מורשת יהדות מרוקו

חברת “אחוזת-בית” לשם בנין תל-אביב * העשיר מוזר מברדפורד * בנין הגימנסיה * ההרפתקאות בבנין הגימנסיה * תפקידו של הבנק הציוני * ההלואה של הקרן הקיימת לישראל * מ. דיזנגוף בראש * האדריכל ברסקי עושה תכניות-נסיונות * הבוררות בענין בנין הגימנסיה * שכונת אחוזת-בית תל-אביב פורחת בן לילה * השם “תל-אביב” * דברי לחג יובלה העשרים של העיר 

בשנת 1906 עלה שוב הרעיון על דבר יסוד ישוב חדש על יד יפו, מחוללו היה ה' עקיבא ויס שאסף אליו מספר חברים וביניהם את כותב הזכרונות האלה, על מנת להתוות את הדרך כיצד להוציא את הרעיון אל הפועל. כששים חברים נאספו מסביב לרעיון זה והיינו מתאספים מידי פעם בפעם בקפה ליפשיץ בנוה שלום תחת נשיאותו של ה' ע. ויס במשך שנה תמימה. הוצאנו תכניות שונות לבנין שכונה מפוארה, סומנו הדרכים, מדרכות, בנינים הגונים וכו' וכן הובעה הדעה להשיג הלואה מקרן הקיימת לישראל בסך מאתים וחמשים אלף פרנק ולבסוף החליטו לגשת לקנית האדמה. הטפול ברכישת שטח אדמה הדרוש נמסר לה' ע. ויס. האדמה שעליה החליט הועד, היתה שייכת למשפחה של יורשים מרובים, שביניהם היה קיים חוזה עם יהודי מירושלים מר ישראל טננבום, אשר אתו בא ה' ע. ויס במו“מ בשם כל החברים והשתוה אתו ע"ד המחיר בתנאי שהקושנים ינתנו לידי החברה כתום סלוק דמי הקניה. כשנחתם החוזה סודרה אספה כללית שאחרי עיון רב החליטו לקרוא את השכונה החדשה בשם “אחוזת בית”.

סכסוכים מרובים התעוררו בין היורשים והיהודי הירושלמי שאתו נחתם החוזה, והרבה ערבים הקימו אהלים על האדמה בטענה שהיא שייכת גם להם. כדי לישב את הסכסוכים האלה, שהם לא ישפיעו על מהלך הקניה היה נאלץ מר טננבום להעניק לערבים הטוענים סכום כסף נוסף על חשבון שלנו. לבסוף נגמרה הקניה בשלמותה על שם שלשה חברים והמחיר נקבע לכל חבר, סך שמונים וחמשה סנטים האדמה. אולם אחרי שחלקו את האדמה לששים החברים נשאר עוד שטח אדמה גדול פי שנים, שהיה זקוק לחברים חדשים.

באותו זמן בא לארץ תיר עשיר מאנגליה ושמו מוזר, בקר את מוסדות היהודים ביפו, ביניהם הגמנסיה שהתקיימה אז בבית שכור השייך לערבי. בהיותו באפ"ק נכנס בשיחה עם הא' ז. ד. ליבונטין והביעו לו את רצונו להקים בית לגמנסיה. הא' מוזר בקש מה' ז. ד. ליבונטין לערוך לו רשימה של חמשה אנשים חשובים מתושבי העיר, שיהיו לו לעזרה בהגשמת מפעל זה ויחדיו יהוו את הועד לבנין הגמנסיה שאליו נכנס גם הרב גסטר מאנגליה. הא' ז.ד. ליבונטין מסר להא' מוזר את רשימת חמשת האנשים והם: ז. ד. ליבונטין, המנוח א. שיינקין, א. ברלין, הד”ר מטמן-כהן ואנכי. והוא הוסיף עליהם את הד"ר ליבונטין והרב גסטר, ובקש מליבונטין להזמין ועדה זו לשעה ארבע באותו יום למשרד אפ"ק. את ההזמנה קבלנו לשעה שלש לשם הכנה מוקדמת שבה הסביר לנו הא‘. ז. ד. ליבונטין את מטרת הועדה. בשעה הרביעית הופיע הא’ מוזר ולפניו הוצגו כל חברי הועדה. הוא פתח בשיחה על דבר המפעל שהוא אומר להקים והביע צערו שעליו לחזור לחו"ל למחרתו, ועל כן הוא מיפה את כחנו לעבד תכנית שתעלה עד מאה אלף פרנק לערך ומסר להא' ז. ד. ליבונטין שיק על הסכום הזה.

כשנסע הא' מוזר נתכנס הועד לכמה ישיבות ואחרי שעובדה תכנית מפורטת בהתיעצות עם מנהלי הגמנסיה הוברר שהסכום שהא' מוזר השאיר יספיק רק לבנין עצמו והתחלנו לטכס עצה בדבר רכישת מגרש מתאים, מאין ינתנו הכספים לצורך מטרה זו. ועלתה הצעה לרכוש מגרש באחוזת בית במקום שיתחיל להתבסס ישוב חדש, שבנין כהגמנסיה יחזקו ויפיח בו רוח חיים. וגם הוא יבטיח את קיום המוסד. הצעה זאת נתקבלה על הלב ומכיון שרוב חברי הועד של אחוזת בית הם גם חברי הועד לבנין הגמנסיה, עלה בנקל התווך על דבר רכישת מקום מתאים לגמנסיה בשטח השייך לאחוזת בית. שני הועדים אחרי שסירו את כל האדמה באחוזת בית ועינו בתשומת לב בתכנית הכללית מצאו שהמקום היותר מוצלח להקמת הגמנסיה הוא המקום שממנו יתחיל רחוב הרצל ובהתחשב עם זה שגם המוסד עצמו יקרא בעתיד “הרצליה”. ברם החלה דאגת הכסף, מחיר המגרש נקבע ע"י ועד אחוזה [אחוזת] בית בלי כל ריוח, לסך שלשים וחמשה אלף פרנק שהוכרח להשתלם בבת אחת, מסבה זו שחברי אחוזת בית לא היה בכחם לחכות עד שסכום כזה ישתלם בשעורים. טעות יסודית עשו חברי הועדה שדמו אז כי במגרש שנקבע לבנין הגמנסיה תגמר השכונה, ולא ראו בחזון רוחם כי עתידה השכונה להתרחב ולהתפשט לארכה ולרחבה ולהיות לעיר חשובה, ויש להצטער על שנבחר מגרש זה שעליו עומד כיום בנין הגמנסיה החוסם את רחוב הרצל.

המגרש סומן והוגדר. אחדים מחברי ועד הגמנסיה הציעו לפנות למוסד ידוע בחו“ל ולבקש ממנו את הסכום הדרוש לקנית המגרש. ההצעה נתקבלה, ונשלח מכתב לאותו מוסד שנענה בחיוב. ברם הא' מוזר שנודע לו מכל זאת, כתב מכתב מלא תרעומות, על שלא הודיעו לו ע”ד הכסף הדרוש לרכישת המגרש והוא שלח המחאה על סכום שלשים וחמשה אלף פרנק והמגרש נקנה על שמו. אחרי זה החלו ההכנות לבנין ותכניתו נעבדה ע"י האדריכל ברסקי.

רבים היו התלאות שמצאו את מחוללי רעיון הישוב החדש על דרכם, ומכשולים על גבי מכשולים עכבו תכופות מלהוציא לפועל את החלטותיהם, מקרב החברים קמה תנועה שרגנה אחרי מעשיו של הא' ע. ויס על ששלם סכומים נוספים להיהודי טננבום ועל דבר החוזה שנחתם ואינו מבטיח כראוי את אינטרסי החברים ועוד טענות וסתם רכילות שהתהלכו בין חברי אחוזת בית. זוכר הנני האספה הכללית שסודרה, שבראשה ישב איש אחר ולא ויס. אחדים מהחברים בקשו את רשות הדבור והתלוננו איש אחרי איש על מעשי הועד ונשיאו הא' ע. ויס, אולם זה האחרון מבלי להתפעל כלל מכל התלונות הבלתי צודקות קם והצטדק על כל האשמות שהטילו עליו ודבר את דבריו בנחת והסביר את הסבות שגרמו שהוא שלם סכומים נוספים והקהל נרגע והביע אמון להא' ויס.

באותה האספה בשר הא' ע. ויס לחברים ע"ד סכום ההלואה שנתקבל בבנק אפ"ק והענין נמסר לידי הא' ויס להוציא את החלוקה לפועל. בינתים נתהוה סכסוך בין א. ספיר המנוח פקיד אפ“ק והא' ויס, שגרם לעכוב הקמת הבנינים של השכונה החדשה. לא הועילה כל התאמצותם של עסקנים שונים להשכין שלום בין שני הצדדים ונמצא שהקהל סובל בגלל מריבה זאת, בעת שכל אחד מהחברים עבד לו תכנית וכל משאת נפשו היתה לגשת מיד לבנין. קצרה רוחם של החברים מלחכות עד שישרור שלום בין שני הצדדים, הפצירו לסדר הגרלות המגרשים למען ידע כל חבר את מגרשו ובשנת תרס”ט סודרה ההגרלה בחגיגיות מרובה.

ימים רבים נסו לתווך בין שני הצדדים וללא תועלת. גם הא' ליבונטין בעצמו התערב בדבר ולא הצליח ועל כן עמד כל ענין ההלואה מבלי כל פעולה ומעשה, למרות שהחברים חכו בקוצר רוח לקבל את ההלואה ולגשת לבנין. באותו הזמן בראותי, עד כמה הסתבך המצב וסבל החברים שנגע עד לבי, באתי בדברים עם הא' ויס להלוות אלי בדרכי לבית הא' ספיר. הוא הסכים מיד אולם טען שהא' ספיר לא יקבלו בביתו. הלכנו יחדיו וקרוב לבית הא' ספיר, המתין הא' ויס קרוב לבית ואני נכנסתי לבדי. דברתי עם הא' ספיר דברים יוצאים מהלב, דברים נמרצים והראיתי לו על סבל החברים, עד שהם עשו את תועלתם הרצויה והא' ספיר הסכים להתראות עם הא' ויס. יצאתי מביתו וקראתי להא' ויס והשלום הושב על כנו. הקול נשמע בעיר על דבר השלום והשמחה רבתה בין החברים. באותו הערב הזמינני הא' ליבונטין אליו לארוחת ערב לאות הוקרה על הצלחתי בדבר השלום, וכך בא ענין ההלואה לידי גמר. כל חבר קבל סך מאתים וחמשים נפוליון לסרוגין במשך תקופת עבודת הבנין, לפי התנאי שחצי מהסכום הדרוש להקמת הבנין עליו להשקיע מכספו וחצי השני יקבל מכספי ההלואה הרשות נתנה בידי כל חבר להשקיע יותר מכספו ואז הוסכם בין הבנק ובין הועד שהבנק ימנה משגיח אחראי מצדו לתת פתקאות לכל חבר בכל שבוע שעל פיה יקבל סכום המגיע לו לפי הפרופורציה ולפי הסכום שהוא משקיע מכספו. האפ"ק בחר בי בתור משגיח כזה לשביעת רצון החברים וקבעו לעבודתי שכר פעוט ולמרות שהעבודה היתה מרובה ואחראית קבלתי עלי תפקיד זה.

במשך הזמן התעוררו שוב תלונות בין החברים ולפי דרישתם סודרה אספה כללית שבחרה בועד החדש ולנשיא את הא' מ. דיזנגוף. הועד החדש עבד תקנות להחברה ולהבנינים שאושרו על ידי החברים כולם באספה הכללית.

גם ועד הגמנסיה היה טרוד בעבוד התכניות שהוצעו לבנין הגמנסיה ולבסוף הוחלט על אחת מהן, שאת העתקה המציאו למר מוזר. הועד הזה הציע לי לקבל עלי את הקמת הבנין ובקש ממני לערוך את התקציב ומכיון שהסכמתי לדבר, הייתי נאלץ להגיש את התפטרותי מהיות חבר הועד.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930- פרק י': יסוד תל-אביב ובנין הגימנסיה

חוקי וישי הוחלו על כל המדינות שבשליטת צרפת, כמו לוב ואלג׳יר. אלא שבמרוקו, סבלו היהודים בנוסף מצו מיוחד, שלא נכפה בשום מקום אחר בצפון אפריקה: כל היהודים שעברו לגור בשכונות החדשות המודרניות של הערים הגדולות, גורשו מבתיהם ונאלצו לשוב אל הסמטאות הצרות והרחובות הצפופים של הרובע היהודי המסורתי – המלאח. היה בכך כדי לכנס את כולם אל מקום אחד, כפי שנעשה בגטאות במרכז אירופה, שבבוא היום ישולחו כולם אל הפתרון הסופי.

וכמו כדי לזרות מלח על הפצעים, התאריך שנבחר למועד האחרון שבו נדרשו היהודים להשלים את הציות לצו לעבור אל המלאח, חל ביום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, ביום כיפור תש״ב (1 באוקטובר 1941). עד לאותו היום, עשרות אלפי יהודים מקזבלנקה, יחד עם אחיהם מרבאט ופאס, צריכים היו למצוא דיור חדש בתוככי הגטו הצפוף. אחת התוצאות לגזירה איומה זו, הייתה התפשטות מואצת של מחלות בחלקים הדחוסים של המלאח. הנציב הצרפתי העליון במרוקו, גנרל אוגוסט פול נוגס, אכף בלהט וביעילות את החוקים האנטי יהודיים של משטר וישי.

יש לזכור, כי לפני מלחמת העולם השנייה, כחמישית מהאוכלוסייה היהודית בערים הגדולות עברה לגור בשכונות החדשות שמחוץ למלאח. על כך נכתב בעיתון מקומי (Le Maroc Economique) בשנת 1926: ״המשקיף הנוסע מעיר לעיר, אינו יכול אלא להשתומם מצפיפות האוכלוסייה במלאח ומתנאי ההיגיינה הירודים השוררים בהם. לא נדיר לראות משפחות של 15 נפשות הגרות בחדרים קטנים, ללא אוורור, ובתנאי נוחיות מינימליים. מאז כינון שלטון החסות הצרפתי היו השלטונות ערים לחומרת הבעיה. הם ראו בה סכנה פוטנציאלית לציבור מחשש להתפשטות מגפות, והסירו את המכשול החוקי שאסר על היהודים לגור מחוץ לשכונה המיועדת להם מדורי דורות. הם לא ראו פתרון לא בשיקום שכונות המלאח ולא בהתרחבותן, אלא דווקא עודדו את היהודים בעלי האמצעים לעבור לשכונות המודרניות שנבנו עבור האירופים כדי לחזק אותן". ועתה, נאלצו היהודים לפנות את הבתים שאותם שכרו מחוץ לחומות המלאח, ולשוב להתגורר בשכונה היהודית הצפופה. במקרים רבים נאלצו יהודים לעזוב בתים שבנו בעצמם.

אחד המפונים היה אנדרה אלבז, שהוריו נולדו באלג׳יריה הסמוכה והיו בעלי אזרחות צרפתית. ״דהיר (צו) חדש אסר על היהודים להתגורר בערים החדשות, המיועדות רק לאירופים״, תיאר לימים את תחושת ההשפלה, ״עליי אם כן לעזוב את גן הילדים הצרפתי. הורי גורשו מביתם היפה והלבן ועברו מרי נפש למלאח של פאס, ברחוב צר ומוזנח. במשך שנתיים, משפחתנו שמנתה שש נפשות התגוררה בעל כורחה בחדר גדול ללא חלונות, ללא שירותים וללא מים זורמים, בבית גדול עם משפחות אחרות שחלקו יחדיו חצר מרוצפת ללא גג".

כך גם הסופר רוברט אסראף תיאר, כי משפחתו נאלצה לעזוב את שכונת הנוצרים ברבאט ולעבור למלאח, בעוד הבית המרווח בעיר החדשה הושכר לפקיד גבוה של השלטון הצרפתי. וכן בעיר מכנאס, שם היו שני בניינים בסמוך למלאח, שהתגוררו בהם במשותף יהודים ומוסלמים. לאחר פרסום הצו האוסר על יהודים לגור מחוץ למלאח, הזדרז הפאשה של העיר לקרוא לראשי ששת המשפחות היהודיות וביקש מהם להתפנות בהקדם. הם צייתו ללא ערעור, ועברו לגור במלאח, מטרים ספורים מהבתים שעזבו.

יהודי מרוקו, שמזה מאות שנים חיו בין עם מוגן ועם נרדף, הרי שהאיומים הקשים ביותר על החיים והרכוש, נבעו מכך שמדינתם וערש מולדתם נהפכה ממגן לרודף. עם הסרת ההגנה של המדינה נפתחו השערים לאנטישמים של האזור. תעמולה אנטי יהודית עברה מעלונים שוליים לכלי התקשורת הנפוצים – עיתונים, כתבי עת, רדיו ותיאטרון. חיי היומיום של יהודים רבים היו מרתון של פחד. בכל אשר הלכו, עם כל מי שדיברו, בכל מה שכתבו, לא השתחררו מהפחד שמשגיחים עליהם, מאזינים להם, עוקבים אחריהם. לא היו אלו דמיונות בעלמא. אנשי וישי לא באו על סיפוקם, וכל אימת שיהודים הראו סימן קל שבקלים של התאגדות לנוכח היחס האכזרי כלפיהם, מיהרו המשטר וסוכניו המקומיים להתנפל עליהם.

כדוגמה למה שעתיד היה להתרחש בקרב הקהילות היהודיות במרוקו, ניתן ללמוד מאלג׳יריה השכנה, בה אנשי וישי שמו קץ לחינוך הפרטי היהודי. תקנות חדשות של הממשלה אסרו קיום לימודים ללא היתר רשמי, וכן נאסרה פתיחת בתי ספר. בנוסף לכך פרסמו חוק שחייב את כל המורים בבתי הספר, בכלל זה מורים בבתי ספר יהודיים פרטיים, להיות אזרחים צרפתיים. אלא שכאמור, אזרחותם הצרפתית של היהודים נשללה בחוק אחר…

לאחר מכן פנה משטר וישי לטפל בעצמאותה של הקהילה היהודית. בחודש אדר תש״ב (מרץ 1942), הוקם בהוראתו ׳האיחוד הכללי של יהודי אלג׳יריה׳ (UGIA), שמטרתו המפורשת הייתה ליישם את החוקים ואת המדיניות של משטר וישי בנוגע ליהודים. כל יהודי אלג'יריה היו אמורים להירשם כחברים בארגון זה ולהיות מיוצגים על ידו, כפי שהונהג בגטאות היהודים בפולין – שם הוקם ה׳יודנראט׳. כך גם הורה המושל הכללי של אלג׳יריה איב שאטל, שונא היהודים וחסר המעצורים, לייצר סרטי שרוול ועליהם טלאי צהוב לכל יהודי אלג׳יריה. זה היה חידוש שאפילו האנטישמים הנלהבים ביותר של משטר וישי לא הצליחו לכפות על יהודי האזור הלא כבוש בצרפת. רק בואם של חיילי בעלות הברית עצר את חלוקת הטלאי הצהוב. אך לא היה בכך, למרבה הטרגדיה, כדי להפסיק את רדיפת היהודים בארצות הערביות ה׳משוחררות׳ אלג׳יריה ומרוקו.

במשך תקופה זו, עד לבואם של חיילי בעלות הברית, הייתה קבוצה של כמה עשרות יהודים, רובם מתוניסיה ומלוב, שהגרמנים והאיטלקים שילחו ממולדתם לאושוויץ, לברגן בלזן ולמחנות ריכוז אחרים באירופה. כך היו גם כ־1,200 יהודים מצפון אפריקה, שנלכדו באירופה עם פרוץ המלחמה ונרצחו, יחד עם מיליוני יהודים אירופים, כחלק מהמאמץ הגרמני ליישם את ׳הפתרון הסופי׳. וקבוצה נוספת של כאלפיים יהודים, שנכלאו במחנות עבודת כפייה של משטר וישי בצפון אפריקה. רבים מכירים את סיפורי הזוועות של השואה באירופה, אך סיפורי היהודים שסבלו את השואה שלהם במדבריות ובהרים של מרוקו ואלג׳יריה כמעט ואינם ידועים לאיש.

יהודים שניסו להתקומם נגד הגזירות שהושתו עליהם, שילמו על כך מחיר יקר. אחד מהם הוא יוסף אביטבול, פעיל תנועת נוער בעיר סאפי. כמו יתר חברי התנועה, נשא בגאווה את יהדותו והיה נחוש להילחם באנטישמים, חזקים ככל שיהיו. הדבר בא לידי ביטוי ביום ו׳ בתמה תש״א (1 ביולי 1941). קבוצה של צעירים יהודים, ובהם האחים יוסף ויהודה אביטבול, עשתה דרכה לבית הקולנוע המקומי כדי לצפות בסרט. הצגת הקולנוע נפתחה תמיד ביומן חדשות. באותו היום, על המסך הופיע המרשל פטן. הוא פנה לבני האומה הצרפתית באשר הם, שלא להתגרות בפולש הגרמני, ואם אפשר לשתף אתו פעולה כדי למנוע הרג והרס של האתרים ההיסטוריים, בעיקר

בפריז. יוסף לא היה יכול להתאפק לשמוע את דברי החנופה המבישים של המצביא הגדול. הוא קם מכיסאו, עמד במלוא קומתו התמירה, ירק לעבר המסך וקרא בצרפתית ״בוגד, אתה בוגד פטן!״. באולם קמה מהומה רבתי. הצעירים היהודים נמלטו על נפשם. הם הבינו כי טובה ממעשהו של יוסף לא תצמח. צעירים מוסלמים שישבו ליד יוסף תפסו אותו והזעיקו את המשטרה המקומית שפעלה מטעם משטר שיתוף הפעולה. הסירנות הפרו את השקט בעיר. יוסף עונה קשות בידי חוקריו, ואחר כך נערך לו משפט ראווה ׳למען יראו וייראו׳. גזר דינו היה שנתיים מאסר ועבודת פרך, והוא נכלא באחד מבתי הכלא הקשים במרוקו, שבו נהגו לכלוא את הרוצחים והשודדים המסוכנים ביותר. מעשה זה הובא לימים בספר ׳מסאפי לצפת׳, המספר על חייו של אהרון נחמיאס שעלה לארץ והיה ראש עיריית צפת.

כוחם של עם ישראל בכל הדורות היה בפיהם. בכל עת צרה וצוקה שעמדה לפתחם, היו מרבים בתפילה ובתחינה לפני הקדוש ברוך הוא שיושיע אותם. אף בימים טרופים אלו, לתקווה לנס השזורה בכל סידורי התפילה, התווספו תפילות מיוחדות העונות על מצוקת השעה. רבי יצחק אסבאג, ראש הישיבה הגדולה במכנאס, חיבר תפילה מיוחדת להצלת היהודים מידי הגרמנים הנאצים, שנאמרה בבתי הכנסת בעיר. מאוחר יותר נדפסה תפילה זו בספר ׳תקנות חכמי מכנאס׳.

התפילה שחיבר רבי יצחק אסבאג להצלת היהירים מידי הגרמנים הנאצים– ראש הישיבה הגדולה במכנאס

ריבון העולמים אלהי האלהים ואדוני האדונים… רחם על עם עני ואביון, הנתון ללעג ולביזיון עם רומסי רגליים, מפוזר בין העמים ולא מצאה יונה ישראל מנוח לכף' רגליים, משוד וחמס ורדיפות בהרמת הזרוע והידיים, המעיקים הרשעים הארורים, הגרמנים אשר רצו לבלע, להרוס ולהשחית עם ישראל. מהם רצחו, מהם שללו, מהם עינו בייסורים קשים… ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת, הגרמניה הרשעה…

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.

עמוד 226