מורשת יהדות מרוקו

ברכת כהנים: מצוות עשה מן התורה שהכהנים יעלו על הבמה שליד ארון הקודש לברך את העם(פרשת במדבר ו׳ פסוקים כד-כז) יברכך הש״ם וישמרך, יאיר הש״ם פניו אליך ויחנך, ישא הש״ם פניו אליך וישם לך שלום״.

הכהנים נושאים את ידיהם כלפי מעלה, בשעת הברכה הכהנים פורסים את כפיהם. בבית המקדש היו מברכים הכהנים את העם יום יום בשחרית על מעלות האולם שבין המזבח וההיכל.

ברכת הכהנים נוהגים בבתי כנסת עד היום וזה סדר הברכה ומנהגיה: בחזרת השליח ציבור בברכת ״רצה״ שבתפילת העמידה חייבים הכהנים שבבית הכנסת לחלוץ נעליהם ולעלות לדוכן, אחרי שהלווים יצקו מים על ידיהם, כשפניהם לארון הקודש. הם מכסים את פניהם וידיהם הנישאות למעלה בטלית, לאחר מכן הם מפסקים אל אצבעותיהם ומכוונים לעשות 5 אווירים בין אצבעותיהם, כלומר רווח בין אגודל לאצבע ובין אמה לקמיצה בשתי הידיים, ורווח בין אגודל לאגודל. הכהנים על דוכנם מברכים בצוותא: ״ברוך אתה ה׳ אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה״. בשעת הברכה מפנים הם את פניהם המכוסים בטלית לקהל.

בפרוס המתפלל לש״ם כפיים עם אצבעותיו פרודות, הוא מראה שהוא נקי כפיים ולא דבק כלום בין אצבעותיו.

החזן מקריא מילה במילה מברכת הכהנים והכהנים חוזרים אחריו. נהגו שלא להסתכל בכהנים העומדים על דוכנים; לאחר הברכה מפנים הכהנים את פניהם שוב כלפי ארון הקודש, מורידים את הטלית מעל ראשם ואומרים תפילה קצרה: ״רבונו של עולם, עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה עמנו כמה שהבטחתנו. השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו, כאשר נשבעת לאבותינו, ארץ זבת חלב ודבש״. אמרו חכמים (במסכת ברכות(ה-א) כל הרואה חלום בשנתו ואינו יודע מה ראה, יאמר בשעת ברכת כהנים תפילה מיוחדת: ״רבונו של עולם, אני שלך וחלומותי שלך, חלמתי ואיני יודע מה. יהי רצון מלפניך שיהיו כל חלומותי עלי ועל כל ישראל לטובה״.

נוהגים שכל בני המשפחה מתכסים בשעת ברכת כהנים תחת טליתו של ראש המשפחה,

כדי שתהא הברכה שורה על כל המשפחה.

בית הכנסת: הבית הקבוע לתפילה, לתלמוד תורה ולצרכי ציבור. בתי הכנסת הראשונים הוקמו בגלות בבל לאחר חורבן בית המקדש. עוד בימי הבית השני נקבעו בתי כנסת רבים בירושלים ואפילו על הר הבית ובערי השדה. ישוב שיש בו 10 יהודים(מניין) חייב להקים בית כנסת. בית כנסת חייב להיות גבוה משאר הבתים סביבו. בבית כנסת צריכים להיות חלונות, שכן אמרו חכמים: ״אל יתפלל אדם אלא בבית כנסת שיש בו חלונות״ (מסכת ברכות פרק לד-ב). מתפללים לצד מזרח(לכוון ירושלים) ושער בית הכנסת במערב. חייב אדם להפתלל בבית כנסת שבמקומו, וכל מי שיש לו בית כנסת בעירו ואינו נכנס להתפלל בו נקרא שכן רע (ברכות ח-א). אין נכנסים לבית הכנסת בבגדים ובנעלים מטונפות, ולא בגילוי ראש, בנשק ובסכין — מפני הכבוד. במרכז בית הכנסת עומדת הבמה (התיבה) לקריאת התורה, לתפילת החזן ולהכרזות שונות; וכך סדר הישיבה בבית הכנסת: הזקנים הרבנים והנכבדים יושבים בכותל המזרחי, פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש וכל העם פניהם כלפי ארון הקודש. לנשים בונים ״עזרת נשים״ מאחרי בית הכנסת או מעליו, ונוהגים לעשות לה מחיצת וילונות. המתפללים נוהגים לנדב כסף לצורכי הציבור והחזקת הבית, וכן מנורות ורמונים לספרי תורה. מנהג עתיק הוא לנדב לבית הכנסת שמן למאור, יין לקידוש ולהבדלה.

כהנים; זרעו של אהרן, הכהן הגדול הראשון בישראל(במדבר ג־ו). הכהנים היו בימי המשכן ובית המקדש עובדי ה׳ ושומרי משמרתו. הם התקיימו ממחנות כהונה. כ״ד מתנות כהונה ניתנו לאהרן ולבניו שהן חלקי הקרבנות החזה והשוק של זבח שלמים (ויקרא פרק ז פסוקים ל־לב) הזרוע הלחיים והקיבה(דברים פרק י״ח פסוק ג) תרומת הדגן התירוש והיצהר וראשית גז הצאן חמישה שקלים של פדיון הבן, ועוד…

אסור לכהן להיטמא למת(חוץ מלשארו הקרוב אליו: לאמו, לאביו, לבנו, לבתו, לאחיו ולאחותו הבתולה (ויקרא פרק כא פסוק ב) ולשאת אשה גרושה, זונה וחללה.

הכהנים לבשו בגדי קודש מיוחדים והכהן הגדול לבש שמונה בגדים בשעת עבודתו והם 4 של הכהנים הרגילים ועוד: מעיל, חושן, אפוד וציץ זהב על ראשו.

שושלת יחוסם של הכהנים נמשכת עד היום ורבים הם היהודים שמוצאם מזרע אהרן, על פי מסורת מאב לבן במשך כל הדורות, כי הכהנים שומרים את שם משפחתם. כיום הכהנים עולים ראשונים לתורה, עולים לדוכן לברך את ישראל ופודים הבכורות.

הארון: ארון הקודש בשביל ספרי התורה: עומד בבתי כנסיות בכותל המזרחי. נקרא גם ״ההיכל״. נוהגים לכסות ארון הקודש בפרוכת מעוטרת ציורים מסורתיים כגון: אריות השומרים על שני לוחות הברית, סמלים הלקוחים מדברי חז״ל: ״הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים״(אבות ה־כ). לפני תפילות מיוחדות פותחים את הארון והקהל אומר: אבינו מלכנו פתח שערי שמים לתפילתנו. לפני קריאת התורה פותחים את הארון להוצאת ספר תורה והקהל קם על רגליו בתפילה. בשבת חזון ובתשעה באב מורידים את הפרוכת והארון עומד מגולה כסמל לצערה של השכינה.

בבתי כנסת רבים משמש ארון הקודש דוגמא לאמנות יהודית מסורתית.

הפרוכת המכסה את הארון היא לרוב נדבת אנשים לזכר קרוביהם שמתו ונהרגו.

החזן: הוא שליח הציבור הקבוע, העובר לפני התיבה בבית הכנסת. החזן צריך שיהיה פרקו נאה, שפל ברך, מרוצה לעם ויש לו קול ערב ובקי לקרות(תענית טז-א). אין ממנים חזן מי שאינו הוגה כראוי את האותיות. אין ממנים חזן על פי השלטון; אפילו יחיד יכול לעכב חזן ולומר: איני רוצה שפלוני יהיה חזן. כשכועסים על החזן — אין עונים אחריו אמן. בגדי חזן צריכים להיות נקיים וארוכים שלא יראו רגליו, יכנס לבית־כנסת ראשון ויצא אחרון.

שליח ציבור צריך להיות מקובל ואהוב על הקהל.

שרשים-יהדות ומסורת-משה גבאי-ברכת כהנים

BIRKAT COHANIM C'est une des mitsvot particulières aux Cohanim qui sont tenus de bénir l'assistance: "que Dieu te bénisse et te garde, Dieu éclairera pour toi son visage et aura pitié de toi, que Dieu se tourne vers toi et t'apporte la paix״. Au moment de cette bénédiction les Cohanim lèvent les mains au ciel en écartant les doigts. Au temps du Temple les Cohanim bénissaient le peuple tous les matins du haut des escaliers qui séparent l'autel du Heikhal

La bénédiction des Cohanim a survécu à la destruction du Temple et se passe ainsi: au moment où l'officiant au cours de la Hazara, arrive au passage "Rétsé", les Cohanim présents à la synagogue ôtent leurs souliers, et montent sur l'estrade après avoir lavé les mains seuls, ou avec l'aide des Lévy, s'il s'en trouve. Le visage tourné vers la niche où se trouvent les Rouleaux de la Loi, les Cohanim se couvrent la tête de leur talit maintenu au bout par les doigts écartés. Les Cohanim récitent ensemble la bénédiction: "Béni sois-tu !'Eternel qui nous a sanctifiés de la sainteté de Aharon et nous a commandés de bénir son peuple Israël avec amour״. Les Cohanim doivent avoir le visage, couvert du talit, tourné vers le public. L'écartement des doigts symbolise que le prêtre vient les mains propres et qu'il n'y a rien d'attaché à ses doigts, rien entre les mains.

L'officiant récite mot par mot la bénédiction et les Cohanim reviennent sur chaque mot. La coutume est de ne pas tourner le regard vers les Cohanim au moment de la bénédiction. Après la bénédiction les Cohanim se tournent de nouveau vers le Heikhal, ôtent le talit de la tête et récitent une courte prière: "Eternel maître du monde, nous avons fait ce que tu nous a commandés, de même tiens les promesses que tu nous a faites, jette un regard de ton siège vers le peuple d'Israël et bénis-le ainsi que le pays que tu nous a donné, comme tu en as fait serment à nos pères, une terre où coule le lait et le miel״.

Nos Sages ont dit dans le Talmud (Masaékhet Brakhot) "tout celui qui fait un rêve inexplicable doit réciter une prière au moment de la bénédiction des Cohanim: "Eternel notre Dieu, je t'appartiens, mes rêves t'appartiennent, j'ai fait un rêve et je ne peux me l'expliquer. Que mes rêves soient de bon augure pour moi et pour tous les enfants d'Israël״. Il est de coutume pour tous les membres de la famille de se couvrir du talit du chef de famille au moment de la bénédiction pour qu'elle s'étende sur toute la famille.

LA SYNAGOGUE. A la fois lieu de prière, d'études et de rencontres publiques. Les premières synagogues ont été édifiées au cours du premier exil à Babylone qui suivit la destruction du Premier Temple. Au cours du Second Temple de nombreuses synagogues furent construites à Jérusalem et dans les villes de province. Toute communauté de plus de 10 fidèles se doit d'avoir sa propre maison de prières. La synagogue doit être plus élevée que les autres bâtiments qui l'entourent. La synagogue doit avoir plusieurs fenêtres car nos Sages ont dit "il est interdit de prier dans une synagogue qui ne comporte pas d'ouvertures (Massékeht Brachot, chapitre 24:2). La direction est vers l'Est (vers Jérusalem) et l'entrée doit être tournée vers l'Ouest. Chacun est tenu de prier à la synagogue et celui qui s'abstient de s'y rendre est réputé "mauvais voisin״ (Brakhot; 8:1). Il est interdit d'entrer dans la synagogue avec des vêtements sales ou la tête découverte, ou de porter une arme. Au centre de la synagogue la bama (chaire) pour la lecture de la Torah, où se tient l'officiant et d'où le rabbin fait son sermon et d'autres déclarations. L'ordre de préséance dans la synagogue: les rabbins et les vieillards s'asseoient à l'Ouest (Mur Occidental), le visage tourné vers le public et le dos au Heikhai Le reste des fidèles ont le visage tourné vers l'arche de la Loi (Aron Hakodech). Pour les femmes la 'Azara, bâtie en dehors de la synagogue ou à l'étage et séparée par un rideau, ou cloison. Les fidèles font des dons pour l'entretien du lieu, son éclairage et l'acquisition de Rimonim (clochettes) pour le Sefer Torah. Au Maroc la tradition est d'offrir de l'huile pour l'éclairage, du vin pour le Kidouch et la Habdala.

3) LES COHANIM. Ce sont les descendants de Aharon, le premier Grand Prêtre: "Fais approcher la tribu de Lévi et mets-la en présence de Aharon le pontife pour qu'ils l'assistent" (Les Nombres, 3:6) Au temps du Temple les Cohanim assuraient le service du Temple et recevaient des dons du peuple. 14 donations ont été prévues pour Aharon et ses enfants sur les animaux sacrifiés: "la graisse qu'il mettra sur la poitrine, la poitrine pour en opérer le balancement devant !'Eternel. Le pontife fera fumer la graisse sur l'autel, mais la poitrine sera pour Aharon et ses fils" (Le Lévltique, 7:30-32); "Voici le droit dû aux pontifes par le peuple, quiconque tuera une bête, soit de gros soit de menu bétail: il en donnera au pontife l'épaule, les mâchoires et l'estomac" (Le Deutéronome 18:3). "Les prémices de ton blé, de ton vin, de ton huile, les prémices de la toison de ton menu bétail, tu les lui donneras" (Deutéronome, 18:3).

Le Cohen doit éviter toute souillure que provoque la présence d'un cadavre, il ne doit donc pas se rendre au cimetière (à moins qu'il ne s'agisse du décès de ses parents les plus proches: père, mère, fils, fille, frère, soeur vierge). Etant donnée la sainteté de sa fonction il lui est interdit d'épouser une divorcée, une prostituée ou une femme de mauvaises moeurs.

Au temps du Temple les Cohanim s'habillaient de vêtements somptueux et le Grand Prêtre en portait huit, à savoir les quatre vêtements communs à tous les prêtres, plus une tunique, un bouton, un diamède d'or et un pectoral.

Bien que les Cohanim aient perdu leurs privilèges de prêtrise avec la destruction du Temple, Ils continuent à veiller jalousement à leur titre de descendants de Aharon jusqu'à nos jours.

Ils ont conservé toutefois trois prérogatives: monter premier à la lecture de la Torah, bénir le peuple à la synagogue et racheter les premiers-nés.

L'ARCHE DE LA LOI. Le Aron Hakodech est la niche où sont gardés les Rouleaux de la Loi à la synagogue. Il est situé à l'Est. Le Heikhal{c'est ainsi qu'on l'appelle au Maroc) est généralement recouvert d'un rideau ou Parokhet, le plus souvent en velours orné de motifs traditionnels dont le plus répandu est celui des deux lions gardiens des Tables de la Loi, symbole emprunté aux Maximes des Pères: "Sois hardi comme le léopard, léger comme l'aigle, agile comme le cerf et fort comme le lion pour exécuter la volonté de ton Père qui réside dans les deux" (Pirké Abot, 5:20). Pour la lecture de la Torah on ouvre solennellement le Heikhal et le Rouleau de la Loi est promené sous les chants des fidèles jusqu'à la bama. Mais le Heikhal est laissé ouvert à certaines occasions solennelles et pour certaines prières, les fidèles récitant alors "Notre Père ouvre la porte du ciel à nos prières"; Deux fois l'an à l'occasion du deuil du chabbat Hazon et du 9 Ab, on a coutume d'enlever le rideau pour laisser le Heikhal nu, symbole de la souffrance de la Chékhina. Cette parokhet est le plus souvent offerte à la synagogue par une famille qui veuf ainsi Immortaliser le souvenir d'un cher disparu.

La construction et l'ornementation du Heikhal dans toutes les communautés constituent quelques uns des sommets de l'art juif.

LE HAZAN. C'est l'officiant, textuellemt le Chaliah Tsibour, l'envoyé du public. Il doit donc allier à la respectabilité d'un certain âge, une voix agréable (Ta'anit, 16:1), une excellente prononciation et la faveur du public qui l'envole.

Il ne peut être Imposé de l'extérieur, même pas par les autorités. Les protestations ne seralt-ce que d'un seul fidèle peuvent le disqualifier, et en cas de litige la meilleure forme de révolte du public contre l'officiant est de refuser de répondre amen à ses prières!

Le Hazan doif arriver à la synagogue avec des vêtements propres et longs couvrant les pieds. Il doit donner l'exemple: être le premier à arriver et le dernier à sortir.

Racines-Judaisme et tradition-Moche Gabbay-Benedictions des Cohanim