ארכיון חודשי: אוגוסט 2021


בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות

דון-יצחק-אברבנאל.

אולם פֶראנטֶה עמד איתן. הכתר סייע למלחמה במחלה. מחנות מיוחדים הוקמו לנגועים; רופאים גויסו; והכתר היקצה מזון לאביונים, שמספרם בקרב הגולים גדל והלך. על־פי שורת ההיגיון אפשר להניח, שהיה לאברבנאל חלק בחיזוק עמדתו של המלך. מכל מקום לא ארכו הימים ולא רק מושבת הגולים, אלא גם יהודי נאפולי בכללם, הכירו באברבנאל את מנהיגם ודוברם הראשי בחצר.

אולם דומה ששירותיו למלכי נאפולי לא היו מתישים כפי שהיו בפורטוגל ובספרד. לא עברה חצי שנה מאז בואו לאיטליה, ואברבנאל כבר מצא זמן ואפשרות לחזור לכתיבתו. לקראת סוף שנתו הראשונה בנאפולי השלים את פירושו למלכים א׳ ו־ב׳. תקופת המלכים הסתיימה באסון לאומי ובגלות. במסגרת פירוש זה יכול היה לכלול, ואף כלל, את מחשבותיו והרגשותיו ביחס לגלות ספרד – האסון המאוחר ביותר וההרסני ביותר שאירע ליהודים בתולדות גלותם. אכן, בעיית הגולה בתולדות עמו העסיקה אותו הרבה בימים ההם. מעשי האכזריות שהוא ואחרים היו עדים להם, היתה להם בהכרח השפעה מזעזעת על חשיבתם של הרבה מאמינים נלהבים. וכי יש איזה עיקרון מוסרי המכוון את המתרחש בעולם ? וכי יש שכר לצדיק ועונש לרשע? האומנם יש אלוהים בעולם הזה? ואם אמנם מושל אלוהים בעולם, מפני מה אינו מגלה את כוחותיו? שאלות אלו הטרידו רבים, הביאו הרבה מאמינים לידי ייאוש, ויצרו ספקנות שעלולה היתה להצמיח ציניות וכפירה. כדי להשיב על שאלות אלו כתב אברבנאל בנאפולי – זמן קצר לאחר שהשלים את פירושו לספרי מלכים – חיבור שנקרא בשם ״צדק עולמים״, שבו ביקש להורות את הדרכים שבהן מגלה אלוהים את צדקת משפטו. חיבור נוסף שכתב בעת ההיא, ושהכתירו בשם ״ראש אמנה״, נועד אף הוא להילחם בכפירה. המחלוקת הנושנה על זהותם ומספרם של עיקרי היהדות שימשה אַמְשָלָה[אמַתלה, תירוץ, תואנה א.פ] להטיל ספק בכולם, וכדי לשים סכר למגמה זו סבר אברבנאל שיש להעלות על נס לא רק את האמונה בהשגחה העליונה אלא את כל י״ג העיקרים של הרמב״ם, וכן! את שאר ההשקפות וההנחיות הכלולות בתורת האלוהים. הוא השלים את ״ראש אמנה״ ב־30 באוקטובר.1494

 

נאפולי היתה מרכז גדול להומניזם. בה ישבה האקדמיה הפונטאניאנית, ששמה הלך לפניה בכל רחבי איטליה. ראש האקדמיה, ג׳ובאני פונטאנו, היה גם שר האוצר בממלכה, ולאברבנאל היו אולי יחסים אישיים עמו. אולם מרחק רב חצץ בין השקפותיהם של פונטאנו ואברבנאל. פונטאנו היה אריסטוטלי מובהק, ואילו אברבנאל, כפי שראינו, התנגד לאריסטו. האריסטוטליות היתה גם הפילוסופיה השלטת בקרב משכילי איטליה היהודיים, שראש וראשון בהם היה יהודה מֶסֶר ליאון, מיושבי נאפולי לשעבר; ומפורסם אף יותר ממנו היה אליהו דֶל מֶדיגוֹ, שנלחם בתנועה האפלטונית החדשה. אולם לזרם הנאו־ אפלטוני, שגדול היה כוחו בצפון, בפרט בפירנצה, היו נציגים גם בנאפולי. ביחוד נטה לאפלטוניות המטיף המפורסם פְרַא אֶגִ׳ידִיו דה וִיטֶרבוֹ, שבדומה לפּיקו דֶלַה מִירַנדוֹלהַ התעניין גם בלימודי הקבלה. אי־אפשר לקבוע באיזו מידה הושפע אברבנאל – אם אמנם הושפע בכלל – מן המנהיגים הרוחניים של נאפולי. אך לא נפריז אם נניח שעמדתו האנטי־אריסטוטלית שאבה עידוד מן התנועה הנאו־אפלטונית באיטליה, שתקפה בחריפות את האריסטוטליות לא כל כך מבחינה דתית, כמו מבחינה פילוסופית. זאת ועוד: העובדה, שבנו יהודה נעשה נאו־אפלטוני מובהק במשך השנים הראשונות לישיבתם באיטליה, ודאי השפיעה השפעה ניכרת על אברבנאל; ואולי בימים ההם היתה נעוצה תחילת יחסו החיובי לאפלטון. לאחר שנים אחדות באה עמדה זו לידי ביטוי בחיבורו הפילוסופי ״עלילות אלוהים״.

 

בנאפולי מצא אברבנאל אושר חדש. האווירה האינטלקטואלית פעילותו הספרותית המחודשת, יחד עם הצלחותיו החומריות והמדיניות, סייעו להעלות ארוכה לפצעים שפצע בנשמתו הגירוש מספרד. היתה זו הפעם השניה שבנה את ביתו לאחר שחָרב כתוצאה מרדיפות מדיניות. זאת הפעם, קיווה, יעמוד ביתו הכן. אלא שאז, כמו ­­להוכיח עד כמה קיקיוני הוא אושרו של אדם, התרחשה סערה עזה. שאיימה להמיט חורבן ושואה על ממלכת נאפולי.

 

  1. 3. בגולת סיציליה

בעשור האחרון למאה ה־15, בשיא תרבותה הרנסנסית, היתה איטליה שרויה בעיצומה של תסיסה מדינית. המדינות האיטלקיות, המחולקות לתריסר חטיבות מדיניות, לא היו מבוססות על עיקרון אחיד; היו בהן מלוכניות, אפיפיוריות, פיאודליות ורפובליקניות. למאבק המר על השלטון הפנימי, שנערך בתוך המדינות הללו, נתווסף מאבק בלתי פוסק בין המדינות. מבחינה מדינית היתה איטליה בניין של קלפים. המבנה כולו נשען על איזון עדין עד כדי כך שכל צרה ממשית – מבית או מחוץ – יכלה בנקל לקעקעו. וצרה מעין זו התרגשה לבוא על איטליה בעצם השעה שבה השתקעו מגורשי ספרד בנאפולי.

 

לפֶראנטֶה  היו תביעות על מילַנו. סבור היה שהשליטה על מילנו שייכת לנכדו, שכבר יצא מגדר קטין אלא שהוחזק בידיו של לוּדוביקו סְפורצֶה, העוצר של מילנו ומושלה בפועל. לסיכול תביעותיו של פראנטה הסית ספורצה את צרפת, שנאפולי השתייכה תחילה למשפחת המלוכה שלה, לספח את נאפולי לכתר הצרפתי.

הבעיה, שהדאיגה איפוא את ממלכת נאפולי מאמצע שנת 1493 ואילך, היתה הסכנה של פלישה צרפתית. נמסר ששארל VIII, מלך צרפת, להוט לכבוש את הממלכה. הוא ידע שתקצר ידה של נאפולי להעמיד כוח צבאי שיוכל להתמודד עם צבאו. הגורם היחיד שעצר בעדו היה פרדיננד, מלך אראגון. בנאפולי משל ענף של בית אראגון, והיחסים הרשמיים בין פרדיננד לשארי בשרו עמדו לכאורה בסימן של הבנה ולבביות. אולם לא היה זה בגדר סוד שגם פרדיננד חורש מזימות על נאפולי. ברור היה שצרפת לא תעז לתקוף את נאפולי אם תקבל רמז ברור מפרדיננד שיתנגד לתוקפנות זו. מאמציהן של צרפת ונאפולי כאחת היו מכוונים עכשיו להבטחת שיתוף פעולה מצד פרדיננד. התפתח מאבק דיפלומטי קשה, שבו החזיק פרדיננד מלך ספרד בקלפים הטובים ביותר. אף־על־פי־כן שיחק את משחקו בזהירות ולא גילה לשום צד את עמדתו וכוונותיו. אפשר להניח שבשלב זה נחשבו דעותיו ועצתו של דון יצחק, שנתבססו על הכרותו עם פרדיננד, ראויות לתשומת־לב מיוחדת בעיני שליטיה של נאפולי.

 

ב־25 בינואר 1494 מת פֶראנטֶה, ובאוגוסט אותה שנה פלש שארל לאיטליה. כשהגיע לאחר חודשים אחדים לרומא – ונתברר שמדינת־ חיץ אחרונה זו, שהפרידה בינו ובין נאפולי, אינה מגוננת על ממלכה זו – שוב לא היה ספק בדבר, שימיה של נאפולי ספורים. שנאת האצילים ובני העם למלך הנאפוליטני, אלפונסו, נתגלתה עכשיו בעליל. אלפונסו, שהתיירא ממרידה והבין שלא יהיה בכוחו לארגן התנגדות לצרפתים, נתקף בבהלה והחליט לוותר על כיסא מלכותו ולפרוש לסיציליה. אולם הוא חשש שתושביה המרדנים של הבירה ימנעו ממנו להגשים את תוכניתו. לדברי גוויצ׳ארדיני, גברו חששותיו בנידון זה עד כדי כך, ש״סיפר על כוונתו רק לחותנתו והסתיר אותה אפילו מאחיו ומבנו.״ אף־על־פי־כן עובדה היא שגילה את סודו לא רק לחותנתו אלא גם לדון יצחק, שנלווה אליו לסיציליה.

קשה מאוד לראות מניע כלשהו, חוץ מנאמנות וידידות טהורה, להסכמתו של אברבנאל להילוות אל המלך ולעזוב את משפחתו בעיתות מבוכה ובארץ צפויה לפלישת הצרפתים, שהיו ידועים באיבתם ליהודים. אלפונסו שרוי היה במצב נפשי, שהיה בו כדי לעורר את רחמיו של איש חצר נאמן. משראה את אלפונסו הלום פחד, כשממלכתו צפויה לחורבן ובני עמו מתמרדים נגדו, ובשעה שלא נותר לו אף ידיד אחד שלפניו היה יכול לשפוך את לבו, ודאי זכר אברבנאל כיצד נהגו מלך זה ואביו בו ובאחיו מאז בואם לנאפולי. למרות כל הנימוקים שכנגד, ברור היה לו שלא יוכל לנטוש את המלך – אף־על־ פי שזה האחרון ויתר על הכתר בשעת דחקו הקשה ביותר.

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- שׁוֹכֵן עֲלִיָּה, הַבֵּט מִשָּׁמֶיךָ.

שירה ופיוט אצל יהודי מרוקו

לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה כתב רד״ב את אחד משיריו הארוכים והעשירים ביותר מבחינת המבנים הפואטיים והלשוניים. בשיר הדו־לשוני מסוג המטרוז הפנימי ״ירושלים, אשרך ומה רמה קרנך // כי שם עליך חופף הוד יה מגנך׳ הוא מעלה בעיקר את תמונות בית המקדש, את העלייה לרגל ואת הקרבת הקרבנות עם תפילה שהעבודה תתחדש בקרוב בבית המקדש. בסוף הפיוט הוא מתנה את תלאות הגלות והשיבה לארץ המובטחת, ומסיים בתפילה לגאולה שלמה. השיר הורכב על סדרה מסודרת ורצופה מתוך אחד המודוסים של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית – ״אנציראף קודאם אצביהאן – ונכתב בשתי הלשונות ששימשו את המשורר, תוך יצירת מעין דו־שיח בסטרופות השונות בין החלקים העבריים לחלקים הערביים־היהודיים ותוך שכפול מסוים של התכנים בשתי הלשונות. בפיוט אחר לכבוד ירושלים – ״אורו, בת ציון, עיניך יום בו שמשך עלתה // וכשולי פארור נהפכו פני חובלינו׳ – המשורר נותן להתלהבותו ולצהלתו להתפרץ בשיר הלל והודיה על הבסת האויבים במלחמה ועל חזרת עיר הקודש לגדולתה, ונושא תפילה לשיקום מעמדה בעבודת האל.

רד״ב חיבר שישה־עשר פיוטים על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ועל תקופת ההמתנה והחרדה שקדמה לה. מפאת חשיבותם להכרת עולמו של המשורר והתהודה הרבה שהייתה לשיריו בקרב מכיריו וחסידיו נציג כאן את יתר השירים בקצרה:

ב-״שוכן עליה, הבט משמיך; // פדה ברחמיך שה דחויה״ – שיר דו־לשוני, חלקו הראשון בעברית והשני בערבית יהודית, נכתב גם הוא בתקופה זו. המשורר מתאר כך את סיבות החרדה: ״עלי צבאו צבאות ערב וחרבם שלפו מנדנה. // נועצו ויאמרו, לא יראה יה״.

עמוד 348 ב"שירי דודים"

 

חג׳אז לכביר וזידאן

 שוכן עליה

לחן — מקאם חג׳ג׳־או מוואל ז׳דאן

נועם — זָארו עלייא (סָאלִים לְהֶלָאלִי)

מילים — רבי דוד בוזגלו

פזמון — שׁוֹכֵן עֲלִיָּה, הַבֵּט מִשָּׁמֶיךָ, פְּדֵה בְּרַחֲמֶיךָ שֶׂה דְּחוּיָה

 

עֲלֵי צָבְאוּ צִבְאוֹת עֲרָב, וְחַרְבָּם שָׁלְפוּ מִנְּדָנָהּ (2)

נוֹעֲצוּ וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָּהּ.(2)

עַד מָתַי תִּשְׁכָּחֵנִי בַּשִּׁבְיָה.'שׁוֹכֵן עֲלִיָּה

פִּזְמוֹן:

חֹן שְׁאֵרִיתֵנוּ, וּבְטוּבְךָ אָנָּא חִישׁ דְּלִיתָנוּ (2)

שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עֲנִיָּתֵנוּ (2) [תהלים צ טו]

עַד מָתַי שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה. שׁוֹכֵן עֲלִיָּה.פזמון

 

רְבִּי יִחְדִינָא, זוֹוֹל עְלִיָנא לִקְדְר וּלְגְבִינָא (2)

2) נְכְּד לְעְדְיָאן אְלִי דָאְיירִין בִּינָה.(2)

אְרְחְם וּסְפְק עְלָא הָאד לְמְדִינָה, שׁוֹכֵן עֲלִיָּה,

פזמון

 

לִמְקָאמְךּ זִינָא, פָארְחִין וּטָאיִיר נְעָאס מְן עִינִינָא.(2)

אָקְבְּל צְלָאתְנָא, וָאלָא תְחָאפִינָה. (2)

וּבְעֵד אֵלִיָהוּ אְנְבִּי יִזִ׳ינָה. שׁוֹכֵן עֲלִיָּה

פזמון

מעניין הן בפיוט הקודם "לָמָּה רַבּוֹ לוֹחֲמֵי" והן בפיוט " שׁוֹכֵן עֲלִיָּה, הַבֵּט מִשָּׁמֶיךָ" המובא כאן הוא מכנה את ארץ המוצא לא כגלות אלא כארץ שבי…לבטח המשורר ידע מה קורה עם העליות הבלתי לגליות, והשקיים שהרעיפו שלטונות מרוקו על העלייה, כמו איסור דרכונים, ניתוק קשרי הדואר וכו…למרות הכול, המשור חדור אמונה חזקה מאוד, ואהבתו הבלתי מתפשרת למדינת ישראל, הוא מייחל להגיע אליה, ומבקש מבורא עולם לעזור לו להגאל מהשבי  כִּי שָׁם עֲרָבָה כָּל שִׂמְחָה. מֵאַרְצוֹת הַשֶּׁבִי. ואף מזכיר לו, אולי שכח אותנו בשבי כמו בפיוט הזה… עַד מָתַי תִּשְׁכָּחֵנִי בַּשִּׁבְיָה א.פ

במקור השיר מובא בקצרה-א.פ

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- שׁוֹכֵן עֲלִיָּה, הַבֵּט מִשָּׁמֶיךָ.

קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – ההשפעה הספרדית.

קורות-היהודים-אנדרי-שוראקי.

ההשפעה הספרדית.

 

יהדות צפון אפריקה היא בפירוש יהדות ספרדית. עם גירושי היהודים מספרד במאות הארבעה עשרה והחמש עשרה התחזקו ההשפעות הספרדיות בקהילות אפריקה תוך שהעשירו אותן ברבבות יהודים ספרדים המחפשים להם מולדת חדשה. אבל השפעות אלו היו קיימות כבר קודם לכן, ועוד לפני הגירושים של היהודים היו קשרים הדוקים ומרובים של מסחר ושל רוח מקשרים בין ספרד לצפון אפריקה.

ראוי להדגיש בכל לשון של הדגשה כי היהדות בארצות האסלאם, כל שהן ארצות סמוכות זו לזו כספרד והמגרב, הייתה לה אחדות של דפוסים, של פולחנים, של זמירות ושל מסורות, שהיו דומות עד מאוד והפרו זו את זו בקלות הרבה יותר מכפי שהיה הדבר אי פעם בינן לבין איזו מארצות אירופה האחרות.

הביטוי , דאר אל אסלאם , "בית האסלאם", היה לו תוכן ממשי מאוד ובאותה מידה ברורה הייתה ההקבלה "בית היהודים", הגולים בארצות האסלאם, הוא עצמו הייתה בו אחדות גדולה בדפוסיו. עוד לפני הגירוש בשנת 1492 היו צפון אפריקה וספרד במובן ידוע בחינת שתי פרובינציות של אותה ארץ.

דרכי המסחר, שקישרו את אירופה להודו, היו עוברות בקהילות ספרד וצפון אפריקה. לקשרים כלכליים אלה נתווספו קשרי תרבות : תלמידי חכמים שבמגרב היו הולכים ללמוד בישיבות ספרד, ממש כמו שמורים ורבנים ספרדים כרמב"ם בשעתו, היו באים להורות, או ללמוד, בבתי מדרש של צפון אפריקה.

גזירת הגירוש חיזקה מגמה זו והפכה את הקהילות היהודיות שבצפון אפריקה ליורשות טבעיות של אותו חלק מן הגולה שנגזרה עליו כליה לאחר שהזהיר בזוהר שלא היה כדוגמתו בתולדות העם היהודי. מגורשי ספרד לא יכלו ליטול עמם ממולדתם העתיקה אלא את לשונם, את הליכותיהם, את תרבותם, את זכר המשוררים והפילוסופים, שרוממו את גאון ישראל לפסגות שלא הגיע לשכמותן בשום מקום אחר ובשום דור אחר בגולה. רק מטען זה יכלו להביא עמם, אך הם שמרו לו אמונים בכל תוקף, עד כדי כך שלאחר קרוב למחצית האלף מוצאים אנו אצל היהודים הספרדים הללו, הפזורים סביב כל אגן הים התיכון – בתורכיה, בה הם מונים כ – 85000 נפשות, ביוָן, שבה לא הותיר מהם הטבח הנאצי אלא כעשרת אלפים, באיטליה ובצרפת – וכמו כן בעולם החדש, בקנדה, בארצות הברית, במקסיקו, באמריקה הלטינית ובספרד, קהילות השומרות על זכרן החי והגאה של המסורות החזקות שקיבלו בירושה. אבל אין כל ספק כי צפון אפריקה היא שקלטה את המספר הגדול של גולי ספרד ובה יש לראות את ירושת המסורות הספרדיות הגדולות.

כבר ראינו שרבים היו היהודים הספרדים שירדו לחופיו הסמוכים של המגרב, שמכניסי אורחים היו בכללותם. הם התיישבו בעיקר בערים של עמקי החוף ומשם פשטה השפעתם, העמוקה פחות או יותר, על פני הארץ כולה. מאז שקעה הקיסרות המוסלמית בספרד נתמעטו הקשרים בין המגרב לחצי האי האיברי, היהדות האפריקנית, שהתכנסה לתוך עצמה, עמדה בסימן של משבר חמור ביותר שעה שזכתה לעירוי דמים נמרץ ומחַיֵה זה, לאחר תקופה של התאחזות, שהייתה כּאובה לפעמים, הערו החדשים שמקרוב באו את כל אוצרות חכמתם על היהדות האפריקנית, שמצבה המנוון החריד אותם. כבר סיפרנו על ההשפעה המעמיקה של הריב"ש, הוא רבי יצחק בן ששת ברפת, ושל שמעון בן צמח דוראן : אלה היו הרבנים הגדולים ביותר, אך הם לא היו הספרדים היחידים שהשפעתם ניכרת בכל שטחי החיים הדתיים והציבוריים. הם הביאו לתחיה בלימודי היהדות והם ארגנו מחדש את החיים הקהילתיים, אפשר לומר שבכך נפתחה היהדות המוגרבית לראשונה להשפעות הבאות מן המערב.

כמעט בכל מקום פעלה הסימבּיוזה למשעי ועד ימינו אלה אפשר היה להבחין בגבולות הגיאוגרפים של אזורי ההשפעה הגדולים : טנג'יר, תיטואן ומרוקו הספרדית כולה היו המרכז החי והפעיל של ההישפאניוּת המוגרבית. שם נשתמרה התרבות  היהודית הישנה של אנדלוסיה, טהורה ביותר מכל השפעה מקומית.

מי שהיה מהלך בחוצות המללאח של תיטואן קשה היה לו להעלות על דעתו שהוא נמצא באפריקה. היית זו ממש עיירה קטנה באנדלוסיה, רובע של סביליה, של גרנאדה, של קורדובה " אותם רחובות, אותם בתים, אותם פרצופים, כמעט אותה לשון, מעורבת אך במעט ניבים נושנים ועבריים, אותם נימוסים ומנהגים כבספרד המחמירה של המאה החמש עשרה. מעטה הייתה שליטתו של הזמן בעיבורו של המללאח שבו גדול היה כוח הזיכרון הן אצל היהודים והן אצל המוסלמים שגורשו מספרד, שאחדותם באה להם מן הפורענות המשותפת של גלותם.

ככל שהתרחקת ממרוקו הספרדית חש היית שהשפעתה הגוברת של היהדות המקומית "היה עירוב מובהק של שתי תרבויות, שתי ציביליזציות, שצריכות היו לחפש נקודה של שיווי משקל כדי לשאת זו את זו ולהתמזג זו עם זו. מכנאס, פאס, רבאט, מאזאגאן, סאפי, מוגאדור, אלמסן, אוראן, מיליאנה ואלג'יר היו האפר בו היית חש בתכלית הבהירות בהיותכם של שני היסודות שבאוכלוסיה. אפשר היה למצוא בהן הרבה והרבה שמות משפחה שמקורם ספרדי או פורטוגזי.

זאת ועוד. הרבה משפחות שנתקראו בשמות שמקורם ערבי או עברי, קבלה הייתה בידן שמוצאם מספרד. אולם רבת המשמעות יותר הייתה העובדה שעד לא מכבר יכול הייתה לפגוש במרוקו, באלג'יריה, ולעתים רחוקות יותר בתוניסיה, שמות פרטיים ספרדיים, בעיקר אצל הנשים : דונה , לטיסיה, אָלגריה, בֶלה, פרַסיאדה, אורדואֶנה, אורובידה, פורטונה, קלארה, לונה, סול, רינה, אסתרליה, גראסיה . אפילו בחוגים שזכר מוצאם הספרדי נשתכח מהם לגמרי. לבושם של הגברים, חובשי הכומתות, ובעיקר לבוש הנשים, לרבות הבולרו הקלאסי, נבדלים היו בעליל ממלבושיהם של ילידי הארץ. וכבר הצבענו על הדו קיום הלשוני שהעשיר את היהודית עברית השלטת בהרבה יסודות ספרדיים.

המגע עם הציביליזיציה הנוצרית בספרד ודאי שיפר במידה רבה את הדינים היהודיים בנוגע לאשה. תקנות קסטיליה, שהובאו למגרב על ידי הרבנים הספרדיים, היטיבו את מצב האשה, מתוך שיצרו שותפות נכסים אמיתית בינה לבין בעלה.  עם ביטול הנישואין הייתה האשה החיה מקבלת את מחצית הנכסים של השותפות, ואילו במחצית השניה  הייתה נמסרת ליורשי ה – de cujus , רפורמה זו שנתנה ביטוי לעיקרון של שויון בין בעל והאשה, שעד אז לא היה ידוע כלל בחוגים מזרחיים לאמיתם.  הרפורמה הקסטיליאנית הכריעה את הכף בכל מקום בו הייתה השפעת הפליטים עמוקה עד כדי כך שהקהילות אימצו להן את הרפורמה, ועד לא מכבר אפשר היה להבדיל – כפי שצוין לגבי מרוקו – בין הקהילות ששמרו אמונים למסורות הקפדניות ביותר של התלמוד, קהילות התושבים או היהודים בני המקום ששכנו בדרומה של הארץ, ובין המגורשים, אלה היהודים גולי ספרד, שהתרכזו בצפון ונהגו על פי דיני קסטיליה.

ידוע לנו עד כמה היו החדשים שמקרוב באו צריכים לנהוג זהירות ודיפלומטיה כדי למנוע סכסוכים קשים ביותר עם בני המקום. מכּתבי הרבנים של אותה תקופה עולה אלינו הד מן הפולמוסים שנתגלעו עד בלי די בין הרבנים בני המקום לבין הרבנים בספרדים, עקב חילוקי דעות פעוטים ביותר בענייני דין ונוסח. בזכות תלמודם וגדולת רבניהם הצליחו הספרדים להכריע את הכף, בעירו של פולמוס. דו הקיום לא הושג בלי תקלות, קרע לא היה בשום מקום.

קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – ההשפעה הספרדית.

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-קמיעות.

האמונה המאגית מונחת גם ביסוד הקמיעות, המלווים את האדם עוד מלפני לידתו ועד מותו, אף־על־פי שרבים מן המלומדים והרבנים שללו אותם, כשם ששללו כל אמונה ומנהג שנדף ממנו ריח של עבודה זרה. הנוסחאות לקמיעות הועתקו מתוך ספרים שהיו כמעט מקודשים בעיני העם. לדפים שנועדו לשמור על היולדת ולתליוני־הקמיעות למי­ניהם נוספו איורים מעשי ידי אמן.

 

רבים גם התכשיטים שהנשים עונדות אותם לא רק לשם נוי, כי־אם בשל האמונה בכוחם הסגולי. דוגמה יפה לכך היא ה״כמסה״ — תכשיט־קמיע בצורת יד — הנפוצה בצפון־ אפריקה בגיוון רב יותר מאשר בכל ארצות־האיסלאם האחרות.

 

כף־היד — ״כמסה״

כבר בעת העתיקה הופיעה כף־היד באמנות היהודית, אך בימים ההם סימלה בעיקר את התערבות השמים במהלך ההיסטוריה. במארוקו תפ­קידה, למעשה, לגרש את כוחות־האופל.

בהקשר זה מעניינים במיוחד דבריו של הפייטן הספרדי יהודה בן יצחק בן שבתאי, שהקדיש חלק גדול מיצירתו לאישה. בספרו ״טעם זקנים״ הוא אומר, כי כאשר הבעל נותן עין־הרע באשתו, עליה לפתוח את כף־ידה ולומר ״חמש״. המוציא לאור של יצירתו, רבי אליעזר אשכנזי מתוניס, מפרש, שאולי מרמז המחבר למנהג המקובל בקרב יהודי צפון־אפריקה לצייר כף־יד של חמש אצבעות על קיר ביתו של זוג צעיר, או על קיר ביתה של אישה המצפה לילד. כן הוא מספר, כי נהוג לומר ״בל־כמסה״ (=עם חמש) למראה ילד נאה, וכי זהו אמצעי־הגנה נגד עין־הרע.

היד ממלאת תפקיד חשוב בדמיונו היוצר של האומן. מנורת־הזכרון של בית־הכנסת (״כאס״) תלויה על קולב עשוי בצורת יד, שבין אצבעותיה קשתות בסגנון מאורי; לבוהן שיווה האומן צורה של ראש ציפור.

א ״ק

 

התמונה העליונה מצד ימין

קולב בצורת "כמסה" למנורת בית כנסת תחילת המאה הכ'

נחושת; מעשה יציקה וקידוח; שאריות של חומר צבעוני.

הגובה 15.5 ס"מ; הרוחב 11.5 ס"מ

מוזיאון ישראל.

אוסף אליכס (251)

 

תליוני קמיע נושאי כתובת ראשית המאה הכ'

התמונה מצד ימין למטה

יד צבועה על הקיר בכניסה לבית המחותנים משמשת הזמנה לטקס־החתונה

מראכש ; שנות החמישים של המאה הכב׳

צילם : ז״א בלאנשרי, פאריס באדיבותו של ארגן צפריר, ירושלים (252)

 

התמונה הימנית למטה

כתובת בתבליט: ״שדי״

כסף; מעשה יציקה וחקיקה

הגובה : 4 ס״מ ; הרוחב : 2.5 ס״מ

אוסף יצחק איינהורן, תל־אביב (253)

 

התמונה האמצעית למטה

כתובת הפוכה בתבליט: ״צמרכד שהן׳׳

כסף; מעשה יציקה וחקיקה ;

באצבע המרכזית משובץ חרוז בצבע תכלת

הגובה : 4 ס״מ ; הרוחב : 3.5 ס״מ

אוסף יצחק איינהורן, תל־אביב (254)

 

התמונה השמאלית למטה

תארודאנת

הכתובת המקובלת: "אנקתם פסתם פספסים

דיונסים״ ; בשוליים יש קווקוו פשוט

כסף ; מעשה ריקוע וחקיקה

הגובה : 7.6 ס״מ ; הרוחב : 4 ס״מ מוזיאון ישראל (255)

 

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-קמיעות

תֵה עִם נַעְנַע-ספר הבדיחה והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו.

נעילה רפי בן דוד

בנעילה של יום כיפור, סלומון הכהן עולה לברך את הקהל. הוא רעב וצמא והסיגריה חסרה לו מאוד. הטלית הגדולה שעוטפת אותו מחממת אותו יתר על המידה והוא מחכה שהתפילה תגמר כדי שיוכל לרוץ להביא משהו אל פיו… מטעמים הידועים רק לו, רבי יצחק החזן מסלסל באריכות את ברכת הכהנים. ״יברככככככככככככככךָ א-א-א-אה!״ סלומון חוזר אחריו בחטף: ״יברכך!״ החזן בשלו:

"ויייייישמממממממממ…״

'וישמרך,״ קוטע אותו העצבני. מה הוא לא היה נותן בשביל סיגריה! את נשמתו הוא היה נותן בשביל לגימה. עשר שנים מהחיים בשביל פאסטלה חמה, פריכה, עם מילוי בשר מתובל…

והחזן:

יָאאאאאאאא״

יָאֵר! כְלָאס יָא רְבִּי יִצְחָק קְטְלתִינָה!״(די, רבי יצחק, הרגת אותנו)

והחזן:

יוווייייחווווווונךאאאאאאא״

בשלב זה הוריד סלומון את טליתו והשליך אותה על התיבה.

״יָא רְבִּי יצחק, בא לך לסלסל? אז תסלסל לבד.״ בודאי אכלת עוף שלם מפוטם בתור מנה ראשונה בסעודה המפסקת, ודחסת כמה צלעות וקינחת עם לְחְלוּאָה דְלָעְזִין אוּלְמֶרִינגִיז! (מֶרֶנְג) אני, אשתי בקושי הגישה לי מרק…

ויש אומרים

ויש אומרים שהסיפור הקודם הסתיים ככה: כאשר סלסל רבי יצחק ארוכות את המילה ׳יאד: ״יאאאאאאאר״

דילג סלומון לסוף ברכת הכהנים: ״שאאאאאאלום!" פשט את טליתו, השליך אותה על התיבה והלך לביתו לאכול…״

מימים ימימה שמעון רגב

בבית הכנסת בלוד, בערב שבת של חול המועד סוכות, החל החזן לקרוא את ׳במה מדליקין ובמה אין מדליקין. אחד המתפללים קרא לעברו: ״בחול המועד לא אומרים ׳במה מדליקין׳!״ ״אומרים!״ ״אין אומרים!״ ״אומרים!״ ״אין אומרים!״

הויכוח התלהט והמתפלל הרים כיסא וזרק אותו על החזן שלא נשאר חייב והשליך עליו מכול הבא ליד. בית הכנסת הפך לשדה קרב בין אלה שחושבים שצריך להגיד ׳במה מדליקין׳ לבין אלה שחושבים שלא צריכים להגיד. בסופו של דבר הצליח אחד המתפללים להשתלט על המהומה:

"נלך ליעקב אוחיון שהוא בן 95, הוא בוודאי זוכר אם אמרו או לא אמרו במרוקו ׳במה מדליקין׳ בשבת חול המועד סוכות.״

כאשר שאלו את יעקב אוחיון, התעניין:           

״מה עשיתם פה?

״פה השלכנו כסאות אחד על השני!״

״ כך בדיוק היו עושים אצלנו.״ ענה.  

 

גץ ^?ף®

ערש דווי

סָעְיָא שהיה רשע גמור שכב על ערש דווי.

הקב״ה שלח אליו את מלאך המוות. הלה חזר אחרי שעה כולו מרוט ופצוע. ״מה קרה לך מלאך המוות?״ שאל הקב״ה. ״זה סעיא! ראית מה עשה לי הרשע הזה?״ הקב״ה הביט בפצעים, נרתע לאחור ואמר: ״אני מקווה שלא גילית לו שאני שלחתי אותך…״

יש על מי לסמוך

אפללו סוחר תבלינים בשוק הגדול של שוק-אל-ארבע. באותו יום, מוקדם בבוקר, הוא בא לשוק על חמורו עם מרכולתו, קשר את חמורו במקום המיועד לכך והקים את הביתן שלו במקום שהוקצה לו. בתום יום עבודה מפרך כשבא לקחת את חמורו, נוכח לדעת שהוא נגנב. בלית ברירה, נאלץ לחזור רגלי אל ביתו בתיזניט. בערב התדפק על דלתו של חברו מְסְעוד וזאנה.

״בְּעִיסְכּ יָא מְסְעוד ־ בחייך, הו מסעוד ־ אמור לי איך אתה מצליח לשמור על חמורך? זה עשר שנים שאנו הולכים יחדיו למכור את סחורותינו בשוק-אל-ארבע, עד היום אתה עם אותו חמור ואילו אני נאלץ מידי פעם לרכוש חמור חדש כי גונבים לי את חמורי…״ ״זה כל-כך פשוט שאני מתפלא עליך שלא חשבת על כך: כשאני קושר את חמורי ולפני שאני עוזב אותו אני פונה אל רבי מאיר ואומר לו: ׳רבי מאיר, אנא, שמור לי על חמורי.״ למחרת, בא שוב אפללו לביתו של מסעוד וזאנה. ״מסעוד, שוב גנבו לי את החמור…" ״מה, לא עשית מה שאמרתי לך?״ ״מה זה לא עשיתי? התפללתי אל כול הצדיקים: אמרתי: ׳יא רבי מאיר, אנא, שמור לי חמורי, יא רבי שמעון אנא, שמור לי על חמורי, יא רבי עמרם אנא, שמור לי על חמורי…" "בצורה כזאת ברור לי למה גנבו את חמורך."

״ בעיסכ יא מסעוד, אמור לי למה.״

״רבי מאיר סמך על רבי שמעון שסמך על רבי עמרם, וכך חמורך נשאר ללא שמירה, ואתה עוד מתפלא שהוא נגנב?״

 תֵה עִם נַעְנַע-ספר הבדיחה והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו-עמוד 31

חזן בבית המרחץ-אשר כנפו-מעשיות מחורזות מחיי יהודי במרוקו- הַנַּדְנֵדָה.

הַנַּדְנֵדָה

ילד ראשון! בן! איזו שמחה! אבל מה לעשות אתו ? למה הוא בוכה כל היום? שלא לדבר על הלילות! היא אובדת עצות והוא לא מוצא את עצמו! אתם חושבים שהכול אבוד? לא! הרי יש שכנות! וכשהשכנות הטובות מתחילות להרעיף עצות הכול מסתדר. ״השכיבי אותו על הבטן״, ״צריך לשפשף לו את הבטן במחיא״, ״שימי סכין וספר תהלים מתחת לכר שלו!״, ״לכי ליִחיֶה, כותב הקמיעות, שיכין עבורו קמע בדוק״. והם, ההורים, מנסים את הכול וגם העצה הנבונה לקנות נדנדה לתינוק, הם מקבלים. ״הנדנדה תרגיע את הילד וגם אתם תירגעו סוף־סוף!« ״היכן נקנה נדנדה?״ שאלו, ״אצל הנגר הטוב מכולם! אצל חנניה!״ ואם חנניה, בונה הנדנדות, לא היה כל כך יעיל, איך היו מגדלים את הילד, איך?

 

אַל תִּהְיֶה כְּמוֹ אָבִיךְ

 

בֶּן פּוֹרָת יוֹסֵף!

בֶּן פּוֹרָת יוֹסֵף!

בְּלִי עַיִן הָרָע!

בְּלְכֶמְסָהּ עְלֵיהּ!

 

עְקִּיקִיב וְזוֹהְרָא מְאֻשָּׁרִים

כִּי הֵם עַכְשָׁו הוֹרִים.

בֵּן נוֹלַד לָהֶם בְּשָׁעָה טוֹבָה,

הַתְּכוּנָה בְּבֵיתָם רַבָּה.

הַתִּינוֹק גָּדוֹל וּבָרִיא

וּכְבָר הוּא מְגַלֶּה סִימָנֵי מֶרִי.

 

בִּכְיוֹ אֶת בֵּיתָם מַרְעִישׁ

חָזָק מְאֹד, אָזְנַיִם מַחֲרִישׁ.

כְּדֵי לְהַשְׁתִּיקוֹ

חוֹבָה לְנַדְנְדוֹ;

אָמְרוּ לְזוֹהָרָא הַשְּׁכֵנוֹת,

צָרִיךְ עֲרִיסָה לִקְנוֹת!

אָמְרָה זוֹהְרָא לְעְקִיקִיב:

לְךָ לַחֲנַנְיָה הַנַּגָּר,

הַזְּמַן אֶצְלוֹ כֻּוְּנָה לְמָחָר.

הָלַךְ עְקִיקִיבּ אֶל חֲנַנְיָה יְדִידוֹ:

יִהְיֶה בְּסֵדֶר, אוֹמֵר הַנַּגָּר,

חֲזֹר אֵלַי מָחָר.

כְּשֶׁחָזַר לְמָחֳרָת עְקִיקִיבּ,

חֲנַנְיָה הָיָה מְאֹד אָדִיב:

מָה חֲבָל שֶׁטָּרַחְתָּ יְדִידִי

אֲנִי עוֹבֵד פֹּה לְבַדִּי,

נָכוֹן! הִבְטַחְתִּי,

אַךְ טֶרֶם סִימָתִי,

מָחָר לְלֹא כָּל־סָפֵק

תִּינוֹקְךָ בַכֻּוָנָה יִתְרַפֵּק!

 

לְמָחֳרָת שָׁאַל עְקִיקִיבּ: אֵיפֹה הַכֻּנָּה?

מִצְטַעֵר, עוֹנֶה הַנַּגָּר,אֵינָהּ מוּכָנָה!

עָבַר שָׁבוּעַ, עָבְרוּ שְׁבוּעַיִם,

הַנַּגָּר מִתְנַהֵל בַּעֲצַלְתַּיִם.

הַתִּינוֹק בֶּן שָׁנָה

וְדָבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה.

הַיֶּלֶד לוֹמֵד בַּחֶדֶר

וְהַנַּגָּר מַבְטִיחַ: יִהְיֶה בְּסֵדֶר!

לְבַסּוֹף עְקיקיבּ נֶאֱנַח,

וְהָעִנְיָן מִלִּבּוֹ נִשְׁכַּח.

הַבֵּן גָּדַל וְהִתְחַתֵּן

וּלְיָמִים נוֹלַד לוֹ בֶּן.

בֶּן פֹּרָת יוֹסֵף!

בְּלְכֶמְסָה עְלֵיהּ!

עְקִּיקִיבּ וְזוֹהְרָא מְאֻשָּׁרִים

כִּי עַכְשָׁו הֵם סָבִים! אָמְרוּ הַשְּׁכֵנוֹת

צָרִיךְ עֲרִיסָה לִקְנוֹת!

אָז יִשְׁלַח עְקִיקִיבּ אֶת בְּנוֹ אֵצֶל חֲנַנְיָה שְׁכֵנוֹ;

 

לֵךְ וֶאֱמֹר לוֹ,

שֶׁיַּתְקִין לְךָ עֲרִיסָה

בַּעֲבוּר הַכֶּסֶף שֶׁשִּׁלַּמְתִּי לוֹ!

וּכְשֶׁבָּא הַבֵּן אֶל הַנַּגָּר

אָמַר חֲנַנְיָה: – נָכוֹן, אֲנִי נִזְכָּר;

בּוֹא אֵלַי מָחָר!

לְמָחֳרָת אָמַר: ־ שָׁמַע נָא יְדִידִי

אֲנִי עוֹבֵר פֹּה לְבַדִּי!

אַךְ הַלַּיְלָה אֶעֱבֹד שָׁעוֹת נוֹסָפוֹת

כִּי אֵינִי רוֹצֶה לָתֵת לָךְ לְחַכּוֹת!

־ מָה עִם הַכֻּנָה?

הִיא עוֹר לֹא מוּכָנָה?

שָׁאַל הַבֵּן לְאַחַר שָׁבוּעַ.

־ אַתָּה, עָנָה הַנַּגָּר בְּקוֹל פָּגוּעַ,

אַל תִּהְיֶה כְּמוֹ אָבִיךְ, פָּזִיז וְנִמְהָר

הִתְאַזֵּר בְּסַבְלָנוּת, וּבוֹא אֵלַי מָחָר!

 

חזן בבית המרחץ-אשר כנפו-מעשיות מחורזות מחיי יהודי במרוקו הַנַּדְנֵדָה

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- אֵיך הָיְתָה

שירה ופיוט אצל יהודי מרוקו

ד-216-215

4.3 שירי המלחמה

לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה כתב רד״ב את אחד משיריו הארוכים והעשירים ביותר מבחינת המבנים הפואטיים והלשוניים. בשיר הדו־לשוני מסוג המטרוז הפנימי ״ירושלים, אשרך ומה רמה קרנך // כי שם עליך חופף הוד יה מגנך׳ הוא מעלה בעיקר את תמונות בית המקדש, את העלייה לרגל ואת הקרבת הקרבנות עם תפילה שהעבודה תתחדש בקרוב בבית המקדש. בסוף הפיוט הוא מתנה את תלאות הגלות והשיבה לארץ המובטחת, ומסיים בתפילה לגאולה שלמה. השיר הורכב על סדרה מסודרת ורצופה מתוך אחד המודוסים של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית – ״אנציראף קודאם אצביהאן – ונכתב בשתי הלשונות ששימשו את המשורר, תוך יצירת מעין דו־שיח בסטרופות השונות בין החלקים העבריים לחלקים הערביים־היהודיים ותוך שכפול מסוים של התכנים בשתי הלשונות. בפיוט אחר לכבוד ירושלים – ״אורו, בת ציון, עיניך יום בו שמשך עלתה // וכשולי פארור נהפכו פני חובלינו׳ – המשורר נותן להתלהבותו ולצהלתו להתפרץ בשיר הלל והודיה על הבסת האויבים במלחמה ועל חזרת עיר הקודש לגדולתה, ונושא תפילה לשיקום מעמדה בעבודת האל.

רד״ב חיבר שישה־עשר פיוטים על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ועל תקופת ההמתנה והחרדה שקדמה לה. מפאת חשיבותם להכרת עולמו של המשורר והתהודה הרבה שהייתה לשיריו בקרב מכיריו וחסידיו נציג כאן את יתר השירים בקצרה:

ד-״איך היתה ונהיתה, כי רפתה ונלאתה? // יד קשתה על כל עלתה״ – בפיוט זה, כמו בכל יתר השירים שהקדיש לניצחון במלחמה, המשורר מנהל פולמוס חריף עם צבאות ערב שבאו להשמיד את ישראל ולבסוף הובסו וברחו על נפשם, ובא חשבון עם מנהיגיהם ובעיקר עם נאצר, ואף מרבה ללעוג להם. טענה נוספת החוזרת בכל השירים היא, שלא גבורת החיילים היא שהביאה את הניצחון אלא יד ה׳. כן הוא מעלה כאן את הסברה שאסונם של הערבים בא להם מאמונתם העיוורת בגורל. בסוף השיר המשורר משמיע מחמאות לעם.

 

שירי דודים השלם איך היתה

לחן — תושייא של — רמל אלמאייא

מלים — ר׳ דוד בוזגלו

נועם השיר ״יה צורי עוז פארי״ שחיבר רבי יעקב כהן נ״ע.

 

אֵיךְ הָיְתָה, וּנְהִיָּתָהּ, כִּי רָפְתָה וְנִלְאׇתָה,

יָד קָשְׁתָה, עַל כָּל עָלְתָה,

יָד צוֹרֵר וְנָשְׁתָה, גְּבוּרָתוֹ בָּתָה. עַל חֵילוֹ,

נוֹשְׂאֵי דִּגְלוֹ, נָפְלוּ וְלֹא יָכְלוּ קוּם.

אֵיךְ נִשְׁקָם לְיוֹם נָקָם, שָׁב רֵיקָם כְּמוֹ יֻקַּם,

אֵיךְ חִישׁ קָם, וְהִדְבִּיקָם, צַהַ"ל

וְהַדְלִיקָם, לְהָשִׁיב אֶל חֵיקָם. כִּגְמוּלָם,

וּכְפָעֳלָם, וְנִבְהֲלוּ כָּל הַיְּקוּם,

עַם חָזָק סִבְלוֹ, וְעֹז רוּחַ לוֹ. נָתוּן כֻּלּוֹ,

לֹא אֶל־חֵילוֹ, לֹא אֶל־עֲמָלוֹ, וְלֹא אֶל־שִׂכְלוֹ,

כִּי אֶל גּוֹרָלוֹ, כַּאֲשֶׁר נִבָּא לוֹ,

רַב הַקּוֹרְאָן שֶׁלּוֹ, כִּי רַק בַּגּוֹרָל יָשִׂים כִּסְלוֹ,

אֵיךְ, מַטָּה חִישׁ רַגְלוֹ ? הֻדַּח — מִחוּץ

לִגְבוּלוֹ, רַע מַזָּלוֹ, מָה־זֶה הָיָה לוֹ:

אֵיךְ, וְלָמָּה, יְלִיד הָאָמָה, רַם קוֹמָה,

מֵטִיל עַל שׁוֹמְעָיו חֵמָה. עַל־אַף —

כָּל־עוֹזְרָיו לִנְקָמָה, מִקַּצְוֵי־אֲדָמָה. אֵיךְ

מִגֵּר כֵּס חָסְנוֹ, רָפְתָה יְמִינוֹ, שַׁח גְּאוֹנוֹ,

נִגְלָה קְלוֹנוֹ, שָׁוְא הָיָה נִסְיוֹנוֹ,

לָשִׂים אֶת־רִסְנוֹ, בְּפִי צֹאנוֹ, לְהָרִים קַרְנוֹ

עַל כָּל בְּנֵי מִינוֹ. כַּנּוֹ, גַּנּוֹ, הָפְכוּ לִמְקוֹם

אֶבְלוֹ וִיגוֹנוֹ, מִמִּדַּת בֹּעֲרוּ, הֲדַר-גְּאוֹנוֹ,

 לַאֲסוֹנוֹ… וּמָעַל לִגְיוֹנוֹ, קָרָא מוֹעֵד,

לְשֶׁבֶר פִּגְיוֹנוֹ, דַּל מִשְׁעָנוֹ, כִּי עָזַב עָלָיו

אוֹנוֹ:

חָס לָכֶם חֲבֵרִים, בָּנִים לְהוֹרִים,

דּוֹר יְשָׁרִים, לִהְיוֹת בַּקּוֹשְׁרִים, מוּל אַדִּיר אַדִּירִים.

סוֹרְרִים, מוֹרִים, הָאוֹמְרִים, הוֹדוֹת

לַגִּבּוֹרִים, אַלּוּפֵי הָעִבְרִים, שֶׁאֵינָם יוֹצְרִים,

רַק יְצוּרִים… שֶׁלְּעִתִּים טֶרֶם, לַחֲלֹשׁ בִּדְבַר

מַשְׁפִּיל וּמֵרִים, עַל־הַהַגְרִים, וּנְגִיד הַמִּצְרִים:

 

במקור השיר מובא בקצרה-א.פ

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- אֵיך הָיְתָה

מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה?-דניאל בר-אלי ביטון

מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה?

ספרו של דניאל בר-אלי ביטון מבקש להצביע על התעלמותה של ההיסטוריוגרפיה הציונית-ישראלית מההעפלה של המוגרבים מצפון אפריקה. ההיבטים הדמוגרפים של מעפילי המגרב, תלאותיהם, דימויים בעיני המוסדות הציוניים – הסוכנות היהודית, התנועה הציונית – לא קיבלו מקום בספרות המחקר אלא כלאחר יד. המוגרבים העפילו ב-30 ספינות מחופי אלג׳יר, צרפת, איטליה ומזרח אירופה. דימויים השלילי, כפי שמשתקף בדיווחים של שליחים מטעם הסוכנות היהודית, השפיע בוודאי על היקף ההעפלה מהמגרב, חרף העובדה שהקהילה היהודית במגרב ובלוב הייתה העתודה של המדינה היהודית שבדרך. זאת ועוד, השואה דלדלה מאוד את יהדות אירופה, והעקורים היהודים מצאו את דרכם בעיקר ל״גולדן מדינע", בעוד שיהודי המגרב ייחלו לעלות לציון.

ספר זה מתמודד עם מדיניות ההעפלה של מוסדות היישוב ביחס ליהודי המגרב; עם יבוא המאבקים הפוליטיים הארץ־ישראליים בין השליחים של התנועות ששרתו במגרב. הוא בוחן מקרוב את מניעת התקציבים מתוכניות ההכשרה החלוצית שהפעילו הקהילות היהודיות בתוניס ומרוקו, וכמו כן מזהה את החסמים שהביאו להדרתם במחנות קפריסין מתפקידים בוועדות השונות ומהעבודה במחנות, כל זאת לצד מחאתם הציבורית כלפי מנהלי המחנות שיחסם למוגרבים היה מפלה. המחבר טוען שניצני המחאה שנבטו בקפריסין התוו את הדרך למחאות החברתיות בהמשך: בשנות ה-50 בוואדי סאליב, ומחאת הפנתרים השחורים בשנות ה-70.

דניאל בר-אלי ביטון הוא בן למעפילי צפון אפריקה שנולד בחיפה. ספר זה מבוסס על עבודת מחקר באוניברסיטת חיפה.

דניאל בר־אלי ביטון

שלום

אני שמח להמציא לך את הספר שכתבתי על ההעפלה מהמגרב כל אחד ואחד מכם סייע לי אם ישירות ואם בעקיפין לכתוב אותו. הנה תקציר שהכנתי

מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948

הספר בא להצביע על התעלמותה של ההיסטוריוגרפיה הציונית-ישראלית מההעפלה של המוגרבים מצפון אפריקה. ההיבטים הדמוגרפים של מעפילי המגרב, תלאותיהם, דימויים בעיני המוסדות הציוניים-הסוכנות היהודית, התנועה הציונית- לא קיבלו מקום בספרות אלא כלאחר יד. המוגרבים העפילו ב-30 ספינות מחופי אלגייר, צרפת, איטליה ומזרח אירופה. דימויים השלילי כפי שמשתקף הדיווחים של שליחים מטעם הסוכנות היהודית השפיע בוודאי על היקף העפלה מהמגרב, זאת למרות שהקהילה היהודית במגרב ובלוב הייתה העתודה של המדינה היהודית שבדרך. השואה שדלדלה מאד את יהדות אירופה והעקורים היהודים מצאו דרכם בעיקר ליגולדן מדינעי-היא אמריקה, בעוד שיהודי המגרב ״חלו לעלות לציון בלי ההקשר המדיני של התנועה הציונית.

הספר מתמודד עם מדיניות ההעפלה של מוסדות היישוב כלפי יהודי המגרב. עם יבוא המאבקים הפוליטיים הארץ ישראליים בין השליחים של התנועות ששרתו במגרב. את מניעת התקציבים מתוכניות ההכשרה החלוצית שהפעילו הקהילות בתוניס, מרוקו. ובעיקר מזהה את החסמים שהביאו להדרתם במחנות קפריסין מתפקידים בוועדות השונות ומעבודה, ואת מחאתם הציבורית כלפי מנהלי המחנות ויחסם המפלה.

ניצני המחאה שנבטו בקפריסין התוו את הדרך למחאות החברתיות בשנות החמישים בוואדי סאליב והשביעים הפנתרים השחורים של המאה הקודמת.

ועל כך תודה מקרב לב

קיבוץ מעגן ד.נ. עמק הירדן 15160

dbedbe48@gmail.com 050-6528803

אוריקה-שאול טנג'י-רבי שלמה בֶּלְחָנְש

אוריקה-שאול טנג'י

 

בקע עמוק בהרי האטלס, הוא יעד נהדר לטיול־יום ממראקש כ-45 דקות נסיעה.  הצוקים התלולים בצדי העמק מתנשאים מעל שדות בירוק עז כשמרקש מזיעה בחום השמש, נמלטים לעמק הקטן תושבי העיר ומקימים אוהלים עושים פיקניקים ומסתלבטים.

העמק מתמשך ממזרח לג'בל טובקאל ומשמש גם לסקי ולטרקים (באביב ובקיץ בלבד). מוקדיו הם עיירת הסקי אוקאימדן ( שמתרוקנת כמעט כליל מחוץ לעונת השלגים, נובמבר-אפריל) והכפר סתי פאטמה שממזרח לה.

בחוריף נתון העמק להצפות העלולות לגרום לנזקים אדירים. האחרונה הקשה מביניהן אירעה באוגוסט 1955 וגרמה למאות הרוגים

 

אודות מקום קבורת הצדיק רבי שלמה בלחנש

כשני קילומטרים מהכפר אָגְבָּאלוּ (AGHBALOU) נמצא מתחם קברו של רבי שלמה בן לְחֶנְס באוריקה,. שאותות ומופתים שעשה בחייו ובמותו מתקשרים לנחשים.

    במתחם הקבר גרים יָמְנָה וחנניה אֶלְפָאסִי שניתגלה להם הצדיק בחלומם בימים שארזו מטלטליהם וביקשו לעלות עם יהודי אוריקה לארץ ישראל, ואמר להם: ״יודע אני שעזה עליכם אהבתכם וערגתכם לארץ ישראל, אך מה יהיה עלי? מי יהיה משגיח על חלקת קברי, שהרי נטלתם שרביט זה מזקנתכם סָעְדָה אֶלְפָאסִי ששירתה אותי בקודש למעלה משמונים שנה. עמדו השניים ופרקו מטלטליהם, נפרדו מיקיריהם, נטשו את כפרם אֶלְגָּזִי ועברו להסתופף תחת קורת צלו של הצדיק. ריבון העולם לא העניק להם פרי בטן.

    את המתחם מקיפים  חדרי המגורים ובצלע הצפונית נמצא בית הכנסת ובו קברו של הצדיק רבי שלמה וקברה של לאלה סָאעְדָא אֶלפָאסִי אמו של חנניה.

    גם את מועדי ישראל הם חוגגים בחלקת הקבר ואינם מבלים במחיצתה של קהילת יהודי מראכש. ומעשה שהיה בערב פסח שהוזמנו לחגוג את החג בביתה של מזל בן סוסאן. משתם סדר ליל פסח, שעה שנטו השניים לישון, ראתה ימנה בחלומה אח חדרו של הצדיק כשהוא מואר באורות אדומים וכחולים וצדיק אחד ששק מלא דינרי כסף על כתפו עומד ומחלק צדקה לצדיקים שישבו סביב לקבר. הצדיק חולף על פניה של ימנה מפנה אליה את גבו ואינו מעניק לה מנדבתו. נתעוררה ימנה משנתה והעירה את חנניה וסיפרו לו את חלומה.

     עמד גם הוא וסיפר לְיָמְנָה שבחלומו חש מעין נמלול בשתי רגליו ונחשים ותולעים, רחמנא לצלן, מטפסים על גופו והוא מנסה להרחיקם מעליו, אך ללא הצלחה. עמדו שניהם ופירשו זה לזו את חלומם ועלו בלבם הרהורי חרטה על שנטשו את קברו של הצדיק ולא עשו עמו את סדר ליל הפסח. ב־א׳ של חול המועד נזדרזו ורכבו לקברו של הצדיק וביקשו ממנו מחילה והבטיחו שלא ינטשוהו לעולם.

  לימים, כשהייתי פוקד אח חלקת קברו של הצדיק הייתי שואל את ימנה, עד מתי תמשיכו לשבת כאן לבד בעמק האוריקה? מדוע לא תעלו לארץ-ישראל? וימנה הייתה מפנה אלי את פניה המאירות ואומרת: ״עוד לא נכתב לנו ואין מי שיישאר עם הצדיק.״ בביקורי האחרון בחלקת קברו של הצדיק שאלה אותי ימנה שאלות רבות על ארץ ישראל ומנימת קולה הבנתי שגמלה בלבה החלטה לעלות לארץ ישראל. ״ומה יהיה על הצדיק?׳׳ שאלתי. השפילה עיניה הטובות ואמרה, ״הצדיק הוא צדיק גדול והגיעה השעה שידאג לעצמו

    באוריקה ביקרתי עשרות פעמים ובחודש אוקטובר 1999 לא ראיתי את גב' ימנה. שאלתי את מר חנניה היכן היא ואז אמר לי: "היא נפטרה באוגוסט 1999". חייב אני  לזוכרה לטובה כי בכל הפעמים הרבות שביקרתי במקום עם קבוצות ישראלים, תמיד קיבלה אותנו בסבר-פנים יפות ואף דאגה לכבדנו בכוס התה המרוקאי עם הנענע הגדל בגינתה שהיה בעל טעם מיוחד שבוודאי אתגעגע אליו. בביקורי בבית-העלמין בְּמָרָאקֶש הקפדתי לפקוד את קברה. יהי זכרה ברוך. מר חנניה למרות שאשתו נפטרה וקבורה בְּמָרָאקֶש, הוא ממשיך להתגורר בציון ולטפל בציון. לדבריו הקהילה לא מסייעת בידו והוא מתקיים מתרומות ואני חייב לציין של ישראלים

רבי שלמה בֶּלְחָנְש ההילולא ל"ג בעומר.

בעמק אוּרִיקָה, מעט לפני הפנייה לאוקאמידן (OUKAIMIDEN) וכשני קילומטרים מהכפר אָגְבָּאלוּ (AGHBALOU) נמצא מתחם קברו של רבי שלמה בן לְחֶנְס הבנוי סביב חצר מרובעת שיורדים אליה בדרגות על צלע ההר. בציון טיפלה אמו של חנניה כשמונים שנה ואלו חנניה ואשתו התגוררו בכפר אֶלְגָּזִי. סעדא אלפסי נפטרה ונקברה ליד הצדיק וחנניה וימנה אשתו ארזו מטלטליהם והתכוננו לעלות לארץ-ישראל כיתר אחיהם, הצדיק ניגלה להם בחלום ואמר להם: "יודע אני שעזה עליכם אהבתכם לעלות לארץ-ישראל, אך מה יהיה עלי?, מי יהיה המשגיח על חלקת קברי, הרי אמך סעדה שירתה אותי בקודש למעלה משמונים שנה?. עמדו חנניה וימנה אשתו, פירקו מטלטליהם ועברו לגור במתחם הצדיק באוריקה. את המקום לא עוזבים אפילו בחגים.

    בְּאוּרִיקָה ביקרתי עשרות פעמים ובחודש אוקטובר 1999 לא ראיתי את גב' ימנה. שאלתי את מר חנניה היכן היא ואז אמר לי: "היא נפטרה באוגוסט 1999". חייב אני  לזוכרה לטובה כי בכל הפעמים הרבות שביקרתי במקום עם קבוצות ישראלים, תמיד קיבלה אותנו בסבר-פנים יפות ואף דאגה לכבדנו בכוס התה המרוקאי עם הנענע הגדל בגינתה שהיה בעל טעם מיוחד שבוודאי אתגעגע אליו. בביקורי בבית-העלמין בְּמָרָאקֶש הקפדתי לפקוד את קברה. יהי זכרה ברוך. מר חנניה למרות שאשתו נפטרה וקבורה בְּמָרָאקֶש, הוא ממשיך להתגורר בציון ולטפל בציון. לדבריו הקהילה לא מסייעת בידו והוא מתקיים מתרומות ואני חייב לציין של ישראלים בעיקר.

    את המתחם מקיפים  חדרי המגורים מקיפים שלושה צדדים ובצלע הצפונית נמצא בית הכנסת ובו קברו של הצדיק רבי שלמה וקברה של לאלה סָאעְדָא אֶל-פָאסִי אמו של חנניה.

http://rickgold.home.mindspring.com/page20.html 

רבי שלמה  בֶּלְחַנְש נחשב לאחד מהצדיקים המפורסמים והנערצים מבין צדיקי וחכמי מרוקו בעיקר מאזור  הדרום. לפי אחת המסורות מוצאו של רבי שלמה בֶּלְחַנְש מא"י והגיע למרוקו בתקופה קדומה ושמו מופיע ברשימות דֶמְנָאת של שבעה רבנים שהגיעו למרוקו למטרת גיור. השניה אומרת שהגיע מא"י כשד"ר למטרת איסוף כספים לעניים ולבני ישיבות.

    תחנתו הראשונה הייתה מָרָאקֶש, אחת השמועות אומרת שרבי שלמה לא מצא שפה משותפת עם רבני המקום ולכן החליט לנדוד לישוב אחר.

                       קטע משיר שחובר לכבוד הצדיק

נודע בשערים שמו,

קדוש הוא מה נורא שמו ומה טעמו.

הוא רבנו שלמה, בלחנש נקרא שמו.

נורא ונשגב שמו אל עליון בתעצומות

זכות הרב שלמה בלחנש שמו

אוריקה נתקדשה, כי בה עלה בקדושה,

לגן-עדן הראשה, חבוש הוד ועטרה.

             סיפורים ממעשי-הנסים של הצדיק.

סיפור 1 – פריצת מים מהקבר.

מספר יהודי מקומי: "מה שאני מספר ראיתי במו-עיני, היינו הרבה אנשים בָּזְיָארָה (פקידת הציון), שרנו ורקדנו, ופתאום אחד המשתתפים קם ואמר: "החכם נמצא אתנו באמצע החדר"! ואז התחלנו לראות איך הקבורה של החכם מתמלאת מים כאילו ששפכו עליה דליים של מים. האנשים קראו קריאות שמחה, כל אחד לקח קצת מים ומרח על פניו. אחדים מהמשתתפים אמרו: זהו סימן שכל מי שנכח בציון הצדיק תפילתו התקבלה. למחרת עשינו חגיגה גדולה בגלל הנס שראינו במו עינינו.

    הרב ד"ר מרדכי דָאדוּן שליט"א מוסיף: "בשנת התשי"ד (1954) יחד עם ילדים יהודים אחרים היינו באחוזת הקבר של הצדיק במסגרת קייטנה. באחד הימים, ואני ניצב וקורא את הכתוב על המצבה של הצדיק, התחוללה התופעה הנ"ל מול עיני ממש! וצעקתי באופן ספונטני "הָא לְמָא!!" (הנה המים!),  אחת הנששים היהודיות ששכבה בפינת החדר קפצה ממקומה כדי לגעת במים שיצאו מול עיני ממש מאחת הפינות שעל המצבה. טבלתי גם אני את ידי במים (וכן האישה הנזכרת) והקול יצא החוצה. מיד התאספו הרבה יהודים כדי לזכות גם הם ולגעת במים שנבעו ממצבת הצדיק. זכר צדיק לברכה ולחיי-העולם –הבא ולתחיית-המתים                                                                         

למקור השם  בֶּלְחַנְש, הגירסאות השונות:

מסורות רבות הקשורות בצדיק עוסקות בנחשים. יש גם מסורות דומות מאוד המסופרות על צדיקים  אחרים.

    על רבי שלמה בֶּלְחַנְש נפוצות אגדות ומעשיות רבות ושונות הקשורות לצדיק סביב מוטיב "הנחש". להלן המקורות כפי שסופרו ע"י אנשים שונים.

  1. רבי שלמה צפה ברוח הקודש שעומד להחזיר נשמתו לבוראו וזה היה ביום ששי. הוא ביקש מתלמידיו שיכרו לו קבר, תלמידיו נעצבו אל לבם ולא יכלו למלא את בקשתו, הוא עמד על כך ואז אמרו: "יום ששי היום והשמש עומדת לשקוע: אמר להם אתפלל והשמש תשקע כאשר תסיימו את קבורתי". תלמידיו נשארו ליד קבורתו עד צאת השבת, וכאשר רצו לקחת אתם את הבהמה עליה רכב הרב, היא לא רצתה לזוז ממקומה והשאירוה, ערבי שעבר במקום  ניסה  לקחתה  ומבין אוזניה ראה דמות של נחש והוא נס על  נפשו.
  2. רבי נסים אֶלְבָּאז אומר שנקרא רבי שלמה בֶּלְחַנְש, מפני שראו נחש יוצא מקברו והוא ממשיך ומספר שזו הייתה תופעה שכיחה שהיו רואים נחש עולה מתוך קברו של הצדיק. הוא עצמו זוכר כשהיה קטן לקחו אותו לְזְיָארָא (לפקוד קבר הצדיק)
  3. רבי אהרן כהן באזור אֶלְמָטָל, לדבריו מתוך המדורה ששהייתה ליד קברו ראו נחש מזדקר עולה ועומד זקוף. גם ראו קולות מים הפורצים למעלה מהמקום ההוא
  4. גירסה נוספת אומרת: כל מי שהיה מתפלל ליד קברו ורואה נחש סימן שתפילתו התקבלה.
  5. מספר החכם השלם רבי מָסְעוּד ביטוֹן  שהיה על קברו של הרב הנ"ל  ושאל  את  השומר: " למה קראו לו בֶּלְחַנְש"? תשובתו:  "מפני שהיה לבוש עור של נחש".  
  6. נקרא  בְּלְחְנְש, יתכן שגָּבר על איזה נחש או מפלצת כלשהי שעשו שמות בתושבי-המקום ונקרא כך.
  7. רבי יסף דָנִינוֹ אומר: באזור היו הרבה נחשים ובזכותו של הרב לא ניזוקו יושביו. כמו  שאמרו חז"ל במסכת אבות: "עשרה נסים… ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים וכו' (תלמוד בבלי יומא כא/א)

    הקבר נמצא בתוך מבנה גדול ובו בית-כנסת, מקום להדלקת נרות ומספר חדרים לאלה הרוצים ללון בציון.

הכיתוב על המצבה

זאת קבורת הרב הגדול מעוז ומגדול

נודע בשערים ובכפרים

זקנים עם נערים, כולם יעידון יגידון

את כבוד גודלו ואת יקר ניסיו מהללו

משגב עתות בצרה איש חייל רב פעלים

אדונינו ורבינו כמוהר"ר

שלמה בלחנס

זצוק"ל זיע"א, צדיק ישר פעלו נסיו ונפלאותיו תמיד נגלו

נשמתו עולה למעלה לפני נורא צער וכל הולך אליו שחוח

ועל מצבת קבורתו משתטח שטוח מאד ואמץ כח

וכל מכאובין עיניים יאירו כשמש בצהרים

וזכות שוכני אדמה

לקדושים אשר בארץ המה תהיה מגדול

עז חיל וחומה לחברת חסד ואמת תמיד

ולכל המחזיקים בבנין המצבות

ה' איתם את הברכה והמרפא תעל ארוכה

חיים עד עולם ובכלל השמש הנאמן שמעון אביסדריס

נתייסדה בחודש אדר שנת העתירו בעדו

 

(הערה: התאריך המופיע על המצבה הוא תאריך הקמתה

ולא מועד פטירת הצדיק. ש"ט)

 

 אוריקה-שאול טנג'י-

Bousseti- Bouskila- Bourdeguise- Boukhobza- Boumendil- Boulakia

 

 

une-histoire-fe-familles

BOUKHOBZA

Nom patronymique d'origine arabe, formé de l'indice de partemité (a)bou et de "khobza", le pain, le père, le propriétaire du pain. Le nom est très ancien et porté déjà au temps du Talmud avec l’indice de filiation araméen Bar Lahma. Son équivalent en hébreu est Halahmy et c'est ainsi que certains membres de la famille arrivés en Israël ont hébraïsé leur nom. On rencontre le même nom sous une forme proche en Algérie: Elkhobz, Elkobz. Autres orthographes: Boucobsa, Bokobza. Au XXème siècle, nom particulièrement répandu en Tunisie (Tunis, Kairouan, Monastir, Gabès, Sfax, Moknine, Sousse, Djerba) et également porté en Algérie (Bône, Guelam, Alger) et en Lybie.

 

R, ITSHAK (1853-1930): Fils de rabbi Gabriel, surnommé en hébreu Abilehem, le père du pain. Célèbre rabbin né à Gabès en 1853 dans une famille de notables aisés. Etudiant brillant, son père l'envoya termi­ner ses études talmudiques dans la yéchiba de rabbi Abraham Hagège à Tunis. Après ses études supérieures, il s'installa comme commerçant tout en continuant à réserver des heures pour l'étude. En 1905, il répon­dit à la sollicitation de la communauté de Moknine de lui servir de guide spirituel. En 1911 il organisa un groupe de sa communauté qui se rendit en pèlerinage en Terre Sainte. En 1921, il fut nommé prési­dent du tribunal rabbinique de sa ville natale, Gabès. Il retsa à son poste quelques années avant de devenir en 1926 Grand rabbin de Tripoli en Lybie où il mourut en 1930. Il assuma ses fonctions avec une grande dignité et s'acquit l'estime de tous, Juifs comme non-juifs. On raconte que lors de sa visite à Tripoli, le roi d'Italie Victor Emmanuel II fut tellement impressionné par sa personnalité qu'il l'invita à Rome pour venir bénir le mariage de son fils et mit à sa disposition un yacht pour le voyage. Quand on lui demanda le cadeau qui lui ferait plaisir, il demanda simple­ment à voir les objets de culte ramenés à Rome après la destruction du Temple de Jérusalem par Titus. Son souhait fut exaucé et il fut sans doute le premier Juif autorisé à admirer ces trésors cachés dans les caves du Vatican. Poète et kabbaliste, il est l'auteur de deux livres qui ont été publiés de son vivant, "Bet Halahmy" et "Leb yamim".

 

HA Y : Cheikh de la communauté de Kairouan dans les années vingt.

 

  1. DAVID (1860-1956): Grand Rabbin de Sousse de 1937 à sa mort.

 

BIANO: Peintre juif né à Tunis. Il fut une des innocentes victime d'un des derniers attentats terroristes dans une me de la Hara de Tunis en Octobre 1955, dans le cadre de la campagne lancée par les nationalistes pour contraindres la France à accorder à leur pays son indépendance. Cet assassinat de sang froid causa une grande émotion dans la communauté juive et accentua le mouvement d'exode qui précéda l'indépen­dance.

 

IGAL HALAMIT: Administrateur et guide touristique israélien né à Tunis. Ancien directeur de la section francophone du Département de l'Organisation Sioniste Mondiale dans les années 80. Il représenta à deux reprises le Département auprès des Fédérations Sionistes d'Italie et de France.

 

DR LUCIEN: Médecin à Paris. Président du bureau exécutif de l'Association des Amis de l'Université Hébraïque de Jérusalem en France.

 

CHOCHANA: Femme de lettres française d'origine tunisienne. Elle a publié son pre­mier roman autobiographique, "Un été à Jérusalem", à Paris en 1986, suivi en 1989 du roman "Le cri", en 1990, "Les herbes amères", et en 1996 "Pour l'amour du père".

 

NINA: Femme de lettres française d'origine tunisienne, auteur de "Miracle à Noël", (Paris, 1985).

 

BOULAKIA

Nom patronymique d'origine arabe, ethnique de Boulak, un des faubourgs du Caire, en Egypte. Autre forme: Aboulakia. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Tunisie (Tunis) et en Algérie (Constantine).

 

DR GASTON: Médecin et militant sioniste à Tunis, il fut dans les années cinquante membre de l'Exécutif de la Fédération Sioniste de Tunisie.

 

BOUMENDIL

Nom patronymique d'origine arabe qui a pour sens textuel l'homme au foulard. Le foulard bleu à pois noirs enroulé autour de la tête était jusqu’à la colonisation le signe distinctif des Juif autochtones de l'intérieur au Maroc et en Algérie. Autre explication proche tenant compte du fait que ce patronyme était encore plus courant chez les Musulmans que chez les Juifs: marchand ou fabricant de foulards et par extension marchand de tissus. En restant toujours dans le domaine du textile rappelons qu’en espagnol mandil signifie tablier. Mais il semble bien que dans les communautés juives ce patronyme doive sa popularité à l'origine hébraïque qu'on lui attribue comme diminutif (d’origine italienne) du prénom masculin Ménahem, le consolateur. Effectivement en Yidich Mandel et son diminutif affecteueux Mendélé, sont l'équivalent de Ménahem et sous cette forme, ce prénom était très répandu dans les communautés achkénazes (voir Mendélé Mocher Séfarim (1835-1917), écrivain, peintre des ghettos d'Europe Orientale). Autres formes: Mendil, Mandel. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté essentiellement en Algérie (Tlemcen, Oran, Blida, Oued Feddou, Alger) et au Maroc (Casablanca, vallée du Drâa).

 

  1. NEHEMIA: Célèbre rabbin kabbaliste de la vallée du Drâa, dans le sud du Maroc au XVIIIème siècle. Les vertus curatives magiques de ses talismans étaient connues non seulement dans tout le Maroc, mais même également dans les communautés juives d'Europe Orientale.

 

ROSINE: Femme de lettres française devenue célèbre sous son nom de plume exotique d'Elissa Rhaïs. Née à Blida en 1878, morte à Paris en 1940. Femme de caractère, presque analaphabète, mais exceptionnellement douée pour les rela­tions publiques, elle se servit du talent d'un jeune parent pour éditer sous le nom de plume d'Elissa Rhaïs, présentée comme l'ancienne concubine d'un grand cheikh arabe, une série de romans exotiques basés sur le folklore arabe de l'Afrique du Nord qui lui valurent une immense célébrité: "Saïda la marocaine " (Paris, 1911); " Les Juifs ou la fille d'Elazar " (Paris, 1921) ; "La fille du pacha" ( 1924); "La fille du douar" ( 1926), "L'Andalouse " (1926); "Le mariage de Harifa" (1927 ); "Par la voix de la musique" (1928); "Le sein blanc" (1928); "La convertie" (1930). On avait même parlé d'elle pour le Prix Goncourt lorsque la supercherie fut découverte. Plusieurs livres et un film de télévision ont été consacrés à sa vie exceptionnelle.

 

BOURDEGUISE

Nom patronymique d’origine portugaise, altération phonétique arabe de Portuguez, ethnique du Portugal, le Portugais, à rapprocher des autres patronymes ayant la même origine: Portugal, Portugali. Très anciennement installés au Portugal, les Juifs avaient vu leur nombre se multiplier plusieurs fois après l'expulsion d'Espagne en 1492. Moyennnat le paiement de fortes sommes, le roi du Portugal Joa II avait autorisé près de 100.000 réfugiés d'Espagne à transiter ou à s'installer dans son pays où ils furent d'abord bien accueillis. Son successeur qu'animaient également de bons sentiments envers les Juifs, changea totalement de politique en épousant en 1496 la fille d'Isabelle et Ferdinand d'Espagne qui posa comme condition l'expulsion des Juifs du Portugal. Il décréta donc l'année suivante l'expulsion des Juifs de son pays, mais comme leur départ risquait de ruiner l'économie du pays – ils représentaient plus de 10% de la population totale – il fit tout pour empêcher dans la pratique leur départ, en exigeant par exemple que les partants laissent à l'Eglise leurs enfants de moins de 14 ans. Quant à ceux qui malgré tout étaient prêts à partir – dans les 20.000 – il leur fut ordonné de se rassembler au port de Lisbonne. Le dernier jour pour le départ, on leur annonça qu'il n'y avait pas de bâteau et qu'ils étaient tous baptisés. De cette fausse expulsion peu de Juifs profitèrent et c'est sans doute en raison de leur rareté que leur fut accolé ce patronyme en se rendant principalement dans l’empire ottoman. Il fut sans doute également donné aux Marranes qui au siècle suivant réussirent à quitter le Portugal pour revenir ouvertement au judaïsme au Maghreb. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Algérie (Constantine, Tébessa).

 

 

BOUSKILA

Nom patronymique d'origine arabe, altération phonétique de Bou Shkila, composé de l'indice de paternité Bou, et du substantif "Shkila" qui désigne le signe distinctif imposé aux Juifs du Maghreb par le souverain Almohade Al-Mansour en l'an 1198. David Corcos précise "qu'on a supposé que ce signe distinctif était une "forme", une figure analogue à la rouelle imposée aux Juifs d'Europe". En France au Moyen Age, ce signe distinctif était une pièce d'étoffe rouge sur blanc. Par extension, l'homme au signe distinctif quel qu’il soit, l'homme à la particularité physique, au signe particulier. Autres formes: Bouchkila, Bouskela Au XXème siècle, nom peu répandu, porté en Algérie (Alger, Sidi Mabrouk, Constantine, Bône, Oran) et au Maroc (Rabat, Salé, Marrakech, Haut Atlas, Casablanca).

R, DAVID: Rabbin de la communauté tombe était devenue après sa mort au début du siècle un lieu de pèlerinage local.

MARCEL: Président de la communauté de Sidi Mabrouk, en Algérie au milieu des années cinquante.

  1. YAACOB (1920-1988): Fils de rabbi Shimon. Descendant d'une lignée de rabbins, né à Taznaght dans le sud du Maroc. Après des études talmudiques à Marrakech, dans la Yéchiba de rabbi Yaacob Dahan, il s'installa à Casablanca et se lança avec succès dans le commerce tout en ne négligeant pas les études sacrées. Il fut un des dirigeants de l'oeuvre de diffusion de l’étude de la Torah, Otsar Hatorah, fondée par des philanthropes juifs syriens de New York et qui joua un grand rôle dans l'enseignement religieux au Maroc après la seconde guerre mondiale et jusqu'à nos jours. Mort à Jérusalem en 1988 (voir Raphaël Abou).
  2. YEHIEL: Rabbin-enseignant et militant sioniste à Casablanca. Un des promotuers de l'étude de l'hébreu moderne dans le cadre de l'association "Maghen David". Il fut pendant de nombreuses années le rédacteur de la lettre hébdoma- daire d'informations sur le monde juive, diffusée dans toutes les synagogues du Maroc et éditée par la direction du KKL à Casablanca. En 1944, il publia à Casa­blanca un recueil de contes édifiants sur la vie des saints, en judéo-arabe: "Sefer toldot Ramba vée Rasbi". Monté en Israël après la création de l'Etat, il s'installa à Beer Chéba.

DAVID; Administrateur et homme politique israélien originaire du Maroc. Maire de la petite ville de développement de Sdérot dans le nord du Neguev, poste auquel il succéda à Amir Perez élu à la Knesset en 1984.

BOUSSETI

Nom patronymique d'origine arabe, formé de l'indice de parenté Bou, le père de, et du substantif Setti qui signifie, madame et qui est un prénom féminin autrefois très répandu dans la communauté juive de Fès. Le nom est très anciennement attesté au Maroc, porté par les Tochabim, les anciens habitants du pays qui se donnaient ce titre pour se distinguer des Mégourachim, les expulsés d'Espagne. Autre possibilité, dérivé du chiffre six, setta en arabe dialectal. Ce patronyme est essentiellement porté de nos jours par les Musulmans, sous la forme de Bouceta. Au XXème siècle, nom très rare, sinon disparu dans les communautés juives.

  1. NATHAN: Un des plus véhéments défenseurs des Tochabim de Fès dans leur célèbre controverse avec les expulsés d'Espagne dans les années 1520 au sujet de la règle de l’abattage rituel, la "Néfiha" (insuflation du poumon). Utilisée pour vérifier la cacherout par les Mégourachim, elle était considérée par une abomination par les Tochabim. Quand ces derniers, abandonnant leur tradition se mirent à manger la viande abattue selon cette règle par les Mégourachim, leurs rabbins et parmi eux rabbi Nathan, décrétèrent l'excommunication de tout celui des leurs qui achèterait la viande chez les bouchers des Mégourachim. Dans une autre amère controverse, il prit nettement le parti des rabbins niant l'appartenance au judaïsme des Marranes revenus à la religion de leurs pères après s'être convertis de façade, ce qui devait lui attirer les foudres de rabbi Sémah Duran d'Alger qui lui reprocha de porter ainsi atteinte à l'honneur d'hommes aussi héroïques qui ont tant souffert pour leur foi pratiquée en secret. Dans les deux controverses l'Histoire devait lui donner tort.
  2. HAYIM: Rabbin juge à Marrakech, fin du XVLIIème, début du XIXème siècle.

Bousseti- Bouskila- Bourdeguise- Boukhobza- Boumendil- Boulakia

הראשונים לציון, אברהם אלמליח- הרב אליה מפירארה

אברהם אלמליח

הרב אליה מפירארה רבה הראשי של ירושלים אחרי הרמב"ן

רבה הראשי הראשון של ירושלים, אחרי הרמב״ן, היה ר׳ אליהו מפירארה[פרארה (איטלקית: Ferrara) היא עיר בצפון איטליה ובירת הנפה הנושאת את שמה.] יליד איטליה שעלה לארץ ישראל בשנת ה׳ אלפים קצ״ה (1435) בלוית בנו יעקב ונכדו מנחם.

יעקב טבע בסערה שנתחוללה בים בדרכם לא״י, ובן זקוניו מנחם מת עליו במצרים,ורק הוא לבדו ניצל.

הוא הגיע לירושלים ביום כ״ו באייר הקצ״ה (1435) ובבואו אליה ביקשו ממנו נכבדי הקהל ללמד לעם בבית־הכנסת פרק במשנה תורה להרמב״ם וגם הלכה בבית המדרש, ואח״כ בחרוהו לדיין ולראש מתא וראש מתיבתא.

בימיו פרצה מגפה בסוריה, בא״י ובמצרים והפילה חללים רבים, וביניהם כתשעים יהודים רבנים סוחרים ובעלי־בתים. הוא הושיט עזרה רבה לסובלים, ופעולותיו למען קהלתו צויינו בהוקרה ע״י בני דורו, כותבי תולדותיו מספרים: ״עדת ה׳ שנשארה בלי רועה מהרה לבקש את הרב אליהו מפירארה כי ישים משרת הרבנות על שכמו, ובראותו כי אין איש הראוי ומוכשר לאיצטלה זו, נאות לבקשתה, ואת תעודתו מלא באמת ובתמים. הוא הורה דת ודין ליושבי העיר, וגם לתושבי הארצות הסמוכות אשר פנו אליו. בוקר וערב היה נותן שעורים בהלכה בבית־הכנסת ובבית המדרש״.

מירושלים שלח הרבה מכתבים לבני משפחתו ולאישים שונים בהם הוא מתאר את יפי הארץ, טבעה ומצב היהודים בה.

״האנשים מתפרנסים במקום הזה (ירושלים) במלאכת הנגרים, קצת בדרך הסחורה לישב ולמכור, וקצתם בדרך המלאכה ובמלאכת הבשמות ודברים אחרים נאותים למלאכה, רק לישב ולמכור; אין צריך לומר במלאכת הרפואה שכלם חמורים, עוד מתעסקים רבים מהם במלאכת הצדפות ובמלאכת הרצענים וקצתם משתדלים במלאכת המשי, האנשים לקנות ולמכור, והנשים בעצם המלאכה. היהודים יושבים למלאכתם אצל הישמעאלים ואינם מקנאים ולא מקנטרים כאשר ראיתי במקומות אחרים… ״.

באגרתו זו מספר הרב אליהו מפירארה גם פרטים ששמע מאיש אחד על יהודי חבש (הפלשים), מנהגיהם ודרכי חייהם, ועל יהודי בצרה, ואור־כשדים ו״הכבשן שהפילו בו אברהם אבינו״ ועל ״המלך האדיר שיש ליהודים בארץ הודו״, ועל האומות הכופרות בכל הדתות ״ואינם הורגים נפש חיה לאכלה ועיקר עבודתם לשמש, לירח ולכוכבים״, ועל דבר בני משה באי קרוב לנהר שבתיון ונגדם שבט מנשה, מעבר לנהר שבתיון ח ונפתלי גד ואשר, יששכר במדינה לבדם, ודבר אין להם עם אדם ומופלגים בתורה וס­ביבתם עובדי־אש, ולשונם עברי וערבי ופרסי; שמעון בקצה הדרום וגם הם מולכים לעצמם, זבולון וראובן על נהר פרת אלה מפה ואלה מפה, ויש להם משנה ותלמוד ולשונם עברי ופרסי! אפרים דרומיים לבבל, גבורים אנשי מלחמה ומתפרנסים מהשלל, לשונם עברי, וכו' וכו'.

אחת מאיגרותיו נדפסה ב״קול מבשר״ לר״י עקריש בקושטא בשנת של״ז והובאה ב״דברי חכמים״ לר׳ אליעזר אשכנזי מיץ, תר״ט, ותורגמה אח״ב ע״י אליקים כרמולי ונדפסה בשם ״אהבת ציון״ ב־ itinéraire שלו.

הראשונים לציון, אברהם אלמליח הרב אליה מפירארה

משה עובדיה-אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה

משה עובדיה

אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה במאה ה־ 20  ותרומתו לחקר יהודיה

מבוא

ר' יוסף אלמאליח  (1921-1852) הגיע מרבאט לירושלים בשנת 1885 בהיותו בן שלוש שנים 1. הוא שימש שד"ר ואחד ממנהיגי העדה המערבית־מוגרבית וממעצביה בירושלים. 2 במאמר אבדוק את מפגשי בנו אברהם )להלן, אלמאליח( עם קהילות יהודי סוריה, שכללו פעילות ציבורית וספרותית. בשנים תשס"ז ותשע"ב השתתפתי בכנס שעסק ביהודי סוריה ולבנון ובכמה כנסים שבהם נהניתי מהרצאות העוסקות ביהדות סוריה, ותהיתי כיצד באה לידי ביטוי תרומתו של אלמאליח ליהודי סוריה? חלק מהחוקרים השיבו לי שתרומתו הייתה מעטה, דבר שנראה תמוה בעיניי, שכן ממחקריי בעשור וחצי האחרון על אודות היהודים המערביים, עולה תמונה אחרת. במחקריי שזורה חלק מהביוגרפיה של אלמאליח ששימש איש ציבור מובהק בתקופת היישוב בא"י ובקהילות היהודיות במזרח, ביניהן הקהילה היהודית בדמשק; ומ־ 1929 עד פטירתו ב־ 1967 שימש נשיא עדת המערביים. ועל כן אבחן במאמר את תרומתו הציבורית־קהילתית ליהודי סוריה, אבדוק מה הייתה תרומתו הספרותית לדיון ביהדות סוריה ואם מאמריו על אודותם עדיין מעשירים את חוקרי יהדות סוריה ביחס להבנת תהליכים חברתיים, כלכליים ופוליטיים שהתרחשו בקהילה יהודית עתיקת יומין זו. המאמר יתרום לחקר הביוגרפיה של אלמאליח המייצג יהודים משכילים ספרדים־מוגרבים ירושלמיים מהיישוב ותרומתם לקהילות יהודי התפוצות בתחום הציבורי־לאומי והספרותי, וכך יוסיף וישלים נדבך מחקרי בביוגרפיה של אלמאליח.

הערות המחבר: איש ציבור וסופר היה אברהם אלמאליח, דמותו ופועלו שזורים במחקר אודות היישוב, מדינת ישראל והיהודים בתפוצות. אולם עדיין דמותו ומפעלו ראויים למחקר מדעי. בקרב חוקרים ותיקים וצעירים ישנו עניין רב בפועלו ולאחרונה אף התקיים כנס באוניברסיטת תל אביב ב־ 9.11.15 (, העוסק באלמאליח ובני דמותו. יש לציין שהוא היה אחת הדמויות המרכזיות שבהן עסק הכנס; ראו אודותיו: משה דוד גאון, יצחק רפאל מלכו )עורכים(, מנחה לאברהם, ועד היובל, ירושלים תשי"ט, משה דוד גאון, יהודי המזרח בארץ ישראל, עזריאל, ירושלים תרפ"ח-תרצ"ח, 77-73 ; חיים זאב הירשברג )עורך(, זכור לאברהם קובץ מאמרים לזכר ר' אברהם אלמאליח נ"ע, ועד עדת המערבים, ירושלים, Moses Amzalak, 'Une amitie, loyale ;11-5 et fraternelleאברהם חיים, "אברהם אלמאליח )ירושלים 1885 – ירושלים 1967 (", בתוך: זאב צחור )עורך( העלייה השנייה, אישים, יד יצחק בן צבי, ירושלים תשנ"ח, 22-21 ; יצחק בצלאל, נולדתם ציונים הספרדים בארץ־ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'מאנית, מכון בן צבי, ירושלים תשס"ח, 250 , 394-392 ; ריאיון עם מר יחזקאל גבאי )נכדו של אברהם אלמאליח(, 24.01.07 , ירושלים.

תולדות חייו

אלמאליח נולד בירושלים ב־ 1885 ונפטר בעיר הולדתו ב־ 1967  הוא למד בבתי הספר המסורתיים בעיר "דורש ציון" וישיבת "תפארת ירושלים". הוא למד בחברת כל ישראל חברים ושילב בלימודי הקודש לימודי חול שכללו שפות, מדעים ויהדות בהשפעת מנהיגי ההשכלה העברית בא"י.

להלן דבריו ביחס ללימודיו בבית ספר כי"ח: "אחרי שגמרתי את הישיבה בא מיפנה חדש בחיי בהשפעת נושאי דגל ההשכלה בימים ההם, אליעזר בן־יהודה, דוד ילין, יוסף ברן מיוחס, פרס, זוטא, וילקוני'ץ, אפשטיין, וכו' וכו'. אז נכנסתי לבית הספר של "חברת כל ישראל חברים", שגמרתי אותו בהצטיינות".  אלמאליח המשיך לרכוש את השכלתו במכללה הדומינקנית בירושלים  St. Etienne College  בלימודי תנ"ך וארכיאולוגיה  Ecole biblique et archéologique francaise\ וכך הוסיף להתפתחותו האישית ברכישת השכלה כללית במוסד אירופי. במוסדות אלה השפה המדוברת הייתה צרפתית וכך עשה אלמאליח את צעדיו הראשונים בקניית השפה והתרבות הצרפתית, תרבות שאימץ במהלך חייו, ובשנת 1946 אף קיבל את אות אביר לגיון הכבוד מממשלת צרפת כאות הערכה על תרומתו לתרבות צרפת. בין השנים 1911-1902 לימד בבית הספר כי"ח עברית וצרפתית. ב־ 1910 הגיע לא"י החכם באשי של האימפריה העות'מאנית הרב חיים נחום ) 1960-1873אלמאליח שימש מזכירו האישי במהלך מסעו לקהילות היהודיות בסוריה ובלבנון. בהגיעם לקושטא־איסטנבול, ראשי הקהילה ביקשו מאלמאליח לנהל את בית הספר בפרבר גאלאטה, שם שהה כשנה ושם בא במגע עם פעילים ציוניים.

חמיו ר' יעקב דאנון  1855 – 1929  , התמנה ב־ 1911 לחכם באשי בדמשק, בהוראתו עבר אלמאליח לשמש מזכיר הקהילה היהודית ומנהל בתי הספר בדמשק. בשנת 1914  ניהל את בנק אפ"ק בעזה. ב־  1916 ניהל את בית הספר תחכמוני ביפו במשך תקופה קצרה. באותה שנה, כאשר מלחמת העולם הראשונה בעיצומה, נאסר אלמאליח בדמשק עם פעילי ציבור נוספים ונדון למוות. למזלו מסמכי ההוצאה להורג היו בירושלים והעות'מאנים לא ידעו על מה לשפוט אותו. במקביל נכבשה א"י בידי הבריטים והמסמכים לא הגיעו לדמשק וכך ניצל אלמאליח מגזר הדין. בנרטיב ההיסטורי של משפחת אלמאליח מסופר שהרב דאנון הציל את חתנו מחבל התלייה. אלמאליח שהה בדמשק עד שהגיעו הבריטים ואז שוחרר לא"י.

הערת המחבר: ריאיון עם מר גבאי יחזקאל  לדבריו, סבתו שמחה אלמאליח לבית דאנון סיפרה שאביה הרב יעקב דאנון הציל את אישהּ, מחבל התלייה. לאמת דבריו ראו גם: ירון הראל שהביא מקור אחר: ירון הראל, "מחורבן יפו נבנתה דמשק, המפגש בין גולי ארץ־ישראל לקהילת דמשק ותוצאותיו", ציון סא, ב )תשנ"ו(, 196 , הערת שוליים מס' 76 .

ועד הצירים ביקש ממנו לנהל את בית הספר בדמשק, אולם הוא החליט לחזור לארץ. לאחר שובו עסק בפעילות ציבורית ענפה עד יום פטירתו. בפעילותו בלט בתפקידים שונים במוסדות ובארגונים האלה: ועד העיר ליהודי ירושלים, אספת הנבחרים והנהלת הוועד הלאומי ליהודי א"י, עיריית ירושלים, הכנסת הראשונה  )שהוא היה חבר בה(, הסתדרות הספרדים, התאחדות הספרדים העולמית, הברית העברית העולמית, ועד החינוך העליון, ועדת השמות הממשלתית, מסדר בני ברית וועד העדה המערבית בירושלים )שהוא היה נשיאו(.  לצד אלו עסק במחקרים מדעיים בהיסטוריוגרפיה של יהדות המזרח בא"י ובתפוצות וביישוב היהודי בא"י. בנוסף לכך ערך ופרסם מאמרים רבים בעיתונות התקופה. הוא נודע גם במומחיותו בתחום הבלשנות שבא לידי ביטוי בתרגום ספרים מצרפתית לעברית וחיבור מילונים לשפות העברית, הערבית והצרפתית.

מהאמור לעיל אנו למדים על דמות ציבורית רבת גוונים שפעלה בתקופה רבת תמורות בעולם היהודי ובמרחב הארץ ישראלי סורי, על רקע מעבר משלטון עות'מאני לשלטון צרפתי ובריטי לאחר מלחמת העולם הראשונה, הקמת מדינת ישראל ושני עשורים ראשונים במדינה.

משה עובדיה

אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה במאה ה־ 20  ותרומתו לחקר יהודיה

 

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום-הרב משה אסולין שמיר

אור-החיים-הקדוש

 

"ראה" = ר– בותי אלול ה– גיע {פרשת ראה תחול השבת, ור"ח אלול יחול בימים א+ב}.

"ראה" =  מראה {דרכה נוכל לראות ולבקר את חטאינו לקראת ר"ה}.

"היום" = "היום הרת עולם" {רומז ליום הדין בראש השנה}.

"היום" כל יום הוא יום חדש, בו נוכל לפתוח דף חדש.

 

א-ל-ו-ל = "אני לדודי – ודודי לי" (שיר השירים ו ג).

הפס' מבטא את ההדדיות בין הקב"ה = "דודי", ליהודי = "אני".

כאשר "אני" בוחר בדרכו של "דודי" – "אני לדודי",

גם "דודי" יבחר בי – "ודודי לי". כעין מגנט בין ה' לעמ"י.

 

"ברכה {או} וקללה".

הברכה או הקללה אותה גוזר הקב"ה בר"ה על כל אחד,

תלויה בהכנתנו ותשובתנו לקב"ה – במשך חודש אלול.

 

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום – ברכה וקללה.

את הברכה אשר תשמעו אל מצות יהוה…

והקללה אם לא תשמעו" (דב' יא כו).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

 

פרשת "ראה" וראש חודש אלול.

 

"ראה" – שני הפסוקים הראשונים של הפרשה, מקפלים בתוכם את סוד הבחירה החופשית בה ניצב כל אחד מאתנו מידי יום ביומו, דבר הרמוז בפס': "ראה אנוכי נותן לפניכם היום – ברכה וקללה".

השימוש בביטוי "נותן היום" בזמן הווה, רומז לבחירה היום יומית בין קבלת ברכה או חלילה קללה – שהן תוצאה של בחירת האדם בין עשיית הטוב, לעשיית הרע כדברי הגאון מווילנא רבנו הגר"א.

במדרש (דב' רבה ד, ג) לפרשה נאמר: "אמר רבי אלעזר: משעה שאמר הקב"ה הדבר הזה בסיני {ראה אנוכי}, אותה שעה {נאמר} – 'מפי עליון לא תצא הרעות והטוב' (איכה ג, לח). אלא מאליה הרעה באה על עושה הרעה, והטובה באה על עושה הטובה".

מהאמור לעיל עולה: הטוב והרע,

 הם תוצאה של מעשה האדם באשר הוא.

 

"ראה" הפרשה נקראת בבתי הכנסת בשבת מברכים שלפני ר"ח אלול, או בשבת עצמה, דבר אותו רמז לנו משה רבנו, וכך התורה פונה לכל אחד מאתנו: ר-א-ה = ראה אלול הגיע. תדע לך שהתנהגותך בחודש אלול, תקבע מה יגזר עליך בראש השנה הנקרא "היום", בבחינת "יום תרועה יהיה לכם" (במ' כט א) ברכה או קללה.

 

המילה "היום", היא מוטיב מנחה בספר דברים, בו מופיעה 74 פעמים. משה רבנו רומז לכל אחד מאתנו, שכל יום ויום, הוא יום חדש בו נוכל לפתוח דף חדש ודרך חדשה בעבודת ה' (הרב אייל ורד).

 

הקב"ה נותן לנו חודש הכנה בו נוכל לתקן את מעשינו, חודש בו הקב"ה קרוב אלינו יותר. "חודש בו הקב"ה נמצא בשדה" כדברי בעל התניא על פי הפס': "דרשו יהוה בהימצאו" – קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיה נה, ו).

על הפס' הנ"ל אומר רבי שמואל בר נחמני: "משל למה הדבר דומה, למלך שהיה גר בעיר, והיו אנשי העיר מכעיסים אותו. כעס המלך ויצא מהעיר למרחק עשרה מיילים, ונשאר שם. היה שם פיקח אחד שאמר לבני העיר: שוטים אתם, כל זמן שהמלך היה בעירכם לא ביקשתם סליחה ממנו, עכשיו לפני שהוא יתרחק מהעיר, לכו ועשו עמו שלום. לכן כתוב "דרשו יהוה בהימצאו – קראוהו בהיותו קרוב".

 

הרמב"ם עמוד ההלכה, הולך אף הוא בעקבות מדרשי חז"ל, ואומר כך: "אעפ"י שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים היא יפה ביותר, ומתקבלת היא מיד, שנאמר: 'דרשו יהוה בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב" (הלכות תשובה פ"ב, ה"ו).

 

הרוצה להיחתם לברכה בראש השנה, ישתדל לקיים מצוות ה' כל השנה,

  ובפרט בחודש אלול, כהכנה ליום הדין בראש השנה.

ועוד יותר, בעשרת ימי תשובה ויום הכיפורים –

יום הסליחה והכפרה, לשבים בתשובה מאהבה.

 

 

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום" (דב' יא כו).

"שבא להבחירם {שיבחרו} בעולם העליון,

ולהמעיט כל טובות העולם הזה" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

א. מדוע השתמשה התורה בביטוי "ראה" = ראיה, על דברים שלא רואים אותם? היה ראוי יותר להשתמש בביטוי במשמעות  שמיעה כמו "שמע".

ב. מדוע השתמשה התורה בלשון יחיד: "אנוכי", כאשר בהמשך השתמשה בלשון רבים "לפניכם"?                                  ג.   מדוע התורה השתמשה במילת הקישור "את"  בהקשר לברכה – "את הברכה אשר תשמעו", ואילו לגבי הקללה בביטוי "אם" – לא תשמעו"?

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את הקושיות הנ"ל כך: "שבא להבחירם {שיבחרו} בעולם העליון ולהמעיט כל טובות העולם הזה, וכדי שיתאמתו אצלם הדברים, צריך שהמוכיח יהיו בו שני עניינים:

א. שיכיר הכרה חושית בטוב העליון. {עולם הבא}.

ב. שהשיג {בעצמו} השגת טוב העולם הזה וקנייניו. כי אם המוכיח יהיה משולל מקנייני העולם הזה, לא יאמנו דבריו למשיגי טובת העולם הזה. כי יאמרו, אין אומרים למי שלא ראה, יבוא ויגיד שאם היה טועם".

 

פירוש דבריו הקדושים: משה רבינו אומר לכל אחד מאתנו:

"ראה אנוכי" – תסתכל עלי ותלמד ממני. אני שזכיתי לגדולה בשני העולמות: מצד אחד, בעולם הזה הייתי מלך, עשיר וחכם: כידוע, "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור, עשיר, חכם, ועניו, וכולם אצל משה רבינו כדברי הגמרא (נדרים לח' ע"א. שבת צב' ע"א). בנוסף להיותו מנהיג עם ישראל, הוא גם התעשר מפסולת לוחות הברית שהיו עשויות מסנפירינון כדברי ה': "פסול לך… את פסולת הלוחות תיקח לך".

 

כמו כן, משה טעם מחיי העולם הבא כאשר הוא עלה השמימה כדי לקבל את התורה, כדברי הזהר לפסוק: "ויפה דודי – אף נעים" (שיר השירים א' טז'). זהו משה שטעם מנועם ה'" (זהר חלק ב' רנ"ד).

פירוש אחר: אומר לנו משה רבינו: תלמדו ממני איך כל אחד מכם יוכל להתעלות בעבודת ה' כמוני – כמשה רבינו, בכך שידמה אלי בעבודת ה', היות ונשמתו של משה רבנו מתנוססת אצל לומדי התורה בכל הדורות ככתוב: והתפשטותי דמשה בכל דרא ודרא" (זהר ר"ע רע"ג).

 

 

"היום – ברכה או קללה".

 

עם מידת הזריזות –  יוכל האדם לקנות את חיי העולם הזה והעולם הבא,

ועם העצלות – יוכל להפסידם (רבנו בחיי).

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהביטוי "היום – ברכה וקללה", נראה כביכול כמיותר, היות ובהמשך ישנה הרחבה של הבחירה בין ברכה לקללה.

בכל ברכה יש גם קללה. לרשעים בעולם הזה יש מעט ברכה בעולם הזה, וקללה בעולם הבא. לצדיקים, מעט קללה בעולם הזה, ועולם שכולו טוב לעולם הבא.

משל לאדם שהגיע לפרשת דרכים ולפניו שני שבילים: שביל אחד שתחילתו מישור, וסופו קוצים = סמל לרשעים הנהנים הנאות רגעיות בעולם הזה הדומות למישור, כאשר בעולם הבא, יפתחו בפניהם שערי גהינום הלוהטים.

השביל השני שתחילתו קוצים וסופו מישור, סמל לצדיקים המוכנים לעמול בעולם הזה הדומה לקוצים, כדי לזכות בעולם הבא שכל כולו מישור.

 

רבנו בחיי אומר במבוא לפרשת 'ראה': מידת העצלות היא אם חטאת בעבודת ה'. "יש עצל בביתו, יש עצל בגופו, יש עצל בנפשו – מתעצל בתיקון מידותיו, בבחינת "מחורף – עצל לא יחרוש, ושאל בקציר – ואין" (משלי כ, ד). החקלאי שמתעצל לחרוש בחורף, לא יהיה לו מה לקצור בקיץ. כנ"ל אצלנו: 'הטורח בע"ש, יאכל בשבת' (שבת יט א)



 

"בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דברים יד' א').

או"כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם"? (ויקרא כה, נה).

 

חשיבות מידת הפרגון כלפי כל יהודי,

 מידתו של רבי מאיר בעל הנס.

 

 

התורה בפרשתנו מכנה את עם ישראל בתואר "בנים" – "בנים אתם ליהוה אלהיכם", ואילו בספר ויקרא מכונים בתואר "עבדים" – "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה).

 

"עבדים עבדי הם". רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הכפילות: 'עבדים עבדי' – "מעיקרם, קדושים מבטן ומהיריון בשורש נשמתם". החיבור בינינו לה' – מהותי.

 

הגמרא במסכת (קידושין לו ע"א. ספרי דב' ראה צו) מביאה את המחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה. האם עם ישראל נקראים בנים או עבדים של הקב"ה?

רבי יהודה אומר: בשעה שבני ישראל הולכים בדרך התורה והמצוות, הם נקראים בנים, ואילו כאשר נוהגים אחרת, קרואים עבדים. פתרון הנראה הגיוני לאור הסתירה בפסוקים.

 

ה"משך חכמה": דיוקו של רבי יהודה נובע מהסמיכות לפסוק הקודם: "כי תשמע בקול ה' אלהיך, לשמור את כל מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום לעשות הישר בעיני יהוה אלהיך". כלומר, ניקרא "בנים" במידה ונשמור מצוות ה'.

 

רבי מאיר בעל הנס סובר: "בין כך ובין כך בנים אתם". בנים אתם ליהוה אלהיכם" . הגמרא בקידושין מביאה ראיות לדבריו:: "בנים סכלים המה" (ירמיה ד' כב' ) כ"כ מהכתוב: "זרע מרעים בנים משחיתים" (ישעיה א' ד') וכו'.

 כלומר, גם כאשר עם ישראל לא נוהג בדרך התורה, הוא מכונה בתואר בנים. רבי מאיר אומר שהתואר בנים ניתן לעמ"י ללא קשר למעשיהם, היות ונבחרו כעם ה' כדברי רבי עקיבא רבו האומר: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר: "בנים אתם ליהוה אלוהיכם" (פ' אבות ד, ב).

 

 

הרשב"א פוסק להלכה כדעת רבי מאיר, גם בגלל "העין הטובה" בה הצטיין רבי מאיר במידה הזו, כמו במקרים רבים אחרים המופיעים בתלמוד. {ראה "אעשה נפלאות" בסוף המאמר}.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "הלבבות ישכילו בנעלם אם לאהוב אם לשנוא, כי כפי אשר יכין האדם ליבו לאהוב חברו, כמו כן יתבונן לב חברו לאהוב אותו" (שמות לג יא).

 

ה"נועם אלימלך" רבי אלימלך מליז'נסק חורז בשיר,

את חשיבות מסר הפרגון כלפי כל יהודי:

 

"אדרבה, תן בליבנו שנראה מעלת חברינו ולא חסרונם /

ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך /

 ואל תעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו, חלילה…".

 

.

 

"בנים אתם ליהוה אלהיכם:

לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עינכם למת.

    כי עם קדוש אתה ליהוה אלהיך,

ובך בחר יהוה להיות לו לעם סגולה" ( דב' יד' א-ב)

 

 

בפסוק הנ"ל ניתנו לעם ישראל שלושה תארים: בנים, עם קדוש, ועם סגולה.

הפרשנים דנים בקשר שבין "בנים אתם ליהוה אלהיכם", -לאיסור גדידה למת, תופעה שהייתה קיימת אצל הגויים.

 

רש"י: בגלל שאנו בניו של הקב"ה, חייבים להיות נאים ולא גדודים, ולכן אין לשרוט פנים באבלות, היות "ועם קדוש אתה לאלהיך – קדושת עצמך מאבותיך. ועוד, ובך בחר ה'".

 

רבנו אברהם אבן עזרא: בגלל שאנו בניו של הקב"ה, חייבים להאמין שכל מה שהוא עושה זה רק לטובתנו, גם אם אנו לא מבינים, ולכן אין להצטער יותר מדי על המת.

 

האלשיך הק' משתמש במשל להבנת הכתוב: אימא אחת ובנה גרים במרתף בתנאי עוני. בעלה לעומת זאת, גר בארץ אחרת בתנאים טובים.

יום אחד, התאפשר לבן להגיע לאביו, ולחיות חיי רווחה אצלו. האימא, למרות מצבה הקשה, שמחה על שבנה זכה לצאת מחיי עוני, ולחיות חיי רווחה. וכדברי קדשו: "יתענג בדשן בכל טוב אביו ונחת משלחנו. וגם שבצד מה תדאג על פרידתו ממנה – הלא תשמח על אודות בנה מצד עצמו, כי אז טוב לו עם אביו. כן הדבר הזה. הוא יתברך אומר: 'בנים אתם ליהוה אלהיכם'. ואם כן, אשר ימות לו מת, לא ידאג על מתו מצד עצמו, כי הלא הלך שם עם אביו שבשמים".

 

 הספורנו והחיזקוני מסבירים שגם בשעת מצוקה כאשר אדם הקרוב אלינו הלך לעולמו, גם אז יש לנו קירבה להקב"ה בכך שאנו "בנים לה'" .

 

הרמב"ן לומד מכאן שיש השארות הנפש אחרי המוות, בגלל שאנו עם קדוש. ובלשון קדשו: "כי טעם עם קדוש – הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך".

