מורשת יהדות מרוקו

רד״ב חיבר חמישה פיוטים כאלה על פי תבניות מורכבות של המשקלים, שכולם מבוססים על מנגינות משורשרות ומשולבות מבחינת המלודיה והמודוס המוסיקלי בלא ליווי של תמליל. כשרצף שירי כזה נושא גם תמליל במקור הערבי אין רד״ב משתעבד לטכניקות הפואטיות שלו גם אם הן מקובלות בשירה העברית של יהודי מרוקו. כך, למשל, בפיוט על חזון הגאולה השלמה בירושלים וחידוש עבודת בית המקדש, ״ירושלים, אשרך, ומה רמה קרנך״, המורכב על סדרה של מנגינות מסודרת מן המודוס ״אינציראף קודאם צביהאן, אין המשורר מחקה את צלילי החרזים הערביים ששימשו לו תבנית פואטית ולא את תבנית איות המילים החוזרת על עצמה בחלקים שונים של המקור הערבי. לעומת זאת הוא מצא דרך נאותה לשחזר בשירו העברי את האליטרציות הרבות והמפותחות המופיעות באחד הקטעים של הסדרה הערבית המקורית. כדי להתרשם משליטתו הטכנית של משוררנו אנו מביאים כאן את המקור הערבי ושעתוקו באותיות עבריות במקביל לטורים העבריים שהוא חיבר. רד״ב אף מרחיב את האליטרציה לטור נוסף מעבר למקור הערבי, ומשתמש בטורים השונים בשורשים שונים הנושאים צלילים עיצוריים דומים, וזה לעומת אחידות השורשים השולטת בטורים הערביים.

انت الفلك والتفلك، / والفلك والفلك

אַנְתַ אלְ־פַ׳לַכּ וַ־את־תַפַ׳לֻכּ / וַ־אל־פַ׳לַכּ _ו־אל-פֻ'לְכּ

אָז בְּשׁוּבָהּ שׁוּב יְשׁוּבוּן עַם  בַּשֶּׁבִי יוֹשְׁבִים

انت الهلك والتهلك، / والهلك والهلك

אַנְתַ אלְ-הַלַכּ וַ-את-תַהַלֻּכּ /  וַ-אלְ-הַלַכּ וַ-אלְ-הֻלְכּ

וּבֶן פַּרְצִי יִגְדֹּר פִּרְצִי וּפָרַץ פָּרִצִים

انت الملك والتعلك، / والملك والملك

אַנְתֶ אלְ־מַלַכּ וַ־את־תַמַלֻכּ /_וַ־אלְ־מַלַכּ וַ־אלְ־מֻלְכּ.

וּבְעֶזְרַת צוּר יוֹצְרוֹ יָצוּר עַל מִבְצַר צוֹרְרִים

انت الذي كل نظرة فيك تسوى الملك

אַנְתַ אלְ־לַדִ׳י כֻּלַּ נַטְ׳־רַה פִ׳כַּ תַסְוַא אלְ־מֻלְכּ.

וּשְׁלוֹמֵנוּ יְשַׁלְּמוּ לִשְׁלוֹם עַם שְׁלֵמִים

גם מבני הקצידה הערבית־המוסלמית במרוקו מתאפיינים בתבניות פרוזודיות מורכבות כאלה, אולם לעומת משוררים עבריים נוספים שקדמו לו המעיט רד״ב בחיבור שירים על פי סוגה פואטית זו וכתב רק שני שירים בעלי מבנה של קצידה, האחד בעברית והשני בערבית יהודית, על שני נושאים שונים במקצת.[ ראה שד״ה, עמ׳ 360-358 – קצירה על שבחי הבורא וסגולות התשובה בערבית יהודית; עט׳ 362-361 – קצירה עברית על י״ג המידות שהתורה נדרשת בהן.] הסיבה למיעוט כתיבה זו נעוצה כנראה במבנה הפרוזודי והמוסיקלי הסדיר והחוזר על עצמו בסטרופות השונות של הקצידה, שרק חובבים מיומנים בסוג זה של מתכונת פואטית ומוסיקלית יכלו להפיק ממנו את מלוא ההנאה. גם כאן משיכתו של רד״ב אל ההיבטים המוסיקליים של השירים קודם לכול היא שהטתה כנראה את הכף וגרמה לחוסר התעניינות כזה מצדו.

כמו במבנים המוסיקליים והפרוזודיים של שיריו שמר רד״ב בעיקר על המערכים הלשוניים המסורתיים של השירה היהודית במרוקו, העברית המקראית והרבנית מחד גיסא והערבית היהודית לגווניה הרבים מאידך גיסא. אולם דו־לשוניות זו לבשה בשירים רבים משלו גם מבנים מגוונים של שילוב ותערובת, והיא עושה אותו למשורר הדו־לשוני המובהק שצמח בקרב יהדות מרוקו.

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-האתוס הקהילתי של המשורר.

נעשה ונשמע

התמסרותו לסוגיות סבוכות וקשות אלו, החל בהם רבנו סמוך להתמנותו לרבנות בירושלים, וזה היה לאחר שמרן הרב עובדיה יוסף סיפר לו על המתרחש בתחום הנשואין, ובפרט בחו״ל ששם מותר עפ״י החוק להיפרד בפירוד אזרחי ולינשא אח״ב בנשואין אזרחיים. ומספר מרן הרב עובדיה יוסף: שאעפ״י שלא ביקשתי ממנו את עזרתו בענינים אלו, הוא מעצמו לקח הדברים לליבו והחליט להירתם לעזור לנידחים מעם ישראל, וכל הנדונים שהגיעו אליי בנושאים אלו הפנתי אותם לרב משאש, ובאמת על כל מקרה שהגיע אליו לא נחת ולא שקט יומם ולילה, עד שעלתה בידו הכרעה, וכך התיר עשרות עשרות שחלקם כתובים בספריו שמש ומגן, ואף ביממות האחרונות דן וכתב בתיקים ונדונים אלו, וכולם הסכימו לפסקיו ללא עוררין, הוא היה המורה והפוסק של דורנו בעניני יחוס, והוא מענותנותו הגדולה היה מבקש את הסכמתי על הפסקי דין שכתב בענינים אלו, אמיצות יתירה שדרושה לענינים האלו היתה לו מרוב שקידתו בתורה, וזה ניתן רק לגדולי הדור.עכ״ל. (בהספד בשלושים בישיבת פורת יוסף). ועשרות עגונות שהתיר רבנו בדיינות וברבנות במשך יותר מיובל שנים שהיה בדיינות, לא קרה מקרה אחד ששב הבעל לאחר ההיתר…

״ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה׳ צבאות הוא״

כשהיה דן ופוסק היה מקפיד שהדין יהיה רק אמת לאמיתו, וזה היה על ידי שכל פסק לא היה מודיע את ההחלטה מיד, אלא היה דוחה את הדיון לעוד כמה שעות, ולפעמים לכמה ימים, ואז היה מסתגר בחדרו ושם היה לומד מתוך עמל ויגיעה. כשישב לעיין בגמ^׳ ובפוסקים, ישב ועיין ולמד כאילו לא למד סוגיא זו מעולם, ולכך גם במסקנא ההלכתית היה מבטל את עצמו ואת דעתו לגמרי, מול ההלכה הצרופה. והיה רגיל לומר שלדיין אין בחירה, והוא כמו מלאך שאין לו בחירה, וחייב לעשות ולקבוע הכל על פי מה שכתוב בתורה, וכך היה אומר כל פסקיי הם על פי התורה ולא כפי נטית ליבי, ואכן ידוע היה רבנו בכוחא דהיתרא שהיה לו, אך זה לא אומר שתמיד התיר, ואדרבה הנטיה שלו היתה שיש לנהוג עפ״י מה שההלכה קובעת, אם להחמיר ואם להקל. היה רגיל לומר ולהרגיש את מה שכתוב על הדיינים ׳אלקים ניצב בעדת אל׳ וכך היה אומר: ה׳ אלקים ניצב עימנו היום, כמה פעמים היה יושב באסיפות בענינים חשובים העומדים על הפרק, והיה שומע איך חלק מהנוכחים מצדדים להקל, וחלקם מצדדים להחמיר, והיה דופק ואומר להם ׳מה זה, הרי ה׳ ניצב עימנו? אין אנחנו עושים על פי שכלנו, יש לנו את הקב״ה, וצריכים לדון כפי שהוא מצווה אמת לאמיתה׳ הרי שלצד הרגישות וההתחשבות שלו עם הכלל, היה הוא תקיף באמיתות ההלכה שלא לזוז ממנה כלל. (מבנו הרה״ג רבי דוד שליט״א) וכיון שהרגיש בחוש שה׳ ניצב עמו, אזי מדה כנגד מדה זכה ־ שה׳ ניצב עימו, וסייע לו לפסוק כדין וכהלכה.

אמנם הכרעות אלו דרשו מרבנו אמיצות וכוחות נפש גדולים, וכפי שאמר הראשל׳׳צ הגר״א בקשי שליט״א על רבנו: ׳כמה גבורה הקרין בתחום אבן העזר, שהוא התחום הקשה שבפסיקה, ועוד הוסיף: שרבנו היה לעדות, כמה יגעים בבתי הדין הרבניים, עד שמתירים ממזר או עגונה׳.

וכך כותב רבנו בספרו ״וחם השמש״ בעם׳ רפו׳ וז״ל ״בעסק התורה צריך להיות קשה כארז ועקשן גדול לבל לנטות ימין ושמאל מדרכי התורה״.

סוף מעשה במחשבה תחילה

פעם בא לפניו ת״ח שהרצה לפניו להתיר ארבעה אחים קטנים מאשה קלת דעת, והיה ידוע לאתו הת״ח שהיה ג״כ הרב המקדש, שישנם סיכויים גדולים שהאשה הזאת לא תשמור על טהרת הנשואין, ואכן נשאה לאיש אחר ללא גט מהראשון, ונולדו לה הילדים האלו, ורבנו לא מצא חן בעיניו ההיתר כלל, וממש זעם ורתח במשך דקות ארוכות, ואמר הרי צפיתם את הבעיה מראש, וידעתם שאשה זו לא רצינית בנישואיה הראשונים, אם כן מדוע פתרתם את הבעיה, והייתם מביאים עדים פסולים לחתונה הראשונה, וכך הייתם פוסלים הקידושין. (מפי עד שמיעה הרב מ.א. רפאלי)

אין בהם נפתל ועיקש

וכמה נחמדים דבריו של הגאון הרב עובדיה יוסף שליט״א בספרו יביע אומר (ח״י/לז׳) שם הובאו תשובות עיוניות שרבנו זצ״ל ענה לכמה מח״ס שנטו מדבריו, וניסו להסתייע מפסקי מרן הרב עובדיה יוסף, ורבנו בכוח עיונו חילק בין הפסקים. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט״א כותב על דברי רבנו ״ודבריו חיים וקיימים, אין בהם נפתל ועיקש, מר דגברא רבה הוא יודע מה שהוא אומר, וכן עיקר להלכה ולמעשה".

ארי שבחבורה

כשהיה רבנו חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל והיה משתתף באסיפות, אחר שהועלו מספר הצעות מספר הרה״ג שמחה כהן ראב״ד רחובות שליט׳׳א שהיו מצפים למוצא פי הרב משאש. כי ידעו שמה שיחליט הרב משאש זה מה שיהיה.

תלמידי חכמים אין להם מנוחה

הרבה תלמידי חכמים הביעו התרגשותם לכל ספר שרבנו היה מוציא, והיו מתפלאים איך הוא מצליח לסדר תשובות לדפוס בסדר מופתי ועיוני, ולא מניח פינה וזוית מכל מה שדברו באותו ענין, הרי הוא ממונה על כל ענייני הדת בירושלים ומכל קצוות תבל מריצים מכתבים אליו בכל חלקי השו״ע, וגם אב״ד וגדולי הפוסקים היו שולחים לשמוע דעתו. אמנם למי שהכיר את לילותיו שעשאם כימים, בעמל ויגיעה מעל כוחות אנוש, אין זו קושיה כלל.

נותנת חיים לעושיה

גם בשעה שפרש באופן רשמי מתפקידו ׳כראש אבות בתי הדין׳ מפאת גילו, המשיכו לזרום לביתו וללישכתו שאלות רבות בהלכה. מריבוי הפניות שפנו אליו נוצר אצלו רושם שהרבנים בארץ ישראל אינם ששים לקחת אחריות של הכרעה ופסיקה, ועל כך התריע שלדעתו רב הנמנע בשיטתיות מלהכריע מיראת הוראה, הוא מועל בתפקידו. (רבי משה עאמר שליט״א) והמשיך ואמר ״מי יודע אולי זכות האומללים שאני נטפל לבעיותיהם היא שעומדת לי להאריך ימים״. פטירתו חלה מספר ימים לפני בחירת הרבנים הראשיים לישראל. והגאון הרב ישראל מאיר לאו הדגיש בהספדו ״כמה יהיה קשה לרבנים הראשיים שיבחרו במקומנו, כי להם לא יהיה כבר את הרב משאש שאותו היו יכולים לשאול בכל דבר המסובך״.

אורה של ירושלים-מרן הרב שלום משאש זצוק"ל.

ההגדה של פסח משמשת אף היא הזדמנות לביטוי אמנותי. בידנו עותק מיוחד במינו (להלן, מס׳ 132), מעשה ידיו של ברוך בן אברהם מיימרן ממכנאס, שבו ניכרת היטב השפעתה של הגדת ויניציה. תיאור דמויות האדם בהגדה זו אינו דבר רגיל. ייתכן, כי אחד מבני משפחת מיימרן, שהיה שר אצל מלך מארוקו, ביקש לחקות את יהודי־החצר העשירים באירופה במאות הי״ז—הי״ח, שהזמינו כתבי־יד מאוירים נאים.

באחד מציוריה של הגדה זו נשתמרה מסורת עממית ממכנאס — זו של ״סיפוך״. מאחר שהטקס נמשך עד שעה מאוחרת והילדים היו עלולים להירדם, היו פותחים את הדלת כאשר הגיעו ל״שפוך חמתך״. כדי שהילדים יישארו ערים, סיפרו להם באירופה שאליהו הנביא ייכנס בעדה, ואילו במארוקו סיפרו להם, כי ״סיפוך״ יופיע. ״סיפוך״ זה — דמות אגדית ספק שד ספק צדיק — הקסים את הילדים, והפחד שהטיל עליהם לא נתן להם להירדם עד סוף הסדר.

א״ק

הגדה בתרגום ערבי־יהודי תשכ״ג / 1963

הסופר : הרב חותא מצפרו

כתב־יד על נייר

הגובה : 14.5 ס״מ ; הרוחב : 10.5 ס׳׳מ

אוסף יששכר בן־עמי, ירושלים (134)

צלחות לסדר פסח—׳ "צינייא די פיסח״

קאזאבלאנקה ; תר״צ / 1930

בשוליים כתובת : ״מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון. לשנה הבאה — ציון ציון — בירושלים תוב׳׳בא״ ; במרכז כתובת: "ג מצות זרוע ביצה מרור חרוסת כרפס חזרת קערה"

פליז; מעשה ריקוע ;

הכתובות והעיטור הם מעשי חקיקה וטביעה

הקוטר: 46 ס״מ

אוסף יוסף לוגאסי, ירושלים

(135)

ראשית המאה הכ׳

בשוליים כתובת : "אלה מועדי "יי" מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם סברי מרנן ברוך אתה "יי״ אלהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל״ ; במעגל החיצון כתובת : ״לשון וקדשנו במצותיו ותתן לנו "יי" אלהינו באהבה שבתות למנוחה ומועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום השבת את יום חג המצות הזה ואת יום טוב מקרא קודש הזה זמן חרותנו באהבה מקראי קדש זכר ליצאת [כך] מצרים כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים שבתות ומועדי קדשך באהבה וברצון בשמחה ובששון הנחלתנו ברוך אתה ״יי״ מקדש השבת וישראל והזמנים ברוך אתה "יי" אלהינו מלך העולם שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה קדש ורחץ כרפס יחץ מגיד רחצה מוצאי [כך !] מצה מרור כורך שולחן ע׳׳צ״ב״ה״נ״ ״ ; מסביב למרכז כתובת : ״ג״ מצות ביצה כרפס מרור חרוסת זרוע״ ; במרכז בקבוק, ולצדדיו גביעים עם הכתובת : ״יין ישן׳ ופעמיים המלה ״כוס"

פליז; מעשה ריקוע, חיקוק וטביעה

הקוטר: 48 ס״מ

אוסף שלמה פפנהיים, ירושלים

(136)

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-פסח