ארכיון יומי: 10 בספטמבר 2021


פרשת 'וילך' ויום הכיפורים.מאת: משה אסולין שמיר

להאיר באור החיים –

 לפרשת 'וילך' ויום הכיפורים.

פרשת 'וילך' היא הפרשה הראשונה של השנה החדשה.

שמה ותוכנה, רומזים לנו שנוכל ללכת לשלום לקראת השלב הבא בתהליך התשובה, שהוא יום הכיפורים – יום של סליחה וכפרה.

 

מאת: משה אסולין שמיר

 

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת,

ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם,

למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דב' לא, יט).

 

מצות כתיבת ספר תורה.

                           "כי יופי של שירה – הוא ריבוי הקולות" (הקדמה ל"ערוך השולחן" חש"מ)

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתאר בלשון פיוטית, את היופי של תורתנו הקדושה:

"תורתנו שתתעלה, דבריה מזוקקים ואותיותיה ספורות, וכל אות מגדת הלכות ונפלאות,

כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה, בשבעים פנים וארבעה אופנים, ול"ב נתיבות" (שמות לא יג).

 

פרשת "וילך" היא הפרשה הראשונה של השנה החדשה. שמה ותוכנה, רומזים לנו שנוכל ללכת לשלום לקראת השלב הבא בתהליך התשובה שהוא יום הכיפורים – יום של סליחה וכפרה.

כל זאת, אחרי שהתייצבנו לפני ה'  ביום הדין בראש השנה, והמלכנו עלינו את הקב"ה מחדש, בבחינת "אתם ניצבים היום כולכם – לפני יהוה אלוהיכם".

פרשת "וילך", היא גם הפרשה הקצרה ביותר מבין ג"ן {53} פרשות התורה, והיא מכילה ל' {30} פס' בלבד.

שמה של הפרשה "וילך משה" אומר דרשני. הרי משה רבנו יכל לפתוח את הפרשה בהמשך הפסוק "וידבר {משה} את הדברים האלה". כ"כ, לאן הלך משה רבנו?

 

אכן, טמון פה מסר חינוכי חשוב לקראת השנה החדשה:

משה רבנו היה במצב של הליכה מתמדת בעבודת ה' במשך כל ימי חייו, בניגוד למלאכים עליהם נאמר: "ושרפים עומדים ממעל לו", היות ואין להם בחירה. וכן לעצלנים הדורכים במקום, במקום ללכת בדרכו של משה רבנו מחיל אל חיל, בבחינת הכתוב: "ילכו מחיל אל חיל – יראה אל אלהים בציון" (תהלים פד, ח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר לנו את נושא הליכת משה רבנו.

תחילה, רבנו מביא את פירושו של יונתן בן עוזיאל שאמר: "וילך משה – ואזל משה למשכן בית אולפנא, ומליל ית פתגמיא האלין עם כל ישראל". עד עכשיו, עמ"י הגיע לאוהל מועד ללמוד תורה אצל משה רבנו. כעת שהשרביט הועבר ליהושע, משה מגיע לבית המדרש ולומד תורה עם כלל ישראל.

 

ה"כלי יקר": "וילך משה – משה רבנו הלך מאוהל לאוהל, כדי לזרזם על ענייני התשובה התלויה בדיבור, כמו שנאמר "קחו עמכם דברים ושובו אל יהוה" (הושע יד, ג).

גם אצל אברהם אבינו אבי האומה נאמר בראשית דרכו: "לֶךְ לְךָ" מארצך וממולדתך ומבית אביך", וגם לקראת סוף דרכו בעקידת יצחק נאמר לו: "לֶךְ לְךָ"  אל ארץ המוריה". "לֶךְ לְךָ" = לֶךְ להנאתך ולטובתך", כדברי רש"י.

גם אצל יעקב אבינו נאמר: "ויעקב הלך לדרכו – ויפגעו בו מלאכי אלוהים" (בר' לב, א). הזוכה ללכת בדרך ה', פוגש בדרכו מלאכים. גם שמואל הנביא "הלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל, ושפט את ישראל" (שמ"א ז טז).

 

רבנו יעקב אביחצירא מסביר את הפס' הראשון, ע"פ דברי רבנו האר"י הק' (שער הגלגולים, הקדמה יז):

"בתורה הקדושה ישנם ששים ריבוא פירושים, וכולם ידעם משה רבנו ע"ה, וכל ישראל – כל אחד ואחד מהם, ידע מה שקיבלה נשמתו. יש מי שקיבלה מאה, ויש שקיבלה יותר, ויש פחות, עד שקיבלה נשמתו רק פירוש אחד".

יוצא שכלל ישראל קיבל ששים ריבוא פירושים, כמו שמשה רבנו קיבל את כל הפירושים. יוצא גם, שכל חידושי החכמים, הם מכוח הארתו וזריחתו שזרח להם משה.

עם ישראל שידע זאת, פחד מכך שעם לכתו של משה רבנו, עלולים לאבד את כל חידושי התורה, לכן משה הלך אליהם והרגיעם. לפי זה, רבנו מסביר את הפס' כך:

"וילך משה – משה הולך לבית עולמו,

וידבר את הדברים האלה – הם פירושי התורה.

"אל כל ישראל בכל דור ודור, חוזר ומגלה להם עד שימצאו כל הששים ריבוא פירושים בכללות כל ישראל. וזה מה שנאמר "אל כל ישראל" – דהיינו הדברים האלה שהם כל פירושי התורה… ע"י שחוזר משה ומתנוצץ בהם בכל דור ודור ומודיעם" (פיתוחי חותם, תחילת "וילך").

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: המלאכים נוצרים מאותן מצוות שקיימנו. וכך הוא מסביר את הפס': "כי מלאכיו יצוה לך – לשמרך בכל דרכיך" (תהלים צא, יא). המלאכים שנוצרו מהמצוות אותן קיימנו – מצטוותים אלינו, באשר נלך.

פרשת "וילך" מתארת את פרידת משה רבנו מעמ"י: "ויאמר אליהם, בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום, לא אוכל לצאת ולבוא, ויהוה אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה" (דב' לא ב), והליכתו לעולם שכולו טוב.

בעבודת ה', עלינו ללכת בדרך ה', למרות הניסיונות. "כל דרך ארוכה מתחילה בצעד אחד קטן", כדברי החכם.

 

 

פרשת "וילך" כוללת שתי מצוות בלבד:

 "הקהל", ו"כתיבת ספר תורה".

 

.א.  "מצוות הקהל" "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות… הקהל את העם האנשים והנשים והטף… למען ישמעו ולמען ילמדו, ויראו את יהוה אלהיכם. ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' לא י – יג).

במסגרת מעמד 'הקהל', כל העם הכולל גברים, נשים, ילדים וגרים, מתאסף בעזרת נשים בבית המקדש בחול מועד סוכות בתחילת השנה השמינית, והמלך עולה על במת עץ וקורא בתורה מתחילת "אלה הדברים" עד פרשת "שמע", ומדלג עד "והיה אם שמוע", ומדלג עד "עשר תעשר", וקורא עד סוף פרשת התוכחות. המלך מברך לפני הקריאה, וגם אחריה. (סוטה מ ע"א).

מטרת המעמד:  לחדש את ברית קבלת התורה אותה קיבלנו במעמד הר סיני בין הקב"ה לעמ"י, וכן להפנים ולהעצים בלבבות עמ"י, את אהבת תורת אלוקים חיים אמת, דבר שיוביל ליראת ה', וקיום מצוות התורה ככתוב: "למען ישמעו ולמען ילמדו, ויראו את יהוה אלוהיכם. ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת".

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמר בפסוק "למען ישמעו ולמען ילמדו", ולא נאמר למען ישמעו וילמדו?

בתשובתו הרמתה, רבנו מביא את הגמרא (קידושין כט ע"ב) הלומדת מהפס': "ולמדתם אותם את בניכם" (דב' יא יט), שרק הגברים מחויבים במצות לימוד תורה בניגוד לנשים, ואילו בקיום מצוות, הנשים והגברים מחויבים. הנשים מחויבות במצוות לא תעשה, ופטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן כמו ציצית, סוכה וכו', לא כן הגברים החייבים גם במצוות שהזמן גרמן. לכן, הביטוי "למען תשמעו", מתייחס לגברים והנשים החייבים לשמוע את המצוות אותן כל אחד חייב, ומהביטוי "ולמען ילמדו", לומדים על מצוות לימוד תורה, בה חייבים הגברים.

 

ב. "כתיבת ספר תורה""ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דב' לא יט).

זוהי המצוה האחרונה בתורה בה מצווה כל יהודי לכתוב לו ספר תורה משלו.

ביום פטירתו בז' באדר, משה רבנו כתב י"ג ספרי תורה, ספר אחד לכל שבט מי"ב שבטי ישראל. את הספר הי"ג, משה נתן ללוויים, ומצווה אותם: "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית יהוה אלהיכם, והיה שם בך לעד" (דב' לא כו), כאשר המטרה היא: שלא יהיה ניתן לזייף את ספר התורה, היות וקיים מקור בכתב ידו של משה המונח בארון הברית בבית המקדש.

 

הפרשנים דנים בשאלה מדוע נאמר "כתבו לכם את השירה" ולא "כתבו לכם את התורה" דבר המתאים יותר.

הרב אפשטיין בעל 'ערוך השולחן': "כי יופי של שירה – הוא ריבוי הקולות".

בהקדמה לספרו "ערוך השולחן" חושן משפט כותב הרב: "וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו, דברי אלוקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבא, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. וכל התורה נקראת שירה. ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד, יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זו מזו".

 

פועל יוצא מדברי קדשו, התורה היא הרמוניה מושלמת המורכבת מצלילים רבים ומגוונים, וניתן להסתכל על פירושיה הרבים, כעל תזמורת בה כלי הנגינה הרבים כמו חליל, כינור, פסנתר וכו', יוצרים סימפוניה ערבה לאוזן.

כך בתורה, כל חכם מביא את מה שנשמתו קיבלה בהר סיני. זה דומה לראייה דרך משקפים עם עדשות צבעוניות. הרקע יהיה בהתאם לצבע העדשות. יוצא שכלל הדעות יוצר את  ההרמוניה.

על כך אומר המדרש: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא" (ספרי האזינו, פיסקה שלג).

 

הרב קוק: על ידי המחלוקת מתרבים הצדדים והשיטות דבר שמוביל לשלום אמתי (סידור עולת ראיה כרך א).

"זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל – שיהיו סובלים כל אחד… זהו סודן הגדול של הסובלנות וההקשבה לזולת, וזהו כוחה הגדול של זכות הבעת הדעה לכל אחד ולכל ציבור… שלא זו בלבד שהכרחיים למשטר תקין ונאור, אלא אף חיוניים לכוחו היוצר, שהרי בעולם הריאלי – שני יסודות מתנגדים זה לזה, מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה, {כמו פלוס ומינוס בחשמל}, וכל שכן בעולם הרוחני". (הרב קוק, הניר, תרס"ט, עמ' 47).

 

להתענג באור החיים

  ליום שבת קודש.

 

רבנו-אור-החיים-הק' הולך בדרכו של משה רבנו  ומאיר במתיקות לשונו את המישור הפיוטי והשירי בפירושו ל"תורת אלוקים חיים אמת". רבנו אומר שישנן פה שלוש מצוות:

א. "לכתוב את התורה.

ב. ללמדה את בני ישראל, שידעו כוונת דברי השירה.

ג. לשומה בפיהם לידע קריאתה. ושלושתן עשה משה, דכתיב: 'ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל… וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם" (דב' לא כב – ל).

 

רבנו מדגיש את חשיבות אהבת לימוד התורה, עד שהלומד ירגיש כאילו משורר שירה נעימה. וכדברי קדשו: "שידעו כוונת דברי השירה".

התורה מתייחסת לדגם של המורה הטוב דוגמת משה רבנו המלמד את העם "ללמדה את בני ישראל שידעו כוונת דברי התורה".

לגבי גישתו הפיוטית, נא לעיין בפרשת 'בראשית' בה הדגמנו ע"פ השיר בו פותח רבנו את פירושו לתורה, ובשיר בו הוא חותם את פירושו לתורה. כמו כן, בפירושו לשירת הבאר, לה הוא קורא: שירה זו – על התורה אמרוה.".

משה רבנו כתב את התורה משמו של הקב"ה, בצורת שירה ככתוב: "ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל" (דב' לא, כב).

 על כך אומר רבנו-אור-החיים-הק': "משה רבנו כתב את השירה, ולימדה לבני ישראל עד שהייתה שגורה בפיהם כדרך שלימדם".

 

המשותף בין

 "השירה הזאת" ו- "התורה הזאת".

 

מעניין שכל אחד משני הביטויים: "השירה הזאת", ו"התורה הזאת", מופיע שש פעמים בפרשות וילך האזינו (דב' לא – לב): "כתבו לכם את השירה הזאת… למען תהיה לי השירה הזאת… וענתה השירה הזאת… ויכתוב משה את השירה הזאת… וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם… ויבוא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת".

