ארכיון חודשי: אוקטובר 2021


ברית מס' 38-בעריכת מר אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר-השפעת מגורשי ספרד על הקהילה היהודית במרכש

תרומה שלכם תאפשר לנו להוציא את הגיליון הבא

אשר כנפו

 

פרופ' הרב משה עמאר

השפעת מגורשי ספרד על הקהילה היהודית במרכש

תקנות חכמי מרכש להיתר אשה שניה

מגורשי ספרד בשנת רנ״ב (1492) שהתיישבו במרוקו, הם עלו בכמותם ובאיכותם על היהודים המקומיים [התושבים], תוך כשני דורות הצליחו להטמיע בתוכם את היהודים המקומיים ולהנחיל להם מסורות ומנהגים שנהגו ביהדות ספרד. אם כי מקובל לחשוב שהשפעת המגורשים על יהודי מרוקו התרכזה בעיקר בערי החוף, בעיר פאס ובערים הסמוכות לה, כי אליהן הגיעו מגורשים רבים.

רבים חושבים שהשפעה זו של המגורשים לא הגיעה לעיר מרכש וסביבותיה. למרות שגם במרכש חי ופעל קהל מגורשים, ועד היום אחד מבתי הכנסיות המרכזיים בעיר נושא את שמו: 'צלאת לעזאמה' – בית כנסת של הלועזים, כלומר דוברי ספרדית. קהל המגורשים נהג כמנהג ספרד, בעוד מרבית הקהילה נהגה במסורת התושבים.

להנחה זו מצאו אסמכתא בתשובה שכתב רבי יהודה בן עטר לחכמי ארץ ישראל, בשבעה לתמוז התפ״ז(1727), וז״ל:

נדרשתי אני החתום מטה לכתוב ולחתום, איך הוא המנהג בארצות המערב לפי תקנת ק״ק המגורשים מקאשטילייא, במי שהיה נשוי עם אשתו בכתובה למנהג הנז', ומתה האשה בחיי הבעל והניחה לו ממנו וממנה זרע של קיימא זכרים או נקבות. שקודם כל דבר יפרע כל החובות אשר עליו בשטר ובעל פה, ואח״כ יחלוק עב הזרע ההוא כל מהנמצא לו, תחת כפת המרום קרקע וטלטל, ומאי דאתקרי נכסי, מחצה לו ומחצה לזרע. ואם יש זכרים ונקבות, יובן בלתי נשואות הנקבות, תטול הנקבה חלק כזכר…. ככל המנהג והתקנה שנהגו ותקנו ביניהם קהלות פאס המגורשים מקאשטילייא, וגרירי אבתרייהו כל ארצות המערב, חוץ מתאפיילאלת ואגפיה. ובמראכש יש ויש כל משפחה כמנהגה, דהיינו אותם שהם מזרע הק״ק המגורשים, עושים כמנהג הנז', ושאר משפחות יש שעושין כמנהג המגורשים גם כן, ויש שעושין כתובה כדת. אבל כל שאר ארצות המערב, פאס ותיטוואן ואלקאצר וכל הגליל ההוא, ומכנאס וצפרו, כולם כאחד עושים כמנהג המגורשים….. 

כלומר, לפי התקנות שתיקנו המגורשים בפאס, יש לראות את בני הזוג עם נשואיהם כשותפים לענייני עזבון. ולכן בפטירתו של אחד מהם זה שנותר בחיים מקבל מחצית מכל הרכוש המשותף, והמחצית השניה עוברת לשאר היורשים. לאמור אשה שהתאלמנה זכאית למחצית הרכוש המשותף. לכן האלמנה אינה זכאית לגבות כתובתה או להתפרנס מהעזבון. כמו כן הבנות הרווקות יורשות כמו הבנים, והבנות הרווקות אינן זכאיות להתפרנס מהעזבון, זכויות המגיעות להן לפי ההלכה.

בעוד בעיר מרכש המשיכו התושבים לנהוג בענין זה כפי ההלכה, לאמור שהאלמנה זכאית להתפרנס מהעזבון כל ימי אלמנותה לפי אותה רמה שבה חיתה עם בעלה. וזה מגביל אותה שלא תוכל להתחתן שנית. לחילופין יכולה לגבות כתובתה מהעזבון ואז יכולה להתחתן אם תרצה. וכן הבנות הרווקות אינן יורשות, אבל זכאיות להתפרנס מהעזבון עד לבגרותן או עד לנשואיהן. ואז מגיע לכל אחת מהן בתור שלה עשירית מהעזבון, להכנת נדוניה לנישואיה. אם כי הוא מציין שגם חלק מהתושבים נגרר אחרי המגורשים גם בענין זה:

'המגורשים, עושים כמנהג הנז'. ושאר משפחות [של התושבים] יש שעושין כמנהג המגורשים גם כן, ויש שעושין כתובה כדת'.

אולם עדות זו עוסקת רק במנהגי הכתובה, אולם כשמתבוננים לעומק רואים, שבשאר הנושאים השפעת המגורשים התפשטה על כל קהילת מרכש מגורשים ותושבים, הן בנוסח התפילה ובמנהגיה, שהם כמו שהביאו המגורשים, כולל ברכה על הלל בראשי חודשים בימים שלא גומרים בהם את ההלל; הוספת פיוטים בתפילה; בכשרות הבשר, המגורשים הביאו את המנהג להתיר בבדיקה את הריאה שיש בה סרכות שאין שתי קצוותיהן יוצאות מהריאה, לאחר פולמוס עז וחריף בינם לבין התושבים בפאס, הם הצליחו להחדירו לכל מרוקו. גם לקהילת מרכש חדר מנהג זה ונהגו לפיו הלכה למעשה עד לחיסולה של גולת יהודי מרוקו בעלייתה לארץ ישראל.

השפעת המגורשים בדיני אישות

גם בדיני אישות מוצאים הרבה מנהגים שמקורם במגורשי ספרד שחדרו גם לקהילת מרכש. כמו המנהג להשביע את החתן מתחת לחופה 'שלא ישא אשה אחרת עליה כי אם על פי התקנה החדשה הנהוגה בזמן הזה' תנאי זה מופיע בכתובות שהן כמנהג התושבים של יהודי מרכש עד לימינו. למרות שמצויין 'התקנה החדשה הנהוגה בזמן הזה', אין המדובר בתקנה שתיקנו חכמי מרכש בדורות האחרונים, אלא בתקנה קדומה שנעשתה במרכש, והיא מוזכרת בתיקון שנעשה בתקנה זו בשלהי המאה הי״ז, כפי שיובא בהמשך.

כלומר, גם השימוש לפתרון בעיות שהזמן גרמא באמצעות התקנת התקנות שהנהיגו חכמי המגורשים בפאס, חדר לקהילת מרכש. ואכן חכמי מרכש תיקנו תקנות רבות ובהן גם תקנות נועזות בדיני אישות. אך תקנות אלו, לא השתמרו בקובץ כמו תקנות פאס, והן פזורות בכתבי יד ולכן אינן ידועות.

הערת המחבר: על הפולמוס ראה: ר' חיים גאגין, עץ חיים, פולמוס בין מגורשי ספרד לתושבי העיר פאס סביב נפיחת הריאה. ההדיר מכתבי-יד משה עמאר, בצירוף הערות מבוא ומפתחות, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת-גן תשמ״ח; משה עמאר, 'פולמוס הנפיהה בפאס במאה הט״ז ותוצאותיו בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה', בתוך מ' בר אשר ואחרים עורכים: פאס וערים אחרות במרוקו – אלף שנות יצירה', הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן תשע״ג עמי 277-300.

ריבוי נשים ביהדות

מבחינה הלכתית היהדות אינה אוסרת ריבוי נשים. אך חכמי ישראל במרוצת הדורות, ראו בריבוי נשים פגם מוסרי גדול ונגע המערער את שלום הבית בתא המשפחתי. וכמאמרם במשנה: 'מרבה נשים מרבה כשפים' (אבות פ״ב מ״ז). רבנו גרשום מאור הגולה (נפטר ב-1028), מיוחס לו החרם הנהוג ביהדות אשכנז, על כל מי שישא אשה על אשתו. למרות שחרם זה לא התקבל בפזורה הספרדית מזרחית, הרי במרבית הקהילות הנהיגו החכמים תנאי בכתובה בו התחייב החתן שלא לשאת אשה על אשתו ללא הסכמתה. היו מקומות שתיקנו תקנות בענין זה, כמו שהציע רבי יוסף קארו: 'טוב לעשות תקנה בחרמות ונידויים על מי שישא אשה על אשתו'. גם במקומות שלא נהגו בתנאי זה, ריבוי נשים היה נדיר ולו מהסיבה הכלכלית, שרוב בני אדם לא יכלו לעמוד בנטל של פרנסת שתי נשים וילדיהן.

ברית מס' 38-בעריכת מר אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמארהשפעת מגורשי ספרד על הקהילה היהודית במרכש

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- בִּינוּ נָא מוֹרְדִים

שירה ופיוט אצל יהודי מרוקו

רד״ב גם העלה על נס את הצורך ביחסי שלום והבנה בין ישראל לשכניו בשירו על הארץ שכתב בתחילת שנות החמישים במרוקו, תוך הצבת הניגוד המהותי והבלתי טבעי לדידו בין הכוח הבונה של השלום ובין העצמה ההרסנית של המלחמה:

בִּינוּ נָא מוֹרְדִים

פתיחה — שִׂגָה

לחן: בב אלואד

מאת: ר׳ דוד בוזגלו ז״ל

בִּינוּ נָא מוֹרְדִים, רוֹדְפֵי קְרָב וָרֶצָח, לֹא לָתֵת בְּקוֹל,

עַל עַם שׁוֹפֵךְ שִׂיחוֹ. מוּל שׁוֹכֵן שָׁמָיו, כָּל יָכוֹל לְנַצֵּחַ.

כִּי בְּצֵל סֻכּוֹ שָׁם שָׂם לוֹ מִבְטָחוֹ.

זִכְרוּ נָא יוֹם בֵּן חֲלוֹף הוּכַן לַיְּצִירָה

כַּת שָׁלוֹם נָתְנָה בְּקוֹל מַר לְמָרָיו

 הֲלֹא הוּא יְצִיר נַפְשׁוֹ לָרִיב נִמְהָרָה

זֹאת עָשׂוּ אֵפוֹא, קִרְאוּ לָכֶם שָׁלוֹם.

 

נֵזֶר הַיְּצִירָה, אֱנוֹשׁ נוֹצַר כְּמֶלֶךְ, רַק לִבְנוֹת צִיָּה,

לִנְטֹעַ יְשִׁימוֹן, אַךְ הוּא שָׁת בָּתָה שְׂדוֹת יְבוּל רַב־עֵרֶךְ

וַיְמַגֵּר לָאָרֶץ, עֹפֶל וְאַרְמוֹן. (זִכְרו נָא…)

 

יַעֲקֹב, יָשָׁר, דָּרַשׁ בְּרֹךְ וְנֹעַם, אֶת־שְׁלוֹם אֶחָיו,

וְאֶת שְׁלוֹם שׂוֹנְאָיו. עַל צַוָּאר נִרְדַּפְנוּ, יוֹם חֲרוֹן וְזַעַם,

וּשְׁלוֹמִים רָדַפְנוּ, נַחְנוּ צֶאֱצָאָיו. (זִכְרוּ נָא…)

 

תּוֹךְ מֵי הַמִּקְדָּשׁ, מָחֲקוּ שֵׁם בֵּן אַרְבַּע, לְהַשְׁקוֹת סוֹטָה

יוֹם אֲשֶׁר קִנְּאוּ לָהּ, לְמַעַן בָּרֵר אֶת צִדְקָהּ וְנִקְבַּע,

וּלְהַשְׁרוֹת שָׁלוֹם, בֵּינָהּ וּבֵן בַּעֲלָהּ. (זִכְרוּ נָא…)

תם

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה בִּינוּ נָא מוֹרְדִים

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-קמיעות

האמונה המאגית מונחת גם ביסוד הקמיעות, המלווים את האדם עוד מלפני לידתו ועד מותו, אף־על־פי שרבים מן המלומדים והרבנים שללו אותם, כשם ששללו כל אמונה ומנהג שנדף ממנו ריח של עבודה זרה. הנוסחאות לקמיעות הועתקו מתוך ספרים שהיו כמעט מקודשים בעיני העם. לדפים שנועדו לשמור על היולדת ולתליוני־הקמיעות למי­ניהם נוספו איורים מעשי ידי אמן.

 

רבים גם התכשיטים שהנשים עונדות אותם לא רק לשם נוי, כי־אם בשל האמונה בכוחם הסגולי. דוגמה יפה לכך היא ה״כמסה״ — תכשיט־קמיע בצורת יד — הנפוצה בצפון־ אפריקה בגיוון רב יותר מאשר בכל ארצות־האיסלאם האחרות.

 

בף־היד — ״כמסה״

כבר בעת העתיקה הופיעה כף־היד באמנות היהודית, אך בימים ההם סימלה בעיקר את התערבות השמים במהלך ההיסטוריה. במארוקו תפ­קידה, למעשה, לגרש את כוחות־האופל.

בהקשר זה מעניינים במיוחד דבריו של הפייטן הספרדי יהודה בן יצחק בן שבתאי, שהקדיש חלק גדול מיצירתו לאישה. בספרו ״טעם זקנים״ הוא אומר, כי כאשר הבעל נותן עין־הרע באשתו, עליה לפתוח את כף־ידה ולומר ״חמש״. המוציא לאור של יצירתו, רבי אליעזר אשכנזי מתוניס, מפרש, שאולי מרמז המחבר למנהג המקובל בקרב יהודי צפון־אפריקה לצייר כף־יד של חמש אצבעות על קיר ביתו של זוג צעיר, או על קיר ביתה של אישה המצפה לילד. כן הוא מספר, כי נהוג לומר ״בל־כמסה״ (=עם חמש) למראה ילד נאה, וכי זהו אמצעי־הגנה נגד עין־הרע.

היד ממלאת תפקיד חשוב בדמיונו היוצר של האומן. מנורת־הזכרון של בית־הכנסת (״כאס״) תלויה על קולב עשוי בצורת יד, שבין אצבעותיה קשתות בסגנון מאורי; לבוהן שיווה האומן צורה של ראש ציפור.

א ״ק

 

תליוני־קמיע נושאי כתובת

 

תארודאנת

על־גבי חלק מן העיטור שנמחק חרותה כתובת: ״שדי״

הגובה : 6.5 ס״מ ; הרוחב : 4.3 ס”מ מוזיאון ישראל

(256)

 

כתובת: ״רבי אהרון״

פליז; מעשה ריקוע וחיקוק הגובה : 6.5 ס״מ ; הרוחב: 4 ס״מ מוזיאון ישראל, אוסף פויכטונגר ראה : פויכטונגר, עט׳ 290, מס׳ 984

(257)

 

תכשיטי־קמיע בצורת יד — ״כמסה” או ”לוחא״ ראשית המאה הכ׳(?)

תכשיט־קמיע זה נפוץ מאוד במארוקו בצורות רבות ושונות ; עונדות אותו יהודיות ומוסלמיות כאחת בעיר ובכפר

כסף; מעשי יציקה וריקוע, חקיקה וקידוח

 

מראכש

סלמנדרה יצוקה ומהודקת במסמר ; הסלמנדרה נחשבה לסמל יהודי, ואמנם קיים מוטיב אגדי האומר : ״אחר שבע שנות שריפה באש יוצאת הסלמנדרה״

ראה : שאמפו, עט׳ 124—125, מס׳ 64—65 ; בזאנסנו, תכשיטים, מס׳ 93, לוח 23 (258)

 

הגובה : 6—11.5 ס״מ ; הרוחב: 3.5—9 ס״מ מוזיאון ישראל, אוסף אליכס (259—261)

 

צורת "כמסה” מסוגננת: שלוש אצבעות צמודות וכאילו שני אגודלים

בתליון הגדול שבתחתית האצבע המרכזית טבועה טביעת־חותם קטנה, שאיננה קריאה

הגובה: 5.5—10 ס״מ ; הרוחב : 3.5—6.5 ס״מ מוזיאון ישראל, אוסף אליכס ראה : בזאנסנו, תכשיטים, מס׳ 94, לוח 23 (262—265)

ממזרח וממערב כרך ג'- הרוגי דולייא-מאיר בניהו

הרוגי דולייא – מאיר בניהו

 

מן המאורעות הקשים ביותר שאירעו ליהודי סלוניקי הייתה הריגתם של סוחרים ששבו מיריד דולייא, בי"ד באלול עש"ז – 1617. יום זה נקבע ליום צום ומספד, וזכר המאורע לא מש מלבם של יהודי שאלוניקי דורות ברבה. כותבי תולדותיה של קהילת שאלוניקי הפכו והפכו בנושא ועדיין אין בידינו אלא דברים כלליים, ולאו דווקא בדוקים. מפליא הדבר, שמאורע שהטביע חותמו על יהודי שאלוניקי אין רישומו ניכר בספריהם של חכמי הדור, ולא היינו יודעים על ההריגה אלמלא שני מקורות שנתפרסמו זמן רב מאוד אחרי המאורע, והם :

עשרים ושתיים מצבות של ההרוגים, שרובן נשתמרו בשאלוניקי עד לשואה, וכן הסכמה שהתקינוה חכמי שאלוניקי בכ"ט בחשון שע"ח. 1618.

שני מקורות באים אנו להוסיף, ובהם ידיעות חשובות שבכוחן להבהיר את הפרשה ולהשלימה במקצת. המקור האחד הוא מגילת הקינות של רבי דוד מאצא מקורפו הנקראת "מעשה ה'", שנדפסה בוניציה כמה חודשים אחרי המאורע. דף זה לא נודע עד כה ולא נמצא ממנו אלא טופס אחד, בגנזי ידידי מר מנחם גאנז באמשטרדאם.

 

במקור השני  הוא "קינה על הרוגים שנהרגו בשאלוניקי" מרבי יוסף בן רבי שלום גאלייגו משאלוניקי, שהיה ארבעה עשרה שנה שליח ציבור בקהילת קודש "בית יעקב" באמשטרדאם. הקינה נדפסה בספר " "אמרי נועם", תפילות ופיוטים מסידורו, בבית דפוסו של מנשה בן ישראל באמשטרדאם בשנת שפ"ח.

 

דולייא הוא כפר במאקדוניה בדבול יוון – בולגריה, השוכן כתשעים קילומטרים מצפון לשאלוניקי, ואליו היו מגיעים אחרי שלושים שעות רכיבה. היריד שבכפר זה היה מן הגדולים שבירידי מאקדוניה. סוחרים יהודים הרבה היו יוצאים בשיירה משאלוניקי בכל שנה בסוף חודש אוגוסט.

ודומה שלא רק יהודים היו יוצאים בשיירה, ומה שלא מפורש לגבי יריד זה אחר שבמושקולור. סוחר יהודי מפאטראס התנה, שישלחו לו סחורה "בזמן היריד, להיות שמן היריד תבוא שיירה גדולה במאוד מישמעאלים ויוונים ויאודים. ואין כל כך סכנה" יכול שרשאים אנו ללמוד מכאן גזירה שווה מעצמנו לעניין יריד דולייא.

