Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet
Adoration des saints, offrandes qui leur sont faites, sacrifices en leur honneur.
Vivants ou morts, les saints, quelque illettrés qu’ils soient (et ils le sont souvent), sont adorés. Quiconque a été dans l’Afrique du Nord a pu voir le respect superstitieux, veritable adoration, dont les marabouts vivants sont l’objet : baiser le pan de leurs robes, baiser l’étrier ou repose leur pied, baiser les traces de leurs pas, etc. sont les actes essentiels qui constituent cette anthropolâtrie.
Quant aux marabouts décédés, le culte qui leur est rendu se manifeste surtout par les pèlerinages à leurs tombeaux. Certains de ces pèlerinages sont accomplis par des foules immenses, lors de la fête du saint. A cette occasion des banquets religieux, en l’honneur du marabout, sont célébrés; on leur donne le nom de oua'da ou de t’a' dm.
A coté du pèlerinage annuel, qui, pour plusieurs saints illustres ou réputés, atteint les proportions d’un événement religieux, il y a le pèlerinage individuel ou Ziàra. Le fidèle musulman se rend au tombeau de son saint de prédilection pour lui demander une faveur, ou lui addresser son culte d’actions de grâces. Il s’y présente avec des offrandes variées pour le saint lui-même, s’il est vivant, et aussi pour le représentant du marabout, descendant du saint ou simple moqaddem (préposé) ou oukîl (gardien), qui bénéficie lui-même du prestige du marabout, dont il surveille la sépulture ou la qoubba. Un sacrifice, en l’honneur du marabout, est accompli par le pèlerin, qui, suivant sa fortune, offrira un boeuf, un mouton, un bouc ou une poule. Cette victime est le plus souvent mangée par celui qui l’a présentée, auprès du tombeau même du marabout; parfois elle est donnée au moqaddem ou partagée avec lui. Le fidèle fait aussi une offrande au moqaddem, offrande appelée ziâra comme le pèlerinage lui-même. Ce cadeau est de valeur très diverse, selon la position du pèlerin; il consiste en argent et en nature (blé, beurre, sucre, bougies, etc. ).
Une autre source de revenus pour le marabout, au Maroc, provient de la zet’àt’a ou escorte des voyageurs en pays peu sûr, moyennant un droit perçu par le saint ou par son représentant. C’est là encore, au Maghreb, l’une des formes du prestige maraboutique.
On peut en dire autant de la bechàra, c'est-à-dire de l’entremise du marabout entre le voleur de bestiaux et la victime du vol. Moyennant argent, le saint bechchàr fait rentrer le volé en possession du bétail détourné; quant à la taxe qu’il perçoit ainsi, le marabout la partage avec le voleur.
Protestations contre l’adoration des saints et les abus qui en sont la conséquence.
Le culte, dont les marabouts sont l’objet, a poussé leurs adorateurs à de tels excès et les abus de la ziàra ont été si criants, que des protestations nombreuses, en actes ou en paroles, ont eu lieu.
Il y a des tribus où les marabouts ne sont pas respectés : tels, par exemple, les Ida ou Blàl du Sud Marocain, qui ne donnent rien aux marabouts, les traitant de paresseux et les renvoyant avec des moqueries
Les Béni Messàra, serviteurs des chérifs d'Ouezzân, viennent souvent piller la ville sainte ; souvent aussi ils s’embusquent dans sa banlieue, guettant les jeunes garçons et les femmes, qu’ils emportent dans leurs montagnes pour les vendre ou les faire servir à leurs plaisirs-.
Lorsque j’étais sur la côte méridionale du Maroc, en janvier 1901, j’ai appris que le fameux marabout Mâ el-'Aïnîn, qui s’était mis en route, pour aller rendre visite à son ami le Sultan de Marrakèch, venait d’être pillé et rançonné, comme un vulgaire voyageur, par un caïd de l'Oued Noûn.
Un proverbe courant, d’une allure assez grossière, mais très expressif, met en garde contre les marabouts :
« Méfie-toi de la femme par devant,
De la mule par derrière,
Du marabout par tous les bouts. »
En voici un autre, nettement dirigé contre l’abus des ziàra ;
« Dépiquez votre grain, criblez-le.
Une fois en meule, faites-en sortir la dîme.
En dehors de Dieu et du Prophète,
Ne faites à personne des offrandes religieuses.»
Citons encore ce dernier proverbe, attribué à un marabout, Sîdî 1-Akhdhar ben Khloûf, enseveli dans les environs de Mostaganem :
«Combien de gens, dont le mausolée est visité,
Ont leur place en enfer !' »
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet
מסאפי לצפת – ברוך מאירי- יהדות מרוקו: בין אירופה לאפריקה
מסאפי לצפת – ברוך מאירי
זהו סיפור אהבה על נער, בן 17, אשר החליט ללכד סבים כששים נערות ונערים, בעיר סאפי במרוקו, להכשירם במסגרת מיוחדת בצרפת ולעלות איתם להתיישבות בנגב.
הנער ממרוקו, אהרון(רפאל) נחמיאם, גדל וצמח על אדמת המולדת, אשר אותה כה אהב. כושר המנהיגות, שניכר בכל אשר פנה, בא לביטוי בשורה ארוכה של תפקידים שמילא: מזכיר מושב רמות נפתלי, מזכיר מועצת פועלי צפת, ראש עיריית צפת, ח״כ וסגן יו״ר הכנסת, חבר הנהלת הפדרציה הספרדית הישראלית והעולמית, יו״ר מועצת המנהלים של משען ההסתדרותית, יו״ר בית נבחרי ההסתדרות ויו״ר ברית יוצא׳ מרוקו בישראל.
יהדות מרוקו: בין אירופה לאפריקה
מרוקו, בהיותה נקודת מפגש בין יבשות ותרבויות, דומה בכך לארץ ישראל – כמוה גם היא הייתה נתונה, ולמעשה עדיין נתונה, להשפעות מערביות, ומאידך חיה ונושמת תרבות מזרחית-ערבית. עובדה זו השפיעה רבות על תולדותיה ועל תולדות יהודיה. מרוקו נכללת בתחומה של יבשת אפריקה, אך בינה לבין אירופה מפרידה רצועת ים צרה (מצר גיברלטר), ובהיותה חלק מהעולם הערבי הרי שהיא כלולה ב׳מזרח התיכון המורחב׳.
היהודים יוצאי מרוקו נחשבים בישראל לאחת מ׳עדות המזרח', אולם בעבר כונו יהודים אלה דווקא בשם ׳מאגרבים׳ (׳מערביים׳). אמנם תושביה היהודים של מרוקו דיברו בשפה הערבית, אך אירופה הטביעה עליהם את חותמה בתחומים רבים: זיקתם לחכמי ספרד התקיימה זמן רב לפני גירוש היהודים מארץ זו, לא מעטים מהם היו דוברי לדינו, ואילו בדורות האחרונים פרחה בקרבם השפעת השפה והתרבות הצרפתית.
העדויות האפיגרפיות הקדומות ביותר שיש בידנו אודות הימצאם של יהודים במרוקו (שנקראה אז ׳מאוריטניה׳) הן מהמאה השלישית לספירה, אך ייתכן שיהודים חיו בארץ זו עוד זמן רב לפני כן. מקור השם ׳מרוקו׳ בא מהעיר מרקש, שנוסדה במאה ה-11. בשנת 536 הנהיג נגדם השלטון הביזנטי אפליות קשות, אולם בשלהי התקופה הביזנטית הוקל מצבם ופליטים יהודים מספרד הוויזיגותית מצאו מקלט במרוקו ומספרם בה הלך וגדל. ההיסטוריון אבן חלדון מספר על שבטים ברבריים שלמים שהתגיירו ולחמו בפולשים המוסלמים, שהחלו להופיע במרוקו במאה ה-7 והשלימו את כיבושה במאה ה-8. מאז ועד היום רובם המכריע של תושבי מרוקו הם מוסלמים, אבל בתוכם ניתן להבחין בין ערבים, שמוצאם מחצי האי ערב, לבין ברברים, שחיו במרוקו מקדמת דנא.
בשנת 740 מרדו כמה שבטים ברברים בחליף שישב בדמשק, ואכן עד המאה ה-17 מלכו במרוקו שושלות ממוצא ברברי.
מעמד היהודים והנוצרים תחת השלטון המוסלמי היה, כבכל ארצות האסלאם, כשל ׳בני חסות׳ (אהל-ד׳מה). דת האסלאם לא נכפתה עליהם, אך הם חויבו במס מיוחד ובהגבלות נוספות, שהיקפן השתנה ממקום למקום ומתקופה לתקופה.
בימי האידריסים היה מצבם של היהודים טוב. אידריס השני פתח בפני היהודים את בירתו החדשה, פאס, ובמאה ה-11 היו רוב תושביה יהודים. אך דווקא במאה זו, עם עליית שושלת המוראביטון, הורע מצב היהודים שם והוסיף והידרדר בתקופת המווחידון. שושלת זו הייתה ידועה בקנאותה הדתית וביקשה לכפות את האסלאם על כל נתיניה. בעקבות זאת נעלמה הנצרות ממרוקו – שגם כך הייתה מועטה – כמעט כליל, ואילו היהודים ידעו תקופת חורבן, שמד ודלדול. אברהם אבן עזרא מונה עשרים ושלוש קהילות יהודיות שחרבו. רבים מהם נהרגו על קידוש השם (ביניהם רבי יהודה הכוהן אבן סוסאן מפאס). אלפי יהודים המירו דתם, חלקם רק למראית עין, ואחרים עזבו את מרוקו(ביניהם בני משפחת הרמב״ם). הנותרים חויבו לחיות בגטאות ולענוד אות קלון.
תקופת הגזרות הסתיימה באמצע המאה ה-13, עם עלייתה של שושלת מרין, שבימיה התפתחה התרבות היהודית במרוקו ונוסדו ישיבות רבות. אט-אט נוצרה שכבה דקה של ׳יהודי חצר׳ בעלי מעמד מכובד, שהועסקו כמתורגמנים, כשגרירים או כמוכסים, אך הרוב המכריע של יהדות מרוקו עסק במלאכות שנחשבו ׳בזויות׳ בעיני המוסלמים (רוכלים, צורפים, חייטים, צבעים ועוד). אומנות אחת, ייצור מסרקות ברזל (ששימשו לעיבוד צמר הכבשים), נחשבה כמונופול יהודי.
יש לציין, שבכל התקופות הפכו היהודים שעיר לעזאזל, למשל, בעת בצורת, רעב, חילופי שושלות ומרידות שבטים. אחת התואנות להתערבותן של מעצמות אירופה במרוקו בפרט, ובצפון אפריקה בכלל, הייתה הגנה על היהודים שחיו שם.
בשנת 1492 גורשו היהודים מספרד ורבים מהם מצאו מקלט במרוקו הסמוכה. השפעתם בקרב מארחיהם הייתה מכרעת; עד העת האחרונה היו לא מעטים מיהודי מרוקו דוברי לדינו. כמה מחכמי ספרד תיקנו במחצית המאה ה-16 את ׳תקנות פאס׳ – מעין קודקס חוקים המסדיר את ניהולה של הקהילה היהודית בעיר זו(במהלך הזמן אומצו התקנות גם בשאר הקהילות). בראש הקהילה עמדה ׳מועצת טובי העיר׳, שמנתה שבעה חברים, אחד מהם נשא בתואר ׳נגיד׳.
בשנת 1500 בקירוב ביקר ׳ליאון האשכנזי', מוסלמי שהתנצר, בעיר סאפי, שם מצא כמאה משפחות (על פי מאמרו של אליעזר בשן, ׳ברית', 22). באותה עת הייתה סאפי נתונה למרותו של קאיד ברברי, שמשל תחת חסותה של פורטוגל.
במאות ה-15 וה-16 כונו יהודי סאפי ׳טאג׳ר אל-שולטן׳, וזאת בשל היותם מקורבים למלך. רובם שימשו כסוחרים מטעמו, דבר שהקנה להם מעמד מיוחד בקרב הברברים שחיו באזור.
באותה עת היה הרב אברהם בן זמירו זצ״ל הדמות הבולטת בקרב יהודי סאפי. גדולתו באה לביטוי בעיקר במנהיגותו הרוחנית. יהודי העיר ידעו להעריך עובדה זו ודאגו עם מותו ומות ששת ילדיו להפוך את מקום קבורתם לאתר עלייה לרגל (׳קבר שבעת בני זמירו׳). יכולותיו של הרב בן־זמירו זצ״ל והקדושה שאפפה אותו הפכו לנחלתם של כלל יהודי מרוקו, אשר ייחסו לו סגולות מאגיות נשגבות. כדאי להדגיש, שאף המוסלמים נהגו לעלות לקברו במטרה לזכות בברכתו של הצדיק. אהרון נחמיאס העלה השערה מעניינת; לפיה השם ׳זמירו׳ מקורו בעיר זמורה (Zemoura)בגבול ספרד-פורטוגל, שבה ביקר בשנת 1983.
במאמרו של פרופסור בשן מובאת עדות מאלפת ונדירה של רב חובל אמריקני, יליד 1777, אשר אנייתו נטרפה בחוף מרוקו בשנת 1815. ביומנו מובא בין השאר תיאור מפורט אודות סאפי ויהודיה. באותה תקופה הייתה העיר קטנה ומוקפת חומה, ולכן היקף המסחר בה היה מצומצם, דבר שהשפיע לרעה על מצבם של היהודים. רב החובל האמריקני נתקל בבית אחד שבו נדחסו קרוב לעשרים משפחות יהודיות שסבלו ממצוקה קשה ביותר. בהמשך ביקר ב׳בית קדוש׳ והתבקש לשלם דולר אחד עם כניסתו. הכסף, נאמר לו, מיועד לשיפוץ המקום. מניחים כי מדובר בקבריהם של בני זמירו.
בין השנים 1895-1912 ידעה מרוקו פעילות ציונית ענפה ומרתקת. היא ׳הדביקה׳ בכך גם את יהודי אלג׳יריה, שדאגו לשלוח לקונגרס הציוני הראשון בבאזל (בשנת 1897) את מ׳ אטלי, שהיה למעשה נציג המגרב היחיד בקונגרס.
בשנת 1900 הוקמו במרוקו, בערים טטואן ומוגאדור, אגודות שיבת ציון הראשונות. הסוחר היהודי דוד בוחבוט ממוגאדור הודיע להרצל על הפצת השקל הציוני בכל רחבי המדינה.
באותה שנה גם נפתח בית הספר הראשון של אליאנס מטעם אגודת כי״ח (כל ישראל חברים) בסאפי. היה זה בית הספר היהודי הראשון בעיר זו שבו נלמדו מקצועות עיוניים ומקצועיים, ולא רק תורה.
אגודת חיבת ציון בסאפי נוסדה בשנת 1903, ובראשה עמדו מאיר בר-ששת ויעקב מורסיאנו. השניים כתבו ב-17 במרס 1903, בכתב רש״י יפה להפליא (ראה צילום), מכתב ל״הדרת הנשיא המרומם, אוהב עמו, פאר לאומה ונשיא אלוקים, תיאודור הרצל.״ הכותבים מספרים כי התוודעו למושג ׳ציונות׳ מתוך קריאה בעיתונים ׳המליץ׳ ו׳היהודי׳.
בהמשך המכתב נאמר: ״…עוד אין לנו מושג נכון וידיעה ברורה בכל הנוגע לציונות. אין לנו שום ספר שיגיה אור על אי ידיעתנו ויבאר לנו מהי הציונות ומה טיבה. אין אתנו יודע על מה אדניה הוטבעו, ורק את השם שמענו ואת שקל הקודש אשר על כל איש לשקול ידענו…
״בדעתנו, לאושרנו, כי הדר גאונו הוא מחולל הרעיון ומולידו, והוא גם אבי הציונות בכלל. הננו מרהיבים בנפשנו עוז לגשת במכתבנו זה לפני שיח הוד תפארתו, לבקש מלפניו כי ממרום שבתו ייתן לו, למזכירו הנאמן, לבאר לנו בכתב את כל הנחוץ לנו לדעת מהי הציונות ולהביננו בינה איך ובמה נוכל גם אנחנו לעזור לפי כוחנו בבניין המפעל הגדול הזה. וגם לשוח לנו את הספר היקר ׳מדינת היהודים׳ בתרגום עברי, וכל הספרים המגיהים אור על הציונות הכתובים עברית. נכונים אנו לשלם מחירם אשר יושת עלינו…״
המכתב מסאפי עשה רושם רב על הרצל. הוא הורה למזכירו לשלוח בדחיפות את החומר המבוקש, אלא שהתשובה נשלחה ב… יידיש. לא עזרו מחאותיהם של ראשי הקהילה היהודית בסאפי – חומר הסברה ומכתבים ביידיש הוסיפו להישלח למרוקו מהנהלת הקונגרס הציוני. בסופו של דבר נאלץ מזכיר אגודת בני ציון בקזבלנקה לשבת ולכתוב מכתב חריף שבו נאמר: ״מכתבכם נשאר אתי כחידה סתומה. בשמי ובשם חבריי נבקש מכם לא לכתוב לנו עוד בשפה זרה, כי אם בשפת קודשנו, היקרה לנו מזהב ומפז רב. כי מה לנו ולשפות זרות? הן היו בעוכרינו לבולל אותנו לעשות כנוכרים. לכן כתבו לנו בשפה העברית, ומה לנו לחבק חיק נוכרייה?״
הבקשה לא נענתה. ייתכן שדבר זה מעיד, יותר מכול, על העובדה שראשי ההסתדרות הציונית לא ייחסו באותה עת חשיבות מרובה לפעילות הציונית בצפון אפריקה.
מותו של הרצל, ולאחר מכן פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הביאו בעקבותיהם לניתוק מוחלט בין יהודי צפון אפריקה לבין ההנהלה הציונית. עד למחצית שנות העשרים לא טרחה ההנהלה הציונית לשלוח למרוקו אפילו שליח אחד בעל שיעור קומה. הפעילות הציונית במרוקו התחדשה רק בשנת 1909, ביוזמתם של צעירים יהודים ממשפחות אמידות.
מצבם של יהודי מרוקו הורע במידה מסוימת עם כיבוש אלג׳יריה על-ידי הצרפתים. בשנת 1912 כפו הצרפתים ׳הסכם׳ על שולטן מרוקו מולאי חפד לפיו הפכו למעשה לאדוני הארץ, כשהשולטן שומר על תוארו בלבד.
החל משנת 1921 החלו יהודי מרוקו ליטול חלק קבוע בקונגרסים הציוניים. אולם, מסתבר שהייתה זו השתתפות סבילה: שפת הקונגרסים הייתה יידיש או גרמנית, ואיש בהנהלה הציונית לא טרח להסביר לצירים מצפון אפריקה את נושאי הדיון או את תכניו. גם השלטון הצרפתי לא עודד פעילות ציונית ברחבי מרוקו. בשנת 1919 אסר המושל הוברט ליוטיי על פתיחתה של אגודה ציונית בקזבלנקה ומנע את הפצתו של עיתון ׳העולם׳, שיצא לאור בשפה העברית. בשנת 1923 נסגר סניף התנועה הציונית בפאס, ושנה לאחר מכן נאסרה הפעילות הציונית בכל רחבי המדינה. הגבלות אלו לא הוסרו גם כשהפכה התנועה הציונית במרוקו לחלק מהפדרציה הציונית בפריז. לפיכך, יהודי מרוקו נאלצו להזעיק לעזרתם שני יהודים ידועי שם – ליאון בלום (לימים ראש ממשלת צרפת) והמשפטן המפורסם רנה קסאן. הללו מיהרו להיפגש עם שר החוץ הצרפתי ולשטוח בפניו את זעקתם, אך ההגבלות הקשות הוסרו רק בחלקן. בשנת 1926 נפתח בקזבלנקה מועדון להפצת השפה העברית; הקרן הקיימת לישראל הורשתה לגייס תרומות; הופיע עיתון מצויר בשפה הצרפתית ואף נפתח סניף של אגודת מכבי. ברם, עידוד העלייה לארץ ישראל, נשמת אפה של הציונות, עדיין היה אסור בתכלית.
מסאפי לצפת – ברוך מאירי- יהדות מרוקו: בין אירופה לאפריקה