביא בחשבון את חוקיהם הדתיים. במצב שנוצר אירע לא פעם שפקיד נוצרי נאלץ לחרוץ משפט על סמך ההלכה היהודית או השריעה המוסלמית!

אילו קוימו כל עשרים וארבעה הסעיפים של ״חוקי הכופרים״ כלשונם בוודאי לא היו נותרים יהודים (ומוסלמים) רבים בספרד עד שנת 1420, אז בוטלו החוקים. אבל למזלם של המיעוטים המדוכאים בימי הביניים קשה ללמוד מספר החוקים על תמונת החיים הממשית. בתקופה שבה לא היה שלטון מרכזי חזק, כשחוקי המלך לא היו תקפים בהכרח בנחלות האצילים ולא נאכפו תמיד אפילו בנחלות המלך עצמו, וכל מיני זכויות וחירויות שהוענקו לקבוצות אוכלוסייה הכבידו על מערכות הממשל והמשפט, היה פער מובנה בין האות הכתובה ובין המציאות בשטח. כך אירע שיישומם של החוקים המחמירים היה רופף וחלקי בלבד.

ואף על פי כן הנחיתו ״חוקי הכופרים״ מהלומה כבדה על היהודים. אכזריותם פגעה ביהודים קשה יותר משפגעה במוסלמים, שכן המוסלמים היו מבודדים יותר מן היהודים ומעורבים פחות מהם בכלכלה הנוצרית. על כל פנים, כוונת הביזוי וההשפלה של החוקים נועדה לשתי הקהילות כאחת.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- דור המפולת: 1391־1415

סגנון כתיבתם של המשודרים היהודיים במרוקו

«כל משכיל הוא משורר לעת מצוא״. המשורר הוא משכיל שמגלה ידע בחינוך ובתרבות מסורתיים. המורשת היא ערש לידתו והורתו. המשורר משתמש במובאות מהמקרא 'ממקורות חז"ל ־ משנה ותלמוד, זוהר וקבלה, דרוש ומוסר ועוד. ממקורות אלה הוא לוקח לצרכי כתיבתו דימויים ורעיונות, מטבעות לשון וצירופי לשון, פסוקים ושברי פסוקים; כל אלה נשזרים בגוף הפיוט והכתיבה מקבלת קישוט מיוחד ויפה יותר. השימוש במובאות המקראיות ובשיבוצים ממקורות חז״ל היו זכרונות שהזינו את המשורר בכתיבתו וחידדו את המסר הפיוטי שרצה המשורר להדגיש. החינוך הבסיסי התורני מבליט את תבנית נוף חינוכו שקיבל המשורר בילדותו ושנספג עד מהרה בבחינת ״גירסא דינקותא״. בקיאותו כי רבה עזרה לו בכתיבה והעשירה אותה.

המשורר היהודי במרוקו, כמו אבותיו הקודמים, נעזר בסגנון הכתיבה של המשרר היהודי הספרדי מאנדלוסיה שהתפתח בתקופת ״תור הזהב״ במאות ה־ 12־10. מקורו של הסגנון היהודי הספרדי היה מהשירה הערבית שהשפיעה רבות על הכתיבה של משוררי ספרד.

ראשית דבר המשורר היהודי ממרוקו כתב את הפיוט בצורת שיר ״אזור״ (״מוואשח״) זהו שיר בן שלושה עד שישה בתים, כאשר כל בית מסתיים בצלע החוזרת על עצמה. בחיבור שיר ״אזור״ יש עצמאות והיתר למשורר להשתמש בחריזה ובמשקל כנראה בעיניו. החרוז בפיסקה המסיימת חייב להיות שונה מהחריזה בכל בתי ה״אזור״, הצלעות בכל בית קצרות מהרגיל, וכל בית כלל עד עשר צלעות.

המבנה שהשתמשו בו המשוררים היה מבנה פרוזודי ־ כתיבת המילים תוך נתינת הדעת אל צליל המילים, החרוז והקצב. מבנה זה בפיוט הפך לנחלת הכלל בקרב יהודי המזרח.

בהשפעת השירה הערבית התחילה התפתחות שירי האזור העבריים במאה ה־10, ושיאה היה במאות ה־12־11. במבנה של שירי ה״אזור״ השתמשו גם המשוררים הידועים: ר׳ שמואל הנגיד, ר׳ שלמה אבן גבירול, ר׳ משה אבן עזרא, ר׳ יהודה הלוי, ר׳ אברהם אבן עזרא ועוד לאחר גירוש ספרד, אומצו שירי ה״אזור״ גם ע״י המשוררים היהודים ממרוקו. צורת שירי ״האזור״מופיעה רבות בפיוטים של ״שירת הבקשות״, והיא מהווה בה רוב מבין כלל פיוטי ״שירת הבקשות״.

פיוטי ״הבקשה״ ־ אין זו מילה המעידה על צורה ספרותית. פיוטי הבקשות אינם כוללים יסודות שיריים חוזרים, אלו הם פיוטים בעלי תוכן רוחני. בתחילה היו אלה שירי קודש מסוג הסליחות שהיו קיימים עוד בבבל. סוג זה של בקשות טופח גם ע״י משוררי ספרד ופיטני הקבלה של צפת.

הבקשות נכתבו בגוף ראשון והם הלכו בעקבות מזמורי התהלים שבהם המשורר שופך את ליבו, מבטא את הגיגיו ואת רגשותיו ומשיח את עיקרי קשריו עם אלוקים, עם החברה ועם העולם. כאן עסק התוכן בייסורי הגלות, בציפיות למשיח ולגאולה, בכיסופים לארץ ישראל, בשבחו ובגדולתו של ה׳ ועוד.

סוג זה של פיוטים, העומד בבסיסו של מנהג ״שירת הבקשות״, נמצא ראוי להיכלל בסידורי התפילה של יהודי צפון־אפריקה. כך אנו מוצאים את הבקשות הבאות בתפילת ראש השנה ובתפילת יום כיפור: ״שפל רוח, שפל ברך וקומה״, ״ה׳ יום אערוך לך תחינה״, ״לך אלי תשוקתי״ ו״אלקי אל תדינני במעלי״ שחלקם חוברו ע״י המשוררים מתקופת ״תור הזהב״: ר׳ שלמה אבן גבירול ור׳ יהודה הלוי. הבקשות המיוחדות של משוררים אלה אומצו בחום רב ע״י יהודי מרוקו וצורפו למחזור התפילה.

מי היו מחברי הפיוטים?

כאמור, ״כל משכיל הוא משורר״. יוצא אפוא כי המשוררים ביהדות מרוקו רבים הם. יהודי מרוקו חיברו מעל ל־4.000 פיוטים. ניתן לזהות לא פחות מ־522 אנשים שכתבו פיוטים המופיעים ב־ 87 קבצים שונים. בערים רבות היו קובצי פיוטים, שבהם נעשה שימוש בקהילה, ולעתים הם לא נודעו מחוץ לקהילה. המשורר במרוקו משמש בתפקידו לא רק ככותב את מילות הפיוט, אלא גם ככזה שהרכיב על הפיוט את הלחן מהסביבה הערבית והוא אף מבצע את הפיוט. כך מאמץ הקהל בקהילה את הפיוט המושר בבית־הכנסת, בטקסים ציבוריים או אישיים.

א. מחברי הפיוטים היו רבנים וחכמים, שעסקו בענייני הלכה, קבלה או, נודעו כעושי ניסים. הללו היו מוכרים בקהילה שבה הם חיו ולעתים, אף זכו להימנות בין הדמויות המוכרות והנערצות בכל מרוקו בתקופתם וגם לאחריה. כך אנו מוצאים שחלקם אף ערכו קובצי פיוטים בדיואן פרטי משלהם:

1. 1. ר׳ חיים פינטו־ חי ופעל במוגדור. היה ידוע כעושה ניסים ומקובל. אחדים מהפיוטים שכתב מופיעים ב״שיר ידידות״. נפטר ב־1845. קברו משמש עד היום מקום עליה לרגל.

ר׳ יעקב אבוחצירא חי ברוב זמנו בתאפילאלת שבמזרח מרוקו. מקובל וידוע בניסים, היה גם פרשן ודרשן, חיבר את הספרים ״פתוחי חותם״ על התורה ״דורש טוב״ על דרשות במוסר ועוד חיבורים נוספים. כתב את ספר השירים ״יגל יעקב״. נפטר בדמנהור שבמצרים בשנת 1880.

ר׳ שמואל אלבאז: חי ופעל בספרו בין השנים 1844־1789. חיבר ספר דרשות ספר קינות לנפטרים, וכן ספר שירים ״נועם שיח״. 3 קצידות שחיבר מופיעות ב״שיר ידידות״. בנו ר׳ רפאל משה אלבאז(1893־1823) היה פורה בחייו. כתב 19 חיבורים שהמוכרים ביניהם היו ספר הפיוטים ״שיר חדש״ ובו 54 פיוטים, וב ספר שו״ת ב־ 4 חלקים.

משוררים מקצועיים שכתיבת השירה טבועה בהם מתמיד. חלק מהם התפרסם בזכות כתיבת השירה והם עסקו אך ורק בזה. היו אף אחדים מהם שהתפרנסו מכך. אחריב עסקו בתחומים אחרים, והכתיבה היתה עניין נוסף אצלם:

הערת המחבר: ידוע, כמובן, כי חלק מהמשוררים בספרד ואף במרוקו התפרנסו משירתם. חיים שירמן במבוא לספרו ״השירה העברית בספרד ובפרובאנס״ כותב על אותם משוררים שכתבו מתוך רצון להתפרנס מכתיבת ידם, והוא אומר כך: ״גורלו של המשורר היה תלוי בעיקר ברצונו הטוב של הנדיב: שהרי שכר היצירה הספרותית, לא היה מובטח למחבר כלל. רצה הנדיב, והיה גורע ממנו או מעכב את שליחתו עד אין קץ, או אינו משלמו כלל… המשוררים המקצועיים נתפרנסו בדוחק מיצירותיהם, והרבה מהם קבלו על גורלם המר״. עוד על כך ראה ב״הדיואן המפורש ־ שירת יהודי תימן״, במבוא בעמ׳ 9־8. ע"כ

ר׳ דוד בן אהרון בן חסין: משורר ידוע שחי ופעל במקנס בין השנים 1792־1722 כתב את ספרו ״תהילה לדוד״, ובו מעל ל־200 פיוטים. הפיוטים שכתב מושרים בקהילות המזרח עד היום.

ר׳ יעקב אבן צור(יעב״ץ): חי ופעל בפאס בין השנים 1753־1673. חיבר את ספר השירים ״עת לכל חפץ״, ובו מעל ל־400 שירים. חיבר את ספר השו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״.

ר׳ דוד אלקיים: חי ופעל במוגדור בין השנים 1941־1851. כתב פיוטים רבים והתפרסם בעיקר בזכות 23 הקצידות המופיעות ב״שיר ידידות״. אמן בתחומים רבים נוספים.

״שידת הבקשות״

ר׳ שלמה חלוואה: חי ופעל במקנס במחצית השניה של המאה ה־18. חיבר מעל ל־ 200 שירים, התפרנס מהכתיבה.

ר׳ דוד בוזגלו: חי ופעל בקזבלנקה ובקרית־ים בין השנים 1975־1901. האחרון מבין המשוררים ענקי היצירה במאה ה־20. משורר פורה שכתב מעל ל־200 שירים ופיוטים. פיטן ידוע, תרם רבות לחיזוקה של מסורת ״שירת הבקשות״.

רשימה זו הינה חלקית בלבד. מובן שקיימים משוררים רבים שעסקו בכתיבת פיוטים במהלך חייהם, ושתרמו רבות להתפתחותו ולעושרו של הפיוט אצל יהודי מרוקו.

חובבי שירה הנקראים ״מולועין׳ שהביעו את רחשי ליבם ואת רגשותיהם בשירים שכתבו. חלק מהמשוררים מוכרים בשמם המלא ומופיעים ב״שיר ידידות״ כמחבריהם של פיוט אחד או קצידה אחת בלבד. לעתים, המדובר במחברים אלמונים שמלבד ציון שמם(הפרטי או לעתים השם המלא) אין אנו יודעים עליהם דבר. שמות שונים, שנותרו עלומים, אותם אפשר למצוא בקובץ ״שיר ידידות״: ״שמואל אלבחר״, ״שלמה זריהן״, ״שמעון״ ועוד שמות דומים.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט–סגנון כתיבתם של המשודרים היהודיים במרוקו

באדיבותה ובאישורה של המחברת, גב' יעל ויילר ישראל

אלי, שנה טובה וגמר חתימה טובה לך ולכל המשפחה. אני נותנת לך רשות להעלות את המאמר לאתר כפי שתיארת לעיל. שבת שלום…10/09/2021

תחייה מחדש או זכות ההגדרה: יוון ואיטליה בשבתו באיטליה ובאי קורפו, על פרשת הדרכים בין איטליה ליוון, חזה ביבאס בנחשולי עלייתה של הלאומיות ובתהליכי היווצרותן של תנועות לאומיות חדשות. בשנת 1821 מרדו היוונים בשלטון העות'מאני, וב-1822 הכריזו על עצמאות. המרד, שנמשך עד 1832, נחל הצלחה. עבור ביבאס, וגם עבור אלקלעי, הייתה זאת מציאות סמוכה ונראית שהיו לה משמעויות חברתיות וכלכליות. עד תחילת המאה התשע עשרה שלטו העות'מאנים ביוון, חצי אי הסמוך לקורפו. בתקופתו היה קורפו בשליטה בריטית, אך רוב תושביו היו יוונים שעמדו בקשרים תכופים עם יוונים ועם שלטונות יוון. ביבאס החל לשמש רב הקהילה ערב הקמתה של יוון העצמאית. עד 1839 כבר הייתה דעתו מגובשת שבהתקוממות זו יש דגם הגיוני למרידה יהודית בארץ-ישראל וכלפי אותה רשות שלטונית עותימאנית, דעה שביטא בשיחותיו עם המיסיונרים הסקוטים.

ביבאס זיהה אצל המתקוממים היוונים עצמה נפשית ורעיונית של לאומיות עתיקה-חדשה, קרובה ללאומיות היהודית במבנה ההיסטורי המהותי. היוונים המודרניים הסתמכו על הקדום בחתרם אל עצמאות מדינית מחודשת. ההשוואה בין התרבות היהודית לתרבות יוון הושתתה על תורי הזהב שלהן בעת העתיקה (שמהם שאבו תרבויות צעירות שקמו לאחריהן), ועל הטענה לחירות של יושבי ארץ שנכסי התרבות הקדומים שלה נשלטים בידי אומת כובשים חדשה: העות'מאנים. ביבאס הסביר בבהירות לסקוטים כי לאחר שימרדו באימפריה העות'מאנית, שסדקיה נפערו לנגד עיניהם של מתבוננים רבים בעשור הרביעי של המאה התשע עשרה, על היהודים להקים ריבונות משלהם, כפי שעשו היוונים. ייתכן ששמע על פועלה של אגודת ׳איטליה הצעירה׳, שהקים גיוזפה מנציני ב-1831 והייתה מופע מקדים למהפכות ׳אביב העמים׳ בשנים 1848- 1849. לא מן הנמנע כי רעיונות חברי האגודה הפרו את משנתו של ביבאס, ששהה כאמור בליבורנו שנים רבות. כפי שציין ישראל קלויזנר, ייתכן כי משנתו הושפעה במידה לא מבוטלת ממאבקיה העקובים מדם, לשלביהם, של תנועת התחייה האיטלקית (Risorgimento), לאיחוד כל חלקי מרחב התרבות האיטלקי תחת ישות שלטונית אחת.⁵³ ביבאס הכיר מקרוב יהודים, יוונים, איטלקים, דהיינו קבוצות אתניות שלהן היסטוריה מאז העת העתיקה והן בעלות מסורת תרבותית רבת דורות, הנשמרת בגאווה ובקנאות, לעתים מתוך הכרח או בלית בררה, וכעת, בעקבות תמורות המודרנה, התרחבות האוכלוסין ועליית רעיון הלאומיות באירופה הן ניצבות בפני פרשת דרכים מהותית. עקב כך התגבשה אצלו הדעה כי נפתח סדק של תקווה לעם ישראל הקדום והמפוזר בארצות לחזור אל מולדתו הקדומה.

מאבק המעצמות או תהליך הגאולה: בין הממלכה המאוחדת לאימפריה העות'מאנית

במשנתו המדינית של ביבאס שזורות יחדיו שתי תובנות שונות במהותן בשני ממדים: בממד הראליה הפוליטית ובממד החזון והאמונה. בממד הראליה הפוליטית: הערכת הממלכה המאוחדת ככוח מדיני עולה שידביר את שלטונם של העותימאנים בארץ-ישראל ביום מן הימים. בממד החזון והאמונה: ציפייה כי הבריטים יהיו המעצמה האירופית שבחסותה יקימו היהודית רשות ריבונית עצמאית בארץ-ישראל. ביבאס היה נתין הממלכה המאוחדת, והיה גאה בזאת. בראשית המאה התשע עשרה התגברה פעילות שליחי הממלכה המאוחדת במזרח התיכון ובכלל זה בארץ הקודש. ראשי הממשל הבריטי שלחו לארץ-ישראל אישים מוכשרים בתפקידי ייצוג מדיני או כמורה, ואלה הגבירו את כוח הממלכה באמצעות חקר הארץ וכינון מגעים עם תושביה. למשל, הצי המלכותי היה לעזר העותימאנים נגד גייסותיו של מוחמד עלי ב-1840. הפעילות המדינית הגלויה כללה הצהרות אוהדות לעניין היהודי בארץ-ישראל ובהן הצהרות בעל פה ובכתב של ציארלס הנרי צירצייל, איש צבא וקונסול בריטניה בדמשק ב-1840. בקיץ 1841 כתב צירצייל איגרת נלהבת למונטיפיורי על חשיבות חזרתם של היהודים לארץ-ישראל, שבה יקימו אוטונומיה או ריבונות יהודית בחסות מעצמה אירופית.

ביבאס ניחן במודעות לתמורות הללו במדיניותה של הממלכה המאוחדת, שבבירתה ביקר. התמורות חיזקו את הגותו ואת חזונו. מנקודת המבט של חקר המגמה הבריטית בארץ-ישראל, עשויה משנתו של ביבאס להיכלל בה, שהרי הייתה אחת מגל הכרזות פומביות ופרסומים של נתינים בריטים למען הקמת מדינה יהודית. גם משנתו של הרב אלקלעי, שהושפע מביבאס, העמידה במקום הראשון את הממלכה המאוחדת. הרב אלקלעי גרס שהקמת הריבונות היהודית בארץ-ישראל תהיה בעזרתה.

מדינה יהודית וצבא יהודי בארץ-ישראל

בשורתו העיקרית של ביבאס, כפי שנתפסה בהיסטוריוגרפיה, היא ההכרה וההכרזה בנחיצות חזרתם של היהודים לארץ-ישראל בדרך הטבע והקמתה של ריבונות יהודית בה. הוא הציג אותה בגאון הן לפני תלמידי חכמים, כגון הרב אלקלעי, הן לפני גויים נתיני הממלכה המאוחדת הנושאים תפקיד רשמי כשליחיה של הכנסייה הסקוטית. קשה לשער מה היה עומקה והיקפה של השפעתו על בני דורו, הן של דבריו שבעל פה אל ההמונים שפגש בנתיב מסעותיו באירופה ובאימפריה העות'מאנית, הן אמריו שהובאו בספריהם של שומעיו וזכו לתפוצה רבה. יש שראו גנאלוגיה רעיונית, כלומר זרימתם וגלגולם של רעיונות מדור לדור, מאמצע המאה התשע עשרה עד סופה, ממשנת הרב אלקלעי אל הציונות המדינית של בנימין זאב תיאודור הרצל. ואם ביבאס היה רבו הנועז של אלקלעי, אזי אותה גנאלוגיה מתחילה ממנו.

ביבאס דיבר על הנחיצות בכוח יהודי צבאי כה חזק ומשוכלל שיוכל למגר את השלטונות העות'מאניים השולטים בארץ. שיחותיו עם הסקוטים נסבו על קשת נושאים שהוא היה אמון עליהם בהיותו הוגה דעות, דרשן ותלמיד חכם מוערך אצל תלמידי חכמים בני דורו: מצבו של עם ישראל מהעת העתיקה ועד תקופתו, מוצא היהודים, רעיון הבחירה של עם ישראל וייעודו בקרב העמים, שיהיו לו אמצעים מתאימים כדי שיוכלו לשלוח נציגים, כמו הסקוטים מראייניו, להפיץ את דברה של האומה ברחבי העולם. רעיונו זה מלמד על קווי דמיון מהותיים בינו לבין מראייניו, הנודדים והחוקרים, ואולי אף אוספי מודיעין למדינתם, שהרי הוא עצמו היה כמותם, אבל למדינה שאינה קיימת אלא רק במחשבותיו.

עיתוי המפגש בין הרב ביבאס לבין שני כמרים מיסיונרים בראש השנה של שנת ה'ת״ר, ביום הדין, אינו מובן מאליו. לכאורה אין זה שכיח שרב פוסק ידוע ומוכר לרבים יבלה את החג עם נכרים, כמרים ומיסיונרים במוצהר, הנעזרים במקומות הגיעם במיסיונרים מקומיים וביהודים מומרים. אבל אין תמה באשר לעצם נכונותו למפגש, שהרי ביבאס התראיין ב-1844, אצל איש הדת הנוצרי והמיסיונר הסקוטי גיון גיפרי סטימרק שבא לקורפו. ייתכן שהמפגש נקבע בראש השנה משום שעתותיהם היו קצרות, או משום שלא מצאו מועד אחר, ובשל החשיבות שראו במפגש.

המיסיונרים הסקוטים מסרו בחיבורם על דבריו לקהל יהודי, על הצורך ׳להתאמן בנשק ולהוציא את ארץ-ישראל מידי התורכים בהנהלת המשיח. כשם שהיוונים הוציאו מידיהם את ארצם המה׳. והם מציינים: ׳הרבי הזה השאיר רושם עמוק אצל היהודים כאן ובמקומות אחרים. האיש הצעיר דיבר בהערצה גדולה עליו [על ביבאס], על הצעותיו, ובעיקר על זו האחת, שהיהודים חייבים להיות מלומדים במדע ובנשק, שכך הם עשויים לכבוש את פלשתינה מידי הטורקים בניהולו של משיח, כמו שהיוונים תפסו את ארצם׳.

צבאיות יהודית הקשורה לראליה הפוליטית בת זמנו הייתה כנראה במחשבותיו במשך תקופה ארוכה. לחיבורו על אתרוגי קורפו קרא כאמור אנשי חיל. בדרשתו בבית הכנסת בלונדון, ב-21 ביוני 1840, הזכיר ביבאס את היהודים המשרתים בצבאות צרפת ופולין, נאמנים למדינותיהם ונהנים משוויון זכויות בממלכה המאוחדת. דבריו על התחמשות ותפיסת ריבונות בארץ-ישראל, ראויים להיקרא עם דבריו על הגודל הקריטי של האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל שיקבע את מהלך הגאולה של האומה, ובמילים אחרות, מספר יהודים מינימלי הוא מכריע לפתיחתו של שלב חדש בתולדות האומה וכפועל יוצא מזה של העולם. כך כתב אלקלעי בשמו בספרו: ׳ושמעתי מפי קדוש הרב הגדול מעוז ומגדול הר״ר [הרב רבי] יהודה ביבאס נר״ו [נטריה רחמנא וברכיה: ישמרהו האל ויברכהו], שזהו שנאמר במלאכי: שובו אלי ואשובה אליכם (מלאכי ג 7), ר״ל [רוצה לומר] שישובו ישראל להסתופף בצלו בארץ-ישראל ואחר כך ישרה את שכינתו בינינו חייבים אנו להשיב לארצנו שנים ועשרים אלף [22,000 נפש] כדי שהקב״ה ישרה שכינתו עליהם […] יראה סימן טוב לנו ולכל ישראלי.

כעשור לאחר פטירתו של ביבאס ב-1862 ראה אור ספרו של הרב צבי הירש קלישר: דרישת ציון, ובו כתב על תכניתו ליישוב ארץ-ישראל: ׳להכין שם שומרים מלומדי מלחמה למען לא יבואו הערבים, אשר ישְׁלָיוּ אוהלים לשודדים, לשחת הזרע ומטעי הכרמים, ויעשו [המתיישבים] פילצייא ארדונג [ביידיש: סדר משטרתי] להשמידם, ומושלי הארץ יעזרו לזה כנודע'. אולם אמירות ברורות ועדכניות על ריבונות יהודית ועברית בארץ-ישראל, ובמילה אחת: מדינה, ועל כוח יהודי חמוש, קרי: צבא, שיעמוד לרשותה, הופיעו לאחר 1881, אצל אנשי העלייה הראשונה, ובעיקר אצל אנשי תנועת ביל״ו.

סיכום

הרב ד״ר ביבאס היה מראשוני מבשרי הציונות במאה התשע עשרה. בשער בת רבים הוא ידע להציע הצעות מעשיות להקמת ריבונות יהודית בארץ-ישראל המבוססות על המסורת היהודית עתיקת הימים בהקשר הרעיוני והמדיני של תקופתו. ביבאס הוא מבשר הציונות, אף שראוי גם לשייכו אל שלל מערך מאמצים נמרצים של הממלכה המאוחדת בארץ-ישראל, שהתגברו משנות השלושים והארבעים של המאה התשע עשרה. הצעותיו ופועלו של ביבאס מוארות בהקשר למגמות ההתפשטות של האימפריה הבריטית, שהוא היה אחד מנתיניה. הצעותיו בקעו מתוך המורשת היהודית, ומעולם לא הוצאו מן ההקשר המסורתי, אולם נופן נטה ואף התערה בתמורות התקופה המובהקות, ובייחוד בתמורות הרעיוניות, כגון השכלה ולאומיות, הקשורות זו בזו.

בהגותו הציב ביבאס יעדים חדשים ליהודים כאומה. הוא ראה ביהודים אומה שהתארגנותה החדשה היא מחויבת המציאות ותכלול הקמת ריבונות יהודית חדשה בארץ-ישראל. הוא דגל בהשכלה ובלימוד מדעים והיה מבשר מדיני וצבאי, ולמעשה גם חוזה, שכן הוא לא רק הציע אלא גם חזה את הבאות. הגם שהיה רב קהילה ופוסק הלכה לכל דבר ועניין במונחי זמנו וזמננו, הוא הציע ארגון רעיונות תקדימי, ששימש, כשנות דור לאחר פטירתו, לארגונה של תפיסת עולם יהודית לאומית חדשה.

סיום המאמר של  הרב יהודה ביבאס מבשר הציונות-יעל ויילר ישראל