"ויכתוב משה את התורה הזאת… תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל… ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת… ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם… לקוח את ספר התורה הזה   לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת…".

 

משה רבנו בא ללמדנו שאת התורה, יש להפוך לשירה. כמו שהשירה  נעימה לאוזן, ובנויה לתלפיות ע"י אמצעים אמנותיים הכוללים ציורי לשון רבים הרווים פירושים מגוונים, כך תורתנו הקדושה.

 

רבנו-אור-החיים-הק':

"תורתנו שהתעלתה, דבריה מזוקקים, ואותיותיה ספורות,

 וכל אות מגדת הלכות ונפלאות – כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה בשבעים פנים וארבעה אופנים, ול"ב נתיבות" (שמות לא יג).

 

"חַדֵּשׁ יָמֵינוּ – כְּקֶדֶם" (איכה ה כא).

בימיו האחרונים, משה רבנו חותם את תרי"ג המצוות, בשתי מצוות אחרונות: מצות הקהל, וכתיבת ספר תורה.

נשאלת השאלה. מדוע דווקא שתי המצוות הנ"ל, ומה מייחד אותן? 

אכן, למצוות הנ"ל, ישנן השלכות מרחיקות לכת על עתיד עמ"י ונצחיותו, כפי שמתברר לאורך ההיסטוריה היהודית.

 

א.  מצות הקהֵל.

"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים… הַקְהֵל אֶת הָעָם – הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף,

וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ –לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יהוה אֱלֹהֵיכֶם".

 

ארבעים שנה לאחר הברית המקורית בהר סיני בין הקב"ה לעמו, משה רבנו מחדש את הברית עם הדור הבא, דור הצעירים הנכנס לארץ.

כ"כ במצות הקהל. המלך מחדש את הברית בין הקב"ה לעם ישראל אחת לשבע שנים, ע"י זימונו לבית המקדש, וקריאה משנה תורה ברוב עם.

תופעה דומה, ראינו אצל עזרא ונחמיה בבית שני, כאשר זימנו את העם להר הבית בראש השנה, וקראו בפניהם את משנה תורה, דבר שגרם להם לשוב בתשובה, כדברי הכתוב:

וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וכו':

 הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם,

אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ, כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה" (נחמיה ח י).

 

ב. מצות כתיבת ספרר תורה.

 

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם,

 לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

 

ביום פטירתו בז' באדר, משה רבנו כתב י"ג ספרי תורה, אחד לכל שבט משנים עשר שבטי ישראל. את הספר הי"ג, משה מסר ללווים וציווה אותם: "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית יהוה אלוהיכם, והיה שם בך לעד" (דב' לא כו), כאשר המטרה היא: שלא יהיה ניתן לזייף את ספר התורה, היות וקיים מקור בכתב ידו של משה המונח בארון הברית בבית המקדש.

"מצוה על כל איש מישראל לכתוב לעצמו ספר תורה" (דב' לא, יט. סנהדרין כא, ע"ב). ואם אינו יודע לכתוב – אחרים כותבים לו" (רמב"ם הלכות ספר תורה ז. א).

 

הרא"ש (הלכות ספר תורה. א. הובא בטור יו"ד רע, ב) כותב שבדורות הראשונים התקיימה המצוה ע"י כתיבת ספר תורה, רק משום שהיו כותבים ספר תורה ולומדים בו. אבל בזמנינו שהכותבים ספר תורה אינם לומדים בו, אלא מניחים אותו בביכנ"ס לקרוא בו בציבור, מצות עשה על כל איש מישראל שידו משגת לכתיבת חומשים, משניות, התלמוד ופירושיהם ללמוד מהם הוא ובניו. שכן, מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה, כמו שכתוב: "ולמדה את בני ישראל – שימה בפיהם" (דב' לא, יט).

 

ה"בית יוסף" מרן רבנו יוסף קארו מסביר שם את דברי הטו"ר: אין כוונת הרא"ש לומר שהמצוה המקורית של כתיבת ספר תורה אינה נוהגת היום, אלא שבנוסף לכך, יש היום מצוה לכתוב את שאר הספרים הנחוצים ללימוד.

הפרישה (שם, ח) והדרישה (שם, ד) חולק על הבית יוסף ומבאר שכוונת הרא"ש היא שטעם מצות כתיבת ספר תורה הוא כדי ללמוד בו, ובזמנינו שאין לומדים מספר תורה – אין מקיימים את המצוה אלא ע"י כתיבת ספרים.

האחרונים נחלקו בכך, ראה שו"ע שם, ונושאי כליו.

לדיון רחב, ניתן לעיין בספרים: "הנחמדים מפז", לרב פנחס זביחי שליט"א, תלמיד מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה. (ירושלים תשס"ו, עמ' קכג – קלז). וכן בספר "ועתה כתבו", מאת הרב יאיר גולדשטוף שליט"א, (ב"ב תשנ"ח).

 

 

 

 

 

המסר האמוני בשתי המצוות הנ"ל:

 

בשתי המצוות החותמות את התורה, אנחנו לומדים איך להיות מחוברים לקב"ה,

 הודות לכך שבהמשך לקבלת התורה לפני יותר מ-3334 שנים {תשפ"ב},

 ממשיכים אנו לכתוב את התורה מחדש, ואין ביכנ"ס שאין בו ספרי תורה מהודרים,

 שנתרמו ע"י רבים וטובים מעמ"י, והוכנסו בשירה וריקודים,

 ואין בית מדרש שאינו משופע בספרי עיון תורניים למכביר.

 

מבחינה היסטורית, עמ"י הוא העם הכי זקן והכי מיושן בעולם.

 מצד שני, תורתו היא הכי צעירה ורעננה, היות והיא תורת חיים

 המתחדשת ע"פ מורי הוראה לאורך הדורות,

הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש, מרן רבנו יוסף קארו, הרמ"א ורבנו-אור-החיים-הק',

וכלה ברבני דורנו סידנא בבא סאלי ע"ה, ומרן הרב עובדיה יוסף ע"ה.

 

למרות החידושים הטכנולוגיים בתחום המחשוב,

 סופרי סת"ם ממשיכים לכתוב את התורה באותו קולמוס בו השתמש משה רבנו.

אכן, רק עם הממשיך לינוק משורשיו הרוחניים, נקרא עם הנצח,

 המובטח לצלוח את הגלות הארורה והארוכה,

 עד לגאולתנו וביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.

 

במצות "הקהל", אנחנו מצווים לחדש את הברית האלוקית מידי שבע שנים,

 כך שהקשר בין הקב"ה לבניו, ימשיך עד סוף כל הדורות.

זה גם מבטא את הצורך באחדות עם ישראל

 גם בימינו, נעשים טקסים דומים כזכר למצות "הקהל".

גמר חתימה טובה לכם ולב"ב

משה אסולין שמיר

 

מסמטאות המלאח-סיפורים עממיים של יהודי מרוקו- יעקב אלפסי-קוסס, רץ ומטפס הרים.

מסמטאות המללאח

 קוסס, רץ ומטפס הרים

היה האל בכל מקום, על הארץ ועל פני היקום, ומעשה שהיה בעשיר ולו שלושה בנים ובת. באחד הימים, יצאו העשיר ושלושת בניו לשוח מחוץ לעיר והגיעו אל הר גבוה. קרא העשיר לבניו ואמר להם: ״בני היקרים, רואים אתם הר זה? זכרו לא לטפס עליו לעולם, לא בחיי ולא לאחר מותי. מי מכם שימרה את פי ויעפיל אל ההר, יביא על עצמו צרה גדולה״. סתם ולא פירש.

שנים רבות שמרו הילדים את מצוות אביהם, וכאשר הגיעה שעתו של העשיר להיאסף אל אבותיו המשיכו הבנים לנהל את חוות אביהם ולא זעו ממצוותו.

נקפו השנים, והבן הבכור גילה שחייו משמימים ומשעממים עד מאוד. לבו נמשך אל ההרים שמנגד ואל מה שמעבר להם. נטל באמתחתו אבנים טובות וצידה לדרך ועוד בטרם יצא, הפקיד בידי אחותו האהובה צמח שתול בעציץ ואמר לה: ״כאשר הצמח רענן – אני בחיים, ואם יבול – מת אני״. נפרד מאחותו, מאחיו ומאמו ויצא לדרך ימים רבים עד שהגיע לאותו הר שאביו הזהירו לבל יטפס עליו. וידוע שהלב נוטה אחרי הסכנה. יצר ההרפתקנות גם הוא הכניעו והוא גמר אומר בלבו לטפס על ההר. בעודו מטפס, והנה לקראתו צועדת נערה תמירה ויפה שכמוה לא ראה מעולם. מצאה הנערה חץ בעיניו וילך אחריה. עלו הרים וירדו בקעות כשלפתע פערה האדמה את פיה ושניהם נפלו לתוך מנהרה. צעדו השניים בתוכה והגיעו לעיר גדולה שאנשים בה רב. שוטטו השניים בעיר הגדולה עד שהגיעו לארמון המלך. על חומת הארמון תלויים היו תשעים ושבעה ראשים. שאל בן העשיר את בני העיר לפשר הדבר. סיפרו לו כי למלך בת יפה כשושנה, ואולם שתקנית היא ועד היום לא הצליח איש לדובבה. הכריז המלך, כי מי אשר יצליח לדובבה יזכה בממון רב וישא אותה לאשה, ומי אשר לא יצליח לדובבה, יכרתו את ראשו וישפדו אותו על חומת הארמון. אמר בן העשיר בלבו: ״שמא אוכל אני לדובבה?״ הלך אל המלך וביקש שתינתן לו הזדמנות לנסות את מזלו. הזהירו המלך על הצפוי לו אם יכשל, אך בן העשיר התעקש לנסות את מזלו. הסכים המלך והורה לעובדי הארמון להכניס את העלם הצעיר לבית המרחץ ולהלבישו בבגדים חדשים ונאים. הוא עלה מן הרחצה מבושם ומראהו כחמה. מיד הובילוהו לחדרה של בת המלך והיא, היפה שבבנות, לא התלהבה ממראהו הגם שניסה לשמח את לבה בסיפורים ובחידות. היה עליה לטורח ולעת בוקר יצא מחדרה במפח נפש. גורלו של הצעיר הוא היה כגורל האחרים, ראשו שופד על החומה, ומספר הראשים הגיע עתה לתשעים ושמונה. בשעה שנפח את נשמתו נבל גם הצמח שהפקיד אצל אחותו, וזו הבינה שאחיה הבכור מת.

גמלה החלטה בלבו של הבן השני לצאת ולתהות אחר דרכו הנפתלת של אחיו הבכור. גם הוא, כאחיו, הפקיד עציץ אצל אחותו האהובה, נפרד ממשפחתו ויצא לדרך. גם הוא נשבה בקסמו של ההר ויצר הסקרנות שבו גבר על צוואת אביו לבל יטפסו על ההר, ואת שאירע לאחיו בסוף דרכו אירע גם לו – ראשו נערף ושופד לצד הראשים התלויים על החומה. מספר הראשים הגיע עתה לתשעים ותשעה. הצמח שהפקיד בידי אחותו נבל גם הוא.

משנודע הדבר לאח הצעיר, יצא גם הוא לחקור ולדרוש את דרכיהן הנפתלות של אחיו. הפקיד עציץ בידי אחותו האהובה וזכה לברכת הדרך מאמו הדואגת. כמו שני אחיו, לא עמדה לו נחישותו מול יצר הסקרנות. טיפס ועלה למרומי ההר בתקווה לגלות את הנעלם. בעמדו על ראש ההר, ראה גם הוא את הנערה התמירה והיפה, ובלי משים הלך שבי אחריה עד שנפל לאותו בור והגיע לאותו ארמון. הרים את ראשו וראה תשעים ותשעה ראשים, ושני האחרונים של אחיו היו. שעה ארוכה עמד מול הארמון והביט בראשים הכרותים, ואח״כ שאל את העוברים ושבים לפשר הדבר. אלה סיפרו לו את פשר המעשה מתחילתו ועד סופו, והזהירוהו לבל ינסה גם הוא את מזלו, כי אחת דתו למות.

ביגונו כי רב על מות שני אחיו האהובים, ביקש לנפוש שעה קלה מתחת לאחד העצים, והנה עפות ונוחתות על צמרתו שלוש יונים צחורות כשלג. פתחה הראשונה ואמרה: ״מה חבל שצעיר זה הולך אל מותו. לו שמע בקולי, היה נכנס לחדר בת המלך ואני הייתי מסייעת לו לדובבה. כל שעליו לעשות הוא להכנס לחדרה, כשבידו קומקום, ולהתעלם מקיומה. אני כבר אמצא את דרכי לקרבו של הקומקום, ואדאג שהאילמת המדומה תדבר״. שמע הבן הצעיר את השיחה, וכבר באותו הערב התייצב בשער הארמון, וסיפר לשומרים שרצונו לדובב את בת המלך. הזהירוהו השומרים מהצפוי לו אם ייכשל, אך הוא עמד על שלו. לאחר שהתרחץ וסך את גופו בשמנים ריחניים, לבש בגדים חדשים ונכנס לחדרה של בת המלך, כשהוא נושא בידו קומקום. בהכנסו, לא אמר דבר, ישב בפינה, התעלם מקיומה של בת המלך, בדיוק כפי שיעצה לו היונה. כעבור זמן קצר החל הצעיר לדבר אל הקומקום ואמר: ״קומקום, קומקום, פתח פיך ויאירו דבריך״. ומתוך הקומקום שמעו השניים את הסיפור הבא: ״היה היו שלושה בעלי מלאכה: האחד נגר, השני חייט, והשלישי קוסם. לקח הנגר עץ, עיבד אותו ויצר ממנו בובה יפה להפליא. נטל החייט בד ותפר שמלה יפה לבובת העץ. קם הקוסם והפיח בה רוח חיים. מיד הפכה הבובה לנערה יפה ושום בן אנוש לא הגיע למדרגת יופיה. כעת שפוט אתה בעצמך, למי מהשלושה זכות הבעלות עליה?״ ענה צעיר האחים: ״לדעתי, הנגר זכאי יותר, יען כי הוא יצר אותה יש מאין״. שמעה בת המלך את פסק דינו של הצעיר, שברה את שתיקתה, פתחה פיה ואמרה: ״הקוסם זכאי יותר, יען כי הוא זה אשר הפיח בה רוח חיים״. שמח צעיר האחים על שפתחה את פיה, אך עשה עצמו רוגז על שהיא מתערבת בדבריו ואמר: ״סתמי את פיך, נערה, איש לא שאל לדעתך״. צעיר האחים עלה על יצועו ונרדם בתחושה טובה שהנה סוף סוף הצליח הוא לדובב את בת המלך. השומרים, שעמדו מעבר לדלת, שמעו את בת המלך מדברת עם הצעיר, רצו מיד למלך וסיפרו לו את שקרה. המלך, למוד המדובבים, לא נטה להאמין לשומרים.

בבוקר דרש המלך מן הצעיר שידובב את בתו גם בלילה הבא, לנוכח אוזנו הכרויה שמעבר לדלת. הסכים הצעיר, יצא מן הארמון והלך לנוח מתחת לעץ היונים הידוע. לא עברה שעה קלה, ושלושת היונים נחתו על צמרתו. פתחה השניה את פיה ואמרה: ״לו שמע צעיר זה לעצתי, היה נכנס לחדר בת המלך, כשהוא נושא בידו פמוט, ואני כבר אמצא את הדרך לקרבו של הפמוט ואעזור לו לדובבה״. בלילה התדפק הצעיר על דלתה של בת המלך, כשהוא לבוש מחלצות חדשות ומגולח למשעי, נושא בידו פמוט, כעצת היונה. כשפתחה לו בת המלך, הוא התיישב בפינה והתעלם מקיומה כבלילה הראשון. כעבור זמן קצר פנה הצעיר לפמוט ואמר: ״פמוט, פמוט, ספר סיפורך״, הפמוט פתח את פיו ואמר: ״היה היו שלושה אחים, האחד מגיד עתידות, השני רופא והשלישי רץ. שלושתם אהבו נערה יפה עד מאוד, כליל השלמות עלי אדמות. יום אחד, בהיות שלושת האחים מחוץ לעירם, התנבא מגיד העתידות שהנערה חולה וחייה בסכנה. אמר הרופא: ״יש בידי תרופת פלא, שאם אותה תיקח, את מחלתה תנצח״. מיד נטל הרץ את התרופה מאחיו הרופא, רץ כחץ מקשת לביתה, וכך הציל את חייה״. המשיכה היונה שבפמוט, ואמרה: ״שפוט בעצמך, מי משלושתם ראוי לה יותר?״ אמר בן העשיר לפמוט: ״לדעתי, מגיד העתידות ראוי לה יותר, כי הוא גילה את מחלתה״. שוב לא התאפקה בת המלך ואמרה: ״לא! כי הרץ ראוי לה, יען כי טס כחץ מקשת ובידו התרופה הגואלת״. ענה לה הצעיר: ״סתמי פיך, פתיה, מי שאל לדעתך?״ בתחושה טובה שהצליח לדובבה גם בפעם השנייה עלה על יצועו ונרדם. המלך שמע את הלא יאומץ, והלך מיד למלכה, לבשר לה את הבשורה. המלכה לא האמינה למשמע אוזניה וביקשה לשמוע גם בלילה הבא את בתה המדובבת.

הצעיר לא אמר נואש, שינס מותניו והסכים לבוא אליה גם בלילה השלישי, כשבלבו חששות כבדים. שוב פנה הצעיר אל עץ היונים, מיודעינו משכבר הימים, כדי לפוש מעט בצלו ושוב הופיעו היונים ונחתו על צמרתו. פתחה היונה השלישית פיה ואמרה: ״לו שמע צעיר יפה תואר זה לעצתי, כפי שנהג בלילות הקודמים, ונכנס אל חדרה עם כד בידו, הייתי חודרת לקרבו של הכד ועוזרת לו לדובבה״. בלילה השלישי, התדפק הצעיר על דלת חדרה של בת המלך. משפתחה לו, אץ לפינת החדר, התעלם מנוכחותה, פנה אל הכד שהביא עמו ואמר: ״כד כדי, ספר סיפורך״. פתח הכד את פיו וסיפר את הסיפור הבא: ״היה היו שלושה עשירים: האחד קוסם מופלא, השני מטפס הרים נועז והשלישי צלף הקולע בשערה ממרחק ולא מחטיא. שלושת העשירים אהבו נערה יפת תואר, שהיתה בתו של עני מרוד. יום אחד, בהיותם רחוקים מן העיר, גונב לאוזנם שבת העני נחטפה על ידי נשר שהמריא אתה אל קנו, השוכן בין נקיקי סלעים על הר גבוה ונישא. אחז הקוסם בידי חבריו, לחש מה שלחש ושלושתם ניצבו לרגלי ההר. נטל הצלף את רובהו, כיווץ וירה אל בין עיניו של הנשר והרגו. מטפס ההרים נטל את ציודו, טיפס בחירוף נפש אל הקן והוריד את בת העני היפה״. ועוד הוסיפה היונה דבר מתוך הכד ואמרה: ״שפוט בעצמך ־ מי ראוי לה יותר?״ אמר הצעיר: ״לדעתי, הקוסם ראוי לה יותר, הרי שבזכותו התיצבו חיש אל מול ההר״. כאן התערבה בת המלך השתקנית ואמרה: ״לא, כי הצלף ראוי לה יותר. לו החטיא את מטרתו, לא היו מצילים אותה כלל״. שוב גער בה הצעיר על התערבותה, עלה על יצועו ונרדם. המלך והמלכה לא ישנו כל אותו הלילה מרוב שמחה והורו למשרתים לערוך חתונה כיד המלך, כפי שהובטח למי שידובב את בתם. למחרת היום נערכה חתונה מפוארת, שכמוה לא ראו תושבי העיר. משתמו שבעת ימי המשתה והשמחה, ביקש הצעיר לשוב אל אמו ואל אחותו המודאגות. המלך ציווה על משרתיו לרתום את מרכבתו לשני סוסים, להעמיס עליה צידה ואבנים טובות וללוותם בדרכם הקשה. משהתרחקו מהארמון, פקד הבן הצעיר על אשתו הנסיכה לרדת מהמרכבה, ואילצה לרוץ אחרי המרכבה כשהיא יחפה ובכך הענישה, על שבגינה נערפו תשעים ותשעה ראשים וביניהם ראשי אחיו. כך רצה אחריו בחוצות העיר, כשרגליה העדינות זבות דם, עד הגיעם לביתו. משראו אותו אמו ואחותו, שמחו שמחה גדולה על שנותר בחיים. לאחר שנח מעמל הדרך, פנה הבן הצעיר לאחותו ולאמו ואמר להן: ״הנה הנסיכה שבעטיה נערפו ראשי שני אחינו. אמרו נא לי אתן, מה אעשה בה?״ הביטו בה האחות והאם כשהיא מוטלת על גבה, פצועה, חבולה ושותתת דם. נכמרו רחמיהן עליה, פתחו ואמרו:

״על ידה נערפו תשעים ותשעה,

וגם על אחיך לא פסחה הרעה.

לא תוכל להתכחש לאשתך,

היא נענשה דיה על ידך.

היה אתה הרחום הרחמן,

ואת פצעי העבר ירפא לו הזמן״.

שעה האח לעצתן, ומאז באושר חיו ארבעתם. וכאן סיפורנו הארוך תם ולא נשלם, אבל הוא ממשיך לזרום בנהרות אדירים, ואותנו מותיר בין האצילים.

מסמטאות המלאח-סיפורים עממיים של יהודי מרוקו- יעקב אלפסי-קוסס, רץ ומטפס הרים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר