צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.
בחודשים אייר וסיוון ת״ש (מאי-יוני 1940) חל המפנה הגדול, והיוו קריסה מהירה של מה שנותר מצרפת כארץ מקלט ליהודי אירופה, ליהודי צפון אפריקה, ואפילו ליהודים שאבותיהם ישבו בצרפת מזה דורות. צבא צרפת נחל תבוסה משפילה ביותר בשדה הקרב, ולאחריו חתמו על שביתת נשק ושיתוף פעולה עם הנאצים, זאת במקום להמשיך להילחם. מכאן הדרך הייתה קצרה לביטול המהיר של הרפובליקה, ומינויו של אנרי פילים פטן לראש שארית המדינה הצרפתית, שמרכזה היה בעיר וישי. הצרפתים היו מושפלים מהאובדן המהיר של כבודם, גאוותם וביטחונם, חיפשו שעיר לעזאזל ומצאו את היהודים. פטן הכריז על ׳מהפכה לאומית׳ שנועדה להפיח חיים באזרחי צרפת, ובמסגרתה אומצה האנטישמיות באורח רשמי כמדיניות הממשלה החדשה.
ביום י״ב בסיוון ה׳ת״ש (18 ביוני 1940), פרסם הגנרל שארל דה גול את קריאתו המפורסמת, שצרפת אמנם הפסידה בקרב אך לא במלחמה. ״גורל המלחמה לא נחתם עם תבוסת צרפת", כתב. אולם לא היה בכך כדי לעצור את שלטון וישי מכניעתם לגרמניה, ושיתוף הפעולה עם השטן.
היהודים הוכו בהלם. הם לא האמינו שצרפת, שבה שמו את מבטחם, מובסת עתה, והתחילו לראשונה להתמלא חששות מפני עתידם. הגנרל נוגס, נציב השלטון הצרפתי במרוקו, כתב לחברו בפריז, כי ״היהודים היו מעדיפים לראות את מרוקו הרוסה לגמרי, ובלבד שלא תימסר לגרמנים״.
מול אסון בלתי מוסבר כזה, התעוררו בקרב בני העם הפשוטים האמונה העזה, והרבו בתפילות בבתי הכנסת. שירותי הביטחון בקזבלנקה דיווחו על הסיבה האמיתית לתבוסה הבלתי נתפסת של צרפת. לדבריהם, נאמר להם על ידי מספר יהודים, כי הופיע בחלומם רבי אליהו, הרב הקדוש של העיר, וסיפר להם שזאת נקמתו בצרפת על שהפריעה את מנוחתו הנצחית: ״כפי שהצרפתים הפריעו את מנוחתי וטלטלו את גופתי, כך אלוהים טלטל את אדמת צרפת ואת תושביה״. ואכן, זמן קצר לפני המלחמה, העתיקה עיריית קזבלנקה את קברו הצנוע של הצדיק ממקומו בלב כיכר צרפת, כיוון שהפריע להתפתחותה של העיר. כמחווה נבנה לו קבר מפואר בבית הקברות החדש, אך במרחק רב מהמלאח, דבר שצמצם ביותר את מספר העולים לפקוד את קברו.
המפנה הראשון, שלא ניתן היה לדמיין אותו מספר חודשים קודם, הייתה לחיצת היד של פטן והיטלר, בפגישתם ההיסטורית בתחנת הרכבת של העיר מונטויר בצרפת, ביום כ״ב בתשרי ה׳תש״א (24 באוקטובר 1940). בצאתו מהפגישה הכריז פטן לתדהמת רוב העם הצרפתי: ״אני נכנס היום בכבוד לעידן שיתוף הפעולה עם גרמניה. מרצון חופשי, ללא כל שמץ של כפייה, נעניתי להזמנת הפיהרר. דובר על שיתוף הפעולה. הסכמתי לעיקרון. הנהלים יידונו בהמשך״.
בתחילה לא היה פטן חשוד במיוחד באנטישמיות חריפה, ומינויו לראש הממשלה בהליך דמוקרטי לא עורר תחילה חשש בקרב יהודי צרפת. יהודי מרוקו הוזמנו יחד עם כל האוכלוסייה להריע למושיע הקשיש שתמונתו הצבעונית התנוססה בכל מקום. לימים יספר פרופסור אנדרה אלבז, כי בהיותו בן שלוש היה במשך כמה שבועות תלמיד בגן הילדים הצרפתי, בעיר החדשה בפאס. ובכל בוקר, לפני כניסתם לכיתה, היו מסתדרים בשורות בחצר, מניפים את הדגל ושרים ״מרשל הננו!״ לכבוד פיליפ פטן, אלא שלא נמשך זה זמן רב.
מיד עם הרכבת ממשלת פטן, חשו האנטישמים בהזדמנות והסתערו מבלי לחכות שהממשלה תיתן את האות. סימנים ראשונים לשינוי האווירה הורגשו גם במרוקו. החלוץ המפוקפק הייתה העיר אוז׳דה. אם הכרוזים האנטישמים נשלחו בשנת 1936 בתוך מעטפות סגורות, הרי שעתה עם עלייתו של שלטון וישי הם הופצו בגלוי. כרזות הודבקו על קירות העיר ועל חנויות היהודים.
בליל ט' באלול ה׳ת״ש (12 בספטמבר 1940), ניפצו פעילים ערביים חלונות ראווה של חמש חנויות יהודיות בקזבלנקה, ובנוסף לכך הודבקו כרזות עם המילים ׳יחי פטן!׳. מספר ימים לאחר מכן, ביום י״ז באלול (20 בספטמבר), התנפלה קבוצת חיילים צרפתים בפאס על תושבי המלאח. בקרב האוכלוסייה היהודית למודת הניסיון, התעורר חשש גדול שהאווירה הכללית נגדה תידרדר למהומות דמים. המפקח האזרחי דיווח על כך, כי ״קצין זוטר בלגיון הזרים, מלווה במספר חיילים מוסלמים ולגיונרים חמושים ברובים, סכינים ומקלות, פלשו לרחובות המלאח והתנפלו על התושבים. הם פתחו ביריות לכל עבר, והכו במקלות ובסכינים את העוברים ושבים. יהודי אחד נהרג ושישה נפצעו, אחד מהם באורח קשה״.
הממשלה החדשה בוישי הזדרזה מיד עם הקמתה להראות שאינה מחכה ללחץ גרמני כדי לנהל מדיניות אנטישמית משלה, והטילה על שרי הפנים והמשפטים להכין את תקנון היהודים, הגרסה הצרפתית של חוקי הגזע של נירנברג שהונהגו כמה שנים קודם לכן ביהודי גרמניה.
שר המשפטים אליבר, שהיה גאה ביד החופשית שניתנה לו, השלים במהרה את נוסח החוק שיישר קו עם תורת הגזע. החוק התקבל בממשלה בראש השנה תש״א (3 באוקטובר 1940). המטרה המוצהרת הייתה ברורה, לשים קץ ׳להשתלטות היהודים על החברה הצרפתית׳, באמצעות הרחקת היהודים מכל עמדות ההשפעה בכל התחומים.
אחד ממעשי החקיקה הראשונים של המשטר החדש, היה ביטולה של פקודת כרמייה, הצו שנתן ליהודים הזדמנות להיות לאזרחים צרפתים. יהודי מרוקו שנהנו בשנים האחרונות מאזרחות צרפתית, מצאו את עצמם תוך לילה מודחים לעולם בו אינם עוד אזרחים, ואבדו את רוב זכויותיהם, אך עדיין כפופים למשפט האזרחי הצרפתי. תקנון זה, שהקיף את כל היהודים בשטחים הכפופים לשלטון צרפתי, הוחל בתיקונים צנועים וללא התנגדות משמעותית, על ידי סולטאן מרוקו.
מכוח חוק זה, נסגרו בפני היהודים כל התפקידים הציבוריים. כך נאסר עליהם לעבוד בשירות הדיפלומטי, לעסוק בהוראה, ולשמש בכל תפקיד ממשלתי או צבאי. בנוסף לכך, תחומי עיסוק שלמים נסגרו בפני היהודים, כמו עיתונות, תיאטרון ושידורי רדיו.
לאחר ההלם הראשוני מהמפנה הטרגי ביחסה של צרפת ליהודי מרוקו, לא נותרה ליהודי מרוקו ברירה, אלא השלמה שקטה ותקווה שהגזירות המכאיבות יעברו במהרה. יעקב אוחיון, עיתונאי מקומי, כתב ביומנו האישי כי ״היהודים מרגישים שצרפת נטשה אותם, תוהים ושואלים את עצמם מה דחף את פטן להשתמש בקלף היהודי. אולי היה זה הקלף החזק ביותר בידו, ועל כן מיהר להטילו על השולחן. אתם עוד תראו! הצורר הזה ילך רחוק יותר מהיטלר".
שינוי האווירה הכללית והעלמת עין מצד השלטונות אל מול העוינות כנגד היהודים, ואת המתח הרב, ניתן היה לחוש מדי יום.
המשטרה ברבאט דיווחה, כי הוזעקה להפריד בין יושבי בית קפה בלב אחת השכונות. הכול התחיל בקריאה מעליבה של מוסלמי מקומי זועם לעבר יהודייה שעברה במקום: ”הה רבקה או ראשל! את יודעת מה שנחוץ למרוקו, זה פוליטיקאי שידע לטפל כמו שצריך ביהודים, ואל דאגה זה לא יאחר לבוא, ואתם תמצאו את סופכם במהרה!". חברו הוסיף על דבריו: ״גם אני חושב כמוך ואהיה מוכן לתת הכול כאשר היום המיוחל הזה יגיע״. היהודייה לא יכלה לספוג את העלבון וסטרה לו. מהומה גדולה פרצה.
הנוהג הזה לקרוא לכל יהודייה רבקה או רחל, היה ביטוי הזלזול הנפוץ ביותר שהחדירה התעמולה האנטישמית במרוקו.
כך גם בעיר מראכש. בעקבות ריב סתמי בין צעירים יהודים לחיילים מרוקאים, ברובע הסמוך למלאח, התדרדר הריב למהומה גדולה בין יהודים למוסלמים, שיצאה מהר מאוד משליטה. המשטרה הפעילה כוח רב כדי להפריד בין הניצים, והשתמשה באש חיה. כתוצאה מכך נפצעו 20 יהודים, 10 מוסלמים וחמישה שוטרים. באווירה הנפיצה של הימים ההם, התפשטה השמועה על התקרית ועל חוצפת היהודים שהתעמתו עם חיילים מוסלמים, ולא הרחק משם, בכיכר המרכזית של העיר, התחדשה המהומה ביתר שאת. החיילים שהוזעקו על ידי חבריהם התנפלו על עוברי אורח יהודים. שני יהודים נהרגו ושבעה נפצעו. גם לאחר התערבות המשטרה והשבת השקט, נמשכה המתיחות מספר ימים, ושומרים חמושים הוצבו בפתח המלאח הנצור ומסביבו.
המתח במראכש עלה לשיאו בעקבות מעשה קונדס של ילדים יהודים, שכנראה כדי לנקום את מותם של שני בני הקהילה, זרקו אבנים על לוייה מוסלמית. ההמון המשולהב רצה לעשות בהם שפטים וניסה לפרוץ לשכונה היהודית. רק בקושי השתלטו כוחות הביטחון על המצב. כתגמול נגד מה שהגדיר כהתגרות בלתי נסלחת, הטיל מושל העיר, הפאשה האגדי אל גלאווי, קנס כבד של 50,000 פרנק על הקהילה היהודית. הנציבות הצרפתית לא הסתפקה בכך, והכפילה את סכום הקנס. וועד הקהילה סבר שהקנס מוגזם ביותר ורצה לערער עליו ישירות בפני הסולטאן. כדי להרגיע את הרוחות, שיגרה הנציבות את המפקח על המוסדות היהודים, שהותיר את הקנס על כנו – 100,000 פרנק.
בעיר סאפי, אילצו ׳החולצות השחורות׳ של לגיון הלוחמים את נכבדי הקהילה להסיר את בגדיהם האירופיים – המגבעת והחליפה, וללבוש במקומם בגדים מסורתיים, גילחו את ראשם וכך הוליכו אותם ברחובות העיר. השפלה זו לא הוסיפה למצב רוחם של היהודים הירוד ממילא…
ז׳ק חרבון, תלמיד בבית הספר בקזבלנקה בזמן המלחמה, סיפר לימים, כי עבור המעטים שעוד הייתה להם רשות להמשיך ללמוד בבית הספר, היה כל יום סיוט, עמידה מחודשת בניסיון. באמצע השיעור, המורים שהיו מורעלים מתעמולת וישי, היו יורקים לעברם ארס אנטישמיות בהערות פוגעניות. אף לא אחד מחה על כך כשהיו מתבדחים על חשבון היהודים לצהלת התלמידים הצרפתים. ביציאה מבית הספר, היו אורבים להם בריונים מהכיתות הגבוהות, ומרביצים להם כהוגן. ״הם תמיד גברו עלינו והיינו חוזרים הביתה פצועים ופגועים. רוב הזמן לא היינו מעיזים אפילו להתגונן, והעדפנו לברוח, מבוישים מחולשתנו תחת הלצותיהם׳׳.
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.