ארכיון יומי: 2 בספטמבר 2021


Culte des saints musulmans  dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet

 

Adoration des saints, offrandes qui leur sont faites, sacrifices en leur honneur.

Vivants ou morts, les saints, quelque illettrés qu’ils soient (et ils le sont souvent), sont adorés. Quiconque a été dans l’Afrique du Nord a pu voir le respect superstitieux, veritable adoration, dont les marabouts vivants sont l’objet : baiser le pan de leurs robes, baiser l’étrier ou repose leur pied, baiser les traces de leurs pas, etc. sont les actes essentiels qui constituent cette anthropolâtrie.

Quant aux marabouts décédés, le culte qui leur est rendu se manifeste surtout par les pèlerinages à leurs tombeaux. Certains de ces pèlerinages sont accomplis par des foules immenses, lors de la fête du saint. A cette occasion des banquets religieux, en l’honneur du marabout, sont célébrés; on leur donne le nom de oua'da ou de t’a' dm.

A coté du pèlerinage annuel, qui, pour plusieurs saints illustres ou réputés, atteint les proportions d’un événement religieux, il y a le pèlerinage individuel ou Ziàra. Le fidèle musulman se rend au tombeau de son saint de prédilection pour lui demander une faveur, ou lui addresser son culte d’actions de grâces. Il s’y présente avec des offrandes variées pour le saint lui-même, s’il est vivant, et aussi pour le représentant du marabout, descendant du saint ou simple moqaddem (préposé) ou oukîl (gardien), qui bénéficie lui-même du prestige du marabout, dont il surveille la sépulture ou la qoubba. Un sacrifice, en l’honneur du marabout, est accompli par le pèlerin, qui, suivant sa fortune, offrira un boeuf, un mouton, un bouc ou une poule. Cette victime est le plus souvent mangée par celui qui l’a présentée, auprès du tombeau même du marabout; parfois elle est donnée au moqaddem ou partagée avec lui. Le fidèle fait aussi une offrande au moqaddem, offrande appelée ziâra comme le pèlerinage lui-même. Ce cadeau est de valeur très diverse, selon la position du pèlerin; il consiste en argent et en nature (blé, beurre, sucre, bougies, etc. ).

Une autre source de revenus pour le marabout, au Maroc, provient de la zet’àt’a ou escorte des voyageurs en pays peu sûr, moyennant un droit perçu par le saint ou par son représentant. C’est là encore, au Maghreb, l’une des formes du prestige maraboutique.

On peut en dire autant de la bechàra, c'est-à-dire de l’entremise du marabout entre le voleur de bestiaux et la victime du vol. Moyennant argent, le saint bechchàr fait rentrer le volé en possession du bétail détourné; quant à la taxe qu’il perçoit ainsi, le marabout la partage avec le voleur.

Protestations contre l’adoration des saints et les abus qui en sont la conséquence.

Le culte, dont les marabouts sont l’objet, a poussé leurs adorateurs à de tels excès et les abus de la ziàra ont été si criants, que des protestations nombreuses, en actes ou en paroles, ont eu lieu.

Il y a des tribus où les marabouts ne sont pas respectés : tels, par exemple, les Ida ou Blàl du Sud Marocain, qui ne donnent rien aux marabouts, les traitant de paresseux et les renvoyant avec des moqueries

 Les Béni Messàra, serviteurs des chérifs d'Ouezzân, viennent souvent piller la ville sainte ; souvent aussi ils s’embusquent dans sa banlieue, guettant les jeunes garçons et les femmes, qu’ils emportent dans leurs montagnes pour les vendre ou les faire servir à leurs plaisirs-.

Lorsque j’étais sur la côte méridionale du Maroc, en janvier 1901, j’ai appris que le fameux marabout Mâ el-'Aïnîn, qui s’était mis en route, pour aller rendre visite à son ami le Sultan de Marrakèch, venait d’être pillé et rançonné, comme un vulgaire voyageur, par un caïd de l'Oued Noûn.

Un proverbe courant, d’une allure assez grossière, mais très expressif, met en garde contre les marabouts :

« Méfie-toi de la femme par devant,

De la mule par derrière,

Du marabout par tous les bouts. » 

En voici un autre, nettement dirigé contre l’abus des ziàra ;

« Dépiquez votre grain, criblez-le.

Une fois en meule, faites-en sortir la dîme.

En dehors de Dieu et du Prophète,

Ne faites à personne des offrandes religieuses.»

 

Citons encore ce dernier proverbe, attribué à un marabout, Sîdî 1-Akhdhar ben Khloûf, enseveli dans les environs de Mostaganem :

«Combien de gens, dont le mausolée est visité,

Ont leur place en enfer !' »

 

Culte des saints musulmans  dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet

מסאפי לצפת – ברוך מאירי- יהדות מרוקו: בין אירופה לאפריקה

מסאפי לצפת

מסאפי לצפת – ברוך מאירי

זהו סיפור אהבה על נער, בן 17, אשר החליט ללכד סבים כששים נערות ונערים, בעיר סאפי במרוקו, להכשירם במסגרת מיוחדת בצרפת ולעלות איתם להתיישבות בנגב.

הנער ממרוקו, אהרון(רפאל) נחמיאם, גדל וצמח על אדמת המולדת, אשר אותה כה אהב. כושר המנהיגות, שניכר בכל אשר פנה, בא לביטוי בשורה ארוכה של תפקידים שמילא: מזכיר מושב רמות נפתלי, מזכיר מועצת פועלי צפת, ראש עיריית צפת, ח״כ וסגן יו״ר הכנסת, חבר הנהלת הפדרציה הספרדית הישראלית והעולמית, יו״ר מועצת המנהלים של משען ההסתדרותית, יו״ר בית נבחרי ההסתדרות ויו״ר ברית יוצא׳ מרוקו בישראל.

יהדות מרוקו: בין אירופה לאפריקה

מרוקו, בהיותה נקודת מפגש בין יבשות ותרבויות, דומה בכך לארץ ישראל – כמוה גם היא הייתה נתונה, ולמעשה עדיין נתונה, להשפעות מערביות, ומאידך חיה ונושמת תרבות מזרחית-ערבית. עובדה זו השפיעה רבות על תולדותיה ועל תולדות יהודיה. מרוקו נכללת בתחומה של יבשת אפריקה, אך בינה לבין אירופה מפרידה רצועת ים צרה (מצר גיברלטר), ובהיותה חלק מהעולם הערבי הרי שהיא כלולה ב׳מזרח התיכון המורחב׳.

היהודים יוצאי מרוקו נחשבים בישראל לאחת מ׳עדות המזרח', אולם בעבר כונו יהודים אלה דווקא בשם ׳מאגרבים׳ (׳מערביים׳). אמנם תושביה היהודים של מרוקו דיברו בשפה הערבית, אך אירופה הטביעה עליהם את חותמה בתחומים רבים: זיקתם לחכמי ספרד התקיימה זמן רב לפני גירוש היהודים מארץ זו, לא מעטים מהם היו דוברי לדינו, ואילו בדורות האחרונים פרחה בקרבם השפעת השפה והתרבות הצרפתית.

העדויות האפיגרפיות הקדומות ביותר שיש בידנו אודות הימצאם של יהודים במרוקו (שנקראה אז ׳מאוריטניה׳) הן מהמאה השלישית לספירה, אך ייתכן שיהודים חיו בארץ זו עוד זמן רב לפני כן. מקור השם ׳מרוקו׳ בא מהעיר מרקש, שנוסדה במאה ה-11. בשנת 536 הנהיג נגדם השלטון הביזנטי אפליות קשות, אולם בשלהי התקופה הביזנטית הוקל מצבם ופליטים יהודים מספרד הוויזיגותית מצאו מקלט במרוקו ומספרם בה הלך וגדל. ההיסטוריון אבן חלדון מספר על שבטים ברבריים שלמים שהתגיירו ולחמו בפולשים המוסלמים, שהחלו להופיע במרוקו במאה ה-7 והשלימו את כיבושה במאה ה-8. מאז ועד היום רובם המכריע של תושבי מרוקו הם מוסלמים, אבל בתוכם ניתן להבחין בין ערבים, שמוצאם מחצי האי ערב, לבין ברברים, שחיו במרוקו מקדמת דנא.

בשנת 740 מרדו כמה שבטים ברברים בחליף שישב בדמשק, ואכן עד המאה ה-17 מלכו במרוקו שושלות ממוצא ברברי.

מעמד היהודים והנוצרים תחת השלטון המוסלמי היה, כבכל ארצות האסלאם, כשל ׳בני חסות׳ (אהל-ד׳מה). דת האסלאם לא נכפתה עליהם, אך הם חויבו במס מיוחד ובהגבלות נוספות, שהיקפן השתנה ממקום למקום ומתקופה לתקופה.

בימי האידריסים היה מצבם של היהודים טוב. אידריס השני פתח בפני היהודים את בירתו החדשה, פאס, ובמאה ה-11 היו רוב תושביה יהודים. אך דווקא במאה זו, עם עליית שושלת המוראביטון, הורע מצב היהודים שם והוסיף והידרדר בתקופת המווחידון. שושלת זו הייתה ידועה בקנאותה הדתית וביקשה לכפות את האסלאם על כל נתיניה. בעקבות זאת נעלמה הנצרות ממרוקו – שגם כך הייתה מועטה – כמעט כליל, ואילו היהודים ידעו תקופת חורבן, שמד ודלדול. אברהם אבן עזרא מונה עשרים ושלוש קהילות יהודיות שחרבו. רבים מהם נהרגו על קידוש השם (ביניהם רבי יהודה הכוהן אבן סוסאן מפאס). אלפי יהודים המירו דתם, חלקם רק למראית עין, ואחרים עזבו את מרוקו(ביניהם בני משפחת הרמב״ם). הנותרים חויבו לחיות בגטאות ולענוד אות קלון.

תקופת הגזרות הסתיימה באמצע המאה ה-13, עם עלייתה של שושלת מרין, שבימיה התפתחה התרבות היהודית במרוקו ונוסדו ישיבות רבות. אט-אט נוצרה שכבה דקה של ׳יהודי חצר׳ בעלי מעמד מכובד, שהועסקו כמתורגמנים, כשגרירים או כמוכסים, אך הרוב המכריע של יהדות מרוקו עסק במלאכות שנחשבו ׳בזויות׳ בעיני המוסלמים (רוכלים, צורפים, חייטים, צבעים ועוד). אומנות אחת, ייצור מסרקות ברזל (ששימשו לעיבוד צמר הכבשים), נחשבה כמונופול יהודי.

יש לציין, שבכל התקופות הפכו היהודים שעיר לעזאזל, למשל, בעת בצורת, רעב, חילופי שושלות ומרידות שבטים. אחת התואנות להתערבותן של מעצמות אירופה במרוקו בפרט, ובצפון אפריקה בכלל, הייתה הגנה על היהודים שחיו שם.

בשנת 1492 גורשו היהודים מספרד ורבים מהם מצאו מקלט במרוקו הסמוכה. השפעתם בקרב מארחיהם הייתה מכרעת; עד העת האחרונה היו לא מעטים מיהודי מרוקו דוברי לדינו. כמה מחכמי ספרד תיקנו במחצית המאה ה-16 את ׳תקנות פאס׳ – מעין קודקס חוקים המסדיר את ניהולה של הקהילה היהודית בעיר זו(במהלך הזמן אומצו התקנות גם בשאר הקהילות). בראש הקהילה עמדה ׳מועצת טובי העיר׳, שמנתה שבעה חברים, אחד מהם נשא בתואר ׳נגיד׳.

בשנת 1500 בקירוב ביקר ׳ליאון האשכנזי', מוסלמי שהתנצר, בעיר סאפי, שם מצא כמאה משפחות (על פי מאמרו של אליעזר בשן, ׳ברית', 22). באותה עת הייתה סאפי נתונה למרותו של קאיד ברברי, שמשל תחת חסותה של פורטוגל.

במאות ה-15 וה-16 כונו יהודי סאפי ׳טאג׳ר אל-שולטן׳, וזאת בשל היותם מקורבים למלך. רובם שימשו כסוחרים מטעמו, דבר שהקנה להם מעמד מיוחד בקרב הברברים שחיו באזור.

באותה עת היה הרב אברהם בן זמירו זצ״ל הדמות הבולטת בקרב יהודי סאפי. גדולתו באה לביטוי בעיקר במנהיגותו הרוחנית. יהודי העיר ידעו להעריך עובדה זו ודאגו עם מותו ומות ששת ילדיו להפוך את מקום קבורתם לאתר עלייה לרגל (׳קבר שבעת בני זמירו׳). יכולותיו של הרב בן־זמירו זצ״ל והקדושה שאפפה אותו הפכו לנחלתם של כלל יהודי מרוקו, אשר ייחסו לו סגולות מאגיות נשגבות. כדאי להדגיש, שאף המוסלמים נהגו לעלות לקברו במטרה לזכות בברכתו של הצדיק. אהרון נחמיאס העלה השערה מעניינת; לפיה השם ׳זמירו׳ מקורו בעיר זמורה (Zemoura)בגבול ספרד-פורטוגל, שבה ביקר בשנת 1983.

במאמרו של פרופסור בשן מובאת עדות מאלפת ונדירה של רב חובל אמריקני, יליד 1777, אשר אנייתו נטרפה בחוף מרוקו בשנת 1815. ביומנו מובא בין השאר תיאור מפורט אודות סאפי ויהודיה. באותה תקופה הייתה העיר קטנה ומוקפת חומה, ולכן היקף המסחר בה היה מצומצם, דבר שהשפיע לרעה על מצבם של היהודים. רב החובל האמריקני נתקל בבית אחד שבו נדחסו קרוב לעשרים משפחות יהודיות שסבלו ממצוקה קשה ביותר. בהמשך ביקר ב׳בית קדוש׳ והתבקש לשלם דולר אחד עם כניסתו. הכסף, נאמר לו, מיועד לשיפוץ המקום. מניחים כי מדובר בקבריהם של בני זמירו.

בין השנים 1895-1912 ידעה מרוקו פעילות ציונית ענפה ומרתקת. היא ׳הדביקה׳ בכך גם את יהודי אלג׳יריה, שדאגו לשלוח לקונגרס הציוני הראשון בבאזל (בשנת 1897) את מ׳ אטלי, שהיה למעשה נציג המגרב היחיד בקונגרס.

בשנת 1900 הוקמו במרוקו, בערים טטואן ומוגאדור, אגודות שיבת ציון הראשונות. הסוחר היהודי דוד בוחבוט ממוגאדור הודיע להרצל על הפצת השקל הציוני בכל רחבי המדינה.

באותה שנה גם נפתח בית הספר הראשון של אליאנס מטעם אגודת כי״ח (כל ישראל חברים) בסאפי. היה זה בית הספר היהודי הראשון בעיר זו שבו נלמדו מקצועות עיוניים ומקצועיים, ולא רק תורה.

אגודת חיבת ציון בסאפי נוסדה בשנת 1903, ובראשה עמדו מאיר בר-ששת ויעקב מורסיאנו. השניים כתבו ב-17 במרס 1903, בכתב רש״י יפה להפליא (ראה צילום), מכתב ל״הדרת הנשיא המרומם, אוהב עמו, פאר לאומה ונשיא אלוקים, תיאודור הרצל.״ הכותבים מספרים כי התוודעו למושג ׳ציונות׳ מתוך קריאה בעיתונים ׳המליץ׳ ו׳היהודי׳.

בהמשך המכתב נאמר: ״…עוד אין לנו מושג נכון וידיעה ברורה בכל הנוגע לציונות. אין לנו שום ספר שיגיה אור על אי ידיעתנו ויבאר לנו מהי הציונות ומה טיבה. אין אתנו יודע על מה אדניה הוטבעו, ורק את השם שמענו ואת שקל הקודש אשר על כל איש לשקול ידענו…

״בדעתנו, לאושרנו, כי הדר גאונו הוא מחולל הרעיון ומולידו, והוא גם אבי הציונות בכלל. הננו מרהיבים בנפשנו עוז לגשת במכתבנו זה לפני שיח הוד תפארתו, לבקש מלפניו כי ממרום שבתו ייתן לו, למזכירו הנאמן, לבאר לנו בכתב את כל הנחוץ לנו לדעת מהי הציונות ולהביננו בינה איך ובמה נוכל גם אנחנו לעזור לפי כוחנו בבניין המפעל הגדול הזה. וגם לשוח לנו את הספר היקר ׳מדינת היהודים׳ בתרגום עברי, וכל הספרים המגיהים אור על הציונות הכתובים עברית. נכונים אנו לשלם מחירם אשר יושת עלינו…״

המכתב מסאפי עשה רושם רב על הרצל. הוא הורה למזכירו לשלוח בדחיפות את החומר המבוקש, אלא שהתשובה נשלחה ב… יידיש. לא עזרו מחאותיהם של ראשי הקהילה היהודית בסאפי – חומר הסברה ומכתבים ביידיש הוסיפו להישלח למרוקו מהנהלת הקונגרס הציוני. בסופו של דבר נאלץ מזכיר אגודת בני ציון בקזבלנקה לשבת ולכתוב מכתב חריף שבו נאמר: ״מכתבכם נשאר אתי כחידה סתומה. בשמי ובשם חבריי נבקש מכם לא לכתוב לנו עוד בשפה זרה, כי אם בשפת קודשנו, היקרה לנו מזהב ומפז רב. כי מה לנו ולשפות זרות? הן היו בעוכרינו לבולל אותנו לעשות כנוכרים. לכן כתבו לנו בשפה העברית, ומה לנו לחבק חיק נוכרייה?״

הבקשה לא נענתה. ייתכן שדבר זה מעיד, יותר מכול, על העובדה שראשי ההסתדרות הציונית לא ייחסו באותה עת חשיבות מרובה לפעילות הציונית בצפון אפריקה.

מותו של הרצל, ולאחר מכן פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הביאו בעקבותיהם לניתוק מוחלט בין יהודי צפון אפריקה לבין ההנהלה הציונית. עד למחצית שנות העשרים לא טרחה ההנהלה הציונית לשלוח למרוקו אפילו שליח אחד בעל שיעור קומה. הפעילות הציונית במרוקו התחדשה רק בשנת 1909, ביוזמתם של צעירים יהודים ממשפחות אמידות.

מצבם של יהודי מרוקו הורע במידה מסוימת עם כיבוש אלג׳יריה על-ידי הצרפתים. בשנת 1912 כפו הצרפתים ׳הסכם׳ על שולטן מרוקו מולאי חפד לפיו הפכו למעשה לאדוני הארץ, כשהשולטן שומר על תוארו בלבד.

החל משנת 1921 החלו יהודי מרוקו ליטול חלק קבוע בקונגרסים הציוניים. אולם, מסתבר שהייתה זו השתתפות סבילה: שפת הקונגרסים הייתה יידיש או גרמנית, ואיש בהנהלה הציונית לא טרח להסביר לצירים מצפון אפריקה את נושאי הדיון או את תכניו. גם השלטון הצרפתי לא עודד פעילות ציונית ברחבי מרוקו. בשנת 1919 אסר המושל הוברט ליוטיי על פתיחתה של אגודה ציונית בקזבלנקה ומנע את הפצתו של עיתון ׳העולם׳, שיצא לאור בשפה העברית. בשנת 1923 נסגר סניף התנועה הציונית בפאס, ושנה לאחר מכן נאסרה הפעילות הציונית בכל רחבי המדינה. הגבלות אלו לא הוסרו גם כשהפכה התנועה הציונית במרוקו לחלק מהפדרציה הציונית בפריז. לפיכך, יהודי מרוקו נאלצו להזעיק לעזרתם שני יהודים ידועי שם – ליאון בלום (לימים ראש ממשלת צרפת) והמשפטן המפורסם רנה קסאן. הללו מיהרו להיפגש עם שר החוץ הצרפתי ולשטוח בפניו את זעקתם, אך ההגבלות הקשות הוסרו רק בחלקן. בשנת 1926 נפתח בקזבלנקה מועדון להפצת השפה העברית; הקרן הקיימת לישראל הורשתה לגייס תרומות; הופיע עיתון מצויר בשפה הצרפתית ואף נפתח סניף של אגודת מכבי. ברם, עידוד העלייה לארץ ישראל, נשמת אפה של הציונות, עדיין היה אסור בתכלית.

מסאפי לצפת – ברוך מאירי- יהדות מרוקו: בין אירופה לאפריקה

"אתם נצבים היום כולכם-מאת: הרב משה שמיר אסולין

אור-החיים-הקדוש

"אתם נצבים היום כולכם,

 לפני יהוה אלהיכם" (דב' כט, ט).

"א-ת-ם" = אותיות א-מ-ת.

"נ-צ-ב-י-ם" = מתייצבים לדין בראש השנה.

"ה-י-ו-ם" = "יום תרועה יהיה לכם" = שמו של ר"ה בתורה.

"כ-ו-ל-כ-ם" = כולנו מחויבים להתייצב לדין – "לפני יהוה אלהיכם".

 

"והשבות אל לבבך… ושבת עד יהוה אלוהיך…

          ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך…

ומל יהוה אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך,

 לאהבה את יהוה אלהיך

בכל לבבך ובכל נפשך, למען חייך" (דברים. ל, א- ו)

 

                     התשובה גנוזה בנשמתו של כל אחד מאתנו

 (הרב קוק, אורות התשובה ו ב).

 

ברגע שהאדם ניצב מול הא-מ-ת הפנימית שלו ושב בתשובה,

הוא בעצם מתחבר אל שורש נשמתו –

 ובכך הוא זוכה להתייצב לדין

בפני הקב'ה בראש השנה ויוצא זכאי,

 כדברי רבנו-אור החיים-הק':

"כי להיותם לפני ה'ניצבו ונשאו ראשם".

בראש השנה, יכול כל אחד מאתנו לקבוע לעצמו את מצבו

הרוחני, הרפואי, הכלכלי והביטחוני לכל השנה, ע"י תשובה מאהבה.

 

מאת: הרב משה שמיר אסולין

במשך השנה, נמצאים אנו בתנועה מתמדת. בר"ה, ניצבים אנו זקופים בפני ה'.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

א. מה כוונת התורה בביטוי 'אתם ניצבים'?

ב. מדוע הכתוב מפרט: 'ראשיכם שבטיכם, זקניכם וכו', ולא מסתפק בביטוי 'כולכם'?

ג. מדוע יש צורך בברית חדשה – 'לעוברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו אשר יהוה אלהיך כורת עמך היום" (דב' כט יא). הרי בפרשה הקודמת 'כי תבוא', נחתמה ברית בין הקב"ה לישראל, כנאמר: "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון" (דב', כט ח). 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "ניצבים": "ומעתה, באנו להבין מאמר 'אתם ניצבים', שהכוונה היא על דרך אומרו: 'הניצב על הקוצרים', לשון מינוי", במשמעות של מנהיג מכובד הניצב על משמרתו, כדוגמת בועז השופט במגילת רות, "הניצב על הקוצרים"  (מגילת רות ב, ו). כלומר, מעמד מכובד ומחייב כלפי העובדים.

 מעמד "הניצבים", מלווה אותנו במעמד החופה כאשר החתן והכלה ניצבים בטקס מתוך שמחה המהולה ביראת הרוממות, מגודל המעמד המחייב והמרגש.

במהלך הטקס, הרב המקדש קורא את הכתובה לעיני ואזני כל המסובים, כדי להדגיש את מחויבות סעיפיה אצל בני הזוג.

גם במשטרה, דרגת 'ניצב' מהווה דרגה גבוהה, אליה שואף להגיע כל שוטר, כאשר מעליה, ניצב רב ניצב – המשטרה, הממונה על כלל השוטרים. דרגות הניצב ורב ניצב, מסמלות את אחריות התפקיד הניצב על כתפיהם.

 

כ"כ במעמד הברית בין הקב"ה לעמ"י בפרשתנו: פס' יב. "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.  יג. וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם, אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת . יד. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם (יב-יד).

 

הכתוב רומז גם לנשמותינו – "וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". במידה וננצל את פריבילגיית התשוב-ה = ונשוב אל ה' אלוקינו באמת ובתמים, נוכל להתייצב לדין בפני ה' בר"ה, בבחינת – "אתם ניצבים היום", ולהיכתב בספר החיים של צדיקים וחסידים בר"ה. אחרי כן, נוכל ללכת שמחים וטובי לב, בבחינת שם הפרשה הבאה: "וילך".

רבנו-אור-החיים-הק'  ממשיך ואומר: עשיית רע, גורמת לשפלות והנמכת ראש. עשיית טוב לעומת זאת, גורמת להתייצבות והזדקפות בקומה זקופה כדברי קדשו בפרשת "כי תישא את ראש בני ישראל – "כי החוטא גורם בחטאו כפיפת ראשו… ובחינת הקדושה, היא נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שמות ל, יב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה על השאלות ב' ג': רבנו מסדר את המתייצבים לפני ה' לפי סדר חשיבותם ויכולת השפעתם על סביבתם, כאשר במידה ולא יפעילו את השפעתם וסמכותם, הם ישאו באחריות לחטאי האחרים.

רבנו מדבר על הערבות ההדדית בין חלקי העם. וכדברי קדשו: "ונראה, כי כוונת משה בברית זה, היא להכניסם בערבות זה על זה, כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה'", כפי שנאמר בהמשך "הנסתרות ליהוה אלוהינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' כט כח). כלומר, על העבירות הנעשות בסתר, העוברים נענשים בהתאם, כל אחד לפי חטאו. ואילו בעבירות הגלויות, נכנס ההיבט של הערבות ההדדית. וזה בעצם החידוש בברית הנוספת בפרשתנו ככתוב "לעברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו" (דב' כט יא), בנוסף לברית שנחתמה בפרשת "כי תבוא", בה כל אחד אחראי למעשיו, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפסוק:

 

"ראשיכם" – ראשי העם היכולים להשפיע על העם, ואם לא יעשו זאת, ישאו באחריות. 

"שבטיכם" – ראשי השבטים. כל ראש שבט מתחייב על שבטו.

זקניכם ושוטריכם" כל זקן = חכם, מתחייב על משפחתו הרחבה והמסועפת.

"איש ישראל" – כל אחד יתחייב על בני ביתו… (רבנו-אוה"ח-הק'. ניצבים כט, ט).

דבריו מתבססים על דברי הגמרא: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם" (שבת נד ע"ב).

לגבי נשים, ילדים וגרים, אומר רבנו: "ואין הם נתפסים על אחרים. שהטף אינם בני דעה. הנשים כמו כן. הגרים גם כן אין להם להשתרר על ישראל". לכן, סידר אותם הכתוב בפס' נפרד, כדברי קדשו.

 

 מעניינת העובדה שמשה רבנו הקדים את המנהיגים = "ראשיכם", ואח"כ את הזקנים = תלמידי חכמים, ואילו אצל יהושע נאמר: "ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה, ויקרא לזקני ישראל, ולראשיו, ולשופטיו, ולשוטריו" (יהושע כד א). כלומר, יהושע הקדים את הזקנים לפני המנהיגים, בניגוד למשה רבו.

הירושלמי (הוריות פרק ג הלכה ד) דן בנושא, והוא מעלה כמה אפשרויות.

אחת התשובות, להבדל בין יהושע למשה: "משה על ידי שהיו כולם תלמידיו, הקדים ראשים לזקנים, יהושע ע"י שלא היו כולם תלמידיו, הקדים זקנים לראשים". משה, כאיש האלוקים שהזקנים היו תלמידיו, הקדים דווקא את המנהיגים ולא את הזקנים שהיו החוג המקורב אליו, כדי למנוע לזות שפתיים שהוא מעדיף את המקורבים. אותו עיקרון הנחה גם את יהושע, שהיה מנהיג מדיני וצבאי, והעדיף למנות את הזקנים שאינם מהחוג המקורב אליו, כדי למנוע רינונים.

 

מסר אמוני:

 עד כמה חשוב לצאת לא רק ידי חובת ה',

אלא גם ידי חובת בני אדם,

 בבחינת הכתוב "והייתם נקיים מה' – ומישראל" (במ' לב כב).

 

הרב קוק אומר: התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו. התשובה גנוזה בנשמה, והיא שולחת את קוויה שהם מתגלים אחר כך, בעת שבא הגורם {המזמן} הקורא לתשובה" (אורות התשובה ו, ב).

המלב"ם קושר זאת לראש השנה בו אנחנו מתייצבים וניצבים בפני הקב"ה לדין ,לאחר ששבנו בתשובה בחודש אלול. לכן, נאמר "אתם ניצבים היום". דוגמא לכך אצל משה רבנו: "ואנוכי עמדתי בהר". הוא זכה לעמוד ולהתייצב בהר, בגלל שהיה צדיק. גם אצל אברהם נאמר: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר – עמד שם". כלומר, אברהם עמד והתפלל לה' ונענה.

הביטוי "היום" בפס' הראשון "אתם ניצבים היום", רומז לשמו של ראש השנה – "יום תרועה יהיה לכם".

 

"הנסתרות ליהוה אלהינו –

                והנגלות לנו ולבנינו עד עולם" (דברים ל כח).

                   "כל ישראל – ערבים זה בזה" (שבועות לט ע"א).

 

המקור לביטוי הנ"ל "כל ישראל ערבים זה בזה", הוא דברי המדרש לפסוק: "וכשלו איש באחיו" המופיע בפרשת הברכות והקללות בפרשת בחקותי (ויקרא כו, לז), "וכשלו איש – בעוון אחיו". הרעיון מופיע גם בפרשתנו בפסוק: "הנסתרות לה' אלוקינו – והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' כט, כח).

רש"י ורבנו-אוה"ח-הק' מסבירים שעל הנסתרות, היחיד נענש על ידי ה' על פי מעשיו, ולכן נאמר: "הנסתרות ליהוה אלהינו",  ואילו על הנגלות, נענשים הרבים אם היה באפשרותם להוכיח את החוטא ולא הוכיחו אותו בגלל ש"כל ישראל ערבים זה בזה" כדברי הגמרא, ולכן נאמר בפס': "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהחידוש בברית בין ה' לעמ"י בפרשתנו ככתוב: "לעברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו, אשר יהוה אלהיך כורת עמך היום" (ניצבים כט, יא) לבין הברית בפרשת "כי תבוא" שם נאמר: "אלה דברי הברית אשר ציווה יהוה את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב" (כי תבוא כט סט) וכדברי קודשו:

"הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם… – פירוש, היא תשובת ישראל למשה. שהנסתרות לא יתחייבו בהן, אבל הנגלות, קיימו וקיבלו עליהם הערבות. ואמרו ולבנינו עד עולם". כלומר, בברית הקודמת בפרשת "כי תבוא", הם קיבלו עליהם רק את הנגלות, ואילו כאן עם כניסתם לארץ, הם קבלו עליהם ועל זרעם את הערבות ההדדית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הגלות והגאולה בפרשת ניצבים.

 

הרמב"ם  אומר: פרשת ניצבים מתמצתת את "כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים" (הלכות מלכים יא, א), העתידים לבוא על ארץ ישראל ועל עמ"י בשנות הגלות, ובזמן הגאולה.

על מצב ארץ ישראל בגלות נאמר: "ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחוריכם… וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חילה יהוה בה: גופרית ומלח שרפה כל ארצה – לא תיזרע ולא תצמיח, ולא יעלה בה כל עשב, כמהפכת סדום ועמורה… על אשר עזבו את ברית יהוה… ויחר אף יהוה בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה" (דב' כט, כא – כז).

אכן, רואים אנו שלאורך 1900 שנות גלות, הארץ הייתה חרבה, עד לדורנו.

 

על הגאולה שתבוא אחרי התשובה נאמר:

 "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה… ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקולו… ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים… והביאך יהוה אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, והטיבך והרבך מאבותיך… ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה על אויביך, ועל שונאיך אשר רדפוך… כי תשמע בקול יהוה אלהיך לשמור מצותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה – כי תשוב אל יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דב' ל, א י).

אכן, דורנו זוכה לשוב אל הארץ הנותנת פריה בשפע, בבחינת "ארץ זבת חלב ודבש", וזוכה לראות את היכלי התורה המעטרים את ערי ארצנו, ובראשם ירושלים עיר קדשנו ותורתנו.

דורנו גם זוכה לראות איך הקב"ה נוקם באויבינו – "ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה על אויביך" (ל, ז).

 

 

 

הצדיקים, הרשעים, והבינונים,

ביום הדין והנורא – בראש השנה.

 

אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: "שלושה ספרים נפתחים בראש השנה: אחד של צדיקים גמורים, אחד של רשעים גמורים, ואחד של בינונים.

א. צדיקים גמורים – נכתבים לאלתר לחיים;

ב. רשעים גמורים – נכתבים ונחתמים למיתה;

ג. בינונים – תלויים ועומדים מר"ה עד יום הכיפור. זכו – נכתבים לחיים. לא זכו – נכתבים למיתה" (ר. השנה טז ע"ב).

רבי מאיר: בראש השנה נידונים, וביום כיפור נחתמים, דבר החופף את רצף הימים הנוראים.

הרשב"א מסביר שכוונת הביטויים "נחתמים לחיים, למיתה", הכוונה לחיי עולם הבא.

הרא"ש: לעיתים, ה' גוזר על הצדיק יסורים או מיתה בעולם הזה, כדי למרק את עוונותיו, ובכך יזכה להגיע ישירות לגן עדן. חלק מהרשעים לעומת זאת, מקבל את שכרו בעולם הזה על מעט המצוות שקיים, דבר המסביר מדוע רשעים ממשיכים לחיות, ולעיתים אף בכבוד, כאשר חלק מהצדיקים סובל, בבחינת: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" (ברכות ז ע"א).

 

שני מרכיבי התשובה העיקריים

במשנת רבנו-אור-החיים-הק' בפרשת "ניצבים".

 

שלב א:  "והשיבות אל לבבך – בכל הגוים אשר הדיחך יהוה אלהיך שמה" (דב' ל, א). זהו השלב הראשון בקבלת התשובה בו האדם שב אל לבו ואל פנימיותו תוך הצבת מראה אל מול מעשיו הלא טובים, ורק אז, עובר לשלבי התשובה כמפורט להלן.

 את ההתעוררות לתשובה, ניתן ללמוד מכך שעמ"י הוא העם היחידי שהתפזר בארבע רוחות העולם בגלל חטאיו, ולכן מוזכרת בפס' מצות התשובה "והשבות אל לבבך" בהקשר לגלות ככתוב בהמשך הפסוק: "בכל הגוים אשר הדיחך יהוה אלהיך".

 

שלב ב:  "ושבת עד יהוה אלהיך" (דב' ל, ב), "והתשובה לפני ה' – להיטיב דרכיו". (רבנו-אוה"ח-הק'). בכך שיקבל על עצמו לפעול לאור התורה, ולשוב בתשובה מאהבה.

 

 

סוגי העבירות בהן אנו נכשלים:

  א. ביטול תורה. ג. ביטול מצוות עשה. ב. מצוות לא תעשה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל  מדוע נאמרו הפס': "ומל יהוה אלהיך את לבבך ולבב זרעך וכו" (ל, ו), וכן הפס': "ואתה תשוב ושמעת בקול יהוה, ועשית את כל מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום" (ל, ח). הרי מצות התשובה נאמרה קודם לכן בפס': "ושבת עד יהוה אלהיך"?

 

 את השאלות הנ"ל הוא מיישב בהצבת שלושה סוגים עיקריים של עוונות, כאשר כל סוג רמוז באחד הפס', ולכן הוצרכו כל הפסוקים הנ"ל.

א. ביטול תורה – ועל כך נאמר: "ושבת עד יהוה אלהיךושמעת בקולו". ושמעת: במשמעות לימוד תורה שעל ידו זוכים לרשת את הארץ, ולכן נאמר בהמשך: "ושב וקיבצך מכל העמים" = קיבוץ גלויות, עקב ההתמסרות בלימוד תורתנו הקדושה. על כך, יש על מה לשוב בתשובה, היות וכמה זמן אנו מקדישים ללימוד תורה, כאשר הקב"ה מבקש מאתנו "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך – והגית בו יומם ולילה" (יהושע א ח).

 

ב. עובר על מצוות לא תעשה – על כך נאמר: "ומל יהוה אלהיך את לבבך". האדם עובר על מצוות לא תעשה כמו גזל ועריות, בגלל שליבו ערל, או כפי שנהוג לומר: "מה, אין לו לב לשדוד אישה קשישה, ולכן עליו "למול" את עורלת לבו בכך שיפתח פתח מצדו, וכבר ה' יעזור לו "למול" את לבו כדברי הגמרא: "הקב"ה אומר לעמ"י: פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". ע"י זה זוכים להתגבר על האויבים: "ונתן את כל האלות על אויביך". ולכן מן הראוי שניזהר לא לעבור על מצוות לא תעשה החל מ"לא תתורו אחרי לבבכם" , ועד "לא תשנא את אחיך בלבבך".

רבנו-אוה"ח-הק' מסיים את דבריו באהבת ה' (ל, ו).

"לאהבה את ה': פירוש, שתלביש האהבה אשר תיכן בך התוכן בריאתך, בנעימים ידידות חיבת אלהיך.

 ויִחֵד שכר לזה – שיהפוך ה' כל הצרות מעלינו על שונאינו, כאומרו ונתן… על אויביך".

 

ג  ביטול מצוות עשה – ועל כך נאמר: "ואתה תשוב ושמעת בקול יהוה –  ועשית את כל מצוותיו". השכר יהיה: ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו, שפע כלכלי ופרי בטן ככתוב בהמשך: "והותירך יהוה אלהיך בכל מעשה ידיך – בפרי בטנך ובפרי אדמתך". "פרי בטנך": צאצאים טהורים – אוהבי ה' ותורתו כדברי השיר:

"וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים / אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת זרע קודש בה' דבקים /

ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים / ובכל מלאכת עבודת הבורא".

 

המסר האמוני: עלינו להיזהר בקיום מצוות עשה, החל ממצות לימוד תורה

 השקולה כנגד כל המצוות, וכלה במצות "ואהבת לרעך כמוך אני יהוה".

 

 

תהליך התשובה – במשנת הרמב"ם:

                                 הימים הנוראים והתשובה מאהבה.

 

השאלה הפשוטה היא: איך אני/אתה/את/ נדע לקיים את מצוות התשובה.

 הרמב"ם – הנשר הגדול, לימד אותנו איך לנסות לעשות זאת,   ולהלן דברי קודשו:

"ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא את חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר: "יעזוב רשע – דרכו, ואיש און – מחשבותיו" (ישעיה נה ז), וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיה לא יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר: "ולא נאמר עוד אלוקינו למעשה ידינו, אשר בך ירוחם יתום" (הושע יד ד), וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות/נים אלו שגמר בליבו" (רמב"ם הלכות תשובה פ"ב, ה"ב).  

רבנו הרמב"ם מוכיח את תהליך התשובה מדברי הנביא ישעיה: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו, וישוב אל ה' וירחמהו, ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח". (ישעיה נה ז).

 

 

 

 

 

שלבי התשובה – במשנת הרמב"ם:

 

א. עזיבת החטא:  כולל שני חלקים: א. עזיבת החטא והסרתו ממחשבתו. ב. לקבל עליו לא לעשותו יותר.

 את זאת הוא לומד מהכתוב: "יעזוב רשע דרכו {עזיבת החטא} – ואיש און מחשבותיו" {מחשבתו הרעה}.

ב. חרטה: יתחרט ויתנחם על שעבר עבירה ככתוב: "כי אחרי שובי ניחמתי". עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא יישוב לזה החטא לעולם ככתוב: "ולא נאמר עוד – אלהינו למעשה ידינו". כלומר, קיימים שני שלבים בחרטה:  חרטה על העבר, וקבלה לעתיד שלא לחזור לעשות את המעשה הרע הנ"ל.

ג. וידוי: וידוי מלשון וודאות, שלא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אין צביעות בפני הקב"ה ובפרט ביום הדין.

 הרמב"ם כותב בפרק א' על חובת הווידוי:

"כל המצוות שבתורה… אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון {בכוונה}, בין בשוגג, כשיעשה תשובה מחטאו – חייב להתוודות לפני ה-אל יתברך. כיצד מתוודה? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך… והרי אני חוזר בי ומתבייש אני במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר זה".

"איזוהי תשובה גמורה – {תשובת המשקל}.  כאשר יזדמן לידו אותו דבר עבירה שעבר, ויש בידו לעשות ולא עושה".

 

בעל "ערבי נחל" מסביר זאת לאור הפסוק הנ"ל:

  • "יעזוב רשע דרכו" יעזוב את המעשה הרע.
  • ואיש און מחשבותיו" יתחרט גם על שחשב להרע.
  • "וירחמהו יהוה"– אם יחזור בתשובה מאהבה גם על המחשבה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות – לזכויות.
  • "כי ירבה לסלוח" – חזר רק על המעשה = מיראה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות  לשגגות בלבד.

 

החתירה אל האות ה"א

בתהליך התשובה התשוב – ה.

 

"אלה תולדות השמים בהבראם = בה' בראם. העולם נברא ב-ה'.

רש"י: האות ה' פתוחה למטה והרוצה לצאת לתרבות רעה – יוכל. והרוצה לחזור בתשובה – יש לו פתח מילוט למעלה. הבא לטהר מסייעים אותו. ולמה יש לאות ה' תג למעלה? הקב"ה יקשור לו כתר לשוב בתשובה. (ע"פ תומר דבורה לרבנו משה קורדברו).

תשובה = תשוב – ה = לשוב אל ה'.

ברובד הקבלי הפשוט, לשוב אל האות ה' המופיעה פעמיים בשם י-ה-ו-ה.

הה' הראשונה – מסמלת תשובה עליונה, העוסקת ברובד התודעה וההבנה, כנגד ספירת הבינה.

הה' השניה – מסמלת תשובה תתאה = תחתונה, העוסקת ברובד המעשי, כנגד ספירת המלכות.

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

המהות הפנימית של מצות השופר בראש השנה:

"מן המצר קראתי י-ה – ענני במרחב י-ה" (תהלים קיח ה).

הפיה של השופר דרכה נושפים, צרה – ואילו הפיה השנייה רחבה, דבר המסמל שעם קיום מצות השופר, הקב"ה מוציא אותנו "מן המצר… למרחב י-ה" – למרחב האלוקי המוגן.

 

א.  השופר במקורות:

 

  • "ובחודש השביעי באחד לחודש… יום תרועה יהיה לכם" (במ, כ"ט, א).

מצות עשה לשמוע קול שופר ביום הראשון של ר"ה, ומצוה מדרבנן לשמוע קול שופר גם ביום השני. התקיעות מצוותן ביום בלבד. התוקע יכוון להוציא את השומעים ידי חובתם, והשומעים יכוונו לצאת ידי חובת המצוה.

  • "בחודש השביעי באחד לחודש… זכרון תרועה מקרא קודש" (ויקרא כ"ג, כד).

 כאשר אחד מימי ראש השנה חל בשבת, אנו לא תוקעים – אלא רק זוכרים בבחינת "זכרון תרועה".

  • "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו" (תהילים פ"א, ד).

"בכסה" – בר"ה הירח מכוסה.  המילה בפס' "חגנו", רומזת לג' הרגלים: פסח, שבועות וסוכות המכונים בתורה "חג", ובהם עולים לרגל לירושלים מתוך שמחה בשכינה, בבחינת "יראה כל זכורך" (דב' טז טז). על כך נאמר בגמרא (חגיגה ב ע"ב): כשם שבא לראות – בא להיראות. כלומר, לראות את פני השכינה.

בר"ה לעומת זאת, זה יום הדין בו באים בעיקר לשמוע את הקול הפנימי שלנו, הקול הבוקע דרך קולות השופר מתוך יראה, כדברי הנביא חבקוק: "שמעתי שמעך – יראתי" (חבקוק ג, ב).

ד. "למנצח לבני קרח מזמור… עלה אלוהים בתרועה, יהוה בקול שופר" (תהילים מ"ז. א, ו).

את המזמור הנ"ל, אותו אמרו בני קרח כשחזרו בתשובה, אומרים אנו שבע פעמים לפני התקיעות. הסבר הפס': "עלה אלהים בתרועה" – השם אלוקים מסמל את מידת הדין העולה ומסתלקת, ובמקומה מופיעה מידת הרחמים – בבחינת הוי-ה: "יהוה בקול שופר".

 הזהר הק' (תיקוני הזוהר" סט קכב), מבדיל בין התגלות בבחינת ראיה, להתגלות ע"י שמיעה. הראיה – במידת החסד, ואילו השמיעה – היא במידת היראה בבחינת הכתוב "שמעתי שמעך יראתי" (חבקוק ג, ב).

 

  • תקיעת שופר וטעמיה.

"אשרי העם יודעי תרועה – ה' באור פניך יהלכון" (תהלים פט טז).

"יודעי תרועה" – היודעים את סודות התרועה (מכילתא דרשב"י).

"אמר רבי יצחק: למה תוקעים? הקב"ה אמר תקעו".

השופר מוציא קולות ללא מילים – כנ"ל אצלנו,

חייבים לזעוק מכל הלב לאבינו שבשמים.

 

א. רב סעדיה גאון (882-942) נתן עשרה טעמים

למצוות השופר בראש השנה.

 

א. היום, תחילת הבריאה העיקרית. הקב"ה ברא את האדם ומלך עליו, ותקיעת השופר היא דרך קבלת המלכות, כי כך עושים למלכים, תוקעים ומריעים לפניהם להודיע את תחילת מלכותם, בבחינת הכתוב: "בחצוצרות וקול שופרהריעו לפני המלך יהוה"  (תהילים, צ"ח).

ב. ראש השנה הוא היום הראשון לעשרת ימי תשובה, ותוקעים בשופר, להכריז ולהזהיר שכל הרוצה לשוב – ישוב, ואם לא, אל יקרא תגר {אל יתלונן} על דינו.

ג. להזכיר את מעמד הר סיני שנאמר בו: "וקול שופר חזק מאד" (שמות י"ט), ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו אז – "נעשה ונשמע".

ד. להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו לקול שופר ככתוב: "ותקע בשופר – והזהר העם" (יחזקאל ל"ג).

ה. להעלות על ליבנו זיכרון חורבן המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים ככתוב: "כי קול שופר שמעה נפשי, תרועת מלחמה" (ירמיהו, ד'), ונבקש מ-ה', על בנין בית המקדש.
ו. להזכירנו עקידת יצחק, שמסר נפשו לה', וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו. ויעלה זיכרוננו לפניו לטובה ביום הדין, הלא הוא ראש השנה.
ז. שנירא ונחרד ונשבור עצמנו לפני הבורא, כי כך טבע השופר מרעיד ומחריד, כמו שנאמר: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס, ג').
ח. להזכיר את יום הדין הגדול ולירא ממנו, כמו שנאמר: "קרוב יום יהוה הגדול, קרוב ומהר מאוד קול יום יהוה… יום שופר ותרועה" (צפניה, א').
ט. להזכירנו קיבוץ נדחי ישראל, ולהתאוות אליו כמו שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור, והנידחים בארץ מצרים" (ישעיה, כ"ג).
י. להזכירנו תחיית המתים, ולהאמין בה כמו שנאמר: "כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כנשוא נס הרים תראו, וכתקוע שופר תשמעו" (ישעיה, י"ח).

ב. קולות השופר –

         מעוררים לתשובה כדברי הרמב"ם (1138-1204)

 

"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, רמז יש בו:

 "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו מעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם"

 

"א-ר-י-ה שאג – מי לא ירא" (עמוס ג, ח).

הקב"ה מושל בעולם – ומשל האריה.

  • ר – י – ה = נוטריקון א = אלול. ר = ראש השנה. י = יום כיפור. ה = הושענא רבה.

 

בגן החיות, נוהגים להשתעשע עם האריה היות והוא סגור ומסוגר אחרי גדרות.

תארו לכם מה יקרה לאדם שהזדמן ליער ושומע את שאגת האריה כאשר בין רגע רואה את האריה שועט לעברו. כנראה שהאיש יספיק לקרוא "שמע ישראל", ותו לא.

המסר הוא פשוט: האריה מסמל את הקב"ה הרחום והחנון המבקש מאתנו לשוב אליו ולקיים את תורתו, ובפרט בימי הסליחות והרחמים של חודש אלול כאשר בשיאם, שני ימי ר"ה בהם אנחנו נידונים, דרך החתימה בכיפור, וכלה בהושענא רבה בה נחתם באופן סופי גזר הדין לפי הזהר (מסירת הפתקאות).

אנחנו לעומת זאת, מתייחסים לקב"ה כמו לאריה בתוך הכלוב שאינו מזיק, ולא היא. חייבים להרגיש את הנוכחות האלוקית בתוכנו ובקרבנו, ורק ע"י תיקון הרוע שבנו הרמוז בשמו של ר"ה בתורה – "יום תרועה" , הרומז לרוע שעוללנו, שאותו נצטרך להפוך לרֵע = חבר, ורק אז נכתב ונחתם לטובה ולברכה.

 

להתבשם באור החיים – למוצשק.

 

                                   לרבנו ישראל "בעל שם טוב" – ותלמידו.

"וצדיק באמונתו יחיה" – כוחה של האמונה בה'.

 

רבנו ישראל בעל שם טוב – מייסד החסידות, נהג כדרכו בקודש, להתבודד עם תלמידיו ביערות. יום אחד, הוא לקח אתו את אחד מתלמידיו כדי ללמדו מהו כוחה של אמונה בה', בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב,ד). לאחר הליכה ממושכת, התלמיד צמא, והמים אין. רבי! פנה התלמיד אל רבו: "צמא אני, ומבקש אני להרוות את צימאוני במעט מים". הבעש"ט ענה לו: "עם מעט סבלנות ואמונה בה', תשועת ה' כהרף עין. עוד נזכה לברך את ברכת "שהכל נהיה בדברו". התלמיד קיבל את דברי הרב, והמשיך בדרכו לצידו של רבו.

 

קרני השמש החמימים של שעת הצהרים, היכו בראשו של התלמיד עד שהתקשה בדרכו. ושוב הוא פונה אל רבו: "הוי כל צמא – לכו למים". כך אמר הנביא ישעיה. תעשה נס רבי, שנזכה לכמה לגימות מים".

הבעש"ט, במקום לענות תשובה לתלמידו, הוא הצביע על דמות המתקרבת אליהם. התלמיד נתן צעקה גדולה, לאחר שראה שהאיש נושא על כתפיו שני דליים של מים. האיש התקרב אליהם ונעצר לידם, כדי לנוח מעט מתלאות הדרך. הבעש"ט ביקש מהאיש למכור להם כמה כוסות מים, ואכן הוא הסכים.

התלמיד ורבו הרוו את צימאונם. בטרם קם "שר המשקים = לגראב" ללכת לדרכו, שאל אותו הבעש"ט: "מאין באת, ולאן אתה הולך?". האיש ענה לו: "עובד אני כעבד אצל הפריץ. משום מה הפריץ השתגע היום, ודרש ממני להביא לו מים ממעיין רחוק, למרות שישנם מעיינות בקרבתנו. לפריץ כידוע, אי אפשר לסרב, לכן צעדתי דרך ארוכה ומתישה כדי להגיע למעיין, וכעת אני עושה את דרכי בחזרה לפריץ.

 

הבעש"ט אמר לתלמידו כהאי לישנא: "כבר מימי בראשית, הקב"ה ידע על בעיית הצמא שלך, והכין עבורך פתרון. כמו שהקב"ה ניסה את אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, וכן את אבותינו במדבר ככתוב: "המאכילך מן במדבר… למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך" (דב' ח א), כך גם אצלך, הקב"ה רצה לנסותך כדי לחשל את אמונתך, ולכן הביא אותך לידי צמא, כאשר באופק לא נראה שום פתרון לבעיה, בגלל שנמצאים אנו במדבר. התפללנו יחד לקב"ה, והנה הישועה הגיעה דרך הפריץ שכביכול השתגע, ושלח את עבדו למעיין מרוחק, כדי שיפגוש אותנו על אם הדרך, עם שני דליים מים.

 

המסר האמוני של הסיפור:

 

"וצדיק באמונתו – יחיה" כדברי חבקוק הנביא. הקב"ה איננו משיב ריקם תפילת כל אדם, בבחינת "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני יהוה ישפוך שיחו" (תהלים קב, א). מטרת המניעות היא לנסותנו, כדי לחשל את אמונתנו (רמב"ן).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "צדיק וישר הוא" (דב' לב, ד): "כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו. וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים, והוא על דרך אומרו: 'צדיק יהוה בכל דרכיו, וחסיד בכל מעשיו' (תהילים קמה, יז).. פירוש, כשהוא בא להדריך דבר, {לדון את האדם}, הוא מדריכו על קו הדין, {בבחינת 'צדיק ה' בכל דרכיו'}. אבל 'במעשיו', פירוש: בשעת מעשה, כשבא {האדם} ומתחנן – אל רחום וחנון ירחמהו".

לקראת ראש השנה הבעל"ט,

ברכת שנה טובה ומבורכת בברכת "ובאו עליך – כל הברכות האלה והשיגוך",

לאוהבי ולומדי "תורת אלוקים חיים" של עט"ר רבנו חיים בן עטר ע"ה.

ביקרא דאורייתא – משה אסולין שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הוצאה שניה של ספרי "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 176 מנויים נוספים

ספטמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר