מורשת יהדות מרוקו

נשימתו האחרונה-אשר כנפו

בימת קדם-הוצאת ספרים

במרכז העלילה של נשימתו האחרונה עומד סיפור על אהבה אובססיבית ועל השלכותיה, המסופר בשילוב של דרמה ושל רגש. רובד בן־זקז מאוהב בטירוף ברשל, בת הרב דוד כנאפו, שהוא אב בית הדין הרבני של העיר מוגדור היא סווירא במרוקו והמחבר עוקב אחר העליות והמורדות בחייהם לעיתים בדאגה, לעיתים בכעס, אך תמיד באהבה. בד בבד פוגשים הקוראים את סיפורה של הקהילה היהודית בתקופה רבת תמורות, כשהיא נקרעת בין מלחמת עולם לבין אקטיביזם ציוני, ובין כבלי המסורת לבין משבי המודרנה שמביא על כנפיו הקולוניאליזם הצרפתי. עם חומרים טעונים כאלה, עלול היה המחבר להתפתות להפציץ אותנטי במופעים אפוקליפטיים ובאווירה של יום הדין, אבל על הספר משוך חוט של נועם שנותן לקורא ולקוראת תחושה כאילו הסיפור נדלה מזיכרונותיהם שלהם עצמם, גם כאשר פרטי העלילה הן במקום והן בזמן רחוקים מן ההוויה העכשווית. כתיבתו של אשר כנפו, שאינה מוותרת על הומור, יוצרת אווירה של אמינות ומעוררת בנו, הקוראות והקוראים, מעורבות רגשית כלפי הדמויות ותחושת הזדהות עימן. אנו מתאהבים בדמויות כי ניכר שהמחבר אהב אותן, גם ה"השלילות" שבהן.

בפתח הספר

מאת יצחק גורמזאנו גורן

נשימתו האחרונה הוא הספר השביעי של אשר כנפו שזכיתי לערוך והוא שבה את לבי במיוחד.

לספר שני מעגלים של התרחשויות. בראשון, זה של הדמויות, עומד במרכז העלילה סיפור על אהבה אובססיבית ועל השלכותיה.

במעגל השני, החברתי, אנו פוגשים את סיפורה של קהילה יהודית (זו של העיר מוגדור היא סווירא במרוקו) בתקופה רבת תמורות, כשהיא נקרעת בין מלחמת עולם לבין אקטיביזם ציוני, ובין כבלי המסורת לבין משבי המודרנה שמביא על כנפיו הקולוניאליזם הצרפתי.

עם חומרים טעונים כאלה, עלול היה המחבר להתפתות להפציץ אותנו במופעים אפוקליפטיים ובאווירה של יום הדין כפי שאנחנו נתקלים לעיתים בספרות שלנו.

ולא היא – על הספר משוך חוט של נועם שנותן לקורא ולקוראת תחושה כאילו הסיפור נדלה מזיכרונותיהם שלהם עצמם, גם כאשר פרטי העלילה הן במקום והן בזמן רחוקים מן ההוויה העכשווית. כתיבתו ־צנועה של אשר כנפו שאינה מוותרת על הומור אינה פחות דרמטית בשל כך, אלא אפילו להפך, היא יוצרת אווירה של אמינות. דווקא היכולת להתמודד עם תופעות קשות הן בחיי הדמויות והן בסביבתן בצורה מיושבת ונטולת היסטריה יוצרת בנו הקוראות והקוראים מעורבות רגשית כלפי הדמויות ותחושת הזדהות עימן. אנו מתאהבים בדמויות כי ניכר שהמחבר אהב אותן, גם ה״שליליות״ שבהן.

מעבר לסגולותיו הספרותיות של הסיפור, הרשימה אותי במיוחד בכפר זה מידה החסד השורה עליו. חסד ואנושיות לא רק בדיבורים, אלא גם במעשים. מוגדור היא עיר בינונית לחוף האוקיינוס האטלנטי ואליה זורמים ללא הרף יהודים הבורחים מן העוני בכפריהם ומתרכזים בצפיפות ב״מלאח״, השכונה היהודית. על אף הקשיים בשיכונם ובסיפוק צרכיהם, הקהילה היהודית הוותיקה של מוגדור מגלה סולידריות ופורשת את חסותה על אחים מוכי גורל אלה, וכל אנשי הקהילה נרתמים לקליטתם. והכנסת אורחים וגמילות חסדים זו אינן רק מנת חלקם של רבנים ומנהיגי הקהילה או עשירי העיר, אלא כל אחד בקהילה תורם כפי יכולתו.

בספר אחר שלו, חכינור ואני, מספר אשר כנפו שיהודי מוגדור, כולל בני משפחתו, שיכנו בבתיהם פליטי שואה מאירופה לאורך כל שנות המלחמה תוך שהם מסרבים לקבל מהם כל תמורה להכנסת האורחים שלהם.

וראוי לציין, שמידת החסד האופיינית לרומן הזה ולגיבוריו אינה מוכרזת בראש חוצות על ידי המחבר. היא קיימת שם כדבר מובן מאליו מבלי שהמחבר ינסה לעשות אידיאליזציה של עיר מכורתו. כאשר חושבים על אנשים אלו ודומיהם, שהתרבותיות והנימוסים הם אלמנט טבעי בחייהם, קשה שלא להרים יותר מגבה אחת נוכח הסטריאוטיפים הגזעניים והמרושעים שהולבשו עליהם ועל שאר העולים ממרוקו בבואם אל ארץ חמדת אבות, אותה ציון שכה ערגו אליה.

מוגדור, כאמור, לא הייתה עיר גדולה ועם זאת תושביה אינם מצטיירים לנו כקרתניים. יש בה משהו ממה שאני מכיר מעיר הולדתי אלכסנדריה – מין אווירה קוסמופוליטית של עיר חוף, רבת תרבויות ולשונות. הדמיון הזה לעירי אלכסנדריה, בנוסף לסגנונו המכיל ומכניס האורחים של אשר כנפו, נתנו לי את ההרגשה כאילו גם אני שם מטייל במוגדור בשנות הארבעים והחמישים של המאה שעברה. אולי הבדל משמעותי בין הקהילה היהודית במוגדור (ובשאר ערים במרוקו) לבין זו שבאלכסנדריה מתבטא בכך שאצלנו החילוניות האירופית הכתה שורשים עוד קודם, ואילו במרוקו של אשר כנפו, רוב היהודים מקבלים את פניה של המודרניות מבלי לאבד את הזיקה לדת.

גם הדת המוצגת בספר היא דת של חסד ושל שמחה. כמה מן הדמויות המלבבות שבספר הינן ״שלושת הדווידים״ – הרב דויד כנאפו(סבו של המחבר), ששימש כאב בית הדין של הקהילה; ר׳ דויד יפלח, פייטן וזמר הזוכה להערצה של רוק סטאר; ורבי דוד אלקיים, דמות מופלאה רנסנסית ברוכת כישרונות של משורר, צייר ורב-אומן בעבודות עץ ואבן. הכתובות המדהימות שהוא צייר מופיעות בספר האלבומי שהוציא אשר כנפו בהוצאת בימת קדם חתונה במוגדור. זוהי דמות שהתרבות הישראלית הייתה צריכה להתברך בה. עד כמה כמעט שנשתכחה כאן מלב אפשר היה לראות בסרטו של ידידי חיים שירן ז״ל, מוגדור. יש בסרט סצנה שמתרחשת במושב בארץ ובה פוגש היוצר את נכדיו של ר׳ דויד אלקיים, ועד כמה שמקומם הדבר, כמה מהם שגדלו במציאות הישראלית לא ידעו דבר על גדולתו של סבם.

המיוחד ב״שלושת הדווידים״ החביבים האלו – שהם משלבים באישיותם אלמנטים של שמרנות ופשטות ועם זאת, אלו דמויות אקצנטריות שחורגות מן המוסכמות בסביבתן. מאחר שאשר כנפו מספר לנו על דמויות שהתקיימו במציאות, מלבב למצוא כזה רוחב אופקים אצל רבנים לפני שמונים שנה במרוקו.

לבסוף, אני מבקש להביא כאן קטע המדבר בעד עצמו שמנכיח רוח מתונה של פרקטיקה דתית אנושית שנועדה לשרת את האיש והאישה היהודים ולא רבנים בעלי שררה.

אומר ר׳ דויד כנאפו לאשתו מאמה דונא: ״אספר לך מה קרה פעם בבית הדין שלנו. אישה באה אליי כולה בוכייה. שאלתי אותה לפשר הבכי שלה, ענתה לי: ׳כל השבתות שלי ושל בעלי הן גיהינום ממש.׳ – ׳למה גיהינום?' שאלתי. ׳בגלל הסיגריות,׳ ענתה. ׳כל השבוע הוא מעשן סיגריות ללא הרף והוא מתנהג אליי למופת. בשבתות, בגלל שאינו מעשן, הוא הופך להיות שטן, צועק עליי ולאחרונה גם מרים עליי את ידו. אני מאוד מפחדת ממה שיקרה לי ממנו, שבשעת רתחה, בגלל השבת, יהרוג אותי!׳ – ׳אישה טובה,׳ אמרתי לה, ׳לכי לביתך ואני אזמין לכאן את בעלך.׳ שלחתי את שמש בית הדין לקרוא לבעל ואחרי שעה, הוא ישב לפניי. ׳למה אתה מכה את אשתך? היא עשתה לך משהו שיצדיק את התנהגותך?׳ – 'לא, חלילה, היא אישה למופת.׳ […] ׳שמע, ידידי, הסיגריה השתלטה עליך ואתה כבר לא אחראי למעשיך. היות ואשתך בסכנה בשבתות כאשר אינך שולט בעצמך, אני מתיר לך לעשן בשבת בגלל פיקוח נפשה של אשתך!׳ – ׳חס וחלילה, רבי דוד! מה אתה אומר לי? לחלל שבת? חס וחלילה!׳ – ׳שמע נא, לא רק שאני מתיר לך, אלא אף מצווה עליך לעשן בשבת, כמובן לא בפרהסיה.׳ אחרי זה,״ סיכם רבי דוד בסיפוק, ״חזר השלום לביתם, ואת יודעת מה? האיש, שהיה ירא שמים, הזדעזע כל כך מחילול שבת, שהחליט להפסיק לעשן בכלל!״

מוֹגָדוֹר, סְוִירָא

עֶרֶשׂ יַלְדוּתִי

שְׂדֵה תַּרְבּוּת וּפְרִיחָה

עִיר מְעוֹדֶדֶת

פִּרְיוֹן וּצְמִיחָה

קִרְיַת עֲנָקֵי רוּחַ

רַבֵּי-אָמָּנִים וּמְשׁוֹרְרִים

חַכְמֵי לֵב וְהַשְׁרָאָה

מַנְהִיגִים עִם יֹשְׁרָה

וּקְהִלָּה נִפְלָאָה

עוֹד אֶפְשָׁר לֵהָנוֹת

מִמַּרְאוֹת פְּלָאֶיהָ

מֵחוֹמָתָהּ וּבְצוּרֶיהָ

מִתּוֹתָחֶיהָ הָעִלְּגִים

הַמְּפַהֲקִים בִּשְׁקִיעוֹתֶיהָ

מִקְּרִיאַת הַשְּׁחָפִים

הָדּוֹאִים בָּרוּחַ

כִּמְגוֹנְנִים עַל שְׂכִיּוֹתֶיהָ

מְסַפְּרים זֶה לָזֶה

קוֹרוֹתֶיהָ וְנִפְלְאוֹתֶיהָ

מתוך עצב וצבע / אשר כנפו

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

בין השנים 1923־1956 הייתה העיר טנג׳יר מובלעת בין-לאומית בתוך מובלעת ספרדית, שהייתה בעצמה מובלעת בתוך קולוניה צרפתית. השלטונות המרוקניים התנערו ממנה, ספק כדי להענישה על ניסיון התנקשות במלך ספק בגלל עברה המופקר. עם אירופה מולה ואפריקה מאחוריה, קרועה בין פרחי ההיפים לרעלה האסלאמית, היא המשיכה להיות מאורת סרסורים. עיר של תסיסות שסירבו לגווע, של פיתויים שקריאות המואזינים לא דיכאו, של בתי כנסת שנדמו בהדרגה, של סתירות בלתי פתורות. עיר כל ההשראות, ההתנסויות, ההבטחות. פרדס כל האהבות האבודות. בית קברות של שברי מיתוסים. זרים חיפשו בה את האשליה האמנותית שתוציא את חייהם משגרת אפרוריותם, והיא סיפקה אותה למכביר. כל כותב היה לסופר, כל חורז למשורר, כל צובע לצייר, כל מנגן למלחין. עיר מקלט לאנשים מבוזבזים שחיפשו תהילה באמנות.

עם הנשים שנקרו בחייו, המספר חוזר ללא הרף לטנג׳יר לפגישות עם רשל, המחזיקה את חנות הספרים האגדית של העיר. הוא מקבל ממנה את פרשנותה ואת רכילותה, והם מתייחדים בדרכם עם זכרו של דניאל ועם אהבתו שלא מומשה: "אני מניחה שבאחוזותיה העתיקות של טנג׳יר,״ אומרת רשל, ״חבויים מאות אם לא אלפי כתבים. רומנים, תסריטים, שירים, מחזות. לעיר נועד עתיד מזהיר כבירת העולם."

כדרכו, אמי בוגנים מוביל את הקורא בין שברי מיתוסים שבוקעים מאהבות דמויותיו.

המלאח של בית אבא מראכש

שוש רואימי-(סוזן ברשישת)

חביב בר כוכבא-(זריהן)

שוש מאימי ילידת מראכש, עלתה לישראל כנערה צעירה בשנת 1963. בשנות עבודתה מילאה תפקידים רבים ומגוונים בתחומי ההוראה החינוך והתרבות בדימונה. כיהנה במשך 13 שנים כיו״ר התאחדות יוצאי מראכש בדימונה ובמסגרת זו ערכה ערבי תרבות רבים לכלל הקהילה ותערוכות ציורים בנושא מראכש. אהבתה רבת השנים לספרים לכתיבה ולציור מגיעה לשיאה עם פרסומו של ספר זה.

חביב בר כובבא נולד במראכש, עלה לישראל כנער בוגר בשנת 1954. חביב השתתף במבצע קדש בשנת 1956 ובמלחמת ששת הימים ב-1967 וסיים בהצטיינות את שירותו הצבאי. חביב ניהל את בית הספר ״החווה לחינוך חקלאי״ בירושלים משנת 1964 ועד שנת 1998. בשנות עבודתו זכה בפרסים רבים על תרומתו בתחומי החינוך ההוראה וההתנדבות.

הספר מביא את הקורא להכיר מקרוב את עולמם של אלה אשר בילו את ילדותם ונערותם בין כותלי ה״מלאח״, הוא הרובע היהודי, במראכש שבמרוקו. הקורא מוזמן לטייל יחד אתם בסמטאותיו השוקקות, בבתי הספר היסודי והתיכון, לשחק קלאס ולקפוץ בחבל לקצב שירי ילדותם בצרפתית, בערבית ובעברית.

אנו נסחפים במנהרת זמן לתקופת חיים מיוחדת זו שעברה מהעולם עם גלי העליה הגדולים ממרוקו לישראל. לצד הסיפורים שבספר מובא מידע עשיר ומגוון על מושגי התרבות, הגיאוגרפיה, השפה ועוד.

על הספר

כאשר פגשתי לראשונה את שוש וחביב בענין הספר שכתבו וראיתי את החומרים חשבתי לעצמי שיש כאן סוג של אוטוביוגרפיה ומדובר בספר שעיקר ערכו פרטי – למחברים, לקרוביהם וחבריהם. לאחר עיון שני ומעמיק יותר בתכנים הבנתי שישנה כאן הזדמנות להציג בצורה יחודית פרק בעברם של אנשים רבים אחרים, ושלמעשה יש כאן הרבה יותר מסיפורם האישי של המחברים.

בפגישה נוספת איתם העליתי את הצעתי לשינויים במבנה הספר, בתכניו ואף הצעתי סקיצות של עיצובו הנוכחי, הופתעתי משיתוף הפעולה המיידי והנלהב מצידם. ראיתי בפירסום הספר במתכונת שכאן הזדמנות יוצאת מהכלל להציג תרבות מגוונת עמוקה ועשירה שתרמה חלק נכבד לתרבות ולחברה הישראליים.

נתקלתי בקושי בסינון המידע הרב שנצבר במהירות עם תחילת עריכת הספר וכלל אפילו רמזים על מקור הביטוי ״מרוקאי סכין״, ובסיפורים עממיים על הקשר בין יציאת מצרים לראשיתן של הקהילות היהודיות במרוקו.

במהלך עריכת הספר למדתי הרבה על העוני הנוראי שבו חיו רבים מיהודי מרוקו ועל סגנון החיים הפשוט שלהם. מחלות תכופות וקשות, ריבוי מקרי מוות של ילדים וחשש מתמיד מגזירות, פרעות ופגעי טבע. מצד שני ניכרת מידת ההרמוניה בה חיו יושבי המלאח שבמראכש בינם לבין עצמם ובינם לבין שכניהם המוסלמים. חייהם היו נעדרי מיפלט ולכל בעיה חייב היה להימצא פתרון מיידי. העוני והמסוגרות דירבן ועירנו את חייהם. רק לאחר הבנת הענין הייתי מסוגל להבין את ביטויי הגעגוע הרבים הניכרים בסיפוריהם של שוש וחביב.

עם תחילת העריכה חשתי את מידת הרגש הרבה שמאפיינת את כתיבתם של שוש וחביב, אני מקווה שסגנון ראוי זה נשמר. ברצוני להודות לכל מי שתרם למלאכת עשיית הספר. עוד ברצוני לבקש את סליחת הקוראים על אי דיוקים שיתכן ונמצאים בספר, או על מידע שיתכן ופוגע ברגשות מי מכם.

בברכת קריאה מהנה דני בטאט

מאז העלייה השנייה הייתה מדיניות העלייה של התנועה הציונית/הסוכנות היהודית כלפי יהדות המזרח עטופה במעטה של קריטריונים נוקשים. משביקשו יהודי סלוניקי לעלות ארצה בשנת 1913  הם לא נענו על ידי ארתור רופין, מראשי התנועה הציונית, מכיוון ש״לא עמדו בקריטריונים המסורתיים של עולים רצויים. […] הם לא היו עתירי הון, ואף לא בעלי נטיות חקלאיות […אלא […] אנשי משפחה ובעלי מלאכה או פועלים עירוניים״. שלושים שנה מאוחר יותר, בשנת 1944, העלתה מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית טענה דומה לגבי עולים אלג׳יראים, אשר לאחר עלייתם לא נקלטו בארץ. ״כמה מהעולים כבר פנו לשלטונות לחזור לאלג׳יר״. בפנייה אל המשרד הארץ־ישראלי באלג׳יר כתב מזכיר מחלקת העלייה, יוסף בכר: ״אנו מעוניינים שיעלה ארצה בראש וראשונה חומר אנושי המוכן ומוכשר לעבוד כאן בארץ בכל התנאים״. הגדרה אליטיסטית זו קיבעה לאורך זמן את עמדת הסוכנות היהודית כלפי העלייה לארץ ישראל מקהילות המגרב. באותה שנה ירדה מסדר היום הציוני סוגיית העלייה הסלקטיבית ולא הייתה רלוונטית לגבי יהודי אירופה, אך הייתה אקטואלית לגבי יהדות המגרב.

בדוח של השליחים ״התאומים״ – אפרים פרידמן ויגאל כהן – הם הציעו קווים מנחים למדיניות העלייה מצפון אפריקה, למרות ששליחותם התמקדה בעיקר בחינוך ולא עסקה בקידום העלייה מצפון אפריקה. הם המליצו על עליית חלוצים ״בממדים של עשרות חברים לכל שדיול״. נוסף על כך הם הציעו להעניק יתרון לעליית בעלי הון ולארגן עבורם סיורים להכרת הארץ. הם הזכירו את פוטנציאל העלייה ההמונית של משפחות שלמות. עם זאת, הם העלו חשש ש״עלייה מארצות המגרב תהיה ללא הכרה ציונית מעמיקה״. המלצה זו מחדדת את הדילמה שעימה התמודדה התנועה הציונית – עלייה אליטיסטית או עלייה המונית.

אסתר בנבסה טענה ״שמקובל לדבר על ייחודה של הציונות במזרח מפני שמתעלמים מממדיה הפוליטיים ומתמקדים בממדיה הדתיים והמיסטיים״, בעוד האתוס הציוני נבחן ״על פי קנה המידה של ההיסטוריוגרפיה המוקדשת לתולדות קהילות אשכנז״. טענתה נתמכה על ידי ניצה דרויאן שטענה ש״הקיבוצים היהודיים בארצות האסלאם כמעט שלא הוכרו כמי שנטלו חלק בהתפתחות היסטורית זו, לא מהבחינה האידיאולוגית והאינטלקטואלית, ואף לא מהבחינה הארגונית מעשית, עד העליות הגדולות עם קום המדינה״.

לנוכח מוראות השואה לא עמדה בפני התנועה הציונית ברירה אלא לשנות את מדיניותה לכיוון של עלייה המונית בלתי מבוקרת ובלתי מתוכננת, למרות שסתרה את מיתוס העלייה החלוצית־ התיישבותית. שינוי זה הצביע על גמישות בקריאת המציאות שבה תפקדו מוסדות היישוב. אולם כפי שזרטל הבהירה ״ההעפלה והמעפילים שימשו […] בידי מנהיג היישוב, בן־גוריון, נשק רטורי ופוליטי שנועד לגייס ולכבוש עמדות כוח בהנהגה הציונית״. […] עם זאת ״הזיכרון הקולקטיבי […] משקף היסטוריה מטעם, ולכן ראוי להתייחס בזהירות למשמעויות ההרואיות שהתלוו למפעל ההעפלה הבלתי לגאלית המחתרתית, אך המאורגנת״.

בהיסטוריוגרפיה הציונית והישראלית בולטת ההתעלמות מפועלם של המעפילים, אשר ביומניהם האישיים, בהשקעה פרטית וללא משאבים מהמדינה, תיארו את קורותיהם. כל זאת לעומת ההשקעה המוסדית בהפקת ספרים [אגוביוגרפיים] ומוזיאונים שהוקמו להנצחת ההעפלה והאדרת פועלם של ההסתדרות הציונית, התנועות הפוליטיות, ההגנה, הפלמ״ח והפלי״ם.

מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהודי ארצות המגרב

מיום היווסדה של התנועה הציונית הופנו מאמציה בעיקר ליהדות אירופה. אפשר לזהות שתי תקופות במדיניות העלייה של הסוכנות היהודית מול ארצות אפריקה הצפונית: האחת, משנות ה־30 של המאה עד סיום מלחמת העולם השנייה; השנייה, בין 1948-1946.

לאורך השנים, לפני קום המדינה ולאחריה, לא סמכה הסוכנות היהודית על המנהיגות המקומית בניהול ענייני התנועה הציונית במגרב. השליח אפרים צור התייחס בעדותו לבעיה זו: ״בצפון אפריקה לא היה שום גוף מאורגן אחד, היו קיימים מוסדות ציוניים כלליים בראשיתם היו בנויים על יסוד פטריארכלי, כלומר, איזה יהודי יוצא אירופה לשעבר היה נשיא ההסתדרות הציונית, שלא הייתה קיימת במציאות״. כלומר, בעיני הסוכנות היהודית, אם היו במגרב מסגרות ארגוניות, הן היו ריקות מתוכן וללא חברים. הביקורת שעולה מעדות השליח אינה כלפי הקהילה אלא כלפי נציגות הסוכנות היהודית שניהלה את משרדיה וענייניה בארצות המגרב. מחלקת העלייה הגדירה את התנאים לעלייה מטריפוליטניה בגין החשש שוועדי העלייה בארצות אלו יאפשרו עליית ״מקרים סוציאליים״, כלומר הגבלת גיל העלייה ארצה לבני 25 שנה. המזכר ציין ש״בתוניסיה כמו בטריפוליטניה אין התנאים מאפשרים לקיים את המוסדות כפי שנהוג בארצות אירופה״, כל זאת לאחר מלחמת העולם השנייה ובניגוד לתפיסת הרזרוואר של הסוכנות היהודית. למעשה, מחלקת העלייה הנחתה את הוועד הפועל של הפועל המזרחי שהקמת מבנה ארגוני של משרד ארץ־ישראלי אירופי בתוניס תגרום רק לסכסוכים שיזיקו לשליחות שם. אם כן, לסוכנות היהודית על מרכיביה הפוליטיים היו נאמנים אירופים ולא מקומיים, שעשו את דברה ופעלו במישרין על פי הנחיותיה מירושלים. עמדתו של שפירא מחזקת את הטענה שדיווחי השליחים השפיעו על מקבלי ההחלטות ביישוב המאורגן בפלשתינה־א״י ביחס לעלייה מהמגרב.

במזכר פנימי של נ׳ וילנסקי מהמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהופנה למשה שרתוק שעמד בראשה, התברר שהקשיים בטיפול ובסיוע ליהודי לוב נבעו הן מהקושי לקבל מידע על חיי הקהילה והן מהבירוקרטיה בוועד הלאומי. הכותב הציע להציב בהדרגה את כל יהדות המזרח תחת ״חסותה האימפריאלית של הסוכנות״, מכיוון ש״חרד לכפילות בין הוועד הלאומי והסוכנות היהודית״. תפיסה אימפריאליסטית זו, שלפיה אין מבלעדי הסוכנות היהודית, ננקטה בגירסתה הקולוניאלית כלפי יהדות המגרב, ולאורך השנים הכתיבה את התייחסותה לקהילות היהודיות במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

התאחדות עולי צפון אפריקה בארץ ישראל הפעילה לחץ מתון על הסוכנות היהודית כדי שתדאג לאחיה במגרב. בפגישה בין אליהו דובקין לנציגי ההתאחדות סוכם שהסוכנות היהודית תכיר בהתאחדות כמייצגת העולים מצפון אפריקה, אך ללא ייצוג במחלקת העלייה. זה סיכום תמים כשלעצמו שביטא הן את חולשתה של ההתאחדות והן את התעלמותה של הסוכנות ממנה.

התנועה הציונית, שנדרשה לתמרן בין סדרי עדיפויות וצרכים פוליטיים רבים, החזיקה בעקרונות ברזל בנוגע לקריטריונים לעלייה. הציונות המגשימה הסתכמה ב״שלושה יסודות: השפה העברית, הכשרה גופנית, חברתית ומקצועית״. העולים־חלוצים הפוטנציאליים מצפון אפריקה עמדו בעיקר בתנאים של ידיעת השפה העברית ושאיפתם לעלות ארצה, ופחות בתנאים של ההכשרה החקלאית.

בתחילת שנות ה־30 של המאה ה־20 נעשו ניסיונות ראשונים להעלאת יהודים מארצות המגרב, אם כי מבין 2,400 רישיונות שניתנו בשנים 1933-1932 לא נופק אף לא רישיון אחד לארצות המגרב. רישיונות העלייה הוקצו באמצעות המשרד הארץ־ישראלי המקומי, ששימש מקום משכנה של הפדרציה הציונית וגם של מוסדות ציוניים אחרים כמו קרן היסוד וקק״ל. הסוכנות היהודית העדיפה להעלות מהמגרב פליטים יהודים מאירופה לפלשתיגה־א״י, והתעלמה מקהילת יהודי צפון אפריקה. לאחר מלחמת העולם השנייה, נוסף על הצלת שארית הפליטה עמדה לנגד עיניה של הסוכנות היהודית הצלת פליטים יהודים אירופים ששהו בצפון אפריקה, אף על פי שהם לא עמדו בסכנת חיים. מקבץ בקשות לעלייה ממדינות המגרב מפיג את הערפל סביב מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהודי צפון אפריקה ולוב, לפני שחרור אפריקה הצפונית מעול הגרמנים והאיטלקים ומיד לאחריו. גיורא יוספטל, שקיבל לידיו את צפי המעפילים מקפריסין, מצא לנכון להזהיר את הממסד הציוני: ״עלינו להתייחס למספרים האלה בהסתייגות מקסימאלית היות ובמספרים אלה כלולים גם אנשי עליית הנוער, וגם עולים שנרשמו בתנועות רק לשם יתרונות חומריים״. הודעתו של יוספטל הופצה לכל הממסד הציוני ונועדה להרים דגל אדום בפני העלייה מצפון אפריקה. באותה תקופה לא נתפסו יהודי יוון, טורקיה והבלקן כספרדים. יהודי המזרח מעירק, סוריה, לבנון ומצרים עלו ארצה בדרך כלל בדרכי היבשה, ולכן אפשר שכוונתו הייתה לספרדים הצפון־אפריקאים.

מדיניות ההקצבה המדודה והמינימליסטית של הענקת רישיונות עלייה ליהודי צפון אפריקה והעדפת הפליטים היהודים האירופים ששהו במגרב עמדה בסתירה לאחת ממטרות ההעפלה, שנועדה להוכיח שלא רק פליטים יהודים רצו לעלות לפלשתינה־א״י אלא גם יהודים מצפון אפריקה שלא היו פליטים. באיגרת לשליחים של הסוכנות היהודית דווח על הספינה יהודה הלוי, ש״הגיעה אלינו מאפריקה הצפונית, […] אונייה זו באה להדגים שבעיית היהודים אינה רק בעיית פליטים בלבד וכי רק א״י היא הפתרון לה״.

הסוכנות היהודית החזיקה את המקל בשני קצותיו: היא גם העדיפה את שארית הפליטה מאירופה וגם העלתה פליטים יהודים אירופים ששהו במגרב. גם עמדת ארגון הג׳וינט למפעל ההעפלה והעלייה הבלתי לגאלית מצפון אפריקה הושפעה מתפיסה זו. מכיוון שיהודי המגרב ולוב לא הוגדרו כפליטים, לא העמיד לרשותם הארגון משאבים כלשהם. לפי עדותו של יעקב קראוס, שליח המוסד לעלייה ב׳ לצפון אפריקה, ״הג׳וינט עדיין מסרב לראות עקורים ביהודים הצפון־אפריקאים, וכול אימת שפנינו למוסד בפריז נענינו שהג׳וינט אינו נותן״.

מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון- רעיון החלוץ האחיד ותוכנית המיליון

8. 8. האסון של אודט

ימים אחדים לאחר חשיפתו של אדואר, היינו מוזמנים לחתונה אצל אחת המשפחות העשירות והמשפיעות בעיר. גם משפחת לוין הייתה בין המוזמנים. שמעתי את אימא אומרת לאבא שהיא לא תלך לחתונה מפני שאין לה שמלה ראויה למעמד הזה. "שאודט תלך אתך במקומי, יש לה שמלה חדשה שקיבלה במתנה מדודתה!״ אבא לא ויתר לה, ולבסוף אימא ניצלה את כישוריה היצירתיים והופיעה לחתונה כאישה יפה והדורה.

הפתעת הערב הייתה הופעתה של הגברת לוין שבאה לחתונה במעיל פרווה יקר, כשתכשיטים מרהיבים מקשטים את ידיה, אוזניה וצווארה. אימא הייתה בהלם.

הזו אותה גברת לוין שמשפחתה ניהלה אורח חיים צנוע ביותר, כשהיא נסמכת על תמיכה כספית מן הקהילה היהודית של מוגדור שהעניקה סעד לפליטים?

הזו אותה גברת לוין שטענה, שכאשר נאלצו לברוח מבלגיה, לקחו מהם את כל הזהב והיהלומים, והותירו אותם חסרי כול?

״הם אנשים עשירים!״ השמיעה אמי את מחאתה באוזני אבי למחרת. ״למה הם נשארים אצלנו? עד מתי הם ינצלו את תמימותנו? למה לא ימצאו לעצמם דיור בעיר, כפי שעשו מהגרים רבים אחרים? סלומון כנפו ידידי, אתה הולך אליהם עכשיו ומקציב להם זמן כדי שיחפשו לעצמם מקום מגורים אחר!

״איד אוכל לעשות זאת?״ הגיב אבי בחוסר נוחות, ״ומה עם מצוות הכנסת אורחים? ו.״איך יפרשו את המעשה שלנו בקהילה?"

'אמור להם ולקהילה שאנחנו צריכים את החדרים עבור מהגרים אחרים שאין להם אמצעים!״ אבא השיב שהוא זקוק לזמן לחשוב.

״אין מה לחשוב, סלומון! או שתלך אתה אליהם, או שאלך אני, ואז זה יהיה הרבה פחות נעים!״

״אדבר אתם בשבת!״ הבטיח אבא כמי שכפאו שד. בשבת, אחרי שחזרנו מבית הכנסת, הוא הזמין את משפחת לוין לאפריטיף, כפי שנהג לעשות לא פעם. כאשר גמרו לאכול ולשתות ועמדו ללכת, כעכע אבא כמה פעמים בגרונו ואמר לבסוף: ״ידידיי, אתם גרים אצלנו כבר שנה שלמה…״ ״יותר משנה!״ תיקנה אותו אימא.

״יותר משנה,״ הסכים עמה אבא, ובטרם תיטול ממנו אשתו את רשות הדבור, הוא מיהר לפלוט: ״אפשר לדעת מה הן תכניותיכם לעתיד?״ פני גברת לוין התקשו. עזריאל – הוא שהגיב מתוך היתממות: ״תכניותינו ־'עתיד? וכי איזה עתיד יש לפליטים?״

״כוונתו של בעלי,״ התנדבה אמי לפרש, ״האם לא עלה בדעתכם הרעיון לשכור לעצמכם דירה משלכם, למשל? שתהיה לכם פרטיות. אני יודעת ער כמה הרעש שמקימים הילדים שלי גורמים למיגרנות אצל מדאם!״ גברת לוין שקלטה את האירוניה ביקשה להגיב, אבל מוסיה עזריאל הניח את ידו על זרועה של אשתו ואמר בחיוך מתחטא: ״דווקא עלה בדעתנו, אבל כל כך נעים לנו במחיצתכם שאין לנו התנגדות להישאר כאן אתכם…״

אבא נראה מופתע מהתשובה ועמד להפסיד את המערכה אלמלא התערבה אימא: ״אני מאוד שמחה לשמוע, מוסיה לוין. אם כך, מדוע לא תשכרו אצלנו את שני החדרים שאתם כבר מתגוררים בהם!״ פני אבא התאדמו והוא נראה כמי שמחפש דרך נסיגה, אבל אימא המשיכה בשלה: ״גם לנו נעים אתכם, מאוד נעים, וגם אנו נשמח אם תישארו אתנו, אבל…״ והיא פלטה אנחה חד משמעית שרמזה שלא יוכלו לחמוק ממנה.

״כמה אתם מבקשים כשכר דירה?״ שאל עזריאל לבסוף ונתן מבט של ״לא הותירו לי בררה״ באשתו, שלא נראתה מרוצה מההתפתחויות.

הציל אותה אבא, שהתעשת בינתיים, ורטן בכעס: ״היום שבת ואסור לדבר על כסף!״

אבל אמי לא ויתרה, וכבר למחרת, לאחר שהם התעניינו בגובה שכר הדירה הנהוג בעיר, כדי שלא נגבה מהם חלילה מחיר מופרז, סיכמו עם הוריי על הסכום, ולא עוד, אלא שאימא הצליחה לשכנע את הדיירים לשלם מראש חלק נכבד ממנו.

*

כאשר אחותי מרגריט(לימים, מרגלית), שהייתה מבוגרת ממני בארבע שנים, שאלה את אמי בתמיהה, מדוע בכלל היא הסכימה שהם יישארו אצלנו ולא ניצלה את ההזדמנות כדי לסלקם, השיבה אימא בקצרה: ״אודט!״ ולא יספה.

מרגריט הבינה: הסכום שהם קיבלו מראש יאפשר לנסוע עם אודט אחותי לניתוח נוסף בקזבלנקה…

מספר שנים לפני הדברים האלה, לאודט אחותי הבכירה אירעה תאונה קשה שהשאירה את רישומה הטראומטי על כולנו: בעיר השתוללה מגפה של פשפשים והיא הגיעה גם אלינו. הדרך הטובה ביותר בטיפול בנגע הייתה האש. אימא עסקה במשך יום שלם בשרפת שלדי המתכת של המיטות. אנחנו הילדים, עמדנו לאורך הקיר מוקסמים והתבוננו במעשיה. לפתע ומשום מה, אודט קפצה קדימה לעבר אימא והאש התלקחה בשערותיה ובפניה. אימא שניסתה לכבות את האש מעל פניה נכוותה אף היא בידיה. הצרחות היו איומות מצד כולנו. בדרך נס, צץ קרוב משפחה שלנו, שבתושייה מופלאה עטף את אודט בשמיכה, כיבה את האש ורץ אתה לבית חולים. אני זוכר איך חזרה אלינו כאשר פניה וידיה עטופות בתחבושות, ורק שלושה חורים אפשרו לראות את עיניה ופיה.

הטיפולים בה היו ארוכים ומייגעים. אימא, נסעה אתה עשרות פעמים לקזבלנקה לניתוחים חוזרים.

המקרה הזה, למרות שהשאיר אי אלו צלקות בפניה, לא מנע מאודט להיות בין הבנות המבוקשות ביותר בעיר.

9. יהלומים לנצח

כאשר תמה מלחמת העולם השנייה, הגיע זמנה של משפחת לוין לעזוב את מוגדור כדי לחפש לה מקום של קבע.

ז׳אן החליט להתנדב לצבא ארצות הברית ובזכות זה, משפחתו קיבלה ויזה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

יום לפני שעזבה את מוגדור, הזמינה הגברת לוין את אמי אל חדרה בחיוד מסתורי.

היא הראתה לה מזוודה קטנה, תמימה למראה. אבל לאחר שפתחה אותה, הרימה הגברת לוין בזהירות תחתית כפולה ואמרה: ״voilà!״ מחזה מדהים התגלה לפני אמי: התחתית האמיתית של המזוודה הייתה מרופדת ביהלומים ובתכשיטים חדשים וישנים. אוצר של ממש! לאחר המקרה של הפרווה והתכשיטים, חשבנו שהתגלה לנו כל העושר שלהם, והנה עתה, לאחר שנתיים וחצי שגרה אתנו משפחת לוין, התברר לנו שלא ידענו שהם מחזיקים במזוודה הצנועה שלהם את אוצרות המלד שלמה!

שנים תהיתי, מה דחף את הגברת לוין לחשוף בפני אמי את סודה הגדול. האם הייתה זו מצדה מחווה של ידידות או של אמון? או שמא היה זה אקט של התגרות, להראות לאמי עד כמה תמימים אנחנו – או טיפשים! ועד כמה אנחנו משתייכים לגזע הולך ונעלם בעולמנו הציני.

את ז׳אן ראינו עוד פעם אחת במוגדור, כאשר הפלוגה שלו חנתה בעיר והוא הסתובב בגאווה בין חבריו המקומיים במדים מבהיקים של צבא ארצות הברית של אמריקה. ״גלורי, גלורי, הללויה!״

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה–האסון של אודט

עמוד 27

שער פתח דודי: לימוד התורה לפי רבי יוסף כנאפו

הרב חיים בן נעים

יסוד החכמה ועמוד הבינה לידע ולהודיע כי ה׳ ית׳ הוא החונן דעת והשכל לאדם. על כן אודה ואברך על שהאיר עיני תם, אשר כל חפצו לילך בעקבי מלכי דרבנן וללקט אחר הקוצרים.

על חודה של כדורית עטי ביקשתי את שאהבה נפשי – לתור בין בתריו של הספר היקר והנפלא: ״זך ונקי", מעשה ידיו וחכמתו של הצדיק העניו ח״ק ופרישא מוהר״ר יוסף כנאפו זצ״ל – מרבני מוגאדור שבמרוקו.

במלאכתי זו שמתי לי למגמה לברור מתוך ז״ך פרקי הספר רק עניינים ונקודות הנוגעים בערכי הלימוד והחינוך ומשום כך, אין בעבודה זו כי אם אגלי טל, זער פה וזער שם, מתוך טללים רבים שבספר, אשר בו ״צוה ה׳ את-הברכה״.

ואני תפילה נשאתי לשומר פתאים – ה׳ שישמרני מן הטעות והתעיה וינחני בדרכו להיות בבחינת ״ואסע אל מקום נסעו אבותי ובמקום תחנותם תחנותי״ ולא אסטה ימין או שמאל מדרך שסלל וכבש מוהר״ר יוסף כנאפו זצ״ל.

אֲדֹנָי יְהֹוִה נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים. (ישעיהו נ׳ פס׳ ד׳)

זך ונקי-ספרו של רבי יוסף כנאפו

זהו ספרו הראשון שהודפס בארץ. הספר נמסר לידי תלמיד חכם בשם רבי יהודה אדרי, שעמל זמן רב על כתב היד. לבסוף הוציא מתחת ידיו ספר מפואר. הספר ״זך ונקי״ נקרא בשם זה, משום שהוא מורכב מעשרים ושבעה פרקים (ז״ך בגימטריה = 27). הספר עוסק בנושאים מגוונים כמו חגים ומועדים, מוסר ותיקון המידות:

קימת חצות, תפילת היום, עסק התורה הקדושה, מעלת לימוד התורה לאחרים, תיקון השולחן הטהור, עיקר ותכלית ביאת הנשמה לעולם הזה, יראת ה' ברוך הוא, מידת הענווה, הגאווה וענפיה, שמירת הברית, להודיע כוח החטא, התשובה ומעלתה, עוון לשון הרע, מידת השלום, כיבוד אב ואם, שבחי הצדקה, גאולת שכינתו יתברך, גאולת ישראל, הנהגות ישירות ליום השבת, ימים נוראים, חג הסוכות ומצוות ארבעת המינים, הושענא רבה, שמיני עצרת ושמחת תורה, נס חנוכה, פורים, חג הפסח וענייניו, גלות ישראל במצרים, חג השבועות, והפרק האחרון נקרא ״פרק זך״.

רבי דוד כנאפו זצ״ל, בנו של רבי יוסף, היה קורא לעצמו ד׳ך בן ז״ך (כך נמסר לי מפי נכדו מר אשר כנפו הי״ו) הוא התכוון לכך שהוא ד״ך – ראש תיבות של דוד כנאפו, וכן דך – נמוך ונדכא. בן ז״ך שהוא אביו רבי יוסף כנאפו, שהיה זך טהור וגם מחברו של הספר ״זך ונקי״.

״אשרי מי שעמלו בתורה"

בפרק השלישי בספר ״זך ונקי״ עוסק רבי יוסף כנאפו בעניין ״עסק התורה הקדושה״.

בפתח לזה השער מביא הרב את הדברים הבאים:

• דברי הגמרא בקידושין מ׳: "גדול תלמוד המביא לידי מעשה״.
• דברי המשנה באבות ב׳, ה׳: ״אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד״. ומעלה הרב מכאן: ״דאם לא למד היאך יקיים ?״
• דברי הגמרא בקידושין לי: ״אמר הקב״ה בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין״. והעלה הרב בדבריו לאמר: "הרי כביכול בעצמו אשר ברא יצר הרע, הוא אמר שאין לו שום תיקון מבלעדי התורה״.
• דברי החיד׳א בכסא רחמים על אבות דרבי נתן בפרק ט״ז: "יצר הרע אין לו תקנה״. וביאר ר׳ יוסף כנאפו, שלימוד התורה לשמה ממתק היצר הרע להיותו טוב וזה הדיוק מלשון הגמרא הנ״ל …"בראתי לו תורה תבלין״ – כמו שתבלין אינו בא אלא למתק כוח התבשיל כן התורה ממתקת כוח יצר הרע. אך כל זאת בתנאי שיהא לימוד התורה לשמה.
• דברי הגמרא בשבת פח׳: ״למיימינים בה טמא דחיי״. ופרש רש״י שני פירושים:
• לעיין בה כל צרכה עד שיבין העניין היטב.
• ללמוד לעשות נחת רוח ליוצרו.

וזו לשון רש״י בשבת פח׳: בד״ה ״למיימיניף: ״עסוקים בכל כוחם וטרודים לדעת סודה כאדם המשתמש ביד ימינו שהיא עיקר״, עכ״ל.ובשבת דף סג׳ ברש״י ד׳ה ״למשמאילין בה":

לשון רש״י: ״אין יגעים בה כל צרכן״ מיימינין בה – עוסקים לשמה.

משמאילים בה – שלא לשמה.

והרב מוהר״ר יוסף כנאפו בהניחו דברים הנ״ל אבן מוסדה, מגלה לנו, עפ״י מאמרו של רבי יהודה (ויש שייחסו את הדברים לרבי יוחנן):

"אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו״. על לשון זו שואלים המפרשים:

מאחר שהוא עמל בתורה עושה נחת הרוח שאין כמותה לפני בוראו ואם כן מהי הלשון, ״אשרי מי שעמלו בתורה" ואחר כך אומר ״ועושה נחת רוח ליוצרו"?

כאמור ישנם שני עניינים שבעתים יזכה האדם למעלת"אשרי״:

מי שעמלו בתורה.

מי שעושה נחת רוח ליוצרו.

והרב ביאר כאן לדרכו של רש״י שבלימוד תורה לשמה צריכים שני עניינים:

האחד – שיעמול בה הרבה כל צורכה עד שיבין העניין. ולא ילמדנה כקריאת מכתב או מאמר כלשהו – שאין זו דרך לימודה. התורה דורשת לימוד מתבונן ומעמיק שמביא לרווחא שמעתתא והארת קרן אור התורה. ולא בכדי נאמר "אורה זו תורה״ (מגילה טז׳ ע״א). בדרך זו זוכה האדם לפעמים לחדש דבר מה בתורה כפי רוחו. ובלשון הקודש של מו״ר הרב יוסף כנאפו:

"ולפעמים יזכה להציץ ציץ ולעשות פרחים וצמחים בתורה אשר דבר זה עיקר גדול בתורה ועצם מעצמיה".

והעניין השני – שצריך כל העמל בתורה להיות עמל לשם שמים. וזהו בדיוק בדברי רבי יהודה – רבי יוחנן. ״אשרי מי שעמלו בתורה״ – דיוק ועיון בתורה.

"ועושה נחת רוח ליוצרו״ – שכל העמל יהיה לשם שמים דווקא. והעמל בדרך זו הוא שעליו נאמר"אשרי״. ולחיזוק הדברים מציין הרב דברי הזוהר הקדוש (ח״א כד׳, א׳): "כל פקודא דאורייתא דלא איתעבידת בדחילו ורחימו לא סלקת לעילא״.

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב– עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו-ה. מטרת החינוך:

רבותיו של הרא״ה: רבי שמואל אלבאז ור״ח בן עטר

רבי שמואל בן אלבאז [=הרשב״א] נולד לאביו ר׳ יצחק בשנת תנ״ח (1698). התייתם מאביו בהיותו כבן חמש. מצעירותו הרשב״א למד לפני חכמי פאס, הוא נמשך ללימוד תורה ובה ראה כל משאת חייו. הוא הלך והתעלה במידות ובדעות, עד שהתפרסם כאחד מחכמי העיר. על רבותיו נמנה רבי שלום אדרעי. רשב״א, בחידושיו למועד קטן (כח, ב), על מאמר רבי ישמעאל רבו עוונותיו תכפוהו אביליו וכר, כותב וז״ל: ׳ועוד אפשר לומר על פי מה ששמעתי משם הרב הגדול מוהר״ר יהודה בן עטר נר״ו בישוב שאלת הכתוב פוקד עוון אבות על בנים עם הכתוב איש בחטאו יומתו וכו״. ממה שהוא מזכיר את רבי יהודה בחייו בשמו, ולא מוסיף ליד זה תואר ׳מורי שיחיה׳ או ׳מורי ורבי׳ כמקובל, משמע שלא למד לפניו. אחרת בודאי היה מקפיד לציין זאת וגם להתפאר בכך, שזכה להיות תלמיד לגדול החכמים בעת ההיא. למרות שמצאנו אותו מכנה אותו בתואר ׳מורינו׳, אין זה אלא תואר כבוד לגדול הדור, ולא משום שלמד לפניו.

במרוקו מקובל היה לשחרר ממיסים תלמידי חכמים העושים תורתם קבע ומלאכתם עראי. אולם בתקופת שלטונו של המלך סמאעיל, התרבו ההיטלים והקהילה לא יכלה לעמוד בהם, לכן בלית ברירה הם שיתפו גם תלמידי חכמים בנטל. בהיטל של קיץ שנת ת״פ (1720), הקהילה לאחר הסכמת חכמי העיר, הטילה גם על לומדי תורה, סכום מסויים שעליהם לחלקו ביניהם. ואלה צירפו את רשב״א לרשימה, והוא התנגד בנימוק שכולם יש להם הכנסה כל שהיא בעוד שהוא: ׳רק תורתו אומנותו ממש, כל היום שוקד על תלמודו ולא ימיש מתוך אהלה של תורה, והרי הוא כשאר בני גילו הדומים לו, יושבי אוהלים תקועים כל היום בבית המדרש׳. הנושא הובא להכרעתו של רבי יהודה בן עטר, והלה כותב: ׳אחרי ההתבוננות, ראיתי דבריו טובים ונכוחים מן הטעם הנז', והדין עמו׳. הצטרפו לדעתו של רבי יהודה, חכמי העיר פאס וראשי הקהל, וגם חכמי מכנאס.

מהאמור לעיל למדנו כי רשב״א למד את התורה מעוני ומרוב חשקו ודבקותו בתורה, הוא לא חיפש לו שום תעסוקה גם לא מלאכת קודש, להקל על מצוקתו הכלכלית. מתוך כמות חכמי הדור שנזעקו לעזרתו, ומהתיאורים הנעלים בהם תיארו אותו, ניתן ללמוד כי כבר בהיותו כבן עשרים ושתים, התפרסם כתלמיד חכם מופלג בתורה, שקוד על לימודו וגדול במעשים. וניתן להסיק מפסק זה שעד לסוף שנת ת״פ (1720) לא היתה לרשב״א ישיבה. מדבריו ש׳אין בידו מאומה/ משמע גם לא הכנסה מבית הכנסת.

מרביץ תורה

רשב״א לבד משקידתו המופלגת, הוא ניחן גם בסברה ישרה ובעיון חודר לעומק הסוגיה, הוא הקים לו ישיבה ובה לימד תורה. אין לנו תאריך מדוייק להקמת הישיבה, וסביר להניח שזה היה סביב שנת תפ״ה (1725). מתוך רשימת תלמידיו, נראה, כי לישיבתו נהרו תלמידים מוכשרים ומבוגרים, המסוגלים ללמוד תלמוד עם ראשונים, וההלכה עם מקורותיה. ויושר עיונו היה לשם דבר אצל בני דורו. כפי ששמע החיד״א מתלמידיו וגם התרשם מתוך עיונו בחיבורו ׳עוז והדר'.

הערת המחבר: ראה שם הגדולים, ספרים, מערכת ע, אות כז. רבי שמואל חיבר ספרים אחדים, ומהם שיטות על הרבה מסכתות. על שיטתו למסכת עבודה זרה שקראה: עז והדר, כתב החיד״א ז״ל בספרו שם הגדולים (ערך עז והדר), וזה לשונו: ״שיטה נפלאה בפלפול עמוק…. מהרב הגדול מ״ה שמואל בן אלבאז מרבני עיר פאס, בזמן הרב הגדול מ״ה יעקב ן׳ צור. ושמעתי מתלמידיו ותלמידי תלמידיו את כל תוקף גדולת הרב מר שמואל הנזכר, בעומק העיון ישר ובהוראה,ותלמודו שגור ומסודר בפיו״.

כדיין

דומה כי רשב״א התמנה לדיין רק בשנת תצ״ד לאחר פטירתו של מוהריב״ע כי חתימתו הראשונה שמצאתי בשו״ת מוצב״י, היא מיום א׳ שבט תצ״ד, לחזק את פסק דין שכתב היעב״ץ. חתומים לפי הסדר ר׳ שלום אדרעי, רבי אברהם אבן עלאל ורשב״א. וחתימתו הראשונה עם דייני העיר בתקנות היא מאייר שנת תצ״ה (5 3 17). להלן אחת מפניות שפנו לבית הדין בפאס. ובה מוזכרים היעב״ץ, רבי שלום אדרעי ורשב״א.

החכמים השלמים דו״מ הרבנים המובהקים, גאוני ארץ, עומדים בפרץ. הלא המה חכמי פאס יע״א ובראשם מו״ר כמוהר״ר יעב״ץ, ואחריו יאיר נתיב אב בחכמה ובאגדה כהה״ר שלום אדרעי, ואחרון אחרון חביב מאן דלביש מדא ילבוש מדא וכל יגיעתו על התורה ועל העבודה כהה״ר שמואל ן׳ אלבאז נר״ו. שלמא לכון מרבון טב דכל שלמא דיליה היא, וממנו אח״מ [=אנו חתומי מטה] ולכל חברתכם הקדושה, אכי״ר.

בפניה מובלטת שקידתו של רשב״א על התורה ועל העבודה. לאחר פטירתם של הרבנים רבי שלום אדרעי ורבי אברהם בן עלאל, נותרו כדיינים בעיר היעב״ץ ורשב״א. דומה כי הסיבה שרק היעב״ץ ורשב״א כיהנו כדיינים בעיר פאס מספר שנים, ולא צירפו להם דיינים חדשים. היא כי לאחר שנות הבצורת הקשות שעברו על העיר פאס, נתדלדלה הקהילה היהודית, ולא היתה זקוקה ליותר דיינים. תופעה זו נמשכה עד לפטירתו של רשב״א סביב שנת תק״י.

רבי חיים בן עטר

רבי חיים בן רבי משה עטר, רבו השני של הרא״ה, נולד בשנת התנ״ח (1698) בעיר סאלי, למשפחה שבה תורה וגדולה. על רבותיו נמנה סבו רבי חיים בן עטר. ר׳ חיים נשא לאשה את בת דודו של אביו ר׳ משה בן עטר, וללא דאגת פרנסה הוא שקד על תלמודו בקדושה ובטהרה. זה נמשך עד שנת תפ״ד. בעירו סאלי הצטיין ר״ח בהרבצת תורה לתלמידים ולבעלי בתים, ועסק בפעילות של צדקה וחסד.

הערת המחבר: מתוך ישיבתו זו חכמים רבים, מהם נציין את רבינו אליהו הצרפתי, רבי אברהם מאנסאנו, רבי שם טוב בן אמוזג, רבי יוסף בן סאמון, רבי שם טוב גבאי, ועוד רבים. בהיותו כבן ל״ז שנים, נתמנה ר׳ שמואל לדיין העיר. ומכיון שבו בפרק שהה רבי חיים בן עטר ז״ל (בעל ״אור החיים״)

חמיו רבי משה בן עטר היה תלמיד חכם, סוחר בסחר הבינלאומי, מבאי חצר המלכות של סמאעיל ומיועציו, ונשלח על ידו למדינות אירופה בשליחויות מדיניות, הוא התמנה כנגיד על כל יהודי מרוקו, והיה מחזיק בידי תלמידי חכמים. בז׳ אדר שנת תפ״ד (1724) המלך סמאעיל נתן עיניו בממונו, העליל עליו וגזר לשרוף אותו בכיכר העיר. ר׳ משה היה מקורב לאמו של סמאעיל, הוא פנה אליה בבקשת חנינה. ואכן היא פעלה אצל בנה להמיר את שריפתו בהחרמת רכושו. בכך ירדו לטמיון גם רכושם של יהודים וגויים שכספם היה מושקע אצלו. לכן הוא ובני משפחתו סבלו מתביעות ורדיפות, מצד נושיו יהודים וגויים. דומה כי גם הקנס שהטיל עליו המלך, לא היה בידו לשלמו במושלם, והמלך חשד בו שהעלים חלק מרכושו. לכן מדי פעם שליחיו של סמאעיל ערכו חיפושים ביד רמה ובגסות בביתו ובבית בני משפחתו המורחבת, כולל בביתו של חתנו הרה״ג רבי חיים בן עטר. חיפושים ורדיפות הללו אלצו את רבי חיים לעזוב את העיר סאלי, כפי מה שהוא מתאר את סבלו בשנת תצ״א (1731) בהקדמה שכתב לחיבורו ׳חפץ ה״:

דע לך אחי, כי כל מה שלמדתי בחיי לא היה אלא מאהבת ה׳ ומחשק התורה. כי מהיותי בעולם אשר פתחתי עיני, סבבוני כתרוני צרות צרורות. כל אשר חשבתי לטובה לי, נהפך דודי למשחית ויקם לי עוני לאויבי, בני ברית קרובים ורחוקים, אשר דרשתי שלומם והם הייתי להם ללחם לעטוף שית חמס למו, נוסף על יגונות תדיר ושאינו תדיר. והאחרון הכביד, זה לי שבע שנים, אשר שללו ממני כל אשר חנני ה׳ כוחי והוני. מעת פטירת אדוני חמי איש חיל רב פעלים, נודע בשערים שמו, חכים אתקרי, הנגיד ר׳ משה בן עטר נ״ע, אשר הניח אחריו כמה גרבי מלאים חמת תנינים ורוש פתנים, ומהם השקוני.אשר אם אמרתי אספרה כמה הרפתקי דעדו עלי, מהם ומהמוניהם בני ברית ושאינם בני ברית קרובי ומיודעי, גם אם יהיו הימים דיו וכו׳

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

-דכ׳לו – יכ׳רג׳ך.      

הכנס אותו – יוציא אותך.

Dekhlu yikherzek

دخلو يخرجك

באו מהרחוב ומגרשים אותנו מביתנו.

בא מן החוץ, ומוציא אותך מבפנים. (פניני חכמה נב׳)

תן לעורב לאכול, ינקר עיניך. (פתגם צרפתי)

 Élève le corbeau, il te crèvera les yeux. 

453- ציפא – ל־ד׳יאפא, ושתווא ל־מולאת א־דאר.

הקיץ לאירוח, והחורף לבעלת הבית.

454-ציפא ד׳יפא, ושתווא מולאת א־ראר.

הקיץ – אורח, והחורף – בעל הבית.

דאר אל־כּלאב מא יג׳יווהא ד׳יאף.

בית שיש בו כלבים לא באים אליו אורחים.

לא יכנס המלאך בבית שיש בו כלב. (ראשית חכמה עט׳ 11)

כל המגדל כלב רע, מונע חסד. (שבת ס״ג)

456-ד׳יאפת נהאר – זיארא.

אירוח של יום אחד כביקור בקבר צדיק.

הטוב שבביקורים ־ הרף עין. (יצחק יהודה, משלי ערב)

אדם שמקבל אורחים, ביום הראשון מאכילם עופות, בשני ־ בשר, עד שמאכילם קטניות. (מדרש רבה, פנחס)

נכבד אורחים מקרוב באו יותר מדי־, אך אם יום או יומיים יעמדו ־ יהיו לבוז. (מ. חפץ, מלאכת מחשבת, ויצא)

אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים-חנניה דהן כרך א' – 1983

טופס תקנה על דבר יוקר המטבעות.

פ״ט. לפי שבששה לשבט שנת חמשת אלפים ושלש מאות וששים וחמש ליצירה,[5365-השס"ה-1605] יצא דבר מלכות מלפני אדונינו המלך יר״ה, וצוה להכריז בכל מדינות מלכותו שהמתקאל של זהב שמשקלו שנים עשרפונדיונים ג׳רביש, שהיה עוכר עד עתה בששה אוקיות, יעבור מכאן ואילך בשבעה אוקיות וחצי מעות, והמעה של כסף שמשקלה שמונה פונדיונים סוסי״ש, שהיתה עוברת עד עתה בשנים עשר פונדיונים, תעבור מכאן ולהבא בט״ו פונדיונים. ובכן רבו קטטות ומריבות בין בני ברית הנושים זה בזה מעות קדומים, שהתובע רוצה לגבות גם העודף שהעדיפו מעותיו שביד הנתבע, והנתבע רוצה ליפטר מהעודף, ובהיותינו מקובצים בב׳׳ה הי׳׳ג, של חכה״ש ה״ר סעדיה ן׳ רבוח יצ״ו, לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירנו, ראינו לתקן לפנים משורת הדין לסיבות ידועות לנו, שיש בהם צרכי צבור. שיפטר הנתבע מפרעון העודף שהעדיפו מעות התובע שבידו, הן יהיו מלוה בשטר אעפ״י שיהיה משכון ביד התובע קרקע או טלטל, ואפי׳ כלי כסף וכלי זהב, אין לתובע לגבות מהנתבע שום עודף ממה שהעדיפו מעות, מחמת גזרת המלך יר״ה, שהוקיר המטבעות הנז׳, ואעפ״י שיהיה כתוב בשטר שהודה הנתבע שקבל אוקיות שמשקלם כו״ב פונדיונים, או מתקאלים מזהב שמשקלם כו״ך פונדיונים ממשקל פ׳, אין לתובע לגבות כלום ממה שהעדיפו האוקיות או המתקאלים ההם, מחמת גזירת המלך יר״ה שהוקיר המטבעות. זולת אם יהיה כתוב בשטר בפירוש שנתחייב הנתבע לשלם מה שקבל ממעות הכסף או הזהב במספר ובמשקל, אעפ״י שיוקרו המטבעות ההם בהורמנותא דמלכא, אזי מוטל על הנתבע לשלם גם את העודף שהעדיפו מעות התובע שבידו, ותקנה זו אינה כי אם בשטרי חובות ומשכונות וכתובות שזמנם מאוחר, לכסלו שנת גש״ם לפ״ק. אמנם הקדומים לכסלו הנז׳, לא הפקענו יד בעלי השטרות ההם ממה שתקנו להם רבותינו נ״נ ז״ל, לגבות בהם חמשה פונדיונים מעות עודפות בכל אוקיא, אלא התקנה ההיא עודנה בתוקפה באותן השטרות שקדמו לכסלו הנז', ובענין מעות הפקדון שלא ניתנו להוצאה שיטעון הנפקד ששלח בהם יד והוציאם קודם הכרוז, אם ישבע בנק״ח על טענתו הנז׳, גם הוא יפטר מפרעון מה שהעדיפו המעות ההם מפאת גזרת המלך יר״ה, שמשעה ששלח בהם יד נעשה עליהם גזלן, וקי״ל דכל הגזלנים משלמין בשעת הגזלה. ולראיה שכך הסכמנו וחקקנו, ח״פ בשבעה לאייר שנת ששים וחמש לפ״ק בפ׳אס יע״א, והשבועה שזכרנו שישבע הנפקד עה״ד הנז׳ תובן כנק״ח, והשו״ב וקיים עכ״ן התקנה הנז׳. וחתומים עליה החכמים השלמים, הה״ר סעדיה ן׳ רבוח ז״ל, והה׳ר שמואל אבן דנאן ז״ל, ורווחא שבק לדקשיש מיניה. והה״ר וידאל הצרפתי ז״ל והה״ר יעקב חאג׳יז ז״ל, והה״ר אהרן אבן חיים ז״ל, והה״ר ישעיה בקיש ז״ל, והה״ר שמואל אבן חביב ז״ל, והה״ר יחיא בירדוגו ז״ל והה״ר שאול סרירו זלה״ה.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי- טופס תקנה על דבר יוקר המטבעות

אשר כנפו ־ מהן אותן מלים

ל״ג בעומר

רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי

רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי

שִׁמְעוּ וְהִקְשִׁיבוּ אֶחָי

שִׁיר אָשִׁיר לְבַר יוֹחַאי

וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי

רַבִּי שִׁמְעוֹן עוֹד חַי

י"ב שָׁנִים בַּמְּעָרָה

וּבְנַפְשׁוֹ אֵשׁ בָּעֲרָה

לְהַעֲמִיק עוֹד בַּתּוֹרָה

הַזַּכָּה הֲבָרָה הַטְּהוֹרָה

שָׁם עִם בְּנוֹ אֶלְעָזָר

אֵלִיָּהוּ לִמְּדָם שָׁנָה וְחָזַר

חִדְּשׁוֹ חִדּוּשִׁים נוֹרָאִים

פּוֹצְצוּ תִּלִּים וּסְלָעִים

וּכְשֶׁיָּצְאוּ, בְּמַבַּט עַיִן

הָפְכוּ כָּל חֵפֶץ וְהָיָה לְאַיִן

אֲנָשִׁים מִפְּנֵיהֶם נִבְהֲלוּ

שְׂפָתָם לְהָבִין לֹא הִשְׂכִּילוּ

אֲזַי יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה

מָה הַדָּבָר הַזֶּה הַנּוֹרָא

הֲלַהֲרֹג בְּרֵאָתִי בָּאתֶם

 לָמָּה מֵהַמְּעָרָה יְצָאתֶם

חָזְרוּ לַמְּעָרָה וְשָׁנוּ עוֹד

גִּלּוּ בַּתּוֹרָה דְּרָשׁ וְסוֹד

הֶעֱמִיקוּ בָּהּ הַרְבֵּה מְאֹד

עַד עֲטָפוּם הָדָר וְהוֹד

אֲזַי בָּא יוֹם אִישׁ לֹא שֵׁעֵר

רַבִּי שִׁמְעוֹן גָּדוֹל כְּמוֹ הַר

גִּלָּה לָעוֹלָם כָּל סוֹד נִסְתָּר

בְּחִבוּרוֹ הַנִּפְלָא הַזֹּהַר

עמוד 121

רבי יעקב דאוודי מחכמי מראקש, נמצאו חידושים משמו, כך כתב הרב מל״ר, עיין דף מילואים להשמטות בסוף הספר ללא מספר.

רבי מכלוף דאוודי מחכמי מראקש, עלה לארץ והתיישב בעיה״ק בירושלים, ושם היתה מנוחתו כבוד בד׳ אלול שנת עת״ר (1910) כבן שמונים וחמש שנים. הניח אחריו עשרה חיבורים, שלא נדפסו עדיין, והמה בכתבי יד ביד משפחתו, וחבר כמה פס״ד. והוא מזרע מו״ה חייא דאוודי זצ״ל, מזרע דוד המלך. כי ראיתי מכתב שהיה בידו כשבא שליח כולל למערב, ובו כתוב: שהוא מזרע דוד המלך, וחתומים לו באגרת, שלושים ותשעה רבני עיה״ק ירושלים, וארבע ארצות. ומכללם: רבי חיים פלאג׳י זיע״א, ומו״ה רבי משה כיהן ר׳׳מ [=ריש מתיבתא] סטמבול, וכולם חותמים על זיכרון העדות שהוא מזרע של דוד המלך ע״ה. מל״ר, דף השמטות ללא מספר ע״ש.

רבי ידידיה דהאן בן כהר״ר אברהם דהאן זצ״ל, שניהם היו מגדולי חכמיה של מראקש ומראשי ישיבות, חיו במאה השישית. הם מכונים ״בן ברהום״, גם הבית שלהם נשא את הכינוי הנז׳ [ראה רבי אברהם דהן מל״ר, טז טור א].

רבי יעקב דהאן נוסח המצבה: נלב״ע – שנת תש״א(1941), שנת ה 56 לחייו. בנו כתב: אבי לא מת. זה כל מה שהיה חרוט על מצבתו.

מדובר באחד מראשי ישיבה הגדולה של מראקש, הרביץ תורה לצידם של כהרה״ג ר׳ אברהם אביטבול והרה״ג רבי דוד אלעסרי. למד ולימד והעמיד הרבה תלמידים זלה״ה.

רבי משה דהאן הא׳ בן כהר״ר אליהו דהאן, נוסח המצבה: גברא רבא ויקירא גירסא דלא פסקה מפומיה ביום ובלילה כד׳ סיון תשל״ו(1976).

רבי אהרן בן דוד ויוסף נוסח המצבה: כאן נח נפשיה של הח׳ הש׳ אהרן בן דוד ויוסף, נלב׳׳ע שנת תרס״ד (1904).

רבי משה דיין הב׳ נוסח המצבה: שייף עייל- שייף נפיק. כל ימי חיו /שכינה לפניו הצדיק הקדוש כמוה״ר משה דיין נ״ע, שנת ערבו״ת (1918).

רבי שלמה דיין נוסח המצבה: הח׳ הש׳ והכולל המקובל כמוה״ר שלמה דיין, דלוה – דלה מים עמוקים, וידיו רב לו בחכמת הקבלה. היה ראש חברת הרשב״י יע״א, נפטר לבית עולמו שנת ללקוט שושני״ם (1946).

רבי שלמה היה אחד מגדולי חכמי הקבלה מראקש (הוא היה ראש לחברת הזוהר, ע׳׳ש רבי משה מאמאן זלה״ה. היה ידידו ורבו בחכמת הקבלה לדודה של אימי ז״ל רבי שלום ביטון, זכר צדיקים לברכה.

רבי יצחק דלויה בביקורי הקודמים במראקש, לא יכולתי לבקר בקבר של הצדיק זצ״ל, עקב שיפוצים שנעשו בחדר הקבורה. הפעם נראה שהשיפוץ נעשה בהתאם, ואופיו העתיק של המקום נשמר פחות או יותר. פרט לחידוש השיש שלצערי לא ראיתי מה היה כתוב על השיש הישן. לידו עוד נמצאת מצבת קבורת כמוה״ר אברהם אבן עטר ושני קברים נוספים עתיקים ללא ציון.

וכך כתוב על הציון החדש: הרב הגדול המלומד בנסים שמו נודע בשערים במדינות ובכפרים מו״ה יצחק דלויה זצ״ל אב״ד וראש מתיבתא של ק״ק מראקש. היה מתחסד עם קונו. ולשמע אוזן דבר עם מרן הקדוש זצ״ל. נתבש״מ בחודש אב רחמן אין תאריך של השנה. בספר ׳לשון למודים', בעמ׳ פ״ט, כתוב כך: המהר״י הנז׳ נתבש״מ בחדש אב שנת התע״א ליצירה, וקונן עליו הרב היעב״ץ בספרו עת לכל חפץ דף צד ע״ש", ועוד כתבו עליו: בשם הגדולים להחיד״א, מלכי רבנן. ונר המערב. בחדש אייר שנת תס״א הלשינו עליו אנשים בני בלייעל והשלטונות תפסו אותו זמן מה, ואחר כך שוחרר. תורתו וחסידותו של רבי יצחק הביאה לו פרסום בעולם התורה, גם מחוץ לגבולות מרוקו. רבני פאס ומכנאם כבדוהו והוקירו אותו מאוד. קטע מהקינה שקונן עליו הרב היעב״ץ ז״ל מפאם.

עלי פאר הדור וזיו הדרו

מאד שלם ואמרתו צרופה/ קדוש ־ גם חסידות וענוה

הלא חגר וגם צנף צנפה/ בכל חכמה-

הלא אחז ותפס / ביד רמה ובזרוע חשופה

רבי יצחק זצ״ל, ראה בימיו הרבה שכול, מת עליו בחייו אחיו רבי יהודה דלויה זצ״ל, והשאיר אישה זקוקה לייבום. וגם האח השני רבי משה זצ״ל. ראה להלן אגרות ניחומים מהרב היעב״ץ מפאם, למות אחיו רבי משה זצ״ל.

שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי

עמוד קלג

43 – אל חביב לי חבתו

פיוט יסדתי בעבור עלי צרה בתוך הים לולי ה' שהיה לי נועם " לחביב אלי חיבתו "

קעד. אל חביב לי חבתו

שיר שנכתב בעקבות הצלה מצרה על הים. המשורר מבקש על גאולת העם ומתאר בקצרה את הצלתו. שיר מעין אזור בן טז מחרוזות ורפרין. בכל מחרוזת שני טורי ענף וטור מעין אזור המתחלק לשתי צלעות. חריזה: אאבע ג/ג דדב/ג הה ב/ג וכו׳.

משקל: שבע הברות בטורי הענף. בטור מעין אזור: שמונה הברות בצלע א וחמש הברות בצלע ב.

כתובת: פיוט יסדתי בעבור עלי צרה בתוך הים לולי ה׳ שהיה לי נועם ׳לחביב אלי חיבתו׳.

סימן: אני דוד בן אהרן חזק.

מקור: א-טז ע״א; ק־ כה ע״א.

אֵל חָבִיב לִי חִבָּתוֹ

מַחְלָה בְּלִבִּי בִּלְתּוֹ

נַפְשִׁי נִכְסְפָה גַּם תָּאֲבָה / דּוֹדִי אָן חָנָה

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ

5-נְדֹד חִשְׁקוֹ בִּי יִבְעַר

כְּמוֹ אֵשׁ תִּבְעַר יַעַר

עַזָּה כַּמָּוֶת אַהֲבָה / הָיְתָה לִי עֶדְנָה

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ

ה' כַּמָּה תִּרְאֶה

בִּנְךָ בַּשְּׁבִי נִכְאֶה

10-וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה / אֵל נָא רְפָא נָא

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ

דַּיּוֹ לְעֶבֶד לִהְיוֹת

גּוֹלֶה נִדַּח כְּשֵׂיוֹת

יוֹשֵׁב כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה / מָשָׁל וּשְׁנִינָה

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ

וְאִם לֹא עַכְשָׁו מָתַי

תָּשׁוּב תִּבְנֶה חָרְבוֹתַי

15-תִּמְחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה / קֶדֶם מְעוֹנָה

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ

יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי

עַד מְאֹד נַעֲנֵיתִי

עֵינַי מִנִּי עֹנִי דָּאֲבָה / נִחוּם מֵאֲנָה

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ

20-דְּלֵה פְּדֵה מֵאוֹיְבִים

צֹאן בֶּן שִׁבְעִים זְאֵבִים

כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל כִּשְׁבָּה / בֵּינֵיהֶם חוֹנֶה

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ

בַּקֵּשׁ שֵׂיוֹת נִדָּחוֹת

נָדִים בְּאַרְבַּע רוּחוֹת

25-יַמָּה וָקֵדְמָה וָנֶגְבָּה / וְצָפוֹנָה

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ

נֶהְפַּךְ הוֹדִי לְשַׁדִּי

בְּעוֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי

הֲלֹךְ יֵלֵךְ כִּי בַּחֹשֶׁךְ בָּא / שָׁכַן עֲנָנָה

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ

אָמַר בְּפִי, לֹא אֶדֹּם

30-מִי נָחַנִי עַד אֱדוֹם

 יוֹשֵׁב עַל פְּנֵי תְּהוֹם רַבָּה / בִּסְפִינָה

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ

הלא אל חי וקים

כי הוא הנותן בים

דרך ובמים עזים נתיבה / דרך נכונה

אנא ה' הושיעה נא / תרחם ציון כי בא עת לחננה

35-רְעֵנִי, חוֹקֵר, קֶרֶב

כְּכֶלֶב וּכְעוֹרֵב

מִיָּדְךָ הַמְּלֵאָה וְהַרְחָבָה / מְזוֹנִי תְּנָה

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ

נֵרִי, אוֹרִי וְיִשְׁעִי

וּמַה לֹא תִשָּׂא פִשְׁעִי

40-תִּרְצֶה לְקוֹל שַׁוְּעִי הַקְּשִׁיבָה / נָא הָאֲזִינָה

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ

חַלּוֹתִי לְךָ אֶקְרָא

אַדְמַת קֹדֶשׁ אֶעְבְּרָה

אֶרְאֶה, אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה / גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ

זֶרַע זֵכֶר עֲמָלֵק

בְּאֵשׁ וְגָפְרִית תַּדְלֵק

45-תַּכְרִית מִזָּכָר עַד נְקֵבָה / שְׁמָם מְחֵה נָא

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ

קָדוֹשׁ אֶל רָם וְעֶלְיוֹן

בַּשֵּׂר אֱמֹר לְצִיּוֹן

רָנִי וְשִׂמְחִי כִּי הִנְנִי בָּא / תּוֹכֵךְ אֶשְׁכְּנָה

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ

ביאורים לפיוט

1-אל… חיבתו: אל אהוב, אשר אהבתי נתונה לו. 2. מחלה בלבי בלתו: בלעדיו ובלעדי אהבתו אני חולה בלבי. 3. נפשי… תאבה: נפשי מתגעגעת ומתאווה להידבק בקב״ה. דורי אן חנה: בכל מקום שהוא מצוי שם אהבתי נתונה לו. אן חנה: הביטוי אינו מציין שאלה, אלא תיאור מקום. נפשי נכספה לדודי באשר חנה. 4. אנא… נא: על־פי תה׳ קיח, כה. תרחם… לחננה: על-פי תה׳ קב, יד. 5. נדוד חשקו: חשקו ואהבתו שנדדו ממני. 6. כמו… יער: אהבתו בוערת בי כאש עזה השורפת יער, על-פי תה׳ פג, טו. 7. עזה כמות אהבה: על-פי שה״ש ח, ו, ורמז אל הפסוק הבא ׳מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה׳, שכן השיר נכתב על הצלה מן הים. היתה לי עדנה: על-פי בר׳ יח, יב, וכאן עניינו שאהבה זו, היא לו לשמחה ולעדנה. 9-8. ה׳… נכאה: היו״ד בסוגרים להשלמת האקרוסטיכון. במקור באה ה׳ בגרש לציין שם ה׳. נכאה: כפוף וכואב. 10. ומת… נשבה: מצבם הקשה של ישראל בגלות. על-פי שמי כב, ט. אל… נא: את מחלות הגלות על-פי במ׳ יב, יג. 11. דיו… כשיות: די לו לעם ישראל עבדך להיות בגלות. הלשון ׳דיו לעבד…׳ על-פי ברכות נח ע״ב בשינוי הוראה. 13. כערער בערבה: ציור לישראל בגלותם, על-פי יר׳ יז, ו. משל ושנינה: שהכול לועגים לו, על-פי דב׳ כח, לז. ואם… מתי: על-פי אבות א, יד. וכאן שאלה בדבר הקץ המתמשך. 16. תמחץ…רבה: עניינו הנקמה באויבים, על-פי תה׳ קי, ו. קדם מעונה: כינוי לקב״ה, על-פי דב׳ לג, כז. 17. יגעתי באנחתי: כבר נתעייפתי מלהיאנח על צרות הגלות, על-פי תה׳ ו, ז. 18. נעניתי: עוניתי וסבלתי. 19. עיני… דאבה: על-פי תה׳ פח, י, עיני נמסה מרוב בכי על צרת הגלות. 20. דלה: הרם והושע. 21. צאן: כאן במשמעות כבשה יחידה. שבעים זאבים: אומות העולם המשולות לזאבי טרף, על-פי אסת״ר, יא. 22. כמה… חונה: כלשון המאמר שם: ׳גדולה היא הכבשה שעומדת בין שבעים זאבים׳. 23. בקש: דרוש והצל. שיות נדחות: ה ם ישראל המפוזרים בין העמים. 26. נהפך הודי לשדי: הודי ולשדי נשתנו לרעה. 28-27. בעוד… ילד: אומות העולם העומדות נגדי הולכות וגוברות. 28. כי… עננה: הן אומות העולם ההולכות בדרכי חשכים ואף־על-פי-כן עולות ומצליחות, ועל כן רב הכעס והכאב. 29. אומר… אדום: הדובר עובר מעניין כנסת ישראל לעניין הצלתו בים. 30. מי… אדום: על-פי תה׳ סז, יא, וכאן כוונתו שהרוחות הובילו את הספינה לאזור נוצרי (גיברלטר או ספרד). 31. יושב: כשאני יושב. על… בספינה: בעת הסערה כשהספינה עלולה לרדת אל התהום. 32. הלא… וקים: תשובה על השאלה מי נחני. 33-32. כי… נתיבה: על-פי יש׳ מג, טז. 35. רעני: פרנסני. חוקר קרב: כינוי לקב״ה, על-פי יר׳ יז,י. 36. ככלב וכעורב: המתפרנסים מן הטבע ובחסד האל. הלשון על-פי ב״ב ח ע״א. 37. מידן… תנה: על-פי נוסח ברכת המזון, וביקש המשורר על מזונו שלא יצטרך להסתכן ולרדת בים לפרנסתו. 38. נרי, אורי וישעי: כינויים לקב״ה, על-פי תה׳ כז, א. 39. ומה: ועד מתי. 40. תרצה… האזינה: רצה בתפילתי, האזן והקשב לשוועתי. 41. חלותי: חיליתי פניך בתפילה. 43-42. אדמת… הלבונה: אזכה ואגיע לארץ ישראל. אעברה… הטובה: על-פי דב׳ ג, כה. גבעת הלבונה: כינוי לירושלים על-פי שה״ש ד, ו. 44. עמלק: כאן כינוי לכלל אויבי ישראל. 46. שמם מחה נא: על-פי שט׳ יז, יד. 49. רני… אשכנה: מסיים בבקשה על הגאולה, על-פי זס ב, יד.