 

 רבנו-אור-החיים-הק': "שאין להצטער הרבה על המת היות והמת חוזר לאביו שבשמים אל מקור החיים, ככתוב בתהילים: "כי עמך – מקור חיים" (לו, י). רבי אברהם אבן עזרא מפרש את הפסוק: "כי עמך – מקור חיים: חיי הנשמה העליונה שלא תמות". לא כן אומות העולם, שהם מתים מיתה שאינם עוד בנמצא בין החיים.

רבנו-אור-החיים-הק' משתמש בדימוי לאדם ששלח את בנו לעיר אחרת כדי לעסוק במסחר. לאחר זמן, האב שלח  לקרוא לבנו לחזור אליו. כך הקב"ה: שלח אותנו לעולם הזה, ובשעת המיתה קורא לנו לחזור אליו. אשרי מי שחוזר לבוראו ותלמודו בידו, ומצוות בצקלונו, וזכה לתקן את סיבת בואו לעולם הזה.

רבנו-אור-החיים-הק' חי 47 שנים בקדושה וטהרה בבחינת הכתוב: "וחי ב – ה – ם" = 47. אשריו ואשרי חלקו.

המסר האמוני:

כבניו של הקב"ה, מן הראוי שנלך לאורו יתברך, ונזכור שהעולם הזה הוא זמני, ועיקר השכר, בעולם הבא.  

 

 

 

חשיבות מצות הצדקה.

 

"כי יהיה בך אביון… לא תאמץ את לבבך,

       ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון…

נתון תיתן לו,

 כי בגלל הדבר הזה,

 יברכך יהוה אלהיך – בכל מעשיך ובכל משלח ידך" (דב' טו, ז' – יא)

 

 

התורה מקדישה ארבעה פס' בהם אנו מצווים לא לקפוץ את ידינו מאחינו האביון, אלא "פתוח תפתח את ידך לו". השכר אותו מבטיח הקב"ה: "כי בגלל הדבר הזה – יברכך יהוה אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך".

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהחלק המגיע לעני מונח אצלנו כפיקדון. את זה לומד מייתור המילה: "בך".

כאשר תינוק בא לעולם, ידו תהיה קפוצה "ולא תקפוץ את ידך", דבר המסמל את רצונו לכבוש את כל העולם. ואילו כאשר האדם פושט את מדיו וחוזר לאביו שבשמים – ידו תהיה פתוחה: "כי פתוח תפתח את ידך".

 האדם לא יכול לקחת דבר, בדרכו האחרונה. הקב"ה בכבודו ובעצמו מבטיח פרנסה בשפע לעוזר לעניים ולדלים: "כי בגלל הדבר הזה – יברכך יהוה אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך". וכל זאת: "בגלל הדבר הזה" – שנתת צדקה לעני, מכסף שהופקד אצלך כפיקדון על ידי הקב"ה – הבעלים של ממונך.

 

תארו לכם שאליהו הנביא היה מתגלה אליכם ואומר לכם שבמידה ותעשו כך וכך, תזכו במיליון $, בטח שתבצעו כל פרט ופרט. בפרשתנו מבטיח לנו ולכם, לא אחר מאשר הקב"ה בכבודו ובעצמו – אדון הכל.

חכמי תורת הח"ן: מצות הצדקה מלווה את האדם במשך שבוע, שלא כשאר המצוות המלוות אותו רק יום.

 

רבי יצחק אברבנאל שהיה בנוסף להיותו גדול בתורה, גם שר האוצר בספרד בתקופת הגירוש, מדמה את נושא הצדקה לאדם המפקיד את כספו בבנק, באחד מאפיקי ההשקעות אותם הוא בוחר.

במידה והבנק יעביר את כספי ההשקעה לאפיק השקעה אחר ללא רשות, המשקיע יוציא את כספו ויעבור לבנק אחר.

כנ"ל בענייני צדקה: הקב"ה מפקיד אצלנו את כספו, ומבקש מאתנו לעזור לעניים. במידה ונתעלם מדבריו, יהיה לקב"ה למי להעביר את הכסף, ואנחנו עלולים להישאר חלילה ללא כלום.



 

"והיית אך שמח" (דברים טז, טו).

 עבודת ה' מתוך שמחה – ובפרט לקראת הימים הנוראים.

 

 

 

בכל התורה מופיעה המילה "שמחה" 16  פעמים, כאשר בפרשתנו "ראה", היא מופיעה 7 פעמים.

הציווי "והיית אך שמח", מופיע בפרשתנו בהקשר למקדש אותו כינו הנביאים "משוש כל הארץ", היות ובית המקדש מעורר כל יהודי לתשובה לאחר שהקריב קרבן, וחזה במו עיניו בנסים גלויים "במקום אשר יבחר יהוה" (דב' טז יא).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את נושא עבודת ה' מתוך שמחה: "אין לאדם לשמוח, אלא כשישמור לעשות את כל אשר ציוה ה' לעשות. אז ישמח ליבו, ויגל כבודו" (דב' ז, יב).

 

רבנו האריז"ל: "אסור לאדם להתפלל תפילתו בעיצבון, ואם נעשה כך, אין נפשו יכול לקבל האור עליון הנמשך עליו בעת התפילה… וכמעט שעיקר המעלה והשלימות והשגת רוח הקודש, תלויה בדבר הזה, בין בעת תפילתו, ובין כשעושה איזו מצוה משאר המצוות וכו'. ואל תבוז לענין זה, כי שכרו גדול מאוד" (דרושי ברכת השחר).

רבנו חיים ויטאל כותב בספרו 'שערי קדושה':

"העצבות גורמת מניעת העבודה וקיום המצוות, וביטול עסק התורה, וכוונת התפילה, ומבטל מחשבה טובה לעבוד את ה'". על הפס': "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה, יב) דרשו: מכל הצרות, ניתן לצאת ע"י שמחה.

מדברי קדשם עולה: כאשר אדם שרוי בשמחה, יוכל לעבוד את ה' בשלמות, ואף להגיע לרוח הקודש.

 

ה"בן איש חי" כותב בעניין עבודת ה' בשמחה, בהקשר לפס' "והיית אך שמח":

"והנה מן המצוה הזאת שהוצרך הכתוב לצוות אותנו בשמחה בפרטות, מזה נדע כמה חביבה השמחה לפני הקב"ה, וכמה חייב האדם להיזהר בה. ואל יאמר האדם: מאחר שקיימתי מצות ה' כתיקונה, מה מגיע למצוה יתרון מן השמחה, וגרעון מן המעשה – הנה דע שבאמת השמחה היא מצוה בפני עצמה, ובהעדר השמחה – יש חסרון למצוה, וכל שכן שיגיע לה נזק גדול מן העיצבון, דלכך נחית קרא {בא הכתוב} לצוות בפרטות על השמחה, לעשות אותה מצוה בפני עצמה, כדי שיהיה האדם מקבל עליה שכר שלם בפני עצמו.

על כן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה, כמו ברכת שהחיינו על בגד או בית חדש. ("בן איש חי" הלכות, פרשת "ראה" שנה ראשונה).

 

 

 

 

להתבשם באור החיים

 למוצש"ק.

לרבי מאיר בעל הנס = הבעלים של מפתח תעשיית הניסים,

ורבי יעקב שאלתיאל ניניו – איש טבריה, עירו של רבי מאיר.

 

רבי מאיר בעל הנס הוא תלמידו המובחר של רבי עקיבא הנמנה בגמרא כראשון מבין חמשת תלמידיו, הלא הם: רבי מאיר, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי בר חלפתא, רבי יהודה בר אלעאי, ורבי אלעזר בן שמוע. רבי מאיר כונה בתארים חכם וסופר (גיטין סז). "חכם" בתורת הנגלה, "וסופר" בתורת הספירות. הוא זכה ל"סתם משנה רבי מאיר", ומוזכר 331 פעם במשנה. הוא הוסמך כרב ביחד עם רבי שמעון ע"י רבי עקיבא, וע"י רבי יהודה בן בבא.

 שמו של רבי מאיר היה רבי נהוראי, ולמה נקרא שמו מאיר? בגלל ש "האיר עיני חכמים בהלכה" (עירובין יג ע"א).

רבי אחא בר חנינא אמר: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? לפי שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טמא טהור, ומראה לו פנים (עירובין יג ע"א).

 

רבי יהודה הנשיא שהיה תלמידו של רבי מאיר, מעיד על עצמו שלא זכה לחריפותו אלא בגלל שלמד אצל רבי מאיר כשהוא יושב בשורה שמאחוריו. ואילו ישב מלפניו – היה יכול להיות יותר מחודד וחריף (עירובין יג ע"א).

מוסר השכל: עד כמה חשוב לראות את פני הרב בזמן השיעור.

רבי יהודה הנשיא עורך המשנה, אכן התחשב בדעתו של רבי מאיר עליו נאמר בגמרא (סנהדרין פו ע"א): "סתם משנה רבי מאיר אליבא דרבי עקיבא". כלומר, משנתו של רבי מאיר מהווה יסוד ומסד למשנה.

 

רבי מאיר זכה לכינוי "בעל הנס" = המחזיק "במפתח הנס", לאחר שהציל את אחות אשתו ברוריה, שהיתה ביתו של חמיו התנא רבי חנינא בן תרדיון מעשרת הרוגי מלכות, שהוחזקה בשבי הרומאי במקום לא צנוע (עבודה זרה יח ע"א).

 רבי מאיר הציל אותה ע"פ נס, לאחר שגילה שלא נעשה בה איסור. הוא שיחד את השומר, והבטיח לו שעם אמירת "אלהא דמאיר ענני", ינצל משלטונות הכלא, כפי שאכן הוכיח לו רבי מאיר, לאחר שזרק אבנים על כלבי השמירה, הכלבים שעטו לעברו, אבל ברגע שאמר: "אלהא דמאיר ענני", הם נעמדו דום, דבר ששיכנע את השומר לשחררה תמורת שוחד מרובה (ע"ז יח ע"א).

רבי מאיר מלמד אותנו כלל חשוב בעשיית נסים ונפלאות: נסים נעשים להולכים בדרך ה', כמו אחות ברוריה.

 

לפרסומו הגדול בעם ישראל, הוא זכה בכך שקבע שבני ישראל נקראים בנים של הקב"ה {ולא עבדים}, בעקבות הכתוב בתורה: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דב' יד א). רבי יהודה סבר שבזמן שאנחנו לא טובים – נקראים עבדים, בבחינת הכתוב: "כי לי בי ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה). ואילו בזמן שנוהגים כבנים עם הקב"ה, נקראים בנים. רבי מאיר אומר: "בין ובין כך אתם קרויים בנים", ומביא פסוקים לכך שגם כשלא נוהגים בהתאם, נקראים בנים: "בנים לא אמון בם" (דב' לב, כא), "בנים משחיתים" (ישעיה, א, ד). המקור לכך (קידושין לו ע"א).

כמו רבי מאיר, גם רבי שמעון בר יוחאי רואה בבני ישראל בני מלכים, לכן מותר להם למרוח שמן של וורד בשבת לשם תענוג… אליבא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא שאמרו: כל ישראל ראויים לאותה איצטלא" (שבת קכח ע"א).

 

הרשב"א פסק כדברי רבי מאיר שלעולם אנו נקראים בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם".

 

המקובל הרה"ג יעקב שאלתיאל ניניו זצ"ל מטבריה עירו של רבי מאיר, כתב בספרו "זרע יעקב" שרבי מאיר זכה לפרסומו הרב בגלל "העין הטובה" שלו, בכך שידע לפרגן לעם ישראל. וכך דברי קדשו: "מדוע זכה התנא הקדוש רבי מאיר שיהיו נודרים לו נדרים ונדבות על שמו, ולא על שם תנא אחר, בזכות זה שלימד זכות על ישראל. וכידוע, הקב"ה אוהב את מי שמלמד זכות על ישראל", כמו בדרשה הנ"ל שאנחנו בנים לה', ולא עבדים.

 אכן, מידה ה"עין הטובה" של רבי מאיר, מתגלית ביתר שאת אחרי מותו. כאשר אדם שרוי בצרה, יתן צדקה לכבוד רבי מאיר, ויאמר ג' פעמים "אלהא דמאיר ענני". כמו כן, יקבל על עצמו קבלות מעשיות בעבודת ה' (בשם הבעש"ט).

 

דוגמאות נוספות ממשנתו של רבי מאיר – המשמש כסנגורם של ישראל:

 כאשר עם ישראל עמד מול ים סוף, והמצרים שועטים אלי קרב מאחוריהם כשהם נושפים בעורפם, נוצרו בעם ישראל כיתות המתנצחות ביניהן: רבי מאיר אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".

פועל יוצא מדברי רבי מאיר: כל השבטים רצו לקדש את ה' ולקפוץ ראשונים לים. אלא, כל שבט כיבד את שכנו שיקפוץ תחילה, כדי לזכותו במצוות קידוש ה'.

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "הייתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א. וכן במכילתא בשלח ה).

 

רבי מאיר אומר: "ישראל שחטא, אף ע"פ שחטא – ישראל הוא".

רבי מאיר אמר: "אין ארץ ישראל חסרה דבר" (ברכות לו ע"ב).

 רבי מאיר אומר: "כל הדר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש – מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (ירושלמי שבת פ"א, ה"ג).

רבי מאיר מלמד זכות גם על ארץ ישראל שאינה דבר וכו'.

רבי מאיר מחל על כבודו, כאשר אפשר לאישה לירוק לו בעינו, למען שלום בית עם בעלה.

רבי מאיר נהג לדרוש בלילות שבת בביכנ"ס של חמתא. כהרגלו, היה דורש שליש בהלכה, שליש באגדה, ושליש במשלים. לדרשה הגיעו רבים, לרבות נשים. פעם אחת, האריך רבי מאיר בדרשתו, וכאשר אישה אחת שבה הביתה לאחר שנר השבת כבה, בעלה כעס עליה ואמר לה, שלא תיכנס יותר הביתה, עד שתירק בפניו של רבי מאיר.

כשנודע לו הדבר, הוא זימן את האישה שתלחש לו לעין הרע, ותירק לו בעינו שבע פעמים. כשעשתה כך, הוא אמר לה: לכי ואימרי לבעלך: אתה אמרת לי לירוק פעם אחת, ואני ירקתי שבע פעמים. תלמידיו כעסו על ביזוי כבוד התורה. רבי מאיר פייסם, והביא ראיה מסוטה, שם מוחים את שם ה' הק' במים, למען שלום בית, כל שכן אצלו.

רבי מאיר קבור בעמידה, כדי לקבל את פני המשיח יותר מהר.

 

זכיתי ללמד בישיבת רבי מאיר הצמודה לציון הק', ונדהמתי לראות מידי יום ביומו איך המקום שקק חיים. מידי יום כאשר סיימתי ללמד את תלמידי בישיבה, נהגתי לעלות לציון שם שמעתי על ניסים ונפלאות בזכותו. מאז, שבוי אני בתורתו מאירת הפנים לכל יהודי באשר הוא.

כאשר הגענו כעולים חדשים, זה היה יום לפני ההילולא. באנייה שאלו שליחי הסוכנות את הורי זצ"ל, איזו עיר אתם בוחרים בארץ? תשובתו הייתה: טבריה – עירו של רב מאיר בעל הנס. אכן, למחרת הנחיתה בארץ, זכינו להשתתף בהילולת רבי מאיר, עם עוד עשרות אלפי יהודים. זכותו תגן בעדכם ובעדנו אמן.

 

פועל יוצא מהדברים הנ"ל: בנוסף להיותו גדול בתורה ומלומד בניסים,

רבי מאיר היה מעורב עם הבריות. רבי מאיר לימד זכות על כלל ישראל, וכן על ארץ ישראל.

שבת שלום ומבורך –

 ביקרא דאורייתא – משה שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין

 משה שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 176 מנויים נוספים

אוגוסט 2021
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר