מורשת יהדות מרוקו

הג׳יגג׳ית היחידה בעיירה

נגד יופיה של זכורה לא היה מה לעשות. היו לה עיניים בצבע אש,שיער אדמוני בוער ונמשים מתגרים. במקום שבו נערות נישאו בגיל עשר ושתיים־עשרה, נראתה זכורה, בת ארבע־עשרה בתולה וג׳ינג׳ית יחידה בעיירה, כחית טרף נוראה המאיימת על העיר.

האם היא לא ידעה שכל העיר בוערת? שתלתליה שלחו לשונות אש לכל כיוון, שכל אחד מהנמשים הדולקים על פניה היה קריאה לחטא? רק כך אפשר להבין את העובדה שהיא שיחקה לה בסמטת מגוריה ליד בית הכנסת בשקט עם ילדות אחרות קלאס, חבל ומחבואים, מצחקקת בקולניות, מתרוצצת ומזמרת, כאילו לא ידעה שהיא מפיצה את ניחוחות הבתולים שלה בין המתפללים התמימים, שבעודם עוברים לפני התיבה הם קולטים לפתע את ריחות כל פירות העונה בבת אחת ומברכים ״בורא מיני בשמים״.

לכן היה בית הכנסת הזה, ״אסלא דלחכם״, מלא תמיד עד אפס מקום. המניינים לא חדלו בו במשך כל היממה. גם תיקוני החצות היו צפופים, כי השמש שבשערותיה של זכורה דלקה שם גם בלילה.

יום קשה במיוחד לגברים הוא יום הכיפורים, כשהיא לבושה לבן, יושבת כמו כל הנערות ממש ליד פתח בית הכנסת, אוחזת כמנהג הבנות חבוש גדול וריחני, הכי גדול בעיר, שסיכות נוי צבעוניות ועוקצי ציפורן נעוצים בו, והוא עטוף מטפחת משי שקופה. כל מי שעובר את סף בית הכנסת, מתבשם מריח הפרי ורוצה לנעוץ בו ציפורן, או סיכה שתפיץ עוד יותר את ריחותיו, וכך מתחיל האיש את יום הצום הקדוש בהזיות.

מימון עטיה, תלמיד הישיבה, סיפר כי ביום הכיפורים השכיב אותה כמו ספר תורה על התיבה והפשיט אותה כמו ב״גלילה״. יהודה סבוני, בן החכם, תיאר איך באה אליו עירומה תחת הטלית בברכת כוהנים. ישועה ברוך, חתנו של הגבאי, אמר שגילה אותה בין ספרי התורה כשפתח את ארון הקודש.

בשביל תלמידי הישיבה הסחופים היא היתה יותר לילית מאשר ילדה תמה ותמימה לבקש את ידה. היא כל כך תמירה, גדולה ומאיימת. האש הזרה בשערותיה נראית למרחוק כסנה בוער ולא אוכל.

על דפי התנ״ך והתלמוד היא באה להם במקום בת שבע, מיכל, ברוריה, תמר. אבל כזכורה היא נראית ענקית, טורפנית ויצרית מדי מכדי שמישהו יבקש את ידה. ייתכן שחתנים לא פנו אליה גם מפני שהיתה ענייה, אמה כובסת, ואף אחד לא שכח את המעשה הנורא עם אביה. הוא היה רוכל, שיצא כמו רבים לכפרי הדרום לסחור בדברי סדקית. בפעם האחרונה יצא לפני לידתה ולא חזר, עד שהיתה בת חמש. אז הוא נכנס העירה קשור לאוכף חמורו, בלי ראש לגופו. כך ראתה זכורה לראשונה את אביה. אך רבים טענו שזה לא היה אביה והיו בטוחים שהוא חי עם ערביה בדרום, ושלח את חמורו עם גופה של מישהו אחר, כדי לשחרר את אשתו מעגינות. כך לפחות מאמין רבי עובדיה שלא ניאות לקבל את עדות החמור.

לאחרונה מרבה זכורה ללבוש את שמלת החופה של אמה, רקומה בסגנון תאפיללת, ויוצאת מאוחר בלילה, כשכולם ישנים, לטייל בה בסמטאות הריקות, עושה את מסלול הכלות לבד, בלי חוגגים ובלי תזמורת.

הרבנית יצאה נגדה לא פעם. לא היתה לה הוכחה לכך שזכורה מדיחה את בעלה, אבל משהו קורה לאחרונה לכבוד הרב עובדיה. הוא להוט מדי אחרי אשתו, ובא עליה בבולמוס שלא יודע שובעה. וכמה יכול כבוד הרב לעמוד בפני היצר? הרי הוא עובר את סף בית הכנסת ארבע־חמש פעמים ביום. אמנם הוא מנמיך את עיניו לאדמה שלא יראה, אך אין הוא מוגן מפני ריחותיה ומפני הקול הצרוד והמצחקק שלה. את חלומותיו אין הוא יכול לסגור בפניה. הרי היא פולשת לחלומות כל הגברים בספרו, בלי לשאול את רשותם או את רשות נשותיהם. במו אוזניה שמעה הרבנית את בעלה ממלמל בשנתו: ״הה, זכורה, זכורה!״ היא דחקה בכבוד הרב להרחיקה מהסמטה, שתשחק בסמטה אחרת, אבל איך אפשר למנוע ממנה לעמוד ליד החלון להקשיב לרינה ולתפילה ? תלמידי הישיבה הסמוכה הוזהרו שלא להביט בה והיו מתקרבים לפתח בית הכנסת כשידם מחפה על העיניים. לא תמיד זה עזר. לפעמים היתה מתקלסת בהם, מסתכלת עליהם מלמטה, מעשה קונדס, והם ממהרים להיכנס פנימה, נושמים עמוק את ריחותיה. ב״קריאת שמע״ וב״נקדישך ונעריצך״, כשהעיניים עצומות, הם מציצים בין האצבעות, לבדוק אם אש התמיד עדיין דולקת בשערה, גם ראש הישיבה יצרו גבר עליו, לכן ראו אותו יום אחד מזנק החוצה, לובש שחורין ורץ לבית הקברות.

יופיה היה ידוע גם מחוץ למללאח. קולה וצבעיה כאילו ניפצו את החומות וערבים מצאו אמתלות שונות לחדור למעוז המלכות שלה, בסמטת בית הכנסת, כדי לגנוב ניצוץ ממנה. שערות האש על ראשה הדליקו את דמיונם והם ציירו לעצמם גם את המדורות הקטנות המפוזרות בגופה, מתחת לבית שחיה ובין ירכיה. עם הצעירים הערבים היתה צוחקת ומתלוצצת, הם היו מתבדחים עמה בחופשיות ושנינותה היתה מתחדדת. בקהילת ספרו איש לא העז להתמודד עמה, ראו בה דרקון של אש שרק בן־נפילים מההרים, או איזה ״עפרית״, בן שדים נועז, יוכל להילחם בה. לא ייפלא שבסופו של דבר היה זה ערבי שכבש אותה והיא עזבה את המללאח, יצאה אחריו לבית הוריו ונישאה לו.

סוף־סוף ירד שקט על המללאח וגם הרבנית נרגעה. אך בעוד נשות העיר עולזות, הגברים בכו וקוננו במסתרים ומבית הכנסת ״אסלא דלחכם״ ניטל הטעם והריח.

בשבתות היתה זכורה שומעת את הפיוטים ״יגדל אלוהים חי״, ״אדון עולם אשר מלך״, ונפשה היתה יוצאת.

בראש השנה היו השופרות קוראים לה ומתחננים שתשוב הביתה, והיא היתה פורצת בבכי נורא.

תקיעת הנעילה בתום יום הכיפורים היתה קורעת את לבה יותר מכל. הזכירה לה את החבוש הריחני הגדול, שכל עוקצי הציפורן נעוצים בו והוא מפיץ ריחו בכל העיר ובאחת התקיעות האלה היא זינקה בהמיית לבה ורצה כל עוד נשמתה בה למללאח, חזרה הביתה.

לפי תקנות המקום, יהודיה שהתאסלמה לא היתה לה חזרה לחיק הקהילה, אלא אם כן יצקו כף עופרת רותחת לתוך גרונה. זכורה היתה מוכנה לעמוד אפילו מול העופרת, ואף על פי כן עמדו הנשים נגד חזרתה. אז הלכו הגברים בעיר לרב למצוא תקנה חדשה. מוכרחים לקבלה, חזרו ואמרו, ואחד הגברים, שמעון סבוני, זה שהיה עשרים ואחת שנה בלגיון הזרים וחזר לעירו, אף העז וגילה את דעתו: ״מה אתם רוצים מאיתנו? תחזירו את הנערה הביתה, לפחות תנו לגברים על מה לחלום!״

זמן לא רב אחרי שחזרה עקרה זכורה עם כל העיר לארץ ישראל. באונייה ״יהודה הלוי״ מצאה לה חתן, שגר לא רחוק מביתה. איתו הגיעה לשדרות, כשהמקום עדיין היה חול ומדבר, ושם עם שבעה בנים ובנות, היא חיה בעושר ואושר עד היום הזה.

המהלכים על המים – גבריאל בן שמחון-הג׳יגג׳ית היחידה בעיירה

האוטובוס עצר בכל הערים שבדרכנו. נוסעים ירדו ואחרים עלו במקומם ואנו ביניהם, יורדים פה, עולים שם, מחליפים אוטובוס פה ושם עד שלפנות ערב, הגענו לכרך הגדול. והנה מה נאים בנייניו! אנשים לבושים כולם חליפות אירופיות, מכוניות רבות, דוהרות מימין ומשמאל, האוטובוס שלנו נסע עכשיו יותר לאט ומדי פעם בפעם צפר צפירה חזקה וקולנית שהוסיפה למקהלת צופרי המכוניות האחרות עד שהגענו לתחנה. ירדנו מהאוטו ונשמנו לרווחה. עמדנו בתחנה עם חפצינו ולא ידענו לאן לפנות. אמא צועקת לאבא לשמור על הדברים בעוד אשר רחימו יושב כאילו כל זה לא איכפת לו. אמא צועקת על אבא:

• ראו נא זה איך הוא יושב? אשריך שחוננת בנפש מתה כזו! אבכה על נפשי שלא נותנת לי מנוחה! אלוהים יצילנו! אפילו אם העולם יתהפך על ראשו, הוא לא ינוע ממקומו!

מבטה נפל על רחימו שישב כאבן שאין לה הופכין ואמרה:

• אה בני! שמור על הבר־מינן הזה שלא יגנבו אותו יחד עם החפצים, תכשיט נאה! גם לזה ילד ייקרא! אוי לי מצרותי, הכל על ראשי! זה ילד זה ? זאת מגפה שחורה!

כולה בערה כלבה רותחת והתיזה סביבה אש וגופרית. אתם חושבים שאבי התרגז? חס ושלום! הוא ידע מתי להתרגז ומתי לא. ועכשיו לא הייתה השעה כשרה, לכן הסתפק בהערה דוקרנית כלפיה, כמשיח עם עצמו:

• כוח דיבור יש לה! הלוואי ותיאלמי דום ולשונך תקפא במקומה, ממזרה! תשעה קבין של שיחה נטלה לעצמה, טפו! וכי יא ממזרתה לא אמרתי לך שתשלחי מברק להודיעה דבר בואנו?

אמי הסתכלה עליו ברוגז כזה כאילו היא מוכנה לטרוף אותו חיים וענתה לו:

• וכי מת לך מישהו במשפחה שצריכים לשלוח מברק? דודתי ברוך ה׳ מפורסמת וידועה לתהילה! לא כמו משפחתך העלובה, רק פתח פיך ושאל עוברים ושבים ויגידוך מקום מושבה, במקום לשבת שם כגל אבנים!
• וכי דודתי היא שאשאל? ענה אבי.

אמא הסתכלה עליו בבוז ויצאה מהתחנה לכיוון העגלונים לשאול על כתובת דודתי, אבל כדי לאמר את המלה האחרונה, הוסיפה כלפי אבא:

• אתה מפחד לפתוח את פיך שייכנס לך אוויר לפה, פה של מלומד וחכם, צריך מעדר כדי לעקור לו מלים מפיו! אבכה עליך ועל צרותיך! למזלנו הכיר העגלון את דודתי אחרי ששמע את הפרטים מפי אמא והרי הוא לוקח את מטעננו ומסיענו בעגלתו עד ביתה של דודתי. מה אגיד לכם ? לבית כזה אפשר לקרוא בית! בעיר החדשה מושבו, מוקף חומה קצרה וחדש בתכלית. עודנו מסתכלים בהתפעלות ומתדיינים עם הערבי על המחיר ודודתי יצאה בסערה, התנפלה עלינו בחיבוקים ובנשיקות, שהדין נשמע בקול. הערבי עוד עמד וביקש תוספת, אבל דודתי נתנה עליו קול אימים כזה שירד עליו פחד והסתלק בחשאי כאילו כפאו שד. נכנסנו לדירה מרווחת מאוד שתפסה את כל הקומה הראשונה של בניין יפה, בעל שלוש קומות. באמצע־חצר גדולה מרובעת ומסביב לה — דלתות המובילות לחדרים השונים. החלק הקדמי של הדירה, לקראת החזית, שימש כמסעדה והחלק האחורי — למגורים. החדרים היו מרווחים וחלונות גדולים נתנו לאור ולשמש לחדור אליהם בשפע. חדר אמבטיה כזה עוד לא ראו עיני ועל המטבח אין מה לדבר. הכל היה נפלא בעיני. והבאר? איזו באר? אין להם פה כל צורך בשום באר! יש להם מים בברזים כמה שהם רוצים. באמת אלה חיים קלים ותענוג גדול בהם. אשריכם ישראל! מה נעים חלקם ומה יפה גורלם! מאז נכנסנו הייתי מלא התפעלות מהדודה. היא הייתה ממש כפי שתיארתי אותה בדמיוני. אלא שעיני חיפשו, אתם יודעים את מי? כמובן, את בנה המאומץ של דודתי, מרק. שמו באמת היה מרדכי, אבל העדיפו לקרוא לו בשמו הצרפתי, מרק. היה לזה צלצול יפה. אז לא ידעתי שהיה מאומץ. אמא מדברת איתי ואני מחפש בעיני לכאן ולכאן, עד שקיבלתי דחיפה בצלעי, כדי לענות לדודתי שדיברה איתי ואני לא שמתי לב אליה. דודתי הייתה באמת יפה וגבוהה. צווארה צח כחלב, לבשה שמלה יפה עם מחשוף עמוק ועל חזה נצצה אבן אדומה שהייתה משובצת בתוך מדליון זהב, מעשה אומן. שערה הארוך היה סרוק כלפי מעלה וזה הוסיף לה גובה והדר. פניה העגלגלים והשמנים מחייכים תמיד, עיניה חומות בהירות ושתי גומות עמוקות על לחייה. עודנו מדברים והמשרתת הגישה מיני מתיקה ותה. לי כבר לא הייתה סבלנות לחכות, סחבתי את שרוולה של אמי ולחשתי באוזנה: — איפה מרק?

עודני שואל והנה נער נכנס, כבן עשר, לבוש בגדים נקיים ומגוהצים, כשל מלח צעיר. שערותיו זהובות ותלתלים מבריקים מעטרים את ראשו. עלם נחמד היה. דודתי קירבה אותו אלי ומאז דבקתי בו והיינו ידידים לעולמים. הפרוטה הייתה תמיד מצויה בכיסו וגם ידע לרכוב על אופניים. ואני מה קינאתי בו! אמנם על זה קיבל נזיפות מאמו, כי מדי פעם בפעם היה נופל ובא הביתה כשאפו זב דם, או שהוא מלא שריטות ברגליו ובמצחו. הוא גם ידע לשחות. זאת מסר לי בסוד כי אמו אסרה עליו באיסור חמור ללכת לנהר הגדול, שכבר הספיק לטבע בתוכו הרבה צעירים. רחימו עמד מן הצד ולא זז ממקומו עד שבאו קרובי אמו ולקחו אותו אליהם. ברוך שפטרנו! לפני שהלכתי לישון, לקחה אותי אמי הצדה ודיברה על לבי ברוך ובאהבה:

• יא עמרי(נשמתי), תיזהר שלא תרטיב את המזרן כאן! אני לא אוכל להראות את פני אם תעשה דבר כזה! אתה פשוט תהרגני מבושה! מה אגיד לאנשים כאן ? הדודה פשוט תזרוק אותנו ונצטרך לחזור לביתנו בבושת פנים. ידעתי שהדודה לא תעשה זאת, אבל שמרתי את הדבר בלבי. אמי המשיכה
• הריני מתחננת לפניך שתעשה מאמץ למען ה׳, יא בני! כבוד המשפחה בידיך! אני אעיר אותך באמצע הלילה ותלך להטיל מים קטנים בבית השימוש ותמנע ממנו בושה וחרפה. אוי לי על גורלי המר!

הקשבתי לאמא והבטחתי לקום באמצע הלילה כשתעיר אותי והיא הייתה מרוצה.

מאז באנו אל דודתי הרגשתי שינוי מה בחיי. קודם כל פשטתי את גלימתי החמה ואת חולצותי שהגיעו עד העקב באורכן ולבשתי לכבוד העיר הגדולה מכנסיים קצרים וחולצה יפה ומגוהצה. בהתחלה לא נעם לי. הרגשתי רוח מלטפת את כל עורי, אבל אחר כך התרגלתי והייתי מרוצה מהשינוי הזה. בגדים אלו היו קלים ולא ספגו כל כך הרבה אבק ולכלוך כמו הגלימה הכבדה. בבגדים אלו נראיתי כמו ילד אירופאי לכל דבר. כך אמרה דודתי לאמא:

• תראי כמה הוא חמוד!

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- הנסיעה לצדיק

עמוד 73