 

יציאת הסוחרים משאלוניקי ליריד דולייא למאורע שעל פיו נהגו לציין תאריכים. בעדות שנתקבלה בפני חכמי שאלוניקי בשנת תצ"א – 1631, איששו זמן של איזה מעשה בדרך זו : "וכולם הסכימו שהיה זה ביום ג' קודם חצי היום בחודש אלול משנת השפ"ט, בזמן הליכת הסוחרים ליריד דולייא.  שביום החמישי מזה השבוע הלכו הסוחרים ליריד הנזכר שהיה ביום י"א לאלול. נמצאת למד, שגם אחרי ההריגה הוסיפו סוחרי שאלוניקי לפקוד יריד זה.

 

הסוחרים היהודים משאלוניקי, שנסעו ליריד דולייא בשנת שע"ז – 1617, יצאו בי"ד באלול בדרכם לביתם. בהיותם בדרך בין הכפר קאשטורינה, במחוז קרלסדיק ופולוג'י אשר על ההר, סמוך לגבול הבולגרי של היום, התנפלו עליהם נוצרים ותורכים ועמם כמה יניצ'ארים והרגו "קהל גדול השבים מיריד דולייא. בהם היו אבות ובנים ושאר קרובי משפחה, צעירים וזקנים, בעלי מלאכה ואמנים, תלמידי חכמים ופני הקהילה.

 

כנראה הגיעה השמועה לשאלוניקי באיחור זמן, אולי מחמת שיבושי הדרכים. קרובי ההרוגים הזדרזו לצאת למקום ההריגה לאסוף את החללים. עד הגיעם למקום נבאשו גופות, וכמה מהן היו "מאכל לעוף השמים". אבל כבד ירד על שאלוניקי. הקהילה ביכתה את ההרוגים וביקשה לקבוע זכר גזירה זו לדורות. בכ"ט בחשון שע"ח 1618, נקבעה הסכמה, שיום ההריגה י"ד באלול יהיה יום "צום ועצרה". המתקינים הסכימו "שיום הצום ובכי הזה שנקבעו לדורות….יהיה ברוב עם, עם הקהילות הקדושות בחברת ת"ת". ספק אם יום הצום נתקיים שנים הרבה.

מעתה נבוא אל הידיעות שבמקורות החדשים.

 

רבי דוד מאצא כותב, שבשמיני עצרת שע"ח היגיעה לויניצאה השמועה, ש "יותר משמונים נפשות" מן הסוחרים היהודים ששבו מיריד דולייא נהרגו, ובכללם קרובו של רבי ישראל יהודה די ליאון. אכן נמצא נוסח מצבתו. לא כל השבים נהרגו "מעט הנה היו פליטים עם שרידי חרב אשר ברחו לנפשם ועזבו רכושם לשודדים אשר לקחו ממון רב. וידל ישראל מאוד. אמור מעתה, שהשמועה הגיעה לשאלוניקי באמצעותם.

 

גם מחוץ ליוון ביכו את ההרוגים. בוינציאה הספידום רבי יצחק גרשון מצפת, שהתיישב בוינציאה והיה לנודע שבמגיהים ורבי אברהם לומברוזו, שניהם מחכמי קבילת קודש ליוואנטיני. ההספד נקשר בהספדה של הגבירה בונוינידה אשת דון יצחק שניאור. אישה זו נפטרה בח' בחשון שע"ח. מכאן שהיה זה בשבוע השני של חודש חשון.

 

קינתו של רבי יוסף שלום גאלייגו נתחברה באמשטרדאם וכנראה נאמרה בקהל "בית יעקב", שבו כיהן רבי יוסף פארדו. בקינה תיאור מפורט על המאורע, ואתה למד ממנה על הרושם שהטביע על יהודי שאלוניקי.השודדים ארבו לסוחרים בין ההרים. להורגם החלו לפי חרב, כלומר בזקן שבחבורה פגעו תחילה. הרגום בחרב ובחצים, השקום כוס התרעלה, ואולי אין זה אלא מליצה, וינפצום לסלע. מספר ההרוגים גדול מן המספר שנקב רבי דו מאצא "קרוב למאה ועשרים היו חללי עמי".

השמועה באה בהפתעה לשאלוניקי, ותהם כל העיר. בצאת המשפחות למקום ההריגה התחלחלו בראותם מצב החללים נקובים ככברה, הגופות נבאשו, וירום תולעים. לא הכּרום. כנראה הובאו כל החללים לקבורה בארץ שלוניקי, שלא כדעה הרווחת שיהודים מן הכפרים הסמוכים קברו כמה מן ההרוגים ולשאלוניקי הובאו כארבעים חללים.

הריגתם של הסוחרים שכמה מהם היו מנכבדי הקהילה ועשיריה ואבדן רכוש רב, ברי שנתנו אותותם בחיי המסחר והכלכלה של יהודי שאלוניקי.

 

קִינָה הַנֶּאֱמֶרֶת עַל הֲרוּגִים שֶׁנֶּהֶרְגוּ בִּשָׁאֵלוֹנִיקִי.

 

לתמרור אליכם עדה קדושה

 סימן אבגדה, יוסף שלום.

 

קינה הנאמרת בליל תשעה באב ומצויה בסדר ארבע תעניות כמנהג ספרד.

 

אָרִים בְּמַר נְאוּמִי / עַל חַלְלֵי בַּת עַמִּי               אָרִים

 

אֶצְעַק בְּלֵב מַר, נִשְׁבָּר / בְּזָכְרִי יוֹם צַר גָּבַר

וּמְאוֹרִי קָדוֹר קָדַר / הָפַךְ לְחוֹשֶךְ אוֹר יוֹמִי        אָרִים

 

בַּת עַמִּי תִבְכִּי דָם / עַל חֲמוּדֵי עֵינַיִם

אֲשֶר הָלְכוּ לִירִידָם / כִּמְחוֹלַת מַחֲנַיִם

       וְּבְשׁוּבָם תּוֹךְ הֶהָרִים, צֹאן אוֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי     אָרִים

 

גְּזֵרַת חֲרוֹן וְעֶבְרָה / מִשָּׁמַיִם נִגְזֶרֶת

לְאַבֵּד צֹאן וַחֲרָרָה / וּלְהַשְׁחִית הַתִּפְאֶרֶת

      בְּיָד אוֹיֵב בְּמֵרְץ זְבָחוֹ וְכִלּוּ עַד תּוּמִי

 

דָּרְכוּ חִצִּים צוֹרֲרִים / וַיֵּשְׁבוּ בְּמוֹ אֶרֶב

לִשְׁפֹּךְ דָּם הַסּוֹחֲרִים / כְּמִי מַעְיָן לַחֹרֶב

בִּשְׁנַת ה' אֲלָפִים בִּפְרָט נָפְלוּ בְּחָרֶב

אָז יַד צוֹרֵר גּוֹבֶרֶת לִשְׁפֹּךְ לָאָרֶץ דָּמִי

 

הֵאָסְפוּ פֹּה כָּל יָרֵא / הַיּוֹם הַזֶּה וְהֵלִּיּלוּ

כִּי בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה / יוֹם לְחֹדֶשׁ אֱלוּל

נִשְׁמָע כִּי בּוֹצְרִים כֶּרֶם חֶמֶר חִלֵּלוּ

עַל זֹאת מֵעַי יָחִילוּ, כִּי נִשְׁבְּרָה בַּת עַמִּי

 

וּבְבֹאָם לְתוּמָם / כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים

לֹא יָדְעוּ כִּי לְדָמָם / יֶאֱרוֹבוּ אַכְזָרִים

לְהָרְגָם וּלְהוּמָם, שַׁאֲנוּ כַּכְּפִירִים

דְּלָקוּם עַל הֶהָרִים, וְיִרְדְּפוּ אֶת עַמִּי

 

זַלְעָפָה אֲחָזָתַם / וְלִבָּם נִתַּר יַחַד

בְּשׁוֹמְעָם קוֹל חָרְבָתָם / זָעוּ כֻּלָּם בְּפַחַד

עָנוּ כֻּלָּם יַחַד, בָּא הַקֵּץ אֶל עַמִּי

 

חלחלה ורעדה / וגם שברון מתנים

נפלה על כל החברה / עינם כזרם מים

אמרו חימה ועברה / באה מן השמים

איכה יראו עינים, אשר ימצא את עמי

 

טמאים עת פגעו / במחנה העברים

כאריות שאגו / לצודם כצפורים

והם בבכי תמרורים, קול שועת בת עמי

 

יחד תכלנה עינם / אל עזרתם ואין

כי שכך אל בענן / שערי שמים

ונלכדו בעונם, ועון דורם כפלים

עיני תרדנה מים, על שבר בת עמי

 

כי קול נהי ודאגה / נבהלתי בלי כח

על צאן ההריגה / מלאו ימיכם לטבוח

קרו שמע בשאגה, ואויב זבח זבוח

מבחר הצאן נתוח, קרא שמו לא עמי

 

להורגם בלי חמלה / החלו לפי הרב

חרבם כאש אוכלה / דם כליות וקרב

השקום כוס התרעלה, שיכל איבד את עמי

 

מברקי מרודים / ומכלי הבלע

בחרב מדוקרים / חצים ואבני קלע

וינפצום לסלע, ויחפרו את עמי

 

נאקת חלל נשמע (ה ) / תוך ההרים עלי דרך

פתע באה השמועה / כי הכום ראש על ברך

חציו זרק הדורך, ותצוררנה עמי

 

סמר בשר שומע / ואש בקרבו הבעיר

וכל פה מר צווח / יחד ישיש וצעיר

   ותהם כל העיר, כי לא עלתה ארוכה בת עמי

 

עלו עפר על ראשם / קראו המקוננות

ויבכו במר נפשם / יללו קול יגונות

   החילו לבנות ארונות, ולחגור שק בת עמי

 

פחד ומורא לבשו / זקנים ואנשי שער

ידם לזקנם פרשו / וימרטו השער

על כי אריות ביער, ספו תמו את עמי

 

צווחת אמהות שכולות / בקרבם אש גחלת

בוער תוך הלבבות / כי נאבדה התוחלת

כל פה מר מיללת, מרות ממר נעמי

 

קרבו אל גיא ההרגה / וקדרו פניהם

נקובים ככברה / מצאו את פגריהם

קול צרה כמכבירה, הרימו קול עליהם

להביאם העירה \ רדנו, אמרו עמי

 

רוגז אחזו כולם / קטנים וגדולים

ותשא העדה קולם  / כיללת אגלים

על כי באשם עלה, וירום תולעים

לא הכירו עינים, קדרו פני בת עמי

 

שמור תוך אחוזתם / ויכסו דם נקי

אל קבר בני גלותם / בארץ שלוניקי

דעו קול בבכיתם, ילדי וגם יונקי

על כי ביד עושקים, חנם לוקח עמי

 

תמהו כל הנשארים / נהי ויללה הוגים

לבוש ולבב שבורים / על מספר ההרוגים

קרוב למאה ועשרים, היו חללי עמי

 

יחד נאספו הנם / במועל ידיהם

והצדיקו את דינם / משפט אלוהיהם

אמרו כל לא לחנם, כל זה בא עליהם

כסה כלמה פניהם, כי גדל עון בת עמי

 

ועתה אלוהינו / זכור דם הזבוחים

ומהר לעינינו / קח נקם מן הזובחים

כל בשרם לנתחים, על נקמת בני עמי

 

ובחסדך שלחה / החמה לאוהביך

וקיים ההבטחה / מאמר נביאך

אזי את שם קדשיך, תודיע בתוך עמי

 

פורה דרוך כשדורכים / ובא חמוץ בגדים

לרמוס ראש קשת דורכים / מול אביונים נדודים

כלו עצרת בוגדים, אשר כלה את עמי

 

שעה דם ההרוגים / כמו ריח ניחוח

ושים בתענוגים / לנשמתם מנוח

זכור היותם נמוגים, לפני אויב, בלי כח

וישטחום שטוח, נגע עד שער עמי

 

לְפָנֶיךָ יִזָּכְרוּ / תָּמִיד, לָעַד לְעוֹלָם

לְקֵץ יָמִין יָעִירוּ / נִבְלָתָם בְּחֵילָם

פְּנֵיהֶם יַזְהִירוּ, כַּשָּׁמַיִם וְחֵילָם

אֶל תּוֹךְ הֵיכַל וְאוּלָם, הָשֵׁב אֶת שְׁבוּת עַמִּי

 

וְאָז בְּךָ תָּגֵלְנָה / עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ

וּפִיּוֹת תְּרַנֵּנָּה / מֵעַם אֲשֶׁר קָנִית

וְחֻרְבוֹת תִּבָּנֶינָה, כְּגַן עֵדֶן נָטִיתָ

וְדָבָר אֲשֶׁר צִוִּיתָ, אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם עַמִּי

 

מְבַשֶׂר טוֹב תַּצְמִיחַ / לַעֲנִיֵּי עַמְּךָ

וּבְרוֹב טוּב תַּשְׂבִיעַ / לִצְמֵיאֵי פָנֶיךָ

וּבְכָבוֹד תַּצְמִיחַ, קֶרֶן דָוִד עַבְדֶךָ

אֲזַי יֵאָמֵר לְבָנֶיךָ : נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי

 

סוף הפרק הרוגי דולייא.

ממזרח וממערב כרך ג'- הרוגי דולייא-מאיר בניהו

עמוד 87

Culte des saints musulmans  dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet

Continence et incontinence des saints.

Si le culte des saints est en partie le résultat des vertus qu'ils peuvent avoir, le discrédit, le mépris même dans lequel ils tombent dans l’esprit de quelques-uns, est certainement dû, en partie également, aux vices qu’on attribute à plusieurs d’entre eux.

Et cependant qui ne sait que, dans la superstition populaire, tout est permis aux saints qu’on adore! Les pratiques antinomiennes, suivies par plus d’un, mort en odeur de sainteté, ont été souvent considérées, dans les religions, comme un hors la loi, privilège d’êtres réputés surnaturels et divins.

 

De nombreux marabouts vivent de la vie habituelle et commune, se mariant et acceptant les conditions de l’existence, telles qu’elles se sont formées dans la société musulmane. Il en est d’autres qui se livrent, les uns à la continence et à l’ascétisme, les autres à l’incontinence et à la débauche. C’est de ces derniers que nous aurons surtout à parler ici.

Les saints continents et ascètes sont l’exception dans l'islàm. Cela vient du fait, commun aux deux grandes religions monothéistes sémitiques, que l’ascétisme n’y est pas en faveur. Le Coran, tout aussi bien que l’Ancien Testament, est opposé à la mutilation de l'étre humain, et, par suite, à toutes les pratiques qui limitent ou arrêtent le libre épanouissement de la vie chez l’homme.

On a observé avec raison que, si le musulman qui aspire à devenir marabout cherche à se faire remarquer par son ascétisme, une fois devenu marabout, il renonce volontiers aux actes de continence, qui n’ont eu qu’un but, lui servir d’échelle à la dignité de saint.

 

On cite cependant des marabouts ayant pratiqué ou pratiquant l’ascétisme et la continence. On cite aussi des saintes qui ont dû leur renom de maraboutes à leur virginité. On voit à Tunis, paraît-il, le tombeau d’une sainte qui avait défendu sa virginité, en changeant en femme un impudique qui avait tenté de la séduire.

C’est à ce groupe qu’il faut rattacher les saints pouilleux et sales, circulant à moitié nus, vêtus de loques sordides et affectant le plus grand mépris pour les biens de ce monde Tel était le fondateur de l’ordre religieux des Heddàoua, Sîdî Heddi, au XIII siècle.

 

Il y a aussi les marabouts pratiquant en tout l’austérité, à l’exception toutefois de l’article femme. Tel fut l’illustre marabout ‘Abdallâh ben Yasîn, le fondateur et le chef des Almoravides, réformateur réputé par ses austérités, et qui mourut sur le champ de bataille en 1059. Ce saint était loin d’être un modèle de continence. Voici ce que l'auteur du « Roudh el-Kartas », Aboû Moh’ammed Çalah ben Abd el-Halîm, de Grenade, nous apprend sur ce pieux personnage :

«'Abdallàh ben Yasîn était très austère, et, pendant tout le temps qu'il resta au Maghreb, il ne mangea point de viande et ne but point de lait, car les troupeaux n’étaient pas purs à cause de la profonde ignorance du peuple. Ben Yasîn ne vivait que de gibier; mais cela ne l’empêchait point de voir un grand nombre de femmes; chaque mois il en épousait plusieurs et s’en séparait successivement; il n’entendait pas parler d’une jolie fille sans la demander aussitôt en mariage. Il est vrai qu’il ne donnait jamais plus de quatre ducats de dot " »

 

Le chapitre des saints bons vivants, débauchés ou lubriques, est plus long que celui des continents et des ascètes, et nous venons déjà de voir que l’austérité de certains saints n’est que très relative. Il y a ici plusieurs catégories à distinguer.

Nous citerons tout d'abord les marabouts riches et grands seigneurs, amis des plaisirs et de la vie facile. C’est parmi eux qu’on trouve ces saints personnages qui, en Algérie et ailleurs, boivent en public des liqueurs fortes ou de l'absinthe, ne craignent même pas de s'enivrer en abusant de l’eau de vie, fument l'opium, et dont la moralité est d’ailleurs fort relâchée.

Il y a les marabouts parasites, ne cherchant qu’à duper leurs admirateurs et à faire bonne chère; plusieurs, parmi eux, ont été réputés par leur embonpoint extraordinaire,

ou leur obésité.

Il y a les saints obscènes, comme ce marabout don’t j’ai vu le tombeau entre Soûq et-Tleta et Guerando, sur la route de Mazagan à Marrakèch, et dont le nom, ou le surnom plutôt, est typique : il s’appelle Sîdî 1-Hawwâï, c’est-à-dire le caresseur (de femmes). Le mkhâznî (gendarme marocain) qui m’accompagnait, et qui connaissait le pays, ne voulait pas prononcer devant moi le nom de ce saint anonyme, et, lorsque je le pressai de me le dire, il le fit en s’excusant et en riant à la fois.

Il y a les marabouts impudiques, qui saisissent une femme qui passe et, en public, s’unissent à elle. On en connaît des exemples authentiques assez nombreux. A Tunis, un saint de cet acabit « accolait les femmes en pleine rue, nous raconte Pellissier de Reynaud dans ses Annales algériennes' ; les passants le couvraient respectueusement de leurs burnous pendant l’accomplissement de cet acte édifiant. »

Culte des saints musulmans  dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות

דון-יצחק-אברבנאל.

ב־21 בינואר 1495 יצא אברבנאל, כבן לוויה של אלפונסו, מנאפולי למאזארה, עיירת חוף בדרומה של סיציליה, שאלפונסו קיבל בשנה הקודמת במתנה מפרדיננד מלך ספרד. חודש ימים אחר יציאתו של אלפונסו מנאפולי – ב־22 בפברואר – נכנס שארל VIII לעיר. לידיעה על כיבוש נאפולי, שהגיעה ודאי עד מהרה אל אברבנאל במאזארה, נתלוו שמועות על הפרעות שעשו אנשי העיר ביהודים, בסיועם של הצרפתים. מסתבר שהפרעות כמעט עשו כלה ביהודי נאפולי. אף־על־פי ששפיכות הדמים היתה כנראה מוגבלת, נמכרו יהודים רבים לעבדות, ואחרים אולצו להתנצר כדי להינצל מגורל דומה. שכונות מגוריהם של היהודים נבוזו עד יסודן, כמובן, ובין הבתים שנשדדו היה גם ביתו של אברבנאל. ״אנשי הארץ גזלו את כל קנייני,״ כתב, והרבה מספרי ספרייתו היקרה וכן גם כתב היד של ״צדק עולמים״ הלכו לאיבוד. מעשי הנבלה של קלגסי הצרפתים והאוכלוסיה הבריחו אלפי יהודים מן העיר, ויציאת היהודים נמשכה גם כששארל השיב את הסדר על כנו. עם היוצאים את נאפולי אחר הפרעות היה בנו של אברבנאל, יהודה, שהשתקע בג׳נובה כרופא. דומה שגם דון יצחק החליט באותם הימים להוציא את שארית משפחתו מנאפולי. בן־ זקוניו, שמואל, למד אז בסלוניקי, ואברבנאל הורה לבני משפחתו בנאפולי שיתכוננו לצאת מן העיר.

בינתיים השתנה הנוף המדיני. ב־ 31 במרס הוקמה ״ברית קדושה״ שכללה את האפיפיור, הקיסר, ספרד, ונציה ומילנו, במטרה לגרש את הצרפתים מאיטליה. אברבנאל היה, כנראה, סבור שברית אדירה זו תחזיר לנאפוליטנים את מעמדם הקודם. קרוב לוודאי שהשינוי במצב הניע אותו להורות לבני משפחתו להישאר עוד זמן־ מה בנאפולי.

לדבריהם של כמה מבני־זמנו של אלפונסו, מלך נאפולי לשעבר, התכוון זה האחרון כשהתפטר מן המלוכה שלא להתעניין עוד בפוליטיקה ולהתקדש לחיים של נזיר מתבודד. האיש, שלפי מה שאמר עליו קומץ, ״לא קיים מעולם את התענית שלפני חג הפסחא, וגם לא העמיד פנים שהוא מתענה,״ חי עכשיו, לפי אותו מקור עצמו, ״חיים צנועים ונזיריים ביותר, עבד את האלוהים בכל שעות היום והלילה,״ ו״בילה את עיתותיו בתפילות, תעניות ומתן נדבות.״ זוהי עדות נוספת לדבר, שקוֹמין הפריז על המידה כשגינה בחריפות את אופיו של המלך. אדם שמסוגל היה לתמורה קיצונית כל כך לא היה, כמו שביקש קומץ להוכיח, פושע מועד וחסר תקנה. עם זה נטעה אם נניח שאלפונסו בילה את כל זמנו בצומות ובתפילות בלבד. למרות התפטרותו ראו בו בעלות־הברית, ובפרט ונציה, מלך גולה, וכמעט לא נקפו אצבע בענייני הסיכסוך שהיו מעורבים בו בלי להודיעו או להימלך בדעתו. מכאן שלא היה אברבנאל תלוש לגמרי מן החיים המדיניים, אלא, כמו שלא קשה להניח, מעורה היה במתרחש ויעץ את עצותיו למלך בכל הנוגע לבעיות שוטפות. אפשר שגם הצליח לחדש את התעניינותו בכס המלוכה.

ב־20 באפריל עזב המלך, ואברבנאל עמו, את מאזארה בדרכו לפלרמו. שייטת ספרדית בפיקודו של האדמירל רֶקֶסֶנְס צפויה היתה להגיע לסיציליה, ותוכניות לפלישה לנאפולי מדרום כבר היו בעיצומן. ברור שגם אלפונסו וגם יועצו היהודי ביקשו להיות קרובים יותר לזירת הפעולה. רק זמן קצר שהו, איפוא, בפלרמו, שבה נתקבל אלפונסו בכבוד מלכים, וממנה המשיכו בדרכם למסעה – שהיתה הבסיס הראשי לחילות הפלישה הספרדיים והנאפוליטנים. במחצית השניה של חודש מאי כבר נלחם פראנטה II בקַלַבְּרִיָה, וב־24 במאי הגיע חיל משלוח ספרדי בפיקודו של גונסאלווֹ דה קורדובה, שעתיד היה לעשות לו שם במהלך המלחמות האיטלקיות כ״מצביא הגדול״. גונסאלווֹ, אחיו של אלפונסו דה אגילאר, היה דמות מוכרת בחצרם של מלכי ספרד. יחסו ליהודים עמד בסימנה של אותה ליברליות שהיתה אופיינית לאצילי ספרד, וביחוד לאחיו המפורסם. אין ספק שאברבנאל הכיר אותו מספרד, ואף־על־פי שג1נסאלוו שהה במסעה רק יומיים, אפשר להניח בביטחה שנפגש עם אברבנאל, בן־לווייתו הקרוב ביותר של אלפונסו. היכרות מחודשת זו עם המצביא הספרדי הניחה אולי את היסוד ליחסי הידידות, שהתפתחו אחרי־כן בין גונסאלוו ובנו של אברבנאל, יהודה.

בואו של חיל המשלוח הספרדי והמאורעות שקדמו לכך – נחיתת כוחות הצי של רקסנס, נצחונותיו הראשונים של פראנטה בקלבריה, ויציאתו של שארל VIII מנאפולי(ב־20 במאי) – היו סימנים מעודדים למה שצפוי היה להתרחש בעתיד הקרוב. חשובה ביותר היתה התופעה הבאה: יחסם של הנאפוליטנים אל מי שהיה מלכם השתנה תכלית שינוי תחת שלטון הדיכוי של הספרדים, ו״עכשיו״, כך אנו למדים, ״ישר היה בעיניהם שמו הנתעב של אלפונסו; מה שהורגלו להגדיר בהתנהגותו כאכזריות ראו עכשיו בחומרה צודקת, ומה שהורגלו שלא כדין לראות בו גאווה ושחצנות נתפרש להם עכשיו ככנות אמיתית.״ מסתבר ששינוי זה בעמדת נתיניו לשעבר נודע לאלפונסו כשעדיין היה במסינה, וכמעט אין ספק בדבר, שתקוותו המעורפלת לשוב ולעלות על כס המלוכה של נאפולי – תקווה שאולי טופחה, כפי שרמזנו, על־ידי אברבנאל – הפכה עתה למשאלת־לב לוהטת. אף־על־פי־כן עזב אלפונסו באותם הימים את מסינה כשהוא ״נואש וממורמר״, וחזר לפלרמו, שבה נכנס למנזר מונריאל. את הסיבה ל״ייאושו״ של אלפונסו עלינו לבקש ביחסים המתוחים בינו ובין בנו, פֶראנטֶה II. ״אלה היו ימים,״ כותב גְוויצ׳ארדיני כשהוא דן במוסריות של החוגים המדיניים באותה תקופה, ״שבהם נדירה היתה אהבת בנים להוריהם,״ ויש לנו די סימוכים למסקנה, שיחסו של פראנטה II לאביו לא היה מאותם מקרים נדירים. כשנפגשו המלך שפרש והמלך השליט, ודאי הבהיר זה האחרון לאביו שאין בכוונתו לוותר על המלוכה.

אם היו לו, לאברבנאל, תקוות לשוב וליעשות כוח בנאפולי עם התחדשות שלטונו של אלפונסו, עכשיו ודאי הקיץ עליהן הקץ. וכשהחליט אלפונסו לברוח מן הבריות וללבוש בפלרמו את גלימת הנזיר, ברור שהיהודי אברבנאל לא יכול היה ללכת אחריו. אברבנאל נשאר, איפוא, במסינה, אף אם לפרק זמן קצר בלבד. יש לזכור שמסינה היתה תחת שלטון ספרד, ונוכחותו של יהודי שם היתה נסבלת רק כל עוד נמנה עם בני פמלייתו של המלך לשעבר. בלי ספק קשה היה לו להישאר שם אחר יציאתו של אלפונסו מן העיר. אף־ על־פי־כן יתכן שאברבנאל היה משתהה בה עוד כמה ימים, אולי מתוך כוונה לעבור לרג׳יו שבקלברןה, שהיתה כבושה אז בידי הנאפוליטנים, אלמלא הגיעה אליו הידיעה על המפלה הניצחת שנחלו הכוחות המשולבים של פראנטה וגרנסאלוד מידי הצרפתים בסמינארה. דומה שבאותו רגע – כשקץ המלחמה נראה רחוק מאוד ותוצאותיה היו מוטלות בספק, וכששהותו במסינה היתה לצנינים בעיני השלטונות – החליט אברבנאל להגשים את תוכניתו, שבה הגה זה כמה חודשים: לעזוב את איטליה ולהתיישב בתורכיה. סביר, איפוא, שבמחצית השניה של חודש יוני עזב אברבנאל את מסינה.

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם-יששכר בן עמי- מול תימחדארת (תאביה)

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם

מול תימחדארת (תאביה)

שמו מרמז על היותו מורה, מלמד תלמידים. לפי המסורת המקומית מוצאו מארץ־ישראל. ההילולה שלו בל״ג בעומר. יהודים באו מאזורים רבים ממרוקו להשתטח על קברו. גם המוסלמים העריצו אותו באופן גלוי וקראו לו נוואדאיין, פירושו, חכם היהודים.

 

אני זוכר מקרה אחד שלי. חבר בשם יוסף א׳, גר באשדוד. הלכנו לאיזה רבי  בתאביה, עליו השלום, קוראים לו סידי מול תימחדארת. באנו לשם. אמר לי שנאכל צהריים. התחלנו לשיר שירים ולשחק. מצאנו שם אנשים מכובדים לומדים תהילים. כשאני נכנסתי השערות שלי עמדו… מול תימחדארת זה בערבית סלוחית. היה רבן של תלמידים. לפי המלים, הוא היה מלמד תלמידים. כאשר התגלה ליהודים, אמר להם: אני סידי מול תימחדארת. מספר ערבי אחד שהיה זקוק לשחוט עז באחד החגים שלהם. חג גדול בו שוחטים עזים. אז עבר על-ידו ואמר לו: אם אתה באמת רב ומאמינים בך היהודים, גם אני רוצה להאמין בך. אתה יודע שאין לי מה לאכול בבית, ואין לי עזים ולא כלום בבית, למען ה׳ ולמען ה׳ שברא אותך, אני יכול להאמין בך יותר ולגלות את הכוח שלך. תזמין לי פרנסה איך להביא עז לבית שהילדים ישמחו. הוא הלך בדרך לשוק ומצא עזה שחורה. התחיל להסתכל. רצה לתפוס אותה. חשב שאם יתפוס את העזה הזאת, יקחו אותו לבית-הסוהר. העזה התחילה להתקרב אליו עד שהלכה אתו. כמה שהוא בורח מהשוק, מתחיל לצאת והעזה רודפת אחריו. כשהוא יצא מהיער, תפס אותה, שחט אותה ואכל אותה. למחרת הביא נרות לקדוש. מדליק אותם ואומר: אתה שמח, אני צריך להיות יהודי. אני לא יכול לספר על הצדיק שלך. בסוף נתן פקודה לערבים שאוי ואבוי להם אם יתנו לעזים לרעות שמה ליד הקבר.

 

הערבים היו מפחדים ממנו. כאשר היה סכסוך ומשפט ביניהם, לא היו מגיעים י  לשופט. היו אומרים: יש לנו מה לעשות. אמר אחד לשני: אתה אומר שאינך חייבי שים את ידיך על הקבר של הקדוש וגמרנו. אני מבטיח לך, שכל אחד קיבל מה שצריך (סיום הסכסוך) אם רק היה מקבל כשנשבע בקדוש, ואם טוב, אם לא היה אשם, היה יוצא זכאי.

 

פעם אחת שמעתי שערבי אחד מכר ליהודי עזים כמה שהיהודי רצה, והיהודי התנכר לו. אמר הערבי ליהודי: אתה יודע, אין בינינו לא חוזה ולא כלום. שני דברים אני מבקש ממך: בוא ליהודי שלכם, לקדוש, אלהים אמת, אתה לא תישבע לא על ספר תורה ולא על תפילין. בוא אתי לחזן שלכם. בלילה, הרב, עליו השלום, בא ליהודי בחלום וביקש ממנו שיחזיר לערבי את הכסף שלו, ויבקש סליחה. אם אתה תבוא להישבע על הקבר שלי, אתה יודע מה שאתה תקבל. בסוף הלך היהודי לערבי בלוויית שני יהודים אחרים. התחנן בפני הערבי. הערבי אמר לו: עכשו אתה אומר אמת, תן לי חצי מהסכום וקח החצי השני. אני רציתי רק להאמין שהרב שלכם הוא קדוש, הוא אמת ודבריו אמת. עליו השלום.

 

אני מכיר את הקדוש מול תימחדארת. אדם שהולך לבקר שם כשהוא חולה אנוש ומשותק ברגליו, מגיע לשם, יושב שבעה ימים במקום, חוזר, שם את שתי רגליו והולך. כאשר היינו מנקבים את אוזניהם של הכבשים במרצע ואומרים: מול תימחדארת, משחררים אותם לרעות עד שתגיע עת השחיטה. הכבשים התפזרו. רעו ולא היה קורה להם כלום. כך עשינו לכל הכבשים המיועדים לקדושים אחרים.

 

היו לו תלמידים. איני יודע אם הוא נפטר יחד עם התלמידים. חולל הרבה ניסים. סיפרו לי שפעם בא מוסלמי אחד. אחד המוסלמים שרצו לעשות כישופים עם עצמות המת. סיפרו לי שבא, חפר קבר, לקח את ראש המת,שם אותו בשק והלך. בדרך הראש הזה אמר לו: סידי מוחמד, לאן אתה הולך? והשק נהיה כבד יותר ויותר. זה היה ראש של יהודי. לקח מבית-הקברות של תאביה. הראש המשיך לדבר אתו. בסוף אמר לו הראש: תראה, דמך בראשך אם לא תחזיר אותי למקום קבורתי. חזר. החזיר הראש למקום וכך נשאר עד שנפטר.

 

סידי מול תימחדארת. היה איזה קיר שנבנה והוא התגלה. אשה אחת קיבלה התקפה של אסלאי והיא התבטאה בשמו. ואז בנו לו ציון ומקום לכוסות, להדלקת נרות. קראו לו סידי מול תימחדארת.

 

פעם מוסלמי אחד הלך וגזר כמה ענפים מאותו עץ של הצדיק, ולא האריך ימים. אחרי שלושה ימים נפטר. פעם אחרת התכוננו המוסלמים להיכנס ולהרוג את היהודים. הוא יצא לקראתם רכוב על סוס לבן. ראו אותו וחזרו.כשהייתי קטנה סיפרו לי. הסבא שלי היה חכם והיה מספר לנו. כל מה שהיה מספר לנו, הקשבנו וזכרנו.

 

כל מי שרצה לעלות ארצה, הלך להשתטח על קברו, וכך הצדיק היה יכול לשחרר אותו לעלות ארצה. היה אדם בשם אברהם תורג׳מן. גר היום בדרום הארץ. הגיע לקזבלנקה וקרה לו מקרה. חזר לעיירה וביקש מהקדוש שישחרר אותו בשלום. הגיש סעודה ועלה ארצה.

 

ישנו קדוש מול תימחדארת. אני אספר לך סיפור ארוך. פעם, הייתי חייב הרבה כסף. אנחנו הולכים לרב אחד הקבור בתאביה בשם סידי מול תימחדארת. חכם גאון. בא לאדם בחלום ואמר לו: מהיום והלאה תקראו לי סידי מול תימחדארת. אמר לו שלא יקראו אותו יותר בשמו, אלא בשם מול תימחדארת, זאת אומרת, אדון המקום. אני לא יודע מה היה שמו לפני זה. הסיפור שלי, אני הייתי חייב הרבה כסף. הלכתי לשם לעשות סעודה, אני ואחד אחר. כשהלכנו והגענו ליד הקבר, אמרנו ליד הקבר: סידי מול תימחדארת, אנחנו באנו שבורים, אבל בשנה הבאה אנחנו נביא שני עגלים גדולים כל אחד, אבל בתנאי שלא נהיה חייבים יותר כסף, שהוא יציל אותנו מהחובות. אלה ניסים. אמונה, אז באותו זמן שכחתי את מול תימחדארת, עד בדיוק יום חמישי שביום ראשון שלאחריו צריכה היתה להיות הסעודה שלו. למשל, ביום חמישי היה שוק ולא קנינו שום דבר, וביום ראשון היתה צריכה להיות הסעודה שלו. אני אמרתי ליהודי הזה. היה לנו אוהל. אנחנו עושים ביזנס עם אוהלים. ישועה! לא קנינו עגלים בשביל הרב. ענה: בוא נקנה. הלכנו לשוק ולא מצאנו שום דבר, הכל נגמר. הסתובבתי ככה. מצאתי מוכר שקנה את כל הבהמות שהיו בשוק. אמרתי לו: אדוני עשה לי טובה. ענה: איזה טובה? זה היה מוסלמי. אמרתי לו: אנחנו רוצים שני עגלים לסעודה של הרב. שאל: לאיזה רב? אמרתי: סידי מול תימחדארת! ענה: אה! אה! אתם רוצים? קחו שניים בלי כסף! כן, גם המוסלמים מכבדים את הקדושים. נתתי לאשתי שני העגלים, אמרתי להם שיתקדמו לרב הזה. זה היה קרוב. אולי איזה עשרים ק״מ. התקדמו. שחטו אחד לשבת וביום ראשון נשחט השני לסעודה, להילולה. שחטו. יום חמישי שחטו אחד. העגל השני ברח. ושם אין כפרים, אין שום דבר. ברח. מה היה? באתי ביום ששי. אני והיהודי הזה. חיפשנו ולא מצאנו את העגל השני. שמה הרים וגבעות, יערות. ישבנו ביום חמישי, ששי ושבת. ביום ראשון בבוקר אנשים שוחטים להילולה, לסעודה. שם שוחטים עגל, שמים בתנור. מוציאים מהתנור עגל, כבש או עז. באים עניים ואוכלים את זה. אוכלים. מחלקים. אוכלים עד שנמאס להם וזורקים את זה. ביום ראשון בבוקר לא מצאנו מאיפה לקנות עגל לסעודה. וזה נדר! הלכנו אני והאדון הזה לקבר של הקדוש. היהודי הזה יודע להתבדח. אמר לקדוש: אדון סידי מול תימחדארת! הבאתי לך את העגל שלך. אתה תפתור את הבעיה שלך. אני נדרתי ואתה תטפל בעניין. אתה תחפש אותו. יצאנו מהקבר שלו והנה מצאנו את העגל ליד האנשים השוחטים. עגל ככה! זה היה נס! שמה, הרבנים שנקברו שם, לא כמו הקדושים של פה, נגיד ר׳ שמעון בר-יוחאי, דוד המלך, יצחק אבינו, אברהם אבינו, כל האבות, ר׳ מאיר בעל הנס הם סובלניים. הם לא מזיקים לאף אחד. אבל שם לא! נגיד, אם אשה לא טובה, היא לא יכולה להיכנס לשם. פה אפשר להיכנס.

 

פעם אחרת הלכתי לרב הזה עם יהודי אחד. שם מי שיש לו ארנק, מגיע לשם. זורק אותו, אף אחד לא יכול לנגוע בו, אפילו אם הארנק מלא זהב. אף אחד לא יכול לשים ידו ולחטט. באותה פעם הבאנו אתנו ערבי. כשהגענו לשם, היהודי הזה הניח את ארנקו. הערבי מסתכל, רואה ארנק, לקח ממנו אלף פראנק. באותו לילה, הערבי הזה, תפסו אותו והרימו אותו בשמים, ככה עם חבל תלו אותו. עשו לו חנק. בבוקר היהודי הזה פתח את ארנקו והנה חסרים לו אלף פראנק. שאל את עצמו אם הוא הביא בכלל, כי מי יכול לנגוע׳ מה היה בסוף? הערבי הזה בא ליהודי ואמר לו: ישועה! אולי נפל לך משהו? כסף? ענה לו ישועה: אולי עשה לך חנקי ישועה אמר לו שאינו יכול לקבל את הכסף עד שהערבי יגיד לו את האמת. [אמר] אתמול בלילה אני לקחתי מהארנק שלך אלף פראנקים, אבל בלילה לקחו חבל וחנקו אותו בשמים. ואז החזיר את הכסף. שם הקדושים היו חזקים חזקים. ישועה ידע מה שקרה לו. הקדוש מסר לו.

 

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם-יששכר בן עמימול תימחדארת (תאביה)

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו

יהדות המגרב

ההסכמה הראשונה שכתב ר׳יעקב טולידאנו למחבר הספר הזה, מדגישה את מטרתו של המחבר הרוצה להוציא יקר מזולל ולהמיר שירי חשק ושירי עגבים, בשירי קודש:

״ראה זה חדש הביא לנו האי צורבא מרבנן. . . החכם הותיק כהה׳ר רפאל אדרעי הי״ו מחברת השירים אשר שר לה׳ בתהלותיו. . . לזכות צעירי עמנו בני ישראל, להוציא יקר מזולל, להמיר שירי חשק ושירי עגבים בשירי קודש מלהיבים את הלבבות, לעבודת ה׳ יתברך שמו וכמו שידוע לרבותינו זכרונם לברכה, גודלה מעלת הרגיל בשירים ותשבחות שזוכה לעבוד את ה׳ בשמחה״ .40 הרב הראשי של מכנאס בימים ההם, הרב יהושע בירדוגו, בהקדמתו לספר,

מסב לב הקורא להשפעה המזיקה של השירה החילונית על הצעירים בני הדור:

״בזמננו זה בעוונותינו הרבים, רבו שירי עגבים ושירי עמים, ישמעאל בהגרי  מצד זה, ועשו אחיו בא מצדו, ורבה העזובה, היינו שכוחה בשירי קודש, על טהרת לשון הקודש״ .

הפייטן והמשורר ר׳ דוד אלקיים

הפייטנים והמשוררים של סוף המאה רד19 העשירו אותנו במבחר שיריהם ומנגינותיהם, כדוגמת הפייטן והמשורר הנשגב ר׳ דוד אלקיים, שחי במחצית השניה של המאה הי״ט ובמחצית הראשונה של המאה הס. הרד״א היה אחד משלושת מחברי קובץ האנתולוגיה ״שיר ידידות״. בנוסף להיותו משורר בעל שיעור קומה וגם דרשן, הוא חיבר שירים רבים וקצידות אותם כינס בכתב־ידו בשם: ״שירי דודים״. הרד״א היה חכם גדול ומקובל, בעל קול נעים וערב בני קהילתו כינוהו בשם כבוד וחיבה ״א־שיך דוד״. הוא היה גם צייר פסל, גלף, נגר־אומן, עיטר כתובות, חרט על מצבות הקברים, ייצר שופרות ושלח ידו גם בכתיבה בעתונות. את כתבותיו פירסם בעיתונים כמו: הצפירה, המגיד, המליץ והיהודי בלונדון.

הערות המחבר: משיכת ההמונים אחר הלחנים והמנגינות הערביות היפות, אך זרות ליהדות ואשר מילותיהן מלוות בניבול־פה, מאיצות את מחבר־ההסכמה להוסיף ולדרוש ממחבר ״הטיבו נגף׳, לעבור למנגינות שתוכנן יהיה מלא קדושה וטהרה, מוסר ודרך־ארץ והדרכה בעבודת השם. (ר׳ יעקב טולידאנו מחבר ההסכמה הזו, הוא מחבר הספר ״יגל יעקב״ והוא עצמו היה משורר נשגב ולכן ידע את המכשולים בהם נתקלו בני דורו עקב כניסת הצרפתים למרוקו, כי היהודים החלו כבר לצאת מחוץ ל־מללאח. זעפרני, שירה, ע׳.13 ״היהודים השתחררו בחסות צרפת מהסטאטוס המשעבד של ה״ד׳מה״, אך בד בבד גם מכבלי הדת ושלטון ההלכה״.

שירי עגבים־שירי אהבה מינית ״והנך להם כשיר עגבים״ (יחזקאל, לג, לב).

ר׳ יהושע בירדוגו 1878־1953 מכנאס. מחבר ההסכמה היה ראש הרבנים וראש אב בית־דין הגדול במרוקו. ר׳ יהושע הוא דור רביעי ל״מלאך רפאל״, הלא הוא ר׳ רפאל בירדוגו זיע״א. ר׳ יהושע נודע כבעל אישיות גדולה וחזקה שלעתים קרובות היה בא לידי התנגשות עם ראשי הכנסיות ועם חברי הממשלה הצרפתית. ראה עליו ב״מים עמוקים״(על רבני משפחת בירדוגו הרוממה במכנאס).

ושלח ידו גם בכתיבה בעתונות. את כתבותיו פירסם בעיתונים כמו: הצפירה, המגיד, המליץ והיהודי בלונדון. 43

ערב שירה ופיוט

בחודש ניסן תש״מ, נערך בנתיבות ערב שירה ופיוט לזכרו של ר׳ ד. אלקיים וגם הוצאה חוברת מיוחדת מטעם המרכז הקהילתי, המחלקה לתרבות תורנית של המועצה המקומית־נתיבות.

בדברי ברכתו של ראש המועצה דאז, מר שלום דנינו, הביע זה את דאגתו על עטרת תפארת השירה ההולכת ונעלמת, אך בצורה עדינה, כאשר מספר רבנים ״בעלי תריסיף׳ יוצאים נגד חלק מהמון העם הנמשך אחרי הניגונים הזרים ושירי עגבים. בין דבריו כתב ראש המועצה:

אתם ״העומדים בבית ה׳ בלילות״ בפיוט, בשירה, ב״בקשות״ ובהתרפקות על העבר משיבים עטרה ליושנה. עטרת תפארת השירה המפכה כמעיין זך, הולכת ונעלמת למרבה צערנו. בא חדש מלאכותי ובלתי מקורי, ומגרש ישן, אציל וזקוף קומה. אל־נא לתת־יד לתהליך שלילי זה, אתם גורמים לעטרה לשוב למקומה.

על ר׳ דוד אלקיים נכתב וסופר בהרחבה ובהזדמנויות מתאימות. אנו מביאים פעולה מני רבות על אישיותו הרמה, שרשם מר שלמה תורג׳מן מפי מר יוסף כסתיאל מדימונה, סיפור שיצא באותה חוברת של ״ערב שירה ופיוט״ לזכרו של רד״א.

ר׳ דוד אלקיים נולד בעיר ״סווירה״, (האמת הוא נולד ב״תארודנת״ ונקבר במוגדור). היו לו שתי בנות ובן אחד.

פעם המושל הצרפתי במחוזינו במרוקו הקים ביח״ר ורצה לפסל את הסמל המסחרי בדמות חתול מעל שער הכניסה של המפעל, התייעץ עם עוזריו שיש להזמין מומחה מאיטליה או מצרפת לבצע את העבודה. אחד מעובדיו המקומיים אמר למנהל שיוכל להביא לו אומן מקומי, בהתכוונו לח דוד שיבצע את העבודה, אך המושל התעלם מההצעה בזלזול מופגן. למחרת התייצב העובד עם ח דוד בפני המושל ולאחר מאמץ רב שכנע אותו לתת הזדמנות לאומן המקומי.

ר׳ דוד שהיה מומחה לפיסול בחסד עליון ניגש למלאכה בלי לדרוש שום תמורה לעבודתו. לאחר כמה ימים יצר דמות חתול השובה לב כל רואיו, מלאכת מחשבת ממש. המושל התפעל ממופת היצירה ושאל את הרב: אצל איזה מומחה עולמי למד את מקצועו? בצניעותו ענה ר׳ דוד שמעולם לא עזב את עיר מולדתו והידע שלו מאת ה׳. המושל שאל: כמה יהיה שכרו? תשובתו: ״לאנשים חשובים לא קובעים מחיר אלא יתן כראות עיניו״. המושל הוציא סכום גדול ושילם לרב. צחק הרב ואמר כל־כך הרבה כסף, המושל הוציא עוד כמחצית מהסכום הראשון והוסיף לרב בחושבו שהסכום הראשון לא סיפק את הרב. ר׳ דוד המשיך לצחוק וענה בתמיהה מה אעשה עם כל הכסף ואז המושל הכפיל את הסכום שנתן בתחילה. סיפור המעשה בא להמחיש עד כמה היה כשרונו הטבעי של ר׳ דוד בפיסול אומנותי בעץ ובשיש, לבד משירה ופיוט ועד כמה אין לנו חומר כתוב על חכמינו ממרוקו״.

הערת המחבר: ר׳ דוד אלקיים תר״א־תרצ״א. נולד בתארודנת, נפטר במוגדור. יש לציין כי היו שני אלקיים, הראשון נקרא ר׳ דוד הגדול, חי בימי ר׳ חיים פינטו הראשון. על תולדותיו ושירתו של ר׳ ד. אלקיים השני, עיין: אילן היוחסין של משפחת אלקיים בעריכת יוסף כהן, אחד מצאצאי ר׳ יקותיאל ודאדא אלקיים ¡ראה גם מאמרו של הפרופ׳ י. שטרית: ״ר׳ דוד אלקיים־משורר, אמן ומשכיל, מקורות השירה, עמי 199־210 ;וכן מאמרו של ר׳ מרדכי זעפרני, ״קווים לדמותו של ר׳ דוד אלקיים, עמי 225־226 באותו ספר;שלמה אלקיים ״ר׳ דוד אלקיים וסגנונו הפיוטי, הברית מס׳10 , פסח תשנ״א, עמ׳ 8־31 ;זעפרני, שירה בהרבה מקומות בספר;חוברת של המחלקה לתרבות תורנית, מרכז קהילתי, נתיבות, תש״מ ״ערב שירה לזכרו של ר׳ דוד אלקיים. ע"כ

ר׳ דוד יפלח

עמיתו של ר׳ דוד אלקיים הוא: ר׳ דוד יפלח , הידוע גם בכינוי ר׳ דוד בן ברוך. ר׳ דוד היה גם ״שיך דליהוד״ (נגיד), משנות השלושים עד פטירתו בשנות הארבעים. הוא היה עשיר גדול ובעל הופעה הדורה ומרשימה. הון רב בזבז ר׳ דוד על לימוד המוסיקה האנדאלוסית, וברבות הימים הפך להיות לאחד המומחים הגדולים של מסורת מוסיקלית זו וגדול הפייטנים בדור הקודם, בשירת ה־אלא האנדאלוסית. הוא היה גם שליח־ציבור בשני בתי הכנסת הגדולים במוגדור עירו. מספרים שהיה מוזמן לעתים קרובות לחצר הסולטנים ברבאט בימי הסולטן מולאי יוסוף ובנו הסולטן מוחמד ה־5 והשתתף בתזמורת המלכותית  "אל אלא די דאר סלטאן"

ר׳ דוד יפלח ועמיתו ר׳דוד אלקיים הם עורכי הקובץ ״שיר ידידות״.סייעו ביידם: חיים ש. אפרייאט ממוגדור ור׳חיים עטר ממראכש.

ידידו ושותפו של ר׳ דוד אלקיים בעריכת ספר ״שיר ידידות״, הוא ר׳ דוד יפלח, שהיה ידוע גם בשם: ר׳ דוד בן ברוך, או שיך דאווד, נולד במוגדור בשנת 1867, נפטר בשנות הארבעים במוגדור. היה נגיד הקהילה שם בשנות ה־40־30, היה גם שליח ציבור, פייטן, חזן, סופר, נגן והיה מוזמן לעתים קרובות לחצר הסולטנים מולאי יוסף ומוחמד ה־.5 פרט לחיים אפרייאט שהיה שותף בשלישיה שהכינה וטיפלה בהוצאת קובץ ״שיר ידידות״, היה גם אדם נוסף שהיה העורך והמו״ל בהדפסה ראשונה של ״שיר ידידות״ והוא ר׳ חיים עטאר ממראכש. ר׳ חיים היה פייטן ידוע והוא היה מורו המובהק של ר׳ דוד בוזגלו, והיה בא במיוחד ממראכש אל ר׳ דוד בוזגלו כדי ללמד אותו, את י׳שיר ידידות״. על שלושת האישים: אלקיים־יפלח־ואפריאט ראה: מקורות השירה, מאמרו של יוסף שטרית, עמי 199־210 ;זעפרני, שירה, ע׳ 123 שירי דודים השלם, ע׳403 בהקדמה ¡על ר׳ חיים עטאר, ראה: בני מלכים, ע׳ 165 .

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו

יהדות המגרב

המשוררים והפייטנים האחרונים

העלייה ההמונית הגדולה של שנות ה־50 והלאה, הביאה עימה לארץ, מספר לא מבוטל של פייטנים וחובבי השירה, זמרים בעברית ובערבית מרוקאית וכן מנגנים בכלים, כך נוצר וקם דור חדש של פייטנים ומשוררים צעירים המפוזרים היום בכל חלקי הארץ.

הפייטן ר׳ חיים לוק

בין הפייטנים שהגיעו בשנות השישים, והעשירו בקולם הערב את מכלול הפיוט העברי והשירה האנדאלוסית, אלה אשר הרחיבו והקימו מקהלות לתפארת, יש לשמור מקום מיוחד לפייטן האהוב ר׳ חיים לוק יליד קאזאבלנקא, שניחן בקול ערב ובהקפדה ביצועית מושלמת, תכונה שקירבה אותו למורו ר׳ דוד בוזגלו ז״ל. ר׳ חיים למד גם אצל ר׳ חנניה ביטון ור׳ יוסף סבאג ממוגדור. לפייטן לוק סגנון אישי בביצוע המוסיקה האנדאלוסית בשילוב הפיוט ה״מטרוג׳״ (אריגה), לכן שוקד ומקדיש מזמנו ללימוד ומחקר בתחום המוסיקה הזו.

ר׳ חיים לוק נולד ב־1942 בקזבלנקה, למד ב״אם הבנים״ ושם והיה תלמיד וחבר במקהלת בית הספר, בוגר ישיבת ״עץ חיים״ בטנגיר וישיבת שניידער בלונדון. היה מורה, מחנך ומנהל בבתי ספר במרוקו ובישראל. ר׳ חיים למד שירה אצל רי דוד בוזגלו ואחרים, שימש כחזן, פייטן אורח בריכוזי קהילות יהודיות והופיע בכינוסים מוסיקליים ברחבי תבל. מאז 1987 עושה ר׳ חיים לוק בשליחות כרב וכמנהיג רוחני לקהילת ״אם הבנים״ בלוס אנג׳לס. בהיותו בארץ הקפיד מאוד, שלא להשמיע את שיריו ברדיו בלילות שבת וזכור לי היטב שעל כל תקליטיו או סרטיו, הייתה מדבקה בה היה כתוב: אסור לשדר בשבת.

(רוב הפרטים על הנ״ל, צוטטו מתוך התכנייה שיצאה ב־13.3.1996 לרגל ״קונצרט פיוט חגיגי״ שנערך בתיאטרון ירושלים , במסגרת 3000 שנה לירושלים עיר דוד).

הפייטן אמיל זריהן

הצעיר יפה התואר, בעל ״קול הזמיר״ שעלה ארצה בתור ילד מרבאט, אינו אלא אמיל זריהן אשר היה אז בן תשע שנים בלבד. עוד בהיותו במרוקו, התחיל ללמוד לשיר. בארץ למד את שירת הפיוטים אצל ר׳ שלמה וענונו ז״ל . מחלקת תכניות ״מהווי המזרח־כבקשתך״ של קול ישראל גילתה אותו והוא הופיע ברדיו במשך שלוש שנים, שם זכה בתואר ה״חוזליטו הישראלי״ בשל עוצמת קולו הנעים. לאמיל זריהן יצאו מוניטין של חזן ופייטן המרתק בקולו את ליבותיהם של באי בתי הכנסת ברחבי הארץ בלילות הבקשות.

אמיל זריהן, יליד רבאט הגיע לישראל בגיל .9 כאן בארץ למד שירה ופיוט אצל ר׳ שלמה וענונו ומיד התפרסם בכל הארץ וזכה לכינויים ״קול הזמיר״ ו״החוזליטו הישראלי״. אמיל זריהן הוא היום הפייטן המבוקש ביותר בארץ ובחו״ל. הופעותיו בארץ ובחו׳׳ל מושכות קהל רב ועצום, הוא גם חזן מאוד מבוקש בבתי כנסת רבים. אמיל זריהן מבצע את מגוון השירה של יהודי צפון אפריקה, ובכלל זה המוסיקה האנדלוסית בלבושה הערבי והעברי כאחד. (רוב הפרטים עליו צוטטו מתוך התכנייה שיצאה ב־13.3.1996 לרגל ״קונצרט פיוט חגיגי״ שנערך בתיאטרון ירושלים במסגרת 3000 שנה לירושלים עיר דוד).

ר׳ רפאל חיים שושנה

איש רב פעלים אשר שמור לו מקום כבוד אצל יהודי מרוקו במיוחד בעולם התורני, הוא המשורר הדגול, הרב חיים רפאל שושנה ז״ל, יליד מראכש. הוא היה משורר, מורה, מדקדק, דיין ומו״צ. חיבר ספר שירים וקרא לו ״רחש לבי דבר טוב״ (רח״ש, היא ראשי תיבות של שם המחבר), ערך מחדש את ספר ״שיר ידידות״, ניקה אותו מכל סיג של שגיאות וטעויות, פיסק וניקד אותו וגם עיטר אותו בשני ביאורים, האחד מתומצת וצמוד לדף, והשני בסוף כל כרך המציין מקורות מן התנ״ך, הספרות התלמודית, המדרשית, ההלכתית והמחקרית, מהם שאבו משוררינו וקרא אותו ״אעירה שחר״.

ר׳ רפאל חיים שושנה (רח״ש), תער״ב־תשמ״ז, 1912־1987 מראכש. כיהן גם כדיין בדמנת ובקאזאבלנקא. בשנת 1966 עלה לארץ, התיישב בבאר־שבע, שם נתמנה דיין עד יום פטירתו. ראה: אילן היוחסין של משפחת אלקיים מאת יוסף כהן;מקורות השירה, ע׳ 53.

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו

Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- זאגורי   Zaguri

 

52.אשיליו         Usillo

Ce nom, dont le sens n’a pu être déterminé, est trouvé sous la gra­phie d’Usiellys dans les documents espagnols du XVe s

Ishaq Usillo bar Mosheh Gasiel Usillo figure comme vendeur d’une vigne dans la région de Calahorra, d’après un acte établi en cette ville au mois d’Elul 5019 (1259). Cantera, Documentos de compraventa hebraicos de la Catedral de Calahorra. «Sefarad» VI (1916) 37-61

Samuel Usiellys est mentionné dans un document du 19 janvier 1445 comme ayant payé en qualité de trésorier de l’«Aljama» de Huesca au chanoine de la cathédrale, une somme de 500 sueldos pour un recen­sement annuel. R. del Arco, La Aljama Judaica de Huesca, «Sefarad» VII (1917) 271-301

Ya'aqob Usillo, copiste du manuscrit biblique de l’Escorial. G II. 19, daté du 17 Iyar 5213 (1453). J. Llamas, Los manuscritos hebreos- de la Real Biblioteca de El Escorial. «Sefarad» I (1941) 7-13

Abraham Usillo figure comme ayant subi un examen pour exer­cer la profession de chirurgien à Huesca en 1153. R. del Arco, La- Aljama Judaica de Huesca. «Sefarad» VII (1917) 271-301

Huesca (Huesca en espagnolUesca en aragonais) est une ville du Nord de l'Espagne, capitale de la province du même nom, dans la communauté autonome d'Aragon et la comarque de Hoya de Huesca

Mosheh Jacob Usillo, «Sofer» en Espagne au XVe s., copiste du  ms. G. II. 19 de la Bibliothèque de San Lorenzo de El Escorial. J. Lla­mas, Los Manuscritos Hebreos de la Real Biblioteca de El EscoriaL «Sefarad» I (1911) 7-13.

Maestre Abram Usillo, figure parmi les accusés dans un procès  contre les Juifs d’Osca en Décembre 1489. Baer II, 110.

Ben Usillo

Même nom que l’antérieur, précédé de l’indice de filiation hébraïque : «Fils d’Usillo»

  1. Josef ben Jacob Ben Usillo, figure comme vendeur d’un champ d’après un document établi à Calahorra en 1285. Cantera, Documentos- de compraventa hebraicos de la Catedral de Calahorra, «Sefarad» VT (1946) 37-61

Azaguri

Azagouri, Azagoury, Ezaguri, Ezagury, Ezagouri, Ezagoury, Zaguri, Zagury, Zagouri, Zagoury, Zagoory, Azagoory

Ethnique de Zagura, nom d’une ancienne ville qui fut la plus puis­sante et la plus peuplée du Draa, au sud du Maroc. Cette ville, qui a été un centre juif depuis l’Antiquité, a du tirer son nom de «Zigurat», terme assyro-babylonien désignant une tour ou un temple élevé en une série de terrasses superposées.

Zagora (en arabe زاݣورة) est une ville du Maroc située dans la région de Drâa-Tafilalet dans le Sud marocain. La ville nouvelle de Zagora date du protectorat français dont elle était un des centres administratifs. Toutefois, l'oasis chef lieu de la région du Drâa, était habitée depuis bien plus longtemps, puisque c'est de là qu'est partie l'expédition des Saadiens (tribus arabes) vers Tombouctou en 1591.

Autre graphie :זאגורי   Zaguri

Elie Zagury, commerçant influent à Mogador en 1806

David Azaguri, rabbin de Mogador, élève d’Abraham Coriat et de Hayyim Pinto. Il habita Marrakech et Rabat et émigra en 1859 à Sâo Miguel (Portugal). Là, il fonda la première école rabbinique au sein d’une petite communauté de marocains qui étaient établis dans cette ville. Auteur de Sepher le-David le Hazkir «Le Livre de David pour mémoire» (Vienne, 1891). NM, 208

Joseph Azaguri, de Mogador, figure parmi ceux qui ont con­tribué à la publication du Sepher Marpe la-Nephesh de Raphaël Ma­man (Jérusalem, 1894)

Eliyahu Azaguri, de Casablanca, figure parmi ceux qui ont contribué à la publication du Sepher Marpe la-Nephesh de Raphaël Maman (Jérusalem, 1894).

Aharon Azaguri, fils d’Eliyahu (4), figure parmi ceux qui ont contribué à la publication du Sepher Marpe la-Nephesh de Raphaël Maman (Jérusalem, 1894).

Nissim Azaguri, fils d’Eliyahu (4), président de la Communauté de Casablanca, figure parmi ceux qui ont contribué à la publication du Sepher Marpe la-Nephesh de Raphaël Maman (Jérusalem, 1894).

David Azaguri, fils de Nissim (6), figure parmi ceux qui ont contribué à la publication du Sepher Marpe la-Nephesh de Raphaël Maman (Jérusalem, 1894).

Yahya Azaguri, fils de Nissim (6), interprète au Consulat de France à Casablanca en 1907. Une des personnalités les plus marquantes du Judaïsme marocain, présida la Communauté de cette ville pendant plus d’un demi-siècle, jusqu’à sa mort survenue en 1959. Inspecteur des institutions juives au Maroc, très écouté par les autorités, il consacra sa vie au service de ses coreligionnaires. Décoré de la Légion d’Honneur 

Samuel Azaguri, commerçant notable de la communauté de Tanger aux XIXe et XXe s

Abraham Azaguri, fils de Nissim (6), notable de la Communauté de Casablanca au XXe s

Elias Azaguri, fils de Samuel (9), commerçant et industriel à Tanger, ayant fait partie du Comité de la Chambre de Commerce anglaise et collaboré à plusieurs institutions locales

Samuel Azaguri, fils d’Elias (11), industriel à Tanger

Aharon Azaguri, fils d’Elias (11), ingénieur industriel à Tanger

Sidney Azaguri, fils d’Elias (11), ingénieur industriel à Tanger

Abraham Azaguri, fils d’Elias (11), ingénieur industriel à Tanger

Marcel (Meyer) Zaguri, fils d’Abraham (10), né à Casablanca, ingénieur civil des Mines à Paris

Victor Nissim Zaguri, fils d’Abraham (10), né à Casablanca en 1918, pharmacien à Paris

Daniel Amram Zaguri, fils d’Abraham (10), né à Casablanca en 1927, professeur de Biologie à la Faculté de Médecine de Paris

    בן אזאגוריBen Azaguri

Même nom que l’antérieur précédé de l’indice de filiation : «Fils d’Azagury ou de l'origine de  Zagura

Laredo Abraham-les noms des juifs du Marocזאגורי   Zaguri.

ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך-תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני

ויהי בעת המלאח

 

התגברות ההתערבות הזרה.

הפריצה כידוע קוראת לגנב וחולשתה וחוסר יציבותה של מרוקו היו הזדמנויות פז למעצמות אירופה להכביד את ידיהן על האריה הפצוע. מרוקו יוצאת בעל כורחה ובתנאים הגרועים ביותר מהסתגרותה. מול אירופה המתעצמת לא מצליחה מרוקו להנהיג הרפורמות הדרושות להתמודדות עם העולם החדש. נעדר שלטון מרכזי חזק ומקובל המוביל את המדינה ליעד ברור מפצל את גורלה של יהדות מרוקו.

אם הקהילה חיה תחת השפעתו של שליט נאור הוא נותן מנוח ליהודים וכאשר רשע הוא ממרר את חייהם ברדיפות ובהשפלות. באין ישועה מהשלטון המרכזי שאינו שולט עוד ביד רמה על כל המדינה, מפנים היהודים את מבטם ותקוותם לעבר ההתערבות הזרה. גם מעצמות אירופה ידעו לנצל ציפייה זו כדי לקדם את האינטרסים שלהן באימפריה השריפית.

נציגי המדינות מרבים בפניות למלך למען להטיב עם בני חסותו היהודיים. התעניינות זו והתקוות שתולים בה היהודים מגבירים את חשד ושנאת המוסלמים המאוחדים רק בדבר אחד : התנגדותם למעורבות זרה, נוצרית, בעניינה של מדינה מוסלמית. נוסף על כך המפגש עם יהודי אירופה הנהנים מהאמנציפציה מגביר את תחושת התסכול אצל העליתה היהודית המרוכזת בערי החוף והופך לבלתי נסבלות את ההשפלות היום יומיות. החשש מהתערבות זרה מגביר התנכלויות ליהודים, אבל ההתערבות אין בכוחה להושיע וכך נמשך מעגל הקסמים. הדרמה של יהודי מרוקו אינה עוד עניין פנימי בלעדי של המדינה.

 

מלכות סידי מוחמד. 1873-1859

שלטונו של סידי מוחמד נפתח בסימן ההתערבות הזרה כאשר בשנת 1860 פורצת מלחמה מלאת היקף עם ספרד שחמדה להגדיל את נתחה בצפון המדינה. הצבא הספרדי שהיה מצויד בנשק חדיש גבר בקלות על צבא המלך. תיטואן נכבשה לאחר שכל תושביה המוסלמיים נטשוה ונשארו רק היהודים שקיבלו בברכה את כניסת הספרדים. המלחמה התפשטה על תנז'ה ובכל מקום הייתה ידי הספרדים על העליונה. מאורעות אלה הביאו לגל של בריחה של תושבים יהודיים שמצאו מקלט בג'יברלטאר ובאלחזירס. האנגלים פתחו בפני הפליטים היהודיים את שערי הצוק. אנגליה החרדה לנתיב הימני להודו לא יכלה להישאר אדישה לגורל המדינה המחזיקה בעבר השני של מפרץ ג'יברלטאר, בלמה את הכיבוש הספרדי וראתה בעין יפה את ההתערבות של הקהילה היהודית האנגלית בגורל אחיהם שבמרוקו, כי בדרך זו קיוותה להגביר את השפעתה.

הפלישה הזרה, במקום לאחד את המדינה, הגבירה הפירוד כאשר הקנאים המוסלמים מנצלים את חוסר האונים של בית המלכות מול הנוצרים כדי לעורר מהומות ומרידות.

 

פורים דל מעגאז.

ההסתה נגד הנוצרים החלה בקריאה להלחם באויב הפנימי, הם היהודים. על מסר כפול זה קיווה מטיף דתי קיצוני לסלול את דרכו לכס המלוכה, ושמו פילאלי אל מעגאז בן מוסטפה. לאחר שהצליח לגייס תומכים רבים במזרח המדינה ולהביס צבא ששלח נגדו המלך, הוא החליט בשנת 1862 להתקדם לעבר מכנאס ופאס.

והוא שלהב את לוחמיו בהבטחה שייתן בידם את יהודי המדינה ורכושם, "אמש בחלומי נגלה אלי אלוהים וציווה עלי להשמיד תולעת יעקב. את שללם, נשיהם ובנותיהם נתן אלוהים בידכם וכל המכה בנפש יהודי יעמוד בעדן גן אלוהים". קהילת מכנאס שהייתה אמורה להיות תחנתו הראשונה עמדה באין אונים ורק תפילה בפיה….והנס אמנם קרה.

"בשנת תרכ"ב , קם מורד אחד בעל כספים ובעל כשפים, והדיח את כל הערביים יושבי ההרים והמדברות, והמליכוהו עליהם, שם רשעים ירקב אזילאלי אלמעגאז, והיה צורר היהודים כהמן וגזר להשמיד ולאבד את כל היהודים ח"ו ושלום, ואמר להתחיל בהעיר עז לנו מכנאס יע"א,  והייתה עת צרה ליעקב, וכמה יהודים מתו בדרכים, ונשלל כל רכושם, ואף זממו לא הפיק, ושב גמולו בראשו, כי בהגיעו לכפר הסמוך לעיר הנקרא על שם אידריס אזרהוני, פרשו אויביו רשת לרגליו, וחתכו את ראשו, ואת ראשי שריו ועבדיו, וביום ט"ז אדר ב' של השנה הנזכרת, הביאו עבדי המלך את ראשיהם תקועים על חרבותיהם למכנאס, ותלו אותם על מגדל גבוה מיוחד לכך, כדי להגדיל חרפתם, ואותו היום עושים אותו יום טוב במכנאס בכל שנה ושנה, וקורין אותו "פורים דלמעגאז".

ברם מרוב טרדות זכרו של פורים זה נשכח במהרה, סימן שתלאות היום משכיחות את אלה של אתמול.

 

ביקור השר הישיש.

המלחמה עם ספרד וכיבוש תיטואן היוותה למעשה, מבלי שהדבר יורגש בבידור בעת ההיא, נקודת מפנה גורלית בתולדות יהדות מרוקו. מאורעות אלה הפנו את תשומת לבם של יהודי אירופה, ובמיוחד יהודי אנגליה וצרפת לגורל אחיהם במערב. הסיוע המיידי – בהשתדלות אצל ממשלותיהם להתערב לטובה בני ישראל במרוקו – לא הועיל. לטוות ארוך חשובה לאין שיעור הייתה החלטת חברת כל ישראל חברים לפתוח בתיטואן את בית הספר הראשון כפי שנראה בהמשך. החינוך גבר על הדיפלומטיה.

 

אולם נחזור לעת עתה למאמצים הדיפלומטיים. סבלם של הפליטים היהודיים שמצאו מקלט בג'יברלטאר הגיע לאוזני הקהילה היהודית בלונדון שייסדה בשנת 1860 ועד מיוחד לעזרה ליהודי המגרב. הועד שיגר שליח למרוקו והדו"ח שהכין היה שחור משחור. הועד פנה לשלטונות להתערב, אולם הקונסול האנגלי בתנז'ה, למרות אהדתו המוצהרת, מסביר שכעת אין הזמן המתאים להתערבות כזאת, אבל כשיתאפשר המצב… המצב כמובן לא השתפר והישועה באה ממקום אחר.

 

יהודי ג'יברלטאר – רובם ככולם ממוצא מרוקאני פנו לעזרת הנדיב הידוע השר משה מונטיפיורי – אחותו הייתה נשואה עם אחד מצאצאי משפחת סבאג ממכנאס . העילה המיידית לקריאת העזרה הייתה פרשה אפלה של האשמות רצח כומר ספרדי נגד כמה מיהודי עיר הנמל סאפי.

הקונסול הספרדי לחץ בתוקף על השלטונות להוציא להורג את הנאשמים. כל בניין התביעה היה מבוסס על עדות נער שהושגה בעינויים וגם כאשר חזר בו הנער מהודאתו, לא הרפה הקונסול הספרדי. אחד הנאשמים, אליהו עלוש, יהודי מתוניסיה, הוצא להורג בתנז'ה. סבלם של יהודי מרוקו נגע ללבו של הנדיב שלמרות גילו המופלג, בן שמונים, יצא לדרך בשנת 1863.

ממשלת אנגליה לא רק ידעה על תוכנית הביקור, אלא נתנה לכך את ברכתה ועזרתה. היא העמידה לשירות הפמליה אוניה והבטיחה תמיכתה הדיפלומטית המלאה. התחנה הראשונה היית מדריד שם התקבל על ידי המלכה איזבל השנייה שגילתה הבנה למטרות שליחותו.

הפמליה הגיעה לתנז'ה בדצמבר 1863 ונתקבלה על ידי הקהילה היהודית בחרדת קודש. הידיעה על בואו של השר עשתה לה כנפיים בכל ערי המדינה והיהודים תלו בהתערבותו תקוות עצומות. העובדה שגביר יהודי עשיר כקורח הוא בן שיח מכובד לגדולי האומות הפיחה אמונה במעמדו וביכולתו לשנות את גורל בני עמו המושפלים עד עפר.

משלחות נכבדים באו לקבל את פניו בתנז'ה, מתיטואן, אל קסאר, ארזילה, אל עריש, וגם ממכנאס הרחוקה. התוצאות הראשונות היו מעודדות, שחרור אסירי פרשת אספי ושינוי בעמדת ספרד שהורתה לקונסוליה להיות להבא מגן ליהודים ולמנוע מעשי אכזריות כלפיהם. ואז הגיע הרגע הגדול לו ציפו כולם : באחד בפברואר התקבל מונטיפיורי בכבוד מלכים בארמון מולאי מוחמד במראכש. האורח הגיש למלך תזכיר המבקש מהוד מעלתו לפעול לשיפור מצב היהודים בארצו :

 

"הנני בא באישורה ובהסכמתה של ממשלת הוד מלכותה מלכת בריטניה, ובשם בני דתי אשר באנגליה, ארץ מולדתי, ובכל חלקי העולם, לבקש מהוד מלכותו להמשיך בגילוי חסד ורצון טוב כלפי אחי במדינת הוד מלכותו, ויהי רצון מלפני הוד מלכותו לתת פקודות ברורות ביותר, שהיהודים והנוצרים בכל חלקי מדינתו יהיו מוגנים בהחלט.

וששום אדם לא יציק להם בכל צורה שהיא, בשום דבר הנוגע לביטחונם ולשלוותם, ושהם ייהנו מם היתרונות של יתר הנתינים של הוד מלכותו וכן של אלה שמהם נהנים הנוצרים החיים בנמלים של הוד מלכותו ".  בחמישי לפברואר נמסרה לידי מונטיפיורי הפקודה המלכותית המהווה כעין הצהרת זכטיות חגיגיות וזו לשונה :

 

"1 – אנו מצווים על כל מי שיקרא כתבנו זה, ישלח אללאה הצלחה לפקודתנו ויפארנה ויגביהנה אל שמי על כשמש הזוהרת, על מושלינו ויתר משרתינו ונציבינו העומדים לפקודתנו.

2 – כי עליהם לנהוג בחסד כלפי היהודים ששמם אללאה, יתעלה שמו, תחת חסותנו במדינתנו, לפי מידת הצדק והשוויון ביניהם ובין זולתם, כדי שלא יפגעו אחד מהם.

3 – אף אבק עוול או מקרה (רע) ולא ישיגם פגע רע או עושק ולא יעשקו הם או זולתם איש מהם. לא את נפשם ולא את ממונם לא ישתמשו.

4 – בבעלי מקצוע מביניהם, אלא מרצונם הטוב ובתנאי של הקפדה על מה שמגיע להם בעד עבודתם, כי העוול הוא משני עוול ביום תחיית המתים ולזה אנו לא נסכים, ואין רצוננו בזאת, כי כל בני האדם שווים לגבינו. ומי שיעשה עוול לאחד מהם או יעשוק אותם, אנו נעניש אותו לפי דיני נפשות.

5 – בעזרת אללאה פקודה זו עניינה היו קבועים, ידועים ומוחלטים מלפנים אבל אנו הוספנו שורות אלה לשם אישורם וקביעתם בחוק.

6 – למי שירצה לעשות להם עוול, וכדי להוסיף ביטחון ליהודים על ביטחונם והוסיף פחד על פחדם של אלה שירצו ברעתם, ניתנה פקודה זו למען אללאה ב-26 של שעבאן המבורך בשנת 1280.

 

לכאורה הצלחה מעל ומעבר למצופה, לפני יציאתו גילה למקורביו משה מונטיפיורי את ספקותיו "ליהודי מרוקו מותר להתהלך אלא יחפים. יהיה זה מאורע משמח בשבילם אם נוכל לשכנע את הסולטאן לבטל את סימני האפליה המשפילים האלה ולנהוג באותה מידה של צדק.

לא אוכל להבטיח כרגע שיש סיכוי לכך גם בעתיד הרחוק. אולם גם אם לא אצליח תהיה נחמתי שעשיתי ככל יכולתי. כולם אומרים לי שההשפעה המוסרית של ביקורי תהיה לטובת היהודים".

לעומת ציפיות מסויגות אלה מקבל מונטיפיורי הצהרת זכויות מלאה. גם למלך מרוקו הייתה סיבה לשמוח. הנה במחיר זול השיג את רצונה הטוב של אנגליה בקבלו בסבר פנים יפות אחד מגדולי אזרחיה. ההצגה הייתה מושלמת. השחקנים והניצבים מאושרים. בקהל הצופים רק התמימים חשבו שתתורגם לשפת מעשה, ומנהיגי הקהילה לא נמנו עם אלה.

 

לפי הוידוי של אחד מהם, ממשפחת קורקוס שבמראכש, הייתה זאת אחיזת עיניים מאורגנת. "אנו שכנענו את הוזיר לתת הצהרה כזו בהבטיחנו שלאחר צאת מונטיפיורי נתעלם ממנה ואיש מאתנו לא יתבע זכויות בהסתמך עליה. השלטונות המקומיים היו מתנכלים לנו ומתאכזרים עוד יותר לו היינו מנסים להשתחרר מעול הממשלה. ולכן הלכנו בדרך של כניעה כמו מוגי לב, וגניבת דעת כלפי מגנינו השר מונטיפיורי".

להגנתו הוא מוסיף "סיר משה מונטיפיורי לא בא למרוקו עם תותחים וגדודי צבא אלא כשתדלן, וזאת גם אנחנו יודעים לעשות מדורי דורות.." ואכן ההצרה נשארה אות מתה. לאמיתו של דבר גם אם המלך היה רוצה באמת ובתמים להגשימה שלא היה בכוחו לעשות כן באשר רוב שטח המדינה לא היה עוד בפיקוחו. ההיסטוריון המרוקאי אל-נאצר מסכם את המאורע מנקודת ראות של הצד שמנגד :

 

"בשנת 1280 ( לספירת המוסלמים ) בא יהודי מלונדון וביקש את אמנציפציה בשביל היהודים של המגרב, כדוגמת יהודי מצרים, הסולטאן נמנע מלהשיב פניו ריקם ונתנו לו הצהרה בה כבש את לב היהודים, ולא נתן להם אמנציפציה בדומה לזו של הנוצרים"

ברם למרות כל הציונות, היה למסעו של מונטיפיורי הד פסיכולוגי עצום ועשרות שנים לאחר מכן עוד זכרו לטובה את שם מגינם הרם. העובדה שיהודי התקבל בכבוד מלכים הייתה כשלעצמה מקור לגאווה ולתקווה, אם כך היה קורה באירופה אולי גם אצלנו פעם…..ולהבא ישימו עוד יותר את יהבם יהודי מרוקו בהתערבות אחיהם שבאירופה.

ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך-תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני

Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale- Exclusion de la vie publique.

Epreuves-et-liberation

La reaction de la rue

Malgre ce changement de l'atmosphere autour de la communaute juive, les desordres que l'on pouvait craindre ne se produisirent pas et, a quelques rares exceptions, la rue resta calme, pendant toute cette periode agitee. Des incidents penibles, mais sans grande gravite, jalonnerent la vie quotidienne, provoques par des allusions antisemites de la part des Europeens, comme en temoignent les rapports de police. Ainsi, par exemple a Rabat, des militants d’extreme-droite, furieux de voir le portrait de leur idole, affiche dans un salon de coiffure tenu par un Juif, inscrivirent de nuit sur sa devanture : «Enlevez de chez vous le portrait du marechal! Sinon, gare a la casse… »

A Rabat toujours, le 13 novembre 1940, la police fut saisie d’un incident dans un cafe. Un client europeen interpella a haute voix une consommatrice juive :

"He Rebecca ou Rachel, ce qu’il faudrait ici au Maroc en particulier, c’est un politicien — et cela ne va pas tarder—pour faire souffrir la population juive. » Un Francais rencherit: «Je suis de votre avis et je ne sais pas ce que je donnerai le jour ou cela arrivera ».

La victime de ces invectives se leva alors et le gifla . Cet incident, somme toute mineur, était en fait hautement révélateur de l’efficacité au Maroc de la propagande du fer de lance de l’antisémitisme, du parti le plus extrémiste, le Parti Populaire Français. L’invective était en effet empruntée à un récent article de son chef Jacques Doriot, dans son journal Le cri du Peuple :

« M Mandel, leur chef de tribu, a été le belliciste le plus conscient de ce pays. Israël n’a pas fait la guerre, il convient toute de même que nous les chassions. Moi, je veux de la place pour les prisonniers quand ils rentreront, donc je fais du vide en expulsant les Juifs, j’interdis aux Juifs de se marier avec une Françaisen’ont-ils pas assez de Rachel et de Rebecca ? »

A Meknès, l’agitation antijuive contamina la jeunesse. Les jeunes lycéens français du lycée Poeymireau, déçus que les élèves juifs n’aient pas encore été renvoyés, badigeonnèrent, dans la nuit du 23 janvier 1941, les murs intérieurs et extérieurs de leur établissement ainsi qu’autour de la statue du général qui avait donné son nom à l’établissement, proclamant :

« Lycéens, chassez les Juifs du lycée ! Unissez-vous contre les juifs !

Passons à l’action ; mettons les Juifs dehors ! Mort aux Juifs ! »

Les clubs sportifs privés et associatifs, en particulier de tennis et de natation, exclurent leurs membres juifs. Depuis son inauguration, au début des années trente, la piscine municipale était de toute façon interdite aux Juifs le dimanche, ouverte le samedi aux seuls Juifs et le vendredi, aux Musulmans.

Dans son livre : Il était une fois le Maroc, David Bensoussan rapporte qu’à Mogador : « La ségrégation fut instaurée dans les piscines ouvertes vendredi pour les Musulmans, samedi pour les juifs, après quoi l’eau était changée le dimanche pour les Chrétiens. »

A Safi, ajoute-t-il, «les chemises noires forcèrent les leaders communautaires à enlever leurs vêtements européens, à mettre le burnous traditionnel des Juifs du ghetto et à se promener le crâne rasé dans la ville. »

Les seuls incidents graves eurent pour cadre Marrakech, sans lien direct apparent avec le tournant antijuif des autorités du Protectorat mais à son ombre. Scénario devenu classique, une bagarre entre des jeunes Juifs et des militaires musulmans, au quartier réservé limitrophe du mellah, dégénéra en pugilat général. La police intervint et ouvrit le feu, faisant 10 blessés parmi les manifestants musulmans ; 5 policiers furent hospitalisés et 20 Juifs blessés. Mais alors que le calme revenait dans le quartier réservé d’Elbhira, les désordres se propagèrent au centre ville, à Jama elfna où s’étaient regroupés des centaines de tirailleurs alertés par leurs compagnons. Cette fois, le bilan fut plus lourd : 2 morts et 7 blessés. Des gardes furent placés, nuit et jour, aux portes du mellah. La tension resta très vive et atteignit son paroxysme avec un incident mineur, le 30 novembre. Pour se venger, de jeunes Juifs lancèrent des pierres du haut des terrasses sur un convoi funéraire musulman. Le pacha décida de punir pour l’exemple la communauté juive de la ville en lui imposant une amende collective de 50.000 francs—une mesure sans précédent ! D’autant plus que, pour frapper les esprits, la Résidence décida de doubler l’amende à 100.000 francs. Le Comité de la Communauté, estimant la sanction trop sévère, envisagea de solliciter une audience auprès du sultan. La Résidence s’empressa alors de dépêcher sur place son homme de confiance, l’inspecteur des institutions israélites Yahya Zagury, pour calmer la communauté — et il y parvint. En effet, pour adoucir la pilule, les services municipaux acceptèrent de consacrer le produit de l’amende à des travaux d’assainissement du mellah qui souffrait par ailleurs de la propagation d’une épidémie, en raison des conditions sanitaires précaires.

En février 1941, à Meknès, bastion de l’antisémitisme européen, des commerçants français affichèrent, sur les devantures de leurs magasins, la francisque gallique — la hache à deux fers, emblème du régime de Vichy — pour se distinguer des commerces juifs soumis au boycott. Sur ordre de la Résidence, le chef des services municipaux leur ordonna de les faire disparaître sans tarder.

Le retour sur la scène d’une des plus discutables initiatives des autorités chérifiennes ne pouvait tomber au plus mauvais moment, pour aggraver encore plus la détresse psychologique et illustrer l’isolement et la mise à l’écart de la communauté juive.

 

Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale- Exclusion de la vie publique.

Page 107

"לך לך"קריאת כיוון לכל יהודי – ללכת לארץ ישראל.מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

                                   

"לך לך"

 קריאת כיוון לכל יהודי – ללכת לארץ ישראל.

אברהם אבינו – המאמין הראשון והעולה החדש הראשון.  

אברהם פתח את שערי האמונה ב-ה', והעליה לארץ – לכל הדורות.

"לך לך" – נכתבה פעמים. אחת לאברהם. השניה לכל אחד מאתנו.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"ויאמר יהוה אל אברם:

לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך,

  אל הארץ אשר אראך" (בר' יב, א).

"והאמין ביהוה – ויחשבה לו לצדקה" (בר' טו, ו).

המאמין הראשון בה' –  פתח את שערי האמונה במלכות ה' בעולם.

"אתה מוצא שלא ירש אברהם העולם הזה והעולם הבא,

 אלא בזכות – האמונה שהאמין בה'" (מכילתא בשלח פ"ו).

מבוא.

ההתיישבות היהודית בארץ ישראל לאורך הדורות, אשר כללה שלטון ריבוני בראשותם של מלכים כמו דוד ושלמה, שני בתי מקדש שעמדו על תילם לאורך 830 שנים, נביאים  כמו אליהו ואלישע, ישעיהו וירמיהו שהביאו את דבר ה' אל עם ישראל, וכן נס קיבוץ גלויות בדורנו – תחת שלטון ריבוני יהודי.

כל זה התרחש – בזכות הציווי והצופן האלוקי לאברהם -"לך לך", מלפני למעלה מ- 3760 שנים

 

"תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה חיי העולם – שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח… שני אלפים תורה מאימתי? מ'ואת הנפש אשר עשו בחרן…" (עבודה זרה ט, ע"א).

לאחר "אלפיים שנות תוהו" בהן האנושות חטאה ומרדה בה', כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחטאי אדם וחוה, רצח קין, דור אנוש, דור המבול ודור הפלגה, זרח כוכבו של אברהם אבינו – "האדם הגדול בענקים" כדברי רבי לוי במדרש רבה (פרשה יד, ו. יהושע יד טו).

 

 למעשה, אברהם אבינו פתח את תקופת "אלפיים שנות תורה" כדברי הגמרא הנ"ל, כאשר הוא ושרה הפיצו את האמונה בה', בבחינת: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בר' יב ה), שהגיעו לשיאן, בקבלת התורה בהר סיני.

במחזה ברית בין הבתרים, הקב"ה מעיד על אברהם: "והאמין ביהוה' – ויחשבה לו צדקה" (טו, ו). כל זאת, לאחר הדיאלוג הארוך בין ה' לאברהם, בו הוא טען בפני ה': מה ערכן של הברכות – "ואעשך לגוי גדול, ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה… אנוכי מגן לך שכרך הרבה מאוד", כאשר בעצם,  "אנוכי הולך ערירי… הן לי לא נתת זרע, והנה בן ביתי יורש אותי" (בר' יב, ב – ג. טו, א – ג).

הגמרא מספרת שאברהם אמר לה': "ריבונו של עולם, נסתכלתי באיצטגנינות שלי, ואיני ראוי להוליד בן". ענה לו ה': "צא מאצטגנינות {חכמת הכוכבים והמזלות} שלך – שאין מזל לישראל" (שבת קנ"ו). עם ישראל מעל למזל.

רבנן אמרו במדרש: ה' אמר לאברם: "נביא אתה, ואין אתה אסטרולוג" (ב"ר, מד).

 

תגובת אברהם אבינו: "והאמין ביהוה – ויחשבה לו צדקה".

2.

המסר האמוני – אמונה מוחלטת בה'.

 אברהם ושרה היו זקנים, וזה לא הגיוני שיפקדו בילדים. בכל זאת, אברהם האמין בה', היות ולקב"ה אין מעצור להושיע, ואף אם צריך לשנות סדרי בראשית בשביל זה, כפי שאכן קרה כשנפקדה שרה למרות שהייתה עקרה. לכן, בכל מצב בו האדם נמצא, עליו להאמין בה' ולהתפלל אליו – תשועת ה' כהרף עין כדברי חז"ל, בבחינת דברי הנביא ישעיהו: "כי קרובה ישועתי לבוא" (נו, א). תשועת ה' יכולה לבוא בשניה – כהרף עין = כזמן מצמוץ העין.

לכן, יש להתרחק ממגידי עתידות, כשפים ואסטרולוגים, כפי שהבטיח ה' לאברהם, וכפי שהתורה דורשת: "תמים תהיה עם יהוה אלוהיך" (דברים יח, יג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל: "תמים עם יהוה אלוהיך" – אם תהיה עם ה', תמים תהיה, לא יחסר לך דבר. ואין מה שיגיד המזל עליך, תתקיים לרעה" כדברי קדשו. כלומר, אם תהיה עם ה' ותאמין רק בו, ולא במכשפים ובחוזים בכוכבים ככתוב בפס' הקודמים, תהיה שלם בכל מעשי ידיך, ולא יחסר לך דבר.

רבנו מסביר את זה גם מבחינה תחבירית:  הביטוי "תהיה" מוסב על המילה "תמים" שבאה לפני, וגם לביטוי "עם יהוה אלוהיך" אחרי.

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שהמאמין בה', גם המזל לא יוכל להרע לו. כדוגמא, הוא מציין את אברהם אבינו שלא יכל להוליד מבחינת מזלו, אבל בגלל שבטח בה', השתנה מזלו וילד את יצחק.

 

רבי חיים ויטאל: "ואברהם לא זכה לכל מעלותיו, אלא משום 'ואת הנפש אשר עשו בחרן'… וכל ראשי הדורות אינם זוכים או אינם נענשים, אלא על סיבה זו" (שערי קדושה ח"ב שער ז).

 

"לך לך… ואגדלה שמך, והיה ברכה".

 

"אמר רבי ברכיה: אברהם היה דומה לצלוחית של שמן אפרסמון סגורה ומונחת בקרן זוית, ולא היה ריחה נודף.

הקב"ה אמר לו: טלטל את עצמך ממקום למקום, ושמך מתגדל בעולם, ע"י מצוות ומעשים טובים שיש לך, והם יתנו ריח טוב בעולם (בר' רבה לט, ב).

אברהם נולד ב"אור כשדים" בשנת 1948 לבריאת העולם, להוריו תרח ואמתלאי בת כרנבו. הוא הכיר את בוראו כבר בגיל שלוש, והחל בהפצת האמונה בה' בגיל 52. בגיל 25 הוא נישא לשרה שהייתה ביתו של אחיו הרן, ואחותו של לוט. בגיל 75 מתגלה אליו ה' בחרן, ומצווה אותו את הציווי הראשון הפותח את פרשתנו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", המהווה את הניסיון הראשון מבין 10 ניסיונות, כדי לחשלו באמונה בה', כדברי רמב"ן.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע הקב"ה מדבר עם אברהם אבינו בטרם נראה אליו, כפי שהיה אצל משה רבנו בסנה, עליו נאמר: "ויקרא אליו אלוהים מתוך הסנה ויאמר: משה, משה, ויאמר הנני" (שמות ג, ד).

גם הרמב"ן שואל את אותה שאלה: "כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואטיבה עמך טובה… בלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלוקים, או צדיק תמים", כמו נח עליו נאמר "צדיק תמים".

רבנו אוה"ח הק' מונה שני טעמים לכך:

 

א. אברהם אבינו "השתדל מאוד בהכרת בוראו, מה שלא עשה אדם זולתו, ובן חמש שנים הכיר את בוראו מעצמו בהתחכמותו, לזה לא הוצרך להגלות אליו", כדברי קדשו.

כלומר, דרך מעשיו הטובים להפצת מלכות ה' בעולם – "והנפש אשר עשו בחרן", הוא זכה להתגלות ה'.

רבנו מסביר בהמשך, מדוע מלכי צדק מלך שלם {שם בן נח}, מקדים לברך את אברהם לפני הקב"ה – 'ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ", ורק אח"כ הוא מברך את ה': "וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך" (בר' יד, כ).

 על הפס' הנ"ל אומר רבנו: "וברוך אל עליון… כי אברהם הוא מעצמו הכיר בוראו, והשתדל באמונתו יתברך, ואליו יאות הברכה. ואח"כ ברך לה' שנתרצה בו, וכן ראוי לעשות, וללמד הוא בא – שאין הקב"ה מתרצה אלא במי שנתרצה בו קודם. והוא אומרו 'ברוך אברם לאל עליון', שהוא הכשיר עצמו להיות עבד לאל עליון, ולזה ברוך הוא אל עליון אשר מגן וגומר – ודרך זה לא יוצדק אלא במבורך קודם, וכפי זה לא נענש שם {בן נח}, אלא הוא מעצמו נתנה {הכהונה} לאברהם, וכמו שפירשתי בפס' 'והוא כהן".

 

 רבנו מסביר בדבריו, מדוע מלכי צדק {שם בן נח}, הקדים בברכתו את אברהם לפני ה'. היות ואברהם הכשיר את עצמו להיות עבד לאל עליון, לכן הוא מברך אותו תחילה, ואחר כך הוא מברך את הקב"ה שמתגמל אותו, בכך ש'מגן' עליו מהצוררים אותו – בבחינת "מגן צריך בידך" (בר' יד כ).

רבנו מעלה עוד אפשרות: שם נענש על כך שהקדים לברך את אברהם לפני ה' כפי שאמרו חז"ל, למרות שכוונתו הייתה לטובה, אבל בגלל דרגתו ככהן לאל עליון, היה צריך להיזהר יותר שלא להקדים את העבד {אברם} לפני רבו.

3.

המדרש מספר שאברהם אבינו גדל בתוך חברה פגנית, כאשר תרח אביו החזיק מפעל ליצור פסלים. תרח שרצה לחנך את בנו לעבודת אלילים, הפקיד בידיו את שרביט מכירת הפסלים. אברהם שהספיק להכיר את בוראו, החליט ללמד את אביו בדרך מקורית, שהאמונה בפסלים כוזבת. הוא ניפץ את הפסלים הקטנים, ושם את הפטיש ביד הפסל הגדול, בטענה שהוא ניפץ את כולם, בגלל שלא הקשיבו לו. כדברי המדרש.

תרח שלא השתכנע מהתעלול, מסר אותו לנמרוד מלך בבל, שהשליך אותו לכבשן האש באור כשדים.

אברהם אבינו ניצל מכבשנו של נמרוד, מכוח אמונתו בה'. לכן, זכה בהכרת בוראו מבלי שיתראה אליו קודם לכן.

המדרש אומר על הפסוק בשיר השירים: "אחות לנו קטנה ושדיים אין לה, מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה. אם חומה היא, נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז, אני חומה ושדי כמגדלות" (ח, ח – י).

 המדרש מספר שכאשר אברהם הושלך לכבשן האש, שאלו בשמים האם הוא יוכל לשמש כחומה עליה יבנה עם ישראל? תשובתו הייתה: "אני חומה…", וניתן לבנות עלי את חומת עם ישראל, ולכן ניצל (שיר השירים רבה א, לז).

 

הרמב"ם אומר שאברהם אבינו זכה להכרה בה', בגלל השתדלותו הרבה (מורה נבוכים ח"א סג).

הרמב"ם אומר עוד, אברהם אבינו שהיה חי בתקופה בה כולם עבדו עבודה זרה, עבר תהליך של חיפוש עצמי, עד שהגיע לאמונה בקב"ה. וכדברי קודשו: "כיון שנגמל איתן זה {אברהם}, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמה, היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג?… ולא היה לו לא מלמד ולא מנהיג, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה, ואביו ואמו וכל העם עובדים עבודה זרה, והוא היה עובד עמהם, וליבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק מדעתו הנכונה…" (הלכות ע"ז פרק א).

 

ב. רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד תשובה לשאלה הראשונה, מדוע לא התראה אליו כמו אצל משה רבנו בטרם נגלה אליו בלשון פקודה – 'לך לך': אברהם אבינו, היה האדם הראשון שנהג בקדושה מזה עשרה דורות, "לזה נהג ה' עמו בסדר הזה, שלא הראה שכינתו אליו, עד שבחן אותו אם מקיים גזירותיו, ולאחר שקיים דבריו והלך לו מארצו וכו' – אז נגלה אליו דכתיב: "וירא יהוה אל אברם", כדברי קדשו.

 

ה"שפת אמת" ע"פ הזהר: "זה עצמו שבח, ששמע זה המאמר 'לך לך' שנאמר מהשי"ת לכל האנשים תמיד". כלומר, הקריאה של "לך לך" מהקב"ה, מופנית כל העת לכל אחד מאתנו, ואברהם אכן שמע, הפנים את המסר, והחל בדרכו.

 

מוסר השכל:

הגישה האברהמית אומרת: שמירה על עצמאות מחשבתית, מבלי להיגרר אחרי אנשים רעים וחטאים.

 במידת הצורך, יש להתרחק מהם, ואפילו מבני משפחתו כפי שעשה אברהם כאשר עלה לא"י, למרות הקשיים.

כאשר מחליטים, הקב"ה מסייע ומכוון כדברי חז"ל: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכין אותו" (מכות י ב).

כמו כן, פעילות מתמשכת להפצת דבר ה' בעולם. למרות גילו המתנשא, אברהם לא נח לרגע, והמשיך לפעול ללא ליאות כעלם צעיר עד ליום מותו, כפי שהתורה מספרת בחצי מספר בראשית. לכן אברהם זכה לתארים: "אברהם אבינו", "האדם הגדול בענקים".

 

"לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך".

רבנו-אור-החיים-הק': "ארץ ישראל ראויה לך – ואתה ראוי לה…

אראה אותך לה – ואראה אותה לך.

כי זה בלא זה – אינם ראויים להשראת השכינה…" (בר' יב, א).

    

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: אם כבר נאמר "מארצך" כלומר ממדינתך, מה הטעם לומר בהמשך "וממולדתך {עיר הולדתך}, ומבית אביך" {משפחתך}. הרי האדם יוצא תחילה מביתו, אחר כך מעיר הולדתו, ורק לבסוף יוצא ממדינתו. רבנו משיב: לא מדובר ביציאת הגוף, אלא מבחינה פסיכולוגית, ביציאת הנפש ועוצמת הצער.

העולה חדש מתנתק נפשית תחילה ממדינתו, אחר כך מעיר הולדתו, ורק בסוף ממשפחתו.

כלומר, מדובר במישור הפסיכולוגי אותו עובר העולה חדש העוזב את משפחתו, עיר הולדתו, ומדינתו.

 

א.  לך לך מארצך". רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שהקב"ה רמז לו שלא יקח אתו מבני משפחתו, אלא ילך לבד. וכדברי קודשו: "שילך לו מארצו, אך לא יהיה כסדר יציאתו מאור כשדים שיוליך עמו מולדתו ובית אביו, אלא הוא 4.

4.

לבדו יעזוב ארצו, ויפרד גם ממולדתו, ואפילו מבית אביו. אך, אברהם לא הבין זה כדברי ה', ולקח עמו לוט. או אפשר שהבין כן, אלא שלוט דבק בו".

כלומר, קיימות שתי אפשרויות בביטוי 'לך לך':

שאברהם לא הבין את דברי ה' בביטוי 'לך לך' שיצא לבד, ולכן לקח אתו את לוט.

אפשרות שניה. אברהם אכן הבין את דבר ה', אבל לוט בא מעצמו, ולא היה נעים לו להכלימו ע"י גירושו, אלא חיכה להזדמנות נאותה. כפי שקרה בריב הרועים אותו ניצל אברהם ואמר לו: "הפרד נא מעלי…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: היציאה מארצו היא בבחינת "משנה מקום משנה מזל". וכדברי קדשו: "עוד יכוון לומר על זה הדרך: 'לך לך' – לתועלתך". רבנו מביא את דברי המדרש (במ' רבה כב, ז) האומר  שהצלחת האדם באה מהקב"ה, ולא כתוצאה מהשתדלותו ע"פ הפסוק: "כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים – כי אלוהים שופט, זה ישפיל וזה ירים" (תהלים עה ז-ח). רבי אבא מסביר את הפס': "הרים שבמקרא הרים הם. חוץ מזה {הרים שבפסוק הנ"ל} שהוא רוממות – שאין אדם מתרומם מן הדברים האלו. כלומר, מעיסוק בסחורה בהולכו ממזרח למערב, או פורש לו בספינה למסחר ממערב למזרח, אלא הכל תלוי ברצון ה' – כי אלוהים שופט, זה ישפיל, וזה ירים".

למרות זאת, טוען רבנו: "יש טעם בדבר – לצד שינוי מקום, והוא אומרו מארצך… ואמרו עוד: 'מאן דביש ליה בהאי מתא, ולא אזיל למתא אחריתי – צועק לפני ה' ואינו נענה". כלומר, אדם שרע לו בעירו, יעבור למקום אחר. אחרת, גם אם יצעק לה', לא יענה לו, מפני שיש לו אפשרות למצוא את מזלו במקום אחר.

 

ב. "וממולדתך" – "על דרך אומרם ז"ל: 'לעולם ידור אדם בשכונת אריה – ולא בעיר של רשעים". לכן, על אברהם להתרחק מרשעי עירו ומשפחתו, ככתוב "וממולדתך ומבית אביך".

ג. "אל הארץ אשר אראך"א"י ראויה לך – ואתה ראוי  לה… אראה אותך לה – ואראה אותה לך, כי זה בלא זה אינם ראויים להשראת השכינה ולרוב ההצלחות, ונתן לו כוח רוחני בראיה לראות את כל א"י ככתוב: "שא נא עיניך וראה… את הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך – עד עולם" (רבנו-אוה"ח-הק', בר' יב, א).

רבנו מבסס את דבריו על המדרש בספרי לפס': "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה – כי אני יהוה שוכן בתוך בני ישראל" (במ' לה, לד) – אין השכינה שורה אלא בתוך עמ"י ובעודו בא"י" (שבת לג, א).

כלומר, אין השכינה שורה אלא בתוך בני ישראל בעודם חיים בארץ ישראל (רבנו-אור-החיים-הק'. בר' יב א).

 

רואים אנו שארץ ישראל שייכת אך ורק לעם ישראל מקדמת דנא, ולכן לא יעזרו ניסיונות הגויים בדורות עברו, וביתר שאת בדורנו, לעכב את תהליך גאולתנו והמשך אחיזתנו בערי אלוהינו בארץ קודשנו, ע"י פיגועים והתנגדויות לתנופת ההתיישבות בארצנו, אשר "עיני יהוה אלוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה…" (דב' יא, יב),

שכונות עוטף ירושלים, כמו "גילה" ו"חומת שמואל" מדרומה של העיר הסמוכות לקבר רחל, ו"רמת שלמה" ו"רמות" מצפונה הסמוכות לשמואל הנביא, הולכות ונבנות לאור הבטחת ה' לאברהם: "ולזרעך עד עולם".

רחל אמנו מדרום, ושמואל הנביא מצפון – שומרים על עיר הקודש והמקדש, ומהווים חומת אש סביבה, בבחינת: "ואני אהיה לה חומת אש" (זכריה ב ט).

 

לאדום {נוצרים} וישמעאל {מוסלמים} – ישנה חלוקת עבודה בעיכוב גאולתנו:

 תפקידו של אדום למנוע מיהודים לעלות לארץ כפי שעשו לאורך 2000 שנה, והאנגלים יוכיחו.

תפקידו של ישמעאל – למנוע שלטון ריבוני בארץ כדברי הגאון מווילנא בשירת הים:

"שמעו עמים ירגזון: חיל –  אחז יושבי פלשת {פלישתינאים}, אז נבהלו – אלופי אדום" {אירופה}.

"אילי מואב יאחזמו רעד" – מואב סמל לפריצות {בנות לוט, ילדו מאביהם}.

התיקון לגאולה: קדושת חיי משפחה.

"תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה'. מקדש אדנ-י כוננו ידיך" – שנזכה אמן סלה ועד..

 

אחיזתנו בארץ ישראל לאור ניסיונות אברהם אבינו,.

                          "מעשה אבות – סימן לבנים"  (רמב"ן בר' יב ו. ע"פ ב"ר).

 

 

 הרמב"ן אומר: תפקידו של הניסיון הוא לחשל את האדם המנוסה.

וכדברי קדשו: "יקרא ניסיון מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך, יצווה בו להוציא הדבר מן הכוח אל הפועל להיות לו שכר מעשה טוב".

הקב"ה מביא ניסיון על האדם רק אם יוכל לעמוד בו. לכן, בכל בוקר בברכות השחר, אנחנו מבקשים מהקב"ה: "ואל תביאנו לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון". כלומר, אם כבר ניסיון – שנוכל לעמוד בו, מבלי להתבזות.

5.

 ניסיונות אבי האומה היהודית אברהם אבינו, מהווים דגם להיסטוריה של עם ישראל בא"י, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים" כדברי הרמב"ן: "אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם, יצחק ויעקב… כל מה שאירע לאבות – סימן לבניו, ולכן יאריכו הכתובים בסיפור המסעות וחפירת הבארות, ושאר המקרים" (בר' יב, ו).

נאמר בפרקי אבות: "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו עליו השלום". (פרקי אבות ה, ג).

הרמב"ם רואה ב"לך לך", כניסיונו הראשון של אברהם אבינו כדברי רבי לוי במדרש תנחומא: "ניסיון ראשון כניסיון אחרון. ניסיון ראשון – ב"לך לך מארצך", וניסיון אחרון – ב"לך לך אל ארץ המוריה.

יש כאלה הרואים באור כשדים שם הושלך לכבשן האש בגלל אמונתו בה', כניסיון הראשון.

"אלו ואלו – דברי אלוהים חיים", כדברי בת קול, שקבעה: הלכה כבית הלל מול בית שמאי (רבי אבא. עירובין יג ע"ב).

 

מסר אמוני:

רבי אברהם אבי הגר"א: את הניסיונות שעבר אברהם אבינו, עובר כל אחד מאתנו במהלך חייו:

בגופו {הושלך לכבשן האש}, בממונו {רעב}, באשתו {נלקחה לפרעה}, בבניו {עקידת יצחק ונישול ישמעאל}.

 

 

"לך לך" – לך אל דרגתך ואל נשמתך (זהר לך לך).

הקריאה האלוקית הנ"ל – מופנית לכל אחד מאתנו.

 

"ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך  –  אל הארץ אשר אראך".

הזהר הק' מסביר את הפסוק כך:

"לך לך" – לפני שהנשמה יורדת לעולם מגן עדן, הקב"ה מברך אותה בשבע ברכות, שתהיה אבא לגוף ולצורה העליונה שהיא הנשמה, ומשביע אותה לעבוד את ה' ע"י תורה ומצוות. הוא גם מוסר לה מאה מפתחות של ברכות, {לך לך = 100}, אותן עלינו להשלים בכל יום, כדי לתקן את חטא האכילה בגן עדן. לכן, יש לכוון היטב בברכות.

"מארצך" – מגן עדן {ארץ החיים}, שם נמצאת הנשמה לפני ירידתה לעולם.

"ממולדתך" – "זה הגוף שנקרא עץ החיים שהוא שנים עשר שבטים עליונים".

"מבית אביך" – זו השכינה.

"אל הארץ אשר אראך" – העולם הזה.

הזהר מדבר על יעוד האדם בעולם, כדי לשוב מחדש לגן עדן (זהר לך לך).

 

 ה"שפת אמת" מביא את דברי הזהר הק': לך לך – סוב אל דרגתך = לך לדרגתך, לך אל עצמך ואל פנימיותך ואל נשמתך שהתכסתה באלילות ששלטה באותה התקופה.

בעצם, הקריאה האלוקית "לך לך", מופנית אל כל אחד מאתנו בכל עת ובכל שעה, מאז חטא אדם הראשון. אברהם פתח לנו את הנתיב הייחודי, והשביל המקורי להכרת ה'.

 

ה"שפת אמת: "לך לך' שנאמר מה' יתברך – לכל האנשים תמיד… ואברהם שמע וקיבל".

אברהם אבינו אכן קלט את המסר האלוקי, והחליט להתנתק ממשפחתו ועיר הולדתו בה היה אישיות מכובדת:

אברם = "אב – רם". בגיל 75, הוא נדרש ללכת לארץ לא נודעת, שזו משימה לא פשוטה ולא קלה בכלל. בכל זאת, אברהם אבינו לא שאל שאלות, וביצע את המשימה עד תומה, דבר שפתח בפני עם ישראל לאורך הדורות, את הקשר הנפשי והרוחני לקב"ה, ואת הרצון לעלות לארץ, גם אם זה אחרי 2000 שנות גלות.

גם בימינו, התאקלמות העולים החדשים ובפרט המבוגרים, לא תמיד שוגה בשושנים. בכל זאת, כל עולה חדש עושה את דרכו לארץ ישראל למרות הקשיים, וזה מכוח אותו צו אלוקי של "לך לך", אותו סלל עבורנו אברהם אבינו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

6.

 

 

ניסיונות אברהם אבינו – ומשמעותם העתידית אלינו.

"אברהם העברי" מעבר אחד – וכל העולם מעבר אחר".

כאז, גם עתה – "עם לבדד ישכון" (במ' כג, ט).

הניסיונות – וההשגחה הפרטית.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק': "להודיע חיבתו של אברהם שלא נתעכב אפילו שעה אחת, אלא בגמר דברי ה' לך לך, תיכף "וילך אברם כאשר דיבר אליו יהוה". בהמשך נאמר: "והאמין ביהוה, ויחשבה לו צדקה" (טו, ו).

על כך נאמר בגמרא (שבת צז, א): "ישראל מאמינים בני מאמינים הם, בני אברהם דכתיב "והאמין ביהוה".

זה קורה לפי הדגם של "מעשה אבות סימן לבנים", אברהם הנחיל לנו, את האמונה בבורא עולם (תנחומא לך לך יב).

 האמונה הזו נחרטה בלב עם ישראל, ולכן ביציאתם ממצרים נאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". מגיד שבחם של ישראל שלא אמרו איך נצא למדבר בלי צידה… (שמו"ר כה). לכן, הקב"ה זוכר את מעשה אבותינו לטובה ואומר: "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך – לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה" (ירמיה ב, ב).

 

"השגחה פרטית".

אברהם אבינו עוזב את ארצו ומשפחתו לאור הבטחות ה' – "לך לך מארצך… ואעשך לגוי גדול, ואברכך {בממון} ואגדלה שמך והיה ברכה". בארץ מצפה לו רעב במקום עושר. הוא יורד למצרים כדי להחיות את נפשו ונפש ב"ב, והנה חוטפים את שרה אשתו. כעת, אברהם נשאר ללא אשתו, וללא פרוטה בכיסו. גם במצב האבסורדי הנ"ל, אברהם לא מתייאש וממשיך לבטוח בה'.

"תשועת ה' כהרף עין", והיא לא איחרה לבוא: "ויעל אברם ממצרים… ואברם כבד מאוד במקנה, בכסף ובזהב" (בר' יג, א – ב), כפי שאכן הבטיח לו ה', רק שעל הדרך היה צריך לעבור בדיקת מאמץ, בדמותם של שני הניסיונות, כדי לחשלו באמונה בה' כדברי הרמב"ן ורבנו אוה"ח הק'.  אכן, זוהי השגחה פרטית במיטבה.

כלל חשוב בחיים:

כשאתה עובר תקופה קשה ותוהה היכן נמצא בורא עולם – זכור שהמורה תמיד שותק בשעת מבחן.

 תחזיק מעמד, תשועת ה' כהרף עין – בא תבוא".

 

קיימות שלש דרגות באמונה:

א. הכל לטובה. ב. הכל בצדק. ג. הכל בהשגחה.

 

"וצדיק באמונתו – יחיה" (חבקוק ב, ח). הנביא חבקוק רומז לנו בדבריו, שבגאולה הקרובה והסופית, ינצלו רק בעלי אמונה ההולכים בדרכו של אברהם אבינו, לכן המילה יחיה – בזמן עתיד.

הנביא ישעיה אומר: "פיתחו שערים ויבוא גוי צדיק – שומר אמונים" (מו, ד). חז"ל מסבירים שבגן עדן נפתחים שערים רבים להיכלות גבוהים, למאמינים בה'. לכן נאמר "שערים" בלשון רבים.

א. "הכל לטובה" – זו הדרגה הגבוהה באמונה, כאשר האדם מגיב לכל מה שקורה לו בביטוי "הכל לטובה", לרבות    מקרים רעים, כדברי התנא נחום איש – גם זו בפרקי אבות, שעל שמו נולד הביטוי "גם זו לטובה".

ב. "הכל בצדק" – זו הדרגה השניה באמונה בה', כאשר האדם מצדיק עליו את הדין, כשקורה לו דבר לא טוב.

ג. "הכל בהשגחה" – זו הדרגה השלישית באמונה בה': כלומר, מה שצריך לקרות, קורה.

 

 "אברהם העברי":

 "רבי יהודה אומר: כל העולם מעבר אחד, והוא {אברהם} מעבר אחר". הביטוי הנ"ל מלווה אותנו לאורך הדורות כאשר רוב העולם מגנה אותנו השכם והערב, ואנחנו בשלנו. לכן, אין להתפלא על הגינויים החריפים במוסדות הבינלאומיים, על כל יוזמה להקמת בתים בירושלים רבתי, כמו בשכונת "חומת שמואל" בדרומה של ירושלים הסמוכה לקבר רחל אמנו, ו"רמות" מצפונה, הסמוכה לקבר שמואל הנביא.

שני צדיקים הניצבים על משמרתם, ומהווים 'חומת אש' נגד כל המקטרגים על זכותנו על נחלת אבותינו.

השכונות הנ"ל המאוכלסות באלפי תושבים כן ירבו, רחוקות דקות ספורות מבניני הממשלה ומבית הנשיא המארחים את אותם דיפלומטים המגנים אותנו. שוב חוזרים לאברהם העברי – הם מעבר אחד, ואנחנו מהעבר השני, בבחינת "הן עם לבדד – ישכון –  ובגוים לא יתחשב" . (במ' כג, ט) – כשנתבודד ולא נתחשב בגוים – נשכון בעזהי"ת.

 

 

 

7.

"ויהי בימי אמרפל {נמרוד} מלך שנער, אריוך מלך אלסר,

כדרלעומר מלך עילם, ותידעל מלך גוים,

עשו מלחמה את ברע מלך סדום ואת ברשע מלך עמורה (בר' יד, א – כד)

 

ניצחון אברהם אבינו נגד ארבע המעצמות,

  דגם ניצחון המשיח – במלחמת גוג ומגוג.

 

התורה מקדישה 24 פס', כדי לתאר את מלחמת העולם הראשונה בהיסטוריה, בה השתתפו תשע מדינות המחולקות לשתי קואליציות: ארבעה מלכים בראשות אמרפל מלך שנער – אזור עיראק של היום, מול מלכי ארץ ישראל- סדום ועמורה וכו'. ארבעת המלכים מנצחים במלחמה, ולוקחים בשבי את לוט וב"ב שהיו גרים בסדום.

אברהם אבינו יוצא למלחמה נגד ארבעת המלכים המנצחים, כדי להציל את לוט בן אחיו שהוא גם אחיה של שרה: "וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות, וירדוף עד דן. ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו – ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק" (בר' יד, יד-טו).

חז"ל אומרים שאין עיר ששמה "חובה", אלא בגלל שנתחייבו על עבודת עגלי ירבעם אותן עשה בערים דן ובית אל לעבודה זרה, לכן תש כוחו של אברהם, ולא יכל להמשיך.

הרה"ג הרב אהרון קוטלר לומד מכך מדוע יוצאי מצרים לא יכלו לכבוש את הקיני, הקניזי והקדמוני ממערב לירדן, והסתפקו רק בשבע ארצות, היות ואברהם לא כבשן, דבר המוכיח את רעיון "מעשה אבות סימן לבנים".

 

 רבותינו אמרו: השתתפו במלחמה רק אברהם ואליעזר. אליעזר = 318. אברהם אבינו מנצח את ארבע המעצמות, תוך מספר שעות, מתוך ניסים ונפלאות.

הפס' בהפטרה רומזים לניצחון אברהם ע"פ ניסים ונפלאות: "יתן לפניו גוים ומלכים ירד, יתן כעפר חרבו, כקש נידף קשתו. ירדפם יעבור שלום וכו'. העפר והקש שימשו בידי אברהם ככלי מלחמה. הנביא ישעיה ממשיך ואומר: "ואתה ישראל עבדי, יעקב אשר בחרתיך, זרע אברהם אוהבי… אל תירא כי עמך אני וכו'" (ישעיה מא, א-טז).

 

חכמי תורת הח"ן אומרים: המלחמה הזו רומזת למלחמת גוג ומגוג באחרית הימים, בה ינצח מלך המשיח את המעצמות שיבואו להילחם בירושלים. אברהם אבינו מסמל את מלך המשיח.

 

בשלב ראשון, תהיה מלחמה בין העולם המוסלמי לאדום כפי שמסביר המלבי"ם.

בשלב שני, ישמעאל ואדום יכרתו בניהם ברית, וילחמו נגד ישראל לכיבוש ירושלים. בסופו של דבר, עם ישראל ינצח ע"י ניסים ונפלאות: "ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה ונלכדה העיר. ונשסו הבתים … ויתר העם לא יכרת. ויצא ה' ונלחם בגויים… ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד… וישבה ירושלים לבטח" (זכריה יד).

ניצחון עם ישראל מובטח, השאלה באיזה מחיר.

גובה המחיר יהיה תלוי במידת שובנו באמת ובתמים לאבינו שבשמים, דוגמת המאמין הגדול – אברהם אבינו.

 

דרכו של אברהם אבינו בעבודת ה'.

 

 א. מתוך אהבה – "אברהם אוהבי" (ישעיה מ, ח. בהפטרה).

 ב. מתוך אמונה – "והאמן ביהוה ויחשבה לו צדקה" (בר' טו, ו). 

 ג. מתוך ענוה –  "ואנוכי עפר ואפר" (בר' יח, כז).

 ד. מתוך יראת הרוממות – "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" (בר' כב, יב). 

 ה. מתוך גמילות חסדים "וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו – וירא וירץ לקראתם… וימהר אברהם האהלה אל שרה לאמר: מהרי שלש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב, ויתן אל הנער, וימהר לעשות אותו" (בר' יח ב – ח). אכן, קבלת פנים מלכותית לשלושה אורחים לא מוכרים.

ו. מתוך שמחה – ידוע שהקב"ה מתגלה לנביא רק כשהוא שמח, ומקבל את כל קורותיו מתוך שמחה כמו אברהם אבינו. חז"ל אומרים שגם יונה הנביא זכה לשאוב את נבואתו, מתוך ששמח בשמחת בית השואבה.

בדברי שמואל הנביא לשאול המלך: "ויהי כבואך שם העיר, ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה, ולפניהם – נבל ותוף וחליל וכינור – והמה מתנבאים", וצלחה עליך רוח ה' והתנבאת עימם, והפכת לאיש אחר" (שמואל א, ט, ה-ו).

לכן, כאשר מזכירים את אברהם אבינו בברכת אבות בתפילת  ח"י, מן הראוי לכוון ולהפנים את מידותיו הנ"ל.

8.

ז. אברהם היה נח לבריות. בריב בין רועי לוט ורועיו, הוא נותן ללוט לבחור: "אל נא תהי מריבה ביני ובינך... הלא כל הארץ לפניך. הפרד נא מעלי. אם השמאל ואימנה…", למרות שלוט היה בן אחיו הצעיר (בר' יג ח – ט).

 ביחסו לשרה אשתו, הוא פונה אליה בכבוד: "אמרי נא אחותי את" (בר' יב, יג), שומע בקולה בפרשת הגר (בר' טז א-ו).

לאחר ניצחון ארבעת המלכים, אברהם אומר למלך סדום: "הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ. אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך…" (בר' יד כב- כג), למרות שהרכוש היה מגיע לו, כפי שהציע לו מלך סדום.

 

ברכת "מגן אברהם" בתפילת העמידה.

גאולתנו – בזכות מידת החסד.

 מדברי מרן שר התורה חכם עובדיה יוסף זיע"א בדרשה במוצש"ק:

 

בברכת אבות בתפילת העמידה, אנו חותמים ב"מגן אברהם" {חסד}, ולא "מגן יצחק" {תפילה} או "מגן יעקב" {תורה}. הסיבה לכך היא, שלושת האבות כנגד שלושת בתי המקדש: השניים שחרבו, והשלישי שיבנה בקרוב במהרה בימינו ולעולמי עד.

הגאולה השלישית תהיה בזכות מידת החסד של אברהם כדברי הנביא (ישעיה מ, ו): 

"איש את רעהו יעזרו –  ולאחיו יאמר חזק". הרב ציין את מידת גמילות חסדים בה משופע דורנו.

 

"למה תאמר יעקב ותדבר ישראל,

              נסתרה דרכי מיהוה" (ההפטרה, ישעיהו מ, כז).

מדוע נאמר בברכת אבות "אלהי יעקב", ולא "אלהי ישראל"?

 

המדרש שואל מדוע בתפילת העמידה אנחנו אומרים: "אלהי יעקב" ולא אומרים "אלהי ישראל", שם שניתן לו ע"י הקב"ה בעצמו: "ויאמר לו אלוהים: שמך יעקב. לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך. ויקרא את שמו ישראל" (בר' לה, י).

התשובה לכך היא. בביטוי "אלהי אברהם, אלהי יצחק, ואלהי יעקב", קיימות כ"ו אותיות הרומזות לשם הוי-ה. ואם נאמר "ישראל" במקום יעקב, יהיה לנו כ"ז אותיות, ואז יקוים בנו חלילא המשך הפסוק: "נסתרה – דרכי מיהוה".

כעת יובנו דברי הנביא ישעיהו אותם נקרא בהפטרה.

הנביא שואל: "למה תאמר יעקב?" "תדבר ישראל"?

תשובת הנביא: "נסתרה דרכי מיהוה", היות ובמילה "ישראל" ישנן חמש  אותיות, ואילו במילה "יעקב", ישנן ד' אותיות, דבר ההולם את מספר האותיות הכללי העומד על כ"ו, השווה להוי-ה.

 

השיר "להיות יהודי" {יורם טהרלב}.

מבטא את דרכו של אברהם אבינו לארץ ישראל,

כמו את דרכו של עם ישראל לאורך הדורות.

הפוסע בשבילי פסיעותיו של אברהם אבינו – אבי האומה.

 

"להתחיל מארם נהריים, לעבור בכבשן האש / ולצאת למסע הנצח עם מים ולחם יבש.

לעקוד את הבן, את הילד, כמו לגדוע תקווה אחרונה / ולשלוח אליו מאכלת שנה אחרי שנה.

ולשמוע מגבוה את הקול ההולך: 'לך לך', לך !

אתה האחר, אתה היחידי – לך לך – פירושו להיות יהודי…".

 

 

 

 

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

ליום ההילולא של רחל אמנו – י"א מרחשון.

וכן, הצלת חיילים ב"מלחמת עופרת יצוקה" – בזכות רחל אמנו,

כדברי הרשל"צ – מרן חכם מרדכי אליהו ע"ה.

 

יום פטירתה של רחל אמנו הוא היום ה- מא' = אם = 41 ימים מראש השנה, דבר הרומז לכך שרחל אמנו היא ה- אם שהתפללה עלינו בר"ה, שנכתב בספר החיים.

רחל אמנו היא ה – אם המתפללת על גאולת עמ"י "רחל מבכה על בניה… ושבו בנים לגבולם" (ירמיה לא יד-טז).

רחל אמנו היא ה – אם שכל כך הייתה כמהה לאימהות בהיותה עקרה, ואף דרשה מיעקב: "הבא לי בנים…".

רחל אמנו היא ה – אם שבזכות תפילותיה, הקב"ה פתח את רחמה, ונתן לה שני בנים צדיקים – יוסף ובנימין.

רחל אמנו היא ה – אם הבוכה על בניה היוצאים לגלות – "רחל מבכה על בניה…", והקב"ה נענה לתפילותיה.

רחל אמנו היא ה – אם המוסרת את הסימנים לאחותה, ובכך הפסידה את המלכות {יהודה}, והכהונה {לוי} לבניה. היא ויתרה על הרגע הכי מאושר של כל כלה בערב חופתה, לאחר שבמשך שבע שנים ציפתה לרגע הזה כפי שהבטיח לה חתנה יעקב אבינו. בליל הכלולות, אביה לבן הארמי – נהג ברמאות.

רחל אמנו, בצניעותה כי רבה, קיבלה עליה את הדין ולא התנגדה למהלך, ואף מסרה את הסימנים ללאה: דיני נידה, הפרשת חלה והדלקת נרות, כדי שאחותה לא תתבייש.

 

מדרש איכה רבה מספר שבשעת החורבן, בכה הקב"ה… הגיעו האבות ומשה רבנו בבכי לפני הקב"ה, והתחננו על עם ישראל… ולא נענה להם. באותה שעה, קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבש"ע, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, אבי החליפני לבעלי בשביל אחותי. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר, לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה… מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומם שכתוב: "כה אמר ה' קול ברמה נשמע… מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ויש תקוה לאחריתך נאם ה' – ושבו בנים לגבולם". גבולם – במשמעות גבולות א"י, וכן גבולות רוחניים בבחינת "ועשו סייג {הגבלות} לתורה".

 

רחל אמנו היא ה – אם הזוכה לשמוע דברי נחמה מהקב"ה: "מנעי קולך מבכי… ושבו בנים לגבולם".

רחל אמנו היא ה – אם המזוהה ביותר עם הצירוף "רחל אמנו" – אם כולנו.

 

השבח לא-ל, דורנו דור הגאולה שזכה לקיבוץ גלויות הגדול בהיסטוריה, זוכה לבנות את "ארץ חפץ", וזה בעצם תפקידו של משיח בן יוסף מזרעה של רחל אמנו, לקראת משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו מתוך חסד ורחמים, כפי שהיה תפקידו של יוסף הצדיק בנה של רחל, שהכין את התשתית הכלכלית במצרים, לקראת בואם של אביו ואחיו.

כמו כן, יהושע בן נון שהיה מזרעה של רחל, היה הראשון שכבש את ארץ ישראל וחילקה לשבטים, ובכך יצר את הבסיס ואת הזיקה של עם ישראל לא"י, הלכה למעשה.

גם שאול המלך שהיה מזרעה של רחל אמנו, היה הראשון שאיחד בין השבטים, ונלחם מלחמות ה' נגד הפלישתים וכו', ובכך הכין את התשתית למלכות דוד המלך בהמשך.

 כאשר שאול נמשח למלך, נאמר לו ע"י שמואל הנביא: "בלכתך היום מעמדי – ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימין בצלצח" (שמואל א, י). הפרשנים מסבירים שהיו אלה שני אנשים מצלצח שבנחלת בנימין, שבאו לבקר בקבר רחל הנמצא בנחלת יהודה. בכך, רמז שמואל הנביא לשאול, שתפקידו יהיה לחבר בין יהודה לבנימין, ולדלג על מלחמות העבר, ומכירת יוסף.

 כמו כן, מרדכי ואסתר שהיו מזרעה של רחל אמנו, היו אלה שהצילו את עמ"י משמד, והכינו את התשתית להשלמת בית המקדש השני ע"י בנה של אסתר, דריוש השני.

גם בית המקדש המהווה את לב ליבו של עמ"י ע"י השראת השכינה, מחולק בין שבט בנימין לשבט יהודה, כאשר האולם, ההיכל ובית קודש הקודשים – הם בנחלת בנימין בנה של רחל אמנו.

 כל זה מסביר את חשיבות האחדות בעם ישראל, כאשר "עיקר הבית הוא רחל" (זבחים נד ע"ב).

 

הזוהר הק' אומר שביום ההילולא של הצדיק/ה, הקב"ה "משתעשע" עם נשמתה/ה,

כך שנשמתה של רחל אמנו תהיה יותר קרובה לקב"ה ביום הזה, ותשקיף עלינו ממרום.

לכן חשוב מאוד ביום הזה להתחבר עם נשמתה, ע"י לימוד תורה לע"נ נשמתה,

 הפנמת מידותיה התרומיות, והשתטחות על ציונה המלווה את עמ"י מאז עלייתה לגנזי מרומים.

הצלת חיילים ב"מלחמת עופרת יצוקה",

 בזכות תפילת הראש"ל מרן חכם מרדכי אליהו ע"ה בקבר רחל,

כפי שסופר ע"י בנו וממשיך דרכו הרה"ג שמואל אליהו שליט"א, רבה של צפת.

במלחמת "עופרת יצוקה" נגד החמס ברצועת עזה, המחבלים הכינו מלכודות מטעני חבלה בכניסה לבתים. חיילים רבים סיפרו שבכל פעם שהתקרבו למקומות הממולכדים, הופיעה לפניהם דמות אישה הלבושה בלבן, שהזהירה אותם. היו חיילים ששאלו אותה: מי את? והיא ענתה: "אימא רחל".

הסיפורים הוצגו בפני מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה ע"י בנו הרב שמואל שליט"א.

 הרב אליהו ע"ה סיפר, שאכן לאחר שיצא מבית החולים, ולא היה במיטבו מבחינה רפואית, השתדל לבקר בציון של רחל אמנו מספר פעמים, כדי להתפלל להצלחת עמ"י וחייליו במלחמה.

הוא גם סיפר שהמקובל הרב סלמן מוצפי ע"ה, התפלל בקבר רחל על הצלת הישוב היהודי במלחמת העולם השניה, ואכן הוא ראה את רחל מתפללת.

הרב מרדכי אליהו ע"ה סיפר, שהתחנן בפני רחל אמנו: "אל תימנעי קולך מבכי על חיילי ישראל המוסרים את נפשם על עם ישראל. שיכו ולא שיוכו וכו'". הרב הוסיף בחיוך לבנו: "האם לא אמרה להם שאני שלחתי אותה…".

הרב שמואל סיים את דבריו בשבח החיילים הקדושים שגם האבות והאימהות כמו רחל, נזעקים מקברם ומתפללים עבורם, היות והם מוסרים את נפשם למען עם ישראל. הוא הזכיר את הפסוק:

"כל כלי יוצר עליך לא יצלח – וכל לשון תקום אתך למשפט – תרשיעי" (ישעיה נד יז).



קבר רחל אמנו בידינו –

בזכות הרב חנן פורת ע"ה, והרב מאיר פרוש ע"ה.

 

ראיתי שבעקבות הזעקה הזאת, הייתה תפנית מדינית."

כנראה שהמתה ביצחק רבין הנקודה היהודית – בזכות רחל אמנו".

{מתוך דברי הרב חנן פורת ע"ה}.

 

"אחרי הסכמי אוסלו בהם נמסרו חלקים מארץ ישראל למחבלים בניגוד לתורה, גם קבר רחל היה אמור להיות מחוץ לגדר, לא ידעתי את נפשי, והדבר ממש קרע את לבי.

ביקשתי מראש הממשלה יצחק רבין להיפגש עמו, והוא נתן את הסכמתו לכך. הגעתי ללשכתו מצויד במפות.

בפתח הלשכה עמד ח"כ הרב מנחם פרוש ע"ה, וביקש להצטרף לפגישה. אני שטחתי את הטענות בצורה חזקה והדברים עשו רושם מסוים על רבין, אך ראיתי שלא הכרעתי את הכף, ובעיקר שכבר היה הסכם חתום בראשי תיבות עם ערפאת שר"י, שקבר רחל אמור להיות אצל הפלסטינאים כחלק מבית לחם.

 

פתאום, הרב מנחם פרוש התפרץ, תפס את רבין במעילו ונענע אותו… וצעק עליו: "ר' יצחק הרי זה מאמא רחל", והתחיל לבכות. דמעות זלגו מעיניו והרטיבו את כל החליפה של רבין. ראש הממשלה אמר לו: 'מנחם, תירגע אתה תתעלף לי בידיים'. פרוש ענה לו: 'איך אני אירגע כאשר אתה רוצה לקבור את אימא רחל מחוץ לגדר', ונענע אותו.

לא אשכח את הרגע בו ראיתי את יצחק רבין ופניו מסמיקות ומחווירות, שלא ידע איפה למצוא את עצמו.

 במקום, הוא אמר לנו: תנו לי רגע לבחון את הדברים, והתקשר בנוכחותנו לשמעון פרס שהיה אז שר החוץ ואמר לו: בקשר לקבר רחל, אני רוצה שנבחן את הדבר פעם נוספת.

שבת שלום ומבורך – הרב משה אסולין שמיר

ע"פ ספרי "להתהלך באור החיים" – ב' כרכים. להזמנת הספרים:  0523-240-298

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. שמחה בת מרים ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

 

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 179 מנויים נוספים

אוקטובר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר