ארכיון יומי: 17 בספטמבר 2021


יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

פרשת חיי שלוש

 

הקונסול הרוסי הודה לו על נדיבות לבו ואמר שבדעתו לחכות עוד שעות אחדות אולי ישקוט הים. בינתים הודיע ראש המלחים שהיום הים לא ינוח מקצפו ועד מחר לא ישאר איש חי מבין הנוסעים. מיד נסעו שני הקונסולים אל החוף בלוית פקידי הממשלה המקומית והתאספו עם המלחים לשם טכוס עצה, בהשתתפות סוחרים מנכבדי העיר שביניהם היה גם אבי. התוכחו ומצאו שאין דרך אחרת מלהציל את הנוסעים אלא לעשות כפי שבאר המלח לאבי. מיד קשרו את החבלים והתחילו להוריד את הנוסעים אחד אחד מהאניה אל החוף ואנו הכנסנו אותם אל האהלים לנוח ולהנפש. ביניהם היו רבים חולים וזקנים שהיו שבורים ורצוצים, אבל כל אסון בנפש לא קרה. את החולים ביותר שלחנו מיד העירה, לביתנו ולבתי אחרים.

באותו זמן אחרי הצהרים בא לחוף ראש ועד חובבי ציון מר טיומקין (אדם בעל צורה יפה, שערותיו ארוכות ומסתלסלות עד צוארו שהגיע מהמושבה גדרה) והוא ראה כיצד אנו מטפלים ביהודים, נגש אליהם ושאל לשלומם. בשמעו כי אין אסונות, נגש לאבי ולחץ את ידו בחבה ובהערצה ואמר: “הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל”, אחינו הגולים ימצאו פה אחים נאמנים, בעלי רגש ואהבה, אשר יעזרום בראשית התבססותם בארץ ולא יתנו להם לנפול בצרתם". הוא ברך את אבי ואת חברי הועד והתחיל להעביר חלק מהנוסעים אל אל המושבות והחולים נשלחו למקום הבראה.

למחרתו, באו לראות בגורל האניה הריקה מאנשים ומצאו שכדי להצילה מוכרחים לזרוק הימה את כל הסחורה שהיא טעונה בה. ומאות חבילות של צמר גפן נזרקו הימיה והעמידו מלחים שיאספום על החוף, אולם הים הסוער פזר אותם לכל עבר והם נסחפו על ידי הגלים שהקיאום לנהר הירקון. באותה שנה לא היה זקוק שום ערבי לצמר גפן כי כולם נהנו מן ההפקר וגם מכרו ליהודים כמויות גדולות בסכומים דלים.

לבסוף, את האניה לא יכלו להציל ובאין כל תקוה שברוה ומכרו אותה בתור ברזל חלקים חלקים.

הנוסעים האלה הסתדרו במושבות, רבים מהם הנם אכרים בעלי אחוזות ונחלאות ויושבים בארץ ונהנים בה וראו בה כבר בנים ובני בנים העוסקים גם הם בעבודת אדמה ובמסחר בא"י.

פרק ז': בימי השלטון התורכי

בנית מסלת הברזל מיפו לירושלים * היחסים הטובים בין הממשלה לאבי * תשוקתי להיות איש צבורי * נסיונות לגנבה נועזת * הגנת הממשלה * ימי מחלתו [מחלתי] * מגפת החולירע ביפו *

בשנת 1893–94 באה לארץ חברה צרפתית שבראשה עמד אדם נכבד והגון “בנפוס” שמו, והתחילה לבנות מסלת ברזל מיפו עד ירושלים. קונצסיה זאת נתנה על ידי ממשלת תורכיה בקושטא ליהודי יוסף ביק נבון יליד ירושלים והוא מכרה לחברה הצרפתית.

שנים אחדות נמשכה העבודה. את הפסים הניחו פועלים שהובאו באופן מיוחד ממצרים, מהתחלת שכונת נוה-צדק הפועלים האלה היו נאלצים לחפור תעלה עמוק באדמה, כדי להניח את הפסים בשטח אדמה ישרה.

שנה אחרי בנין התעלה בנינו את ביתנו הגדול, שבו נמצא כיום בית הספר לבנים ולבנות המעורב ובית הכנסת שלנו. בבית זה גרה כל משפחתנו. גם אני ואחי הנשואים כעשר שנים ואחרי כן ברשות אבי גרנו כל אחד עם משפחתו בבית מיוחד, רק אבי וביתו נשארו בבית הזה עד זמן המלחמה העולמית.

כשחברת מסלת הברזל התחילה בעבודתה, התקשרנו אתה יחד עם המנוח ולירו מירושלים, להיות סוכניה. בזמן ההוא היה ערך רב לכספים הקטנים. כדי לפרוט לירה אחת, היו משלמים דמי פרוט מחמשה עד ששה גרוש. לכן, התנינו עמם שכל הסכומים הנכנסים בקופתם, נמסרים לנו מדי יום ביומו ורק אחת לשבועים אנו מחזירים להם כסף, זהב ופרוטות לפי דרישתם ובסוף כל חודש החזרנו בזהב, כדי לשלם משכורת לפקידיהם. אחרי שני התשלומים האלה, היינו עורכים חשבון כללי והשאר סלקנו על ידי המחאה לפריז. מצב כזה נמשך שמונה שנים.

מדי שנה, בבוא ראש חברת מסלת הברזל הארץ-ישראלית הא' בונפוס לארץ היה מבקר את אבי המנוח והראה לו חבה והוקרה. פעם שח לו כי הבנק “קרדית ליונה” לוחם אתו מכבר לתת לו הסוכנות, אולם יושרו של אבי אינו נותן לו לעזבהו ולאות שביעת רצון והבעת הערצה נתן לאבי, לבניו ולשני פקידיו תעודה בכתב שהם רשאים לנסוע תמיד בלי כל תשלום במחלקה הראשונה.

ולאות הוקרה בעד עבודת אבי קבל לפי דרישתו לבנות את הגשר על התעלה שמשמש מקום לתנועה בין יפו ונוה-צדק עד היום הזה.

המנוח אבי היה כידוע מתעסק בעניני בנקים. אחי יעקב שהשתלם בלמודיו התמחה בהנהלת קורספונדנציה, ספרי חשבונות ובידיעת השפות: עברית, צרפתית וערבית, נמנה לעזרו הראשי וכל הקשרים הכספיים עם בירות, קושטא, וערי אירופא התנהלו על ידו. הוא גם נהל את הקשרים שבינינו ובין הממשלה המרכזית בתורכיה כשהממשלה היתה זקוקה לכסף. היינו שולחים לה המחאה ע"ס מאות פונטים תורכיים בתנאי שבמשך שבועיים יכנס חזרה לידינו אותו הסכום מקופת הממשלה המקומית בלי כל תשלום נוסף. ההנאה המיוחדת שהיתה לנו מזה היא שכל פקידי הממשלה למגדול ועד קטון צייתו לנו בשעת הצורך. כשקרה מקרה ויהודי בא להתאונן באזני אבא ובקש מאתו עזרה על עול שנעשה לו, היה אבי מונה בכתב לפקיד פלוני או אלמוני ובזה נסתיים על הענין והמנוחה והשלום שבו על כנם כמקודם.

האפשרות הזאת לחוש לעזרת כל יהודי בצר לו שנתן לאבי ספוק נפשי רוחני היתה יקרה בעיניו מכל ריוח חמרי בהמשך הזמן לא הזדקק יותר אבי לכל כתב אלא הסתפק בזה שהיה שולח אחד מפקידיו או בניו לרשות ואפילו לקימיקם והכל בא בשלום על מקומו. על פי רוב היה אבי בוחר לשרויות כאילו [כאלו] בי כי מטבעי נמשכתי אחרי פעולות חסד ואמנם מאז גברה כי [בי] התשוקה להיות לאיש צבורי. ובמשך הזמן כבר לא הטרידו את אבי אלא פנו ישר אלי ובעצמי הייתי מסדר את כל הענינים. כשקרה דבר חשוב יוצא מן הכלל היה נאלץ אבי לכתוב מכתב או ללכת בעצמו אל הקימיקם כדי להשתדל להעביר את הגזרה.

הקשר בינינו ובין הממשלה נמשך זמן רב ואנו היינו שולחים מדי פעם בפעם את ההמחאות אל הממשלה המרכזית, אבל במשך הזמן התחיל הפקיד הממונה על כספי הממשלה המקומית לפגר בתשלומים והיה דוחה מזמן לזמן את התשלומים עד כעבור שבועיים מהיום הקבוע. כשאבי הרגיש שהדבר נעשה הפקר ממש מבלי זמן קבוע ומסוים אלא שיום הפרעון נעשה תלוי כאילו ברצון אותו הפקיד סרב משלוח יותר המחאות. כי מלבד פגור זה שגרם נזק חמרי, לא נעלם מעיני אבי, שכל הכספים הנכנסים לקופת הממשלה בתור ורקו ומסים אחרים מכילים כעשרה למאה מטבעות חלקות ומחוקות שאסור לפי החוק לסרב מלקבלן ובפרט מהממשלה שמחובתה לכבד את מטבעותיה. אולם הוא עבר בשתיקה על זאת משום הכנעה לחוק. אבל במשך הימים נתגלה ששר הכספים נעשה לסוחר הקונה בחשאי מטבעות מחוקות במחירים זולים ומסרן לנו בכסף מלא, כי כמותן של המטבעות המחוקות גדלה במדה ניכרת לעין ומה עוד שאח"כ קבל אבי כמעט תמיד חזרה את כספו כלו במטבעות מחוקות, והדבר נעשה לקביעות שהממשלה שלמה לנו אך ורק במטבעות כאילו [כאלו]. כשראה אבי שאין הוא יכול להמשיך בתנאים כאלה לתת המחאות לממשלה הסביר את סבת סרובו זה להקימיקם והלה חקר ודרש את שר הכספים, אולם זה האחרון טען, שהקהל משלם לו במטבעות מחוקות ואסור לו לפי החוק לסרב מלקבלן. הקימיקם הודיע על דבר זה להפחה בירושלים ולא עברו ימים מספר והמכריז הממשלתי עבר ברחובות והכריז והודיע כי מעתה ולהבא הממשלה לא תקבל מטבעות מחוקות ומי שיעיז להביאן לממשלה יענש ויאסר.

באותם הימים התכוננה הממשלה לקבל מאבי שתי המחאות על סכומי כסף הגונים ומכיון שאבי סרב לתת בתנאים הקודמים הזמינו הקימיקם למשרד הטלגרף. באותה שעה טלגרף הפחה מירושלים והקימיקם היה מתרגם את דבריו. הפחה הודיע את הסכמתו לרצון אבי והבטיחו שאחורים בתשלומים לא יקרו עוד. הוא בקש מאבי לתת לממשלה שתי המחאות שישולמו בבנקים בקושטא בתנאי שעוד אותו יום ישלמו לנו המאה וחמישים אלף גרוש מטבעות קטנות הנמצאות בקופת הממשלה, לא רק מיפו אלא משכם, עזה, והמחוז, לפי ההוראות הממשלתיות שניתנו על ידי הפחה. לפי דרישת אבי ניתנה לו כל זאת בכתב באשור הקימיקם ואז נתן הוא לממשלה את שתי ההמחאות.

באותו יום ששי שמסר אבי להקימיקם את שתי ההמחאות כפי בקשת הפחה, היה צריך אבי לקבל סך אלף וחמש מאות לירות תורכיות במטבעות קטנות.

אבי המנוח לא היה נוהג לעבוד ביום ששי אחרי הצהרים והטפול בהעברת הכסף וסדורו במקומו דרש עבודה של שעות אחדות. להשאיר את הכסף במשרד חשש אבי, שמא במשך שני הלילות ויום שלם יספיקו הגנבים שכבר נסו לגנוב במשרדו, לעשות את מלאכתם בהצלחה. על כן, מהר להקימיקם והודיעו את החלטתו לקבל את הכסף ביום הראשון והוא הלך לביתו כרגיל, להתרחץ ולהתלבש לכבוד שבת.

באותו ליל שבת, בביתנו הגדול בשכונת נוה-צדק ששמש משך שנים לאחר כך לבית הספר תחכמוני, שבו גרה כל משפחתנו ושעמד לו בודד על החולות הרחק מיתר הבתים הקטנים הנטושים פה ושם, קרה המקרה שהרעיד את לבנו. כחצות הלילה שמע אבי דבר מה מתרחש סביב הבית ומדי פעם כפעם חש בתנועה בלתי רגילה. הוא קם ממטתו כפי הרגלו לקום טרם עלות השחר ולהגות בתורה והתחיל לאמץ את כל חושיו למען דעת מאיזה צד באה התנועה פתאום שמע תנועה חזקה ודפיקה בדלת הראשית. הוא נגש וקרא בקול: “מי שם”? אך אין עונה. הדפיקות נמשכו וקול הגרזנים המכים בדלת נתגבר כאילו אמרו לשבור את הדלת בחזקה. אז צעק בקול רם: “מי אלה שהעיזו לבוא באישון הלילה ולהפריע את המנוחה?” – אין קול ואין עונה. זולת, שאון הנעלמים הממשיכים בעבודה. לקול קריאת אבי נבהלו כל בני הבית שראו כיצד אבי מחזיק בכל כחתיו בדלת ונלחץ אליה בגופו. אני ואחי אברהם מהרנו למצא את שני אקדחים בעלי מספרים שונים ומפני הבהלה לא דקדקנו בשימנו את הכדורים בהם. מאחד הבתים היותר קרובים שמענו את קולו של השכן הישיש מרדכי כהן ע“ה שצעק בכל כחתיו: “אדון שלוש, רבים הגנבים סביב ביתך”, בינתים קשרו הגנבים את שומר ביתנו בחבלים ואחד מהם נשאר עומד על ידו לשמרו. כל נשי הבית צעקו סביב כל חלונות הבית, והאקדחים לא יכלו לירות מכיון שלא דיקנו בכדורים ששמנו בהם. לעת עתה התחילו מנוה שלום לבוא אנשים והגנבים שהרגישו בהם התחילו לברוח לצד הגשר. כששמענו את קולות היהודים מנוה שלום פתחנו את הדלת ונכנסנו כלם עם הישיש מרדכי כהן. זה האחרון ספר לנו עד כמה גברו צעקותיו לעזרה בכדי להצילנו מידי הגנבים. כל הקהל נשאר אתנו עד הבוקר ובהאיר היום מצאנו מחוץ לבית מונחים פה ושם מכשירי ברזל וסימנים שונים. אחרי התפלה הלכנו אני ואחי אברהם להקימיקם ומסרנו לו את כל פרטי המקרה. מיד בא אלינו עם ראשי המשטרה וחוקר הדין וערכו פרטיכל לפי החקירות מאתנו. הקימקים [הקימיקם] הטיל חשד בפקידי הטלגרף שנודע להם על דבר המו”מ שבין אבי והפחה וחשבו שבטח באותו יום יקבל אבי את הכסף ושלחו את הגנבים. זמן רב התאמצה הממשלה לגלות את עקבות הגנבים אולם כל עמלה עלה בתוהו והאשמים לא נמצאו עד היום.

מדי ערב בערב היה שולח הקימיקם לחצרנו משמר של 15 חילים להגן על ביתנו מכל התנפלויות של גנבים. כחדשיים ימים עמדו ע"י ביתנו עד שהיו עלינו למעמסה, אבי נאלץ להחזיק בהם ולהוציא עליהם הוצאות מרובות עד שמרוב יגיע מלטפל בהם בקשנו מהקימיקם לשחררם.

בשנת 1896 עיפתי מאוד מרוב טרדותי לרגלי קנית ומכירת קרקעות ובעיקר משרטוט התכניות שדבקתי בהן יומם ולילה. גם מעבודת הצבור שהייתי מסור לה בכל לבי ונפשי, מבלי יכולת לקבוע בעצמי זמן לאוכל ולמנוחה, הרגשתי רפיון בעצמותי, הייתי כשכור ולא מיין למרות שלא עשנתי בלילה, ראשי היה סחרחר יומם ולילה ומוחי עלי דוי.

התחלתי לדרוש ברופאים וקבלתי מהם רפואות לבקרים וללא הועיל. לפרקים נפלתי למשכב ושכבתי במשך שבועות בחולשה כללית עסקי הלכו ונעזבו בידי הפקידים שלא התמסרו להם כמוני וע"כ התמעטו מיום ליום. כך נמשך המצב עד שנת 1900, מבלי שראיתי כל שנוי לטובה בבריאותי, למרות הטפול הרב של הרופאים המקומים ומסירותם לי.

כחדשיים לפני שנת 1900 החליטו שנים מידידי שמואל מויאל ומשה מטלון לנסוע לפריז אל התערוכה המסחרית והציעו גם לי להלוות עליהם כדי להבדק אצל הרופאים הגדולים בפריז. אחרי שהתיעצתי עם משפחתי החלטתי לנסוע וב-12 לחודש ינואר הגענו בשלום פריזה. נרגשתי מאוד מכל מה שראיתי בתערוכה, יופיה ועושרה הרב. עברו עלי ימי המנוחה ודימיתי כי בריאותי שבה אלי. אולם אירע היום וביושבי עם חברי בקפה בפריז ההומיה התעוררה בי שוב המחלה שסבלתי ממנה ביפו. התחלתי לבקש אחרי הסבות שמהן נובעת מחלתי אך לשוא. דרשתי ברופאים שונים ולבלי תועלת. עד שבאחד הימים נודע לי ע"ד רופא מומחה שגר רחוק מהעיר נסעתי אליו והוא מצא את מחלתי. הוא רשם לי את התרופות הדרושות ובהיות שהן אינן בנמצא בארץ ישראל צוה עלי לקנותן בשלוש מנות כדי שאוכל להשתמש בהן בהתעורר בי המחלה ואמנם התרופות האלו השפיעו עלי לטובה ושבתי לבריאותי.

אחרי שהחלטתי [החלמתי] ושבתי לאיתני, נסעתי לבקר את ערי גרמניה בקרתי בתי חרושת וביניהם אלה שעמדתי אתם בקשרי מסחר ולמדתי את דרכי המסחר והתעשיה. ברוב התענינותי והתמסרותי, הצלחתי להזמין סחורות שונות בכמויות גדולות בהנחה יוצאת מן הכלל והכל בקרדיט. בדרכי לא"י סרתי לקושטא. בקושטא בקרתי את מכירי אבי ואחד מן הסוחרים חיונים [היוונים] שסחר עם אבי בחטה וקמח, הם הזמנוני לביתם. בילו עמי יחדיו והראו לי את העיר על כל מוצאיה ומבואיה. שבתי בשלום לביתי אחרי נסיעה ארוכה של שלושה חדשים בריא ורענן, חדשתי נעורי ושבתי להיות המגיע [המניע] העיקרי בעסקי ולהעלותם שוב למרום פסגתם הקודמת. במשך זמן מועט גברה שוב התנועה בעסקי ורבתה מקודם. אולם גם את עבודתי הצבורית לא שכחתי והוספתי להתמסר לה כהרגלי בגוף ובנשמה.

בשנת 1902 פרצה ביפו מגפת החולירע, שהבחילה [שהבהילה] את כל התושבים ורבים ברחו על נפשם. אחדים מבעלי ההון היהודים והנוצרים הפצירו באבי לעזוב את העיר אולם הוא סרב לעזוב את המקום בקראו ברגש: לא אזוז מפה וה' ירחם. ומכיון שהשפעתם עלתה בתוהו עזבו הונם תחת הנהלתו ונסעו לעברי ימים.

בזמן קצר נתגברה המחלה והפילה חללים לרוב. בעיקר סבלו המושלמים. מראה העיר היה נוגה מאד. החללים נוספו מיום ליום והעיר סגורה ומסוגרת אין יוצא ובא. היהודים התאספו בבתי הכנסיות והרבו בתפלות ובתחנונים, עשו הקפות ושפכו שיהם [שיחם] לאל חי שירחם על צאן מרעיתו.

בימים האלה הרגשתי בכל חמר המצב ומתוך יאוש מר שתקפני פניתי לאחדים מגדולי העדה והתיעצתי עמם ע“ד הפעולות שיש לאחוז בהם מיד. באתי בדברים עם המנוח שמעון רוקח והוא חוה דעתו להבדיל את נוה צדק מן העיר, לא להרשות לשום איש זר להכנס להשכונה וגם את הערביות הכובסות אצל היהודים יש למנוע בעד כניסתן מלבד זה יש לקבוע חדר מיוחד נבדל מן הבתים ולשים בו קוניאק ורפואות שונים ועוזר תמידי שישב בקביעות על המשמר. אם יקרה חו”ש איזה אסון בבית יהודי תפנה המשפחה לבית הזה ותקבל עזרה מהירה חנם מדי [מידי] העוזר. אחרי ששמענו את דברי המנוח רוקח עבדנו תכנית מלאה, ושלחנו לקרוא אחרי שבעה עסקנים והצענו לפניהם לגשת לפעולות תכופות למען הצל את אחינו היהודים מהמחלה הנוראה הזאת ולקבוע שלשה חדרים בשלשה איזורים בעיר העתיקה, נוה שלום ונוה צדק ובאופן זה לדאוג לכל יהודי העיר. מלבד הרפואות והקוניאק צוינו לשים גם מטה או שתים בכל חדר, כדי להביא את החולה אל החדר ולהשכיבו בשעת הצורך ולהעמיד צעירים חזקים שיטפלו בו, לפי הוראות הרופא.

סדרנו רשימה מפורטת מן הצעירים המסוגלים לעבודה זאת. שמות הרופאים והמקומות היותר מרכזיים לשכירת החדרים. התכנית הזאת דרשה הוצאות מרובות: קנית רפואות, קוניאק, טה, סוכר ומזון לעוזרים שיעבדו ביום ובלילה, חליפות נקיות, הארת הבתים וסיד לשפוך בכל המקומות המלוכלכים במושבי היהודים. כדי להשיג האמצעים האלה הוזמנו לביתנו המנוח מר רוקח, הד“ר שטין ועוד. התכנית נתאשרה פה אחד והתחלנו לסכם עצה ע”ד השגת הכספים. המנוח רוקח הציע שהנוכחים ינדבו מיד סכומים למטרה זו איש כפי יכלתו ושאר האמצעים הדרושים לקבץ בעיר. בינתים הוכנה נוסחה של טלגרמה ונשלחה לברון רוטשילד ועל המקום נאסף סכום של חמשים נפוליון. בחרו בשלושה איש ללכת ולקבץ תרומות בבתי הנדיבים אחרי שני ימים נתקבלו סך חמש מאות נפוליון מהברון ונגשנו לעבודה, לפי התכנית שנעבדה. עבודתנו המאומצת הביאה פרי, הודות לפעולתו המחוכמה והמסורה של המנוח שמעון רוקח באף אחד מן היהודים לא נגעה המחלה האיומה ותחנות ההצלה שלנו עבדו יומם ולילה זקנה אחת יהודית ואשה הרה ממתו ממחלה זאת למרות שמספר החללים ליום היה ארבעים ולמעלה.

גם הנוצרים בשמעם ע"ד פעולתנו התארגנו כמונו אולם נטו מן הדרך כי קנו בכסף הנאסף על ידם ארונות ותכריכים ובזה טעו טעות יסודית וחלליהם רבו מאד. שלשה חדשים רצופים נמשכה המחלה הזאת שעשתה שמות בתושבים באכזריות נוראא [נוראה] עד שה' רחם על עמו והיא הרפתה מן העיר.

כל אלה שעזבו את העיר שבו אליה ואלה שהפקידו הונם בידי אבי קבלום בחזרה והעיר שבה לחיות את חייה הרגילים במסלולה הקודם.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

הרב יהודה ביבאס מבשר הציונות-יעל ויילר ישראל

באדיבותה ובאישורה של המחברת, גב' יעל ויילר ישראל

אלי, שנה טובה וגמר חתימה טובה לך ולכל המשפחה. אני נותנת לך רשות להעלות את המאמר לאתר כפי שתיארת לעיל. שבת שלום…10/09/2021

כהונתו השנייה בקורפו

שוב הגיעה אל ביבאס איגרת מקורפו למקום מושבו בליבורנו, מכ״ה באייר תר״א (16 במאי 1841). ראשי הקהילה ביקשו את שובו אל משרתו כרב, ואף שלחו את אחד מפרנסי הקהילה מנחם רומנו להפציר בו. ב-21 בספטמבר 1841 (ו' בתשרי תר״ב), נחתם החוזה החדש, ומיד אחר כך חזר ביבאס למשרתו ברבנות קורפו. מעמדו בחברה היהודית בקורפו התחזק בפולמוס העז על כשרותם של אתרוגי קורפו, שבעניינם נאבק והתכתב התכתבות נמרצת.

עלייתו לארץ-ישראל ותרומתו ליישוב

בחורף 1850 (תר״י), נפטרה רעייתו רחל. האירוע המר זירז ככל הנראה את תכניותיו לעלות לארץ-ישראל. וכך, עשור לאחר תחילת כהונתו השנייה, הודיע לקהילת קורפו על רצונו העז לסיים את תפקידו ולעלות לארץ-ישראל. בהודעה כשלעצמה לא היה משום ייחוד, שהרי המנהג לעלות לעת זקנה ושיבה היה מקובל ונפוץ ונחלתם של רבים מאנשי היישוב הישן. יש לשער שהתכתב עם תושבי ארץ-ישראל, שכן ידוע על משלוח אתרוגי קורפו מפארגה (Parga)  ששלח ביבאס לארץ-ישראל אל הרב ׳הראשון לציוןי חיים אברהם גאגין (אג״ן) בירושלים.

הערת המחברת: בשנת 1878 (תרל״ח), לאחר ריב עונתי בין סוחרי אתרוגים, סופר בעיתון הלבנון כי חרצניהם של אתרוגי קורפו, מהמשלוח של הרב יהודה ביבאס, נשתלו בפרדס שרכש הרב יהודה הלוי מרגוזה ליד יפו, שלימים נקרא פרדס מונטיפיורי. מן העצים שצמחו מהם נלקחו ייחוּרים [ייחור (ז') נצר, ענף רך, שתיל, צמח מיועד לשתילה, קנה, חוטר א.פ] לגידול ברחבי ארץ-ישראל, [ללא שם מחבר], על דבר אתרוגי ארץ הקדושה', הלבנון, יד (תרל״ח), עמי 110-108; נתן אפרתי, משפחת אלישר בתוככי ירושלים, ירושלים תשל״ה, עמי 94.ע"כ

על חיי היום-יום בארץ-ישראל, על אוכלוסייתה ועל יחסיה עם השלטונות העותימאניים, יכול היה ללמוד מהשד״רים הרבים שפקדו את מעונותיו בליבורנו ובקורפו ונדדו כמותו בערים לונדון, אמסטרדם, רומא והכירו את מרחבי התרבות שלהן. בליבורנו הוא נפגש והתכתב עם השד״ר צורף ועם השד״רים יוסף בן ישראל הלוי מירושלים ומרדכי אשיאו מצפת ב-1831. על חברון למד כנראה משד״ר קהילת חברון נתן עמרם הלוי, שביקר בקורפו בשנים 1832, 1837 ו־1845, ומרבי ישראל משה חזן.

פרנסתו המתוכננת הייתה על חסכונותיו הפרטיים ועל ניהול קופת ׳מגן אבות׳. כאמור יהודי קורפו היו מסורים לנתינת צדקה ליושבי ארץ-ישראל. בשנת 1847 בא מחברון לקורפו השד״ר חיים שמואל הלוי (החשמ״ל), והקים בראשותו של הרב ביבאס את קופת מגן אבות, שמהכנסותיה ׳יקנו נכס על שם ק״ק קורפו' בחברון. ההחלטה על הקמת הקופה התקבלה על ידי ׳הועד המייצג את כלל קהל איטליה׳ בעיר קורפו בא׳ בסיון תר״ז (18 במאי 1847). הוחלט כי את התרומות יתנו חוגגים ׳בשעת החתונה', בשבעת הימים שלאחריה ובטקס ברית המילה. כשייאסף סכום ׳שאינו פחות ממאה טאלר […] ישלח לחברון על מנת שיקנו ממנו בסכום זה נכס על-שם ק״ק קורפו׳, ופרותיו של הנכס יחולקו ׳בעיר הקודש חברון׳. הקופה תוקצבה מתרומות שהחלו להתקבל בקורפו כשהיה ביבאס רבה של הקהילה.

 

מלווה בשני תלמידיו, עלה יהודה ביבאס עם חפציו על סיפון אנייה שהפליגה מנמל קורפו לארץ-ישראל דרך איסטנבול, ב-6 בפברואר 1852 האנייה עגנה בנמל יפו, ולאחר שהתאכסן ביפו וביקר בירושלים, פנה לחברון. כעשור לפני עלייתו, סיפר ד״ר אליעזר הלוי שביקר בחברון ב-1838, על הקהילה היהודית בחברון, שבה ׳שני בתי-כנסיות […] האחד לאשכנזים והאחד לספרדים. הם חיים באחוה ורעות וכמעט כלם יגורו בחצר אחת. הדירות קטנות מאוד, אבל נקיות, מרוחות ונאות׳. בשנת 1841, התחוללו פרעות של ערביי העיר בבתי הקהילה ורכושה נבזז, ובהמשך העשור נודע על מצוקה כלכלית ששררה בה. בצוק העתים קטנה הקהילה. בשנת 1851 אמד הנוסע הגרמני א״ו שולץ את מניין תושבי הקהילה בכ-500 נפש. באותה שנה עבר בחברון הנוסע ההולנדי ואן דה ואלדה, ולדבריו בקהילה היהודית היו כשישים משפחות מצאצאי מגורשי ספרד וכחמישים משפחות מאשכנז. אשר על כן, הצטרפותו של ביבאס בלוויית מלוויו, ספרייתו, קופת מגן אבות שבניהולו ובית המדרש שהקים ונקרא על שמו ׳ישיבת רבי יהודה ביבאס׳, היו הרחבה חשובה לתושבי העיר. בי״ז בניסן תרי״ב (6 באפריל 1852), נפטר פתאום, בשעה שנשא דרשה בבית הכנסת. הוא נטמן בבית העלמין היהודי של הקהילה היהודית בחברון. על פי פין, הקונסול הבריטי בארץ-ישראל, ביבאס השאיר אחריו 2,000 פיאסטר (Piastre). חלק מהסכום נמסר לשני תלמידיו שבאו עמו. השאר הוקדש להוצאות קבורתו ולעילוי נשמתו בכל שנה בתפילת ליל יום הכיפורים בקהילה הספרדית בחברון.

משנתו והתקבלותה

תמורה בתוככי המסורת היהודית

הרב ביבאס יצר משנה ייחודית ויוצאת דופן ביחס לתקופתו והיא נמסרה יריעות- יריעות לאנשים שונים במקומות שונים ובזמנים שונים. הבנת כלל משנתו היא מעשה טלאים מאתגר. הרב ביבאס ראה בפרשנות פסוקי התנ״ך כלי להבנת המציאות הלאומית והמדינית הכוללת. כך גם במושגים שנלקחו מתורת הסוד היהודית, שבהם ראה צפנים של מידע על העתיד להתחולל בפוליטיקה. הרב אלקלעי מתאר את דמותו של ביבאס: תלמיד חכם, בעל מידות ושאר רוח, הבקיא בספרות היהודית ההלכתית וההגותית לדורותיה ומחזיק בתפיסת עולם יהודית מסורתית ושמרנית. לעומת זאת הצעיר היהודי מוולאכיה, שפגשו הסקוטים בונאר ומקצייין ברחובות בוקרשט, סיפר כי יצא למסעותיו בין אחיו היהודים כדי לעורר לתיקונים שבחיי החברה והרוח ביהדות. עוד סיפר כי בהרצאתו לפני קהל יהודי הכריז כי על היהודים לשנות את תכנית הלימודים הבלבדית של לימודי קודש, שלהם קרא ׳החוק של התורה׳, ולצרף לתכנית לימודי מדעים.

לדברי אלקלעי דרך המלך של הגאולה אליבא דביבאס תהיה באמצעות הפעולה היזומה של בני אדם, לצד האמצעים הרוחניים המסורתיים המקובלים: ׳תשובה צדקה וצעקה מעבירים את רוע הגזרה׳. ביבאס האמין במאמצים של בני אדם להשפיע על מהלכים עליונים, ואגב כך הטיף להסתפקות במועט ואף בלית בררה לסגפנות הכרוכה בישיבת ארץ-ישראל על פני החיים בגולה: ׳טוב היה אילו היינו אוכלים אפילו לחם צר ומים לחץ בארץ-ישראל, והיינו יודעים שיש לנו אלוה, ״הדר בארץ-ישראל דומה כמי שיש לו אלוה״, וכבר ידוע שהתעוררות למעלה תלויה בהתעוררות מלמטה׳. הוא האמין בגאולת עם ישראל בדרך הטבע, כפשוטה, רעיון שהיה נחלתם של יהודים ולא-יהודים מהמאה השבע עשרה. על כן כפי שציין אריה מורגנשטרן, כשנפגש ביבאס בליבורנו עם הרב צורף, חברו הקרוב של רבי מנחם מנדל משקלוב, יש לשער שמצאו שפה משותפת.

מושג התשובה היהודי עתיק היומין קיבל במשנתו של ביבאס הגדרה, משמעות ויישום ממשיים וחדשים. צורתם החיצונית הייתה מסורתית אמונית, ואילו תוכנם ומהותם היה לאומי חדשני. על פי אלקלעי אמר ביבאס כי ׳ועתה מה עלינו לעשות? אם כן, חס ושלום אבדה תקותנו חלילה וחס, אלא פירוש הדבר הוא שיבת ישראל לארצם, וזה אמר הקב״ה: שובו אלי ואשובה אליכם (מלאכי ג 7). וכשיתאמצו ישראל לעלות ירושלימה, גם אם הם בצרה, ונראה שנכספה נפשנו לחסות בצל שכינתו, מיד הקב״ה, מתעוררים רחמיו, ויגלה גאולתו במהרה בימינו אמן׳. כללו של דבר, הפתרון למצבה של האומה הנודדת והנרדפת הוא מעברה מהגולה אל ארץ-ישראל. עלייה של המוני בית ישראל היא תנאי ראשוני לגאולה.

הנדידה והפיזור של האומה בין העמים והארצות העסיקה את ביבאס רבות והוא ראה בה חולי. עמדתו הייתה תגובה לשרשרת מופעים בנושא ׳היהודי הנודד' בתרבות הנוצרית והיהודית מאז העת העתיקה. ביבאס הטרים את עיסוקה של ההגות הציונית במושג זה, ואת קובלנותם של ההוגים הציונים על נדידת יהודים ללא מולדת משלהם. זאת עשה גם בהקשר של מסכת הרעיונות שהתשובה לארץ היא הגאולה, והחיים בגולה הם החטא, כך מובאים דברי ביבאס בחיבורו של אלקלעי, הטוען שהחטא והפשע הלאומי הקיבוצי כלפי האלוהים בעת ההיא הם הנדידה בחוץ לארץ, ועם זאת אפשר ללמוד מהם את הרגשתו שלו על מסלול חייו: ׳ומה אנו עושים, ישראל? בכל ארצות תבל, ונדים אנו מעיר לעיר לבקש מחיתנו, ואין אנו הולכים לארץ-ישראל, ארץ אשר ה' אלהיך דרש אתה תמיד (דברים, יא 12)

הרב יהודה ביבאס מבשר הציונות-יעל ויילר ישראל

פרשת האזינו-מאת: הרב משה אסולין שמיר

אור-החיים-הקדוש

סודות ההיסטוריה של עם ישראל, רמוזיפ בפרשת האזינו,

עם דוגמאות מתקופתנו.

"גדולה שירה זו שיש בה עכשיו,

 ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא,

 ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא"

 (מדרש ספרי האזינו, פסקה שלג).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"האזינו השמים ואדברה,

 ותשמע הארץ אמרי פי" (דב' לב, א).

'ויבא משה וידבר את כל

 דברי השירה הזאת באזני העם".

 רמב"ן: "ולזה רמז הכתוב שאמר (בפס' הנ"ל, את המילה) 'כל',

 להגיד שהיא כוללת – כל העתידות למו" (דב' לב, מד).

 

רבנו-אור-החיים-הק': ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל" (דב' לא, כב).

"משה רבנו כתב את השירה, ולימדה לבני ישראל,

 עד שהייתה שגורה בפיהם כדרך שלימדם".

 

פרשת "האזינו", קוראים בשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים – שבת תשובה, או בשבת שבין יום הכיפורים לסוכות. יוצא איפוא, שהיא רומזת למעלת התשובה, הכפרה והטהרה לעמ"י ביום הכיפורים, והשמחה שבאה בעקבותיה בחג הסוכות – "ושמחת בחגך… והיית אך שמח" (דב' טז יד – טו).

מנין הפס' בשירת 'האזינו' הוא נ"ב, רמז לנ"ב פרשות התורה, למעט פרשת 'האזינו', ופרשות 'תרומה תצוה' הנחשבות לאחת. נ"ב פרשות רומז ל- אליהו {נ"ב} הנביא המסמל סתרי תורה כפי שהם מופיעים בשירת 'האזינו', היות והוא זה שיתרץ לנו בעתיד את כל הקושיות, כדברי מקומות רבים בגמרא בהם נאמר:

 ת.י.ק.ו = תשבי יתרץ קושיות ובעיות.

 

פרשת "האזינו" כתובה בפרק אחד בתורה, וכתובה בצורת שירה, המכונה "אריח על גבי אריח" (מגילה לא ע"א).

כל משפט מחולק לשני חלקים, אחד מימין, והשני משמאל, ובאמצע רווח.

בעצם, משה רבנו מסכם את התורה בשירה, לאחר שבפרשה הקודמת 'וילך', חתם את התרי"ג מצוות בשתי המצוות האחרונות – כתיבת ספר תורה, ומצות הקהל. כל זאת לאחר חודש ימים, בו משה רבנו הסביר לעמ"י את התורה.

משה רבנו מחליט לסכם את התורה בשירה, במוסיקה שתשמש להם ולנו כמקור השראה, אותה יזכרו לעד. זה לא פלא שבימים עברו, נדרשנו ללמוד את שירת 'האזינו' בע"פ, כמו ש'שירת הים', שגורה בפי כל, ובע"פ.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: השירה הזאת נפתחת בצורה חגיגית בפס' הראשון, בו מדמה את גדולי ישראל לשמים – 'האזינו השמים ואדברה', ואת המון העם לארץ – 'ותשמע הארץ אמרי פי'.

 וכלשון קדשו: "עוד נתכוון לדבר עם הדרגות הנמצאים בישראל: אחד – הם גדוליהם וראשיהם. ב' – המה המון העם שאין להם שם בעם. וכינה לגדולים בשם 'שמים' – שהם במדרגה גדולה, והקדימם ודיבר להם בציווי 'האזינו השמים". לגבי העם, רבנו-אוה"ח-הק' אומר: "מעצמם ישמעו ההמון הנמשלים לארץ".

 

המלבי"ם הולך בעקבות רבנו-אוה"ח-הק' ואומר: "וכיוון ב'השמים' אל הגלגלים וכל שממעל ל'הארץ', וגם אל גדולי ישראל שהמה משפיעים ליתר העם תורה ומוסר, כמו השמים המשפיעים על הארץ".

 

 בהמשך, הכתוב משתמש בדימויים מעולם הגשמים והטל, המרווים את האדמה שנותנת יבולה בשפע, בזמן שעושים רצונו של מקום – "יערוף כמטר לקחי, תיזל כטל אמרתי, כשעירים עלי דשא, וכרביבים עלי עשב".

רבנו אברהם אבן עזרא: "ועיקר הטעם שהתפלל משה, שיהיו דבריו כטל ומטר, שלא ישובו ריקם, כי אם הרוו את הארץ, כי כן כתוב. והטעם שיכנסו דבריו בלבות השומעים כמעשה הגשם על הארץ להולידה והצמיחה" (פס' ג').

 

 

"הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם –

ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).

 

להלן דוגמא אחת מני רבות,

 המצביעה על כך שבשירת האזינו, רמוזה ההיסטוריה של עמ"י.

"ואני אקניאם בלא עם – בגוי נבל אכעיסם"

הקב"ה מביא על עמ"י תנועות מחבלים,

 כמו החמס מדרום, וחיזבאלה מצפון – שהן 'לא עם',

ויודעות להכעיס אותנו כדבעי – 'אכעיסם'.

 

המדרשים, הרמב"ן וחכמי הסוד אומרים: בפרשת "האזינו" רמוזה ההיסטוריה של עמ"י, ושל כל אחד מאתנו.

דוגמא מחיי כלל עמ"י.

מדינת ישראל כיום, נמצאת בשלום קר עם ירדן ומצרים, אבל סובלת מתנועות טרור כמו 'חיזבאלה' ו'חמס' שאינן מוגדרות כעמים. זה רמוז בפסוק:

"הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם –

ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).

 

רבנו יונתן בן עוזיאל, הרמב"ן, וכן דעת זקנים אומרים על הכתוב: "הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם – ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (האזינו לב, כא):

 עתיד ה' לגרות בעם ישראל כנופיות טרור שמעולם לא היו עם, כפי שרואים בחמאס מדרום, וחיזבאלה מצפון המטווחים בטילים את ערי אלוקינו. כל זאת בגלל חוסר אמונה בה', דבר המכעיס את הקב"ה בבחינת: "קנאוני" {הכעיסו} אותי כאילו חלילא לא קיים הא-ל – "בלא אל".

רבנו יונתן בן עוזיאל כותב: "ואנא אקנינון באומא דלא אומא".

 

רמב"ן: "ואני אקניאם בלא עם… העם  שלא היה נחשב לגוי".

דעת זקנים: "והם קרויים לא עם, שהרי הם בזויים". ולא הזכרנו את דע"ש שהגיעו משום מקום…

 

דוגמא מחיי הפרט:

לרמב"ן היה תלמיד מבריק שהמיר את דתו לנצרות, והפך להיות שר חשוב. ביום כיפור, הוא הזמין את רמב"ן רבו ושחט לפניו חזיר, וגם אכל מבשרו וכו'.

הרמב"ן שואל אותו: מה גרם לך להמיר את דתך, ולשנוא את היהדות. האיש ענה: "פעם שמעתי אותך בדרשה אומר: בפרשת 'האזינו' רמוז כל אחד מאתנו, והרי לא הגיוני. תוכיח לי שהשם שלי אבנר רמוז בשירת האזינו?

הרמב"ן עונה לו: השם שלך אבנר, רמוז בפס': "אמרתי אפאיהם, אשביתה מאנוש זכרם". האות השלישית במילות הפס', יוצרות את השם אבנר. גם בתוכן, הקב"ה ישבית את זכרך'זכרם' וכו'.

אבנר מאוד התפעל מכך וביקש לעשות תשובה. הרמב"ן הבטיח לו להוציאו מהגהינם לאחר שנה. האיש קיבל על עצמו תשובה. הלך לים והטביע את עצמו כעונש.

 

 

"כי שם יהוה אקרא – הבו גודל לאלהינו" (דב' לב ג).

 

אמר רב יהודה: מנין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנ' "כי שם יהוה אקרא – הבו גודל לאלהינו" (בר' כא ע"א). תרגום ירושלמי אומר: "ואתן עמא דישראל, הבו יקר ותושבחא ורבו רוממו לאלהא".

 

רשב"ם: "כאשר אספר לכם גבורות שעשה להם הקב"ה, והטובות שגמל לכם, וגם הוא צדיק במה שיעשה לכם… היו מודים על האמת".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "הכוונה, כי הדבר אשר אליו יכוון במאמריו – הוא שם ה', על דרך אומרם ז"ל, כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה (זהר אמור צח ע"ב). ועליה הוא אומר: 'יערוף כמטר לקחי – שהיא התורה – שהיא שמו יתברך. ופירוש אקרא, מלשון יקר".

 

 

 

 

 

 

"הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט,

אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא" (נב, ד).

 

 

 

 הפס' מדבר על האמונה בצדק האלוקי המוחלט בעולם.

רבנו-אור-החיים-הק' מביא דוגמא מאדם הלומד תורה, ובכל זאת "מזונותיו קשים, ולחם אין. או שרואה אדם שאין עליו עול תורה ומואס בלומדיה, ומודדים לו במידה גסה, אכול ושבוע והותר. כיעודים שנאמרו ללומדי תורה, ונהפוך הוא לא, מפני זה יבעט, ותיוולד בו חס וחלילה מינות – אלא יצדיק הדין עליו, ויאמר ה' אמת, והוא אומרו 'הצור' – לשון תוקף וחוזק" וכו' כדברי קדשו.

 

מוסר השכל: ביטחון עם ישראל במדינת ישראל,

תלוי בלימוד תורה וקיום מצוותיה מתוך אמונה בה', בבחינת "תמים תהיה עם יהוה אלהיך".

 על הפס "וצדיק באמונתו – יחיה" (חבקוק ב, ד), הרומז לגאולה בימות המשיח,

אומר רבנו-אוה"ח-הק': רק אנשי אמונה בה', "יחיו", ויזכו לעלות לרכבת הגאולה.

בעצם, האמונה בה' היא יסוד ושורש לכל המצוות, בבחינת "כל מצוותיך אמונה"

 (תהלים קיט פו).

 כ"כ, המצוה הראשונה שניתנה לאדם הראשון היא מצות האמונה בה'

 שלא לאכול מעץ הדעת.

כ"כ, הדיבר הראשון בעשרת הדברות "אנוכי יהוה אלהיך" הרומז לכלל המצוות.

 

חג שמח – משה אסולין שמיר

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 179 מנויים נוספים

ספטמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר