צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.

הסופר היהודי־אמריקאי רוברט סטלוף, בתחילת נובמבר 2003, יצא מרבאט לחפש את השרידים של מחנות העבודה בשולי הסהרה. התחנה הראשונה שלו הייתה במרחק 550 קילומטר מזרחה – העיר אוז׳דה, בירת המחוז המזרחי ביותר של מרוקו. למחרת יצא לסייר בכביש היוצא דרומה, ומגיע לאחר 240 קילומטר למחנה העבודה ׳בו ערפה׳. כביש זה עובר במקביל למסילת הרכבת המרוקנית, שהייתה הקטע הצפוני של תוכנית הרכבת של משטר וישי. רוב המסילה המזרחית נסללה אמנם בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, אך שלטונות וישי הקימו מחנות עבודת כפייה בתחנות לאורך הנתיב, והאסירים שישבו בהם תיקנו את המסילה, ועבדו במכרות סמוכים.

מהמחקר שערך, ידע כי בנתיב הזה נמצאו גם כמה מאתרי העינויים הידועים לשמצה של צפון אפריקה הצרפתית בתקופת המלחמה. אך לא הייתה לו כל מפה להנחותו, מלבד מסמך בן שישים שנה של משרד החוץ הבריטי, שכותרתו ׳יחס ברברי ליהודים ולזרים במרוקו׳. נכללו בו סיפורים של חמישה יהודים ניצולים.

התחנה הראשונה בחיפושו אחר מחנות העבודה במרוקו, כשמונים קילומטר מדרום לאוז׳דה, הייתה מחנה ׳ברגנט׳, שהייתה גם התחנה הראשונה של הרכבת היורדת דרומה. לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה בשנת 1956, הוסב שם העיירה לעין בנימתר, לציון המעיינות החמים שלה. בברגנט שכן מחנה העבודה היחיד שיועד ליהודים בלבד בימי משטר וישי בצפון אפריקה. בשלב מסוים דווח על 400 יהודים שנכלאו בו.

במשך השעה הבאה חיפש את אתר מחנה העבודה. בעדותם של היהודים נאמר כי המחנה שכן במרחק שמונה קילומטרים מהעיירה אך לא צוין באיזה כיוון. הוא הקיף את האזור כולו, אך לא הצליח למצוא ראיות משכנעות לאתר. ״התאכזבנו אך לא הופתענו״, תיאר. המדבר הוא סביבה קשוחה, מקום טוב לקבורה של סוד. אפשר בהחלט שלא היה משהו קבוע שיוכל לשרוד שנים כה רבות. לפי עדותם של הניצולים היהודים: ״המחנה היה מורכב מבורות שנחפרו בקרקע או בצלע הגבעה. כל איש היה צריך לסדר לעצמו מחסה. כל מה שהם מצאו בבואם היו בורות שאדם אחד היה יכול לזחול לתוכם על הבטן. הם נאלצו לחפור מערות גדולות יותר".

אולם בכל זאת גילה שם, במרחק קילומטר אחד מדרום מזרח לתחנת הרכבת, קרוב לבסיס הגבעות המשקיפות על העיירה, שטח מוקף חומה שגודלו כארבעים על שישים מטר. היה זה בית קברות יהודי מקומי. בדומה לעשרות עיירות וכפרים ברחבי מרוקו, גם בברגנט ישבה לפנים קהילה יהודית תוססת, שקיומה פסק לפני שנים רבות, וכל שנותר הוא עדות אילמת של בית העלמין היהודי עם מספר מצבות. הקברים שם היו מחוללים בזה אחר זה, מצבות הוסרו והושחתו, או רוסקו לערימת אבנים. צמר ומעיים של כבשים, שנותרו משחיטה, התגלגלו על חלקות הקברים.

משם המשיך לתחנה הבאה שלו, כמאה קילומטר נוספים דרומה, אל העיירה טֶנְדרָרָה, תחנת הרכבת הבאה בדרך לבו ערפה. לאחר חיפושים אה כמה מבנים באופק. הוא הגיע לקבוצת בנייני אבן נטושים ועזובים לאורך המסילה. מאחורי התחנה היו שני בניינים נמוכי גג, כל אחד מחולק לתאים קטנים. כתמי הפחם השחורים בקצות הקירות בפינות החדרים הגדולים לימדו כי אלה היו פעם מטבחים. לא נותר שם שום פריט של האסירים, אך היה ברור שהבניינים נועדו לשימושם של החיילים והשומרים, שכן היהודים האסירים התגוררו באוהלים.

בשעתיים הבאות המשיך לבו ערפה. המדבר היה יפה להפליא. השמש הייתה כדור כתום זוהר בקטע אחד של השמים, וכשהיום התחלף בלילה, התחלף הכתום בלובן של ירח מלא. בבו ערפה הוקם מחנה עבודת הכפייה הגדול ביותר של משטר וישי במרוקו. המחנה הזה שכן בקרבת תחנת הרכבת המרכזית. לבו ערפה היו שלושה מחנות עונשין, שמוקמו בסמוך אליו, שם התרחשו העינויים הנוראים ביותר במרוקו.

אחד מאותן מחנות משנה היה קרוי ׳פום דֶפלה'. במקום הזה, הפעילו על יהודים את העונש המכונה tombeau, כלומר קבר בצרפתית. מנהלי המחנה ציוו על האסירים לחפור בקרקע בורות שאורכם שני מטרים, רוחבם חמישים סנטימטר, ועומקם שלושים וחמישה סנטימטרים, שם ציוו עליהם לשכב בתוך הקברים המדומים האלה במשך שבועות רצופים. הם נשארו שם יומם ולילה, חשופים לימי הקיץ היוקדים, שהטמפרטורה שלהם עלולה לעלות ליותר מחמישים מעלות, וללילות החורף המקפיאים, שהטמפרטורה שלהם עלולה לרדת מתחת לאפס. הם שכבו בתוך הפרשותיהם והתקיימו על לחם ומים. כל תנועה קלה שבקלות של אסיר גרמה לשומרי המחנה להמטיר עליו, לפי עדותם של הניצולים היהודים, ׳גשם של אבנים ומכות בכתות של רובים׳.

יהודי שריצה את עונש ה׳קבר׳, היה ממשיך לעבוד כרגיל כל היום, ושב אל ה׳קבר׳ בלילה. במשך זמן זה היה מתקיים מקצבת לחם ומים של ׳קבר', שקוצצה לליטר מים אחד ליום ול־175 גרם לחם.

על פי העדויות, שני יהודים ביקשו לברוח אך לא היו מסוגלים. לאחר התקופה הראשונה שלהם ב׳קבר', לא היה להם כוח לעמוד על הרגליים. לכן הם לא התייצבו לעבודה למחרת בבוקר. לוטננט תומס, מפקד המחנה, דיווח מיד למפקדו בבו ערפה, קומנדנט קיסלר, שהשניים הכריזו שביתה. הוא הוסמך אפוא להפעיל את הנוהל נגד שביתות: אין עבודה, אין אוכל. וכך שכבו להם השניים כל היום בקבריהם הפתוחים, ניצלים ביום וקופאים בלילה. הם לא קיבלו אוכל ולא קיבלו מספיק מים בשביל להישאר בחיים. אחד מהם נראה מלקק ואוכל את נחילי הזבובים שהתיישבו על שפתיו הגוועות. כך שכבו במשך כשלושה שבועות, עד שאחד מהם לא שרד עוד ונפח את נשמתו.

חברו גסס, משקלו היה אז 35 קילו, כמחצית ממשקלו הרגיל, והובא למה שנקרא בית חולים בבו ערפה ושם זרקו אותו למיטה בחדר. המיטה הייתה מזוהמת במידה בל־תתואר. הוא לא קיבל טיפול מיוחד ולא מזון מיוחד, אלא נתנו לו בדיוק את אותו אוכל שקיבלו במחנות. כעבור מספר ימים, נפטר אף הוא. הוא היה חברו הטוב של מוריס טונדובסקי שהוזכר לעיל, ולימים יספר כי "אמרתי לו שהוא צריך להמשיך לעבוד, ברוח הכתובת שקישטה את שער הכניסה לאושוויץ ׳ארבייט מאכט פריי׳ – ׳העבודה משחררת׳. היטלר יובס, המלחמה תסתיים, ואנחנו נשתחרר. אבל עליך לחיות, וכדי לחיות עליך לעבוד״, אלא שפשוט חברו לא שרד את העינויים ונפח את נשמתו.

מסמך של משרד החוץ הבריטי, שכותרתו הייתה ׳יחס ברברי ליהודים ולזרים במרוקו׳, שנכתב בשנת 1943, מגולל אף הוא את סיפורם של יהודים לאחר שחרורם ממחנות עבודת כפייה של משטר וישי, לרבות פרטים מסמרי שיער על ה׳קבר׳ ועל מעלליהם של השומרים הערבים שעינו אותם בפקודת מפקדי המחנה. ״עבירה אופיינית מהסוג שהעונש עליה היה תקופה של ׳קבר׳ נרשמה לחובתו של אחד היהודים״, מתאר המסמך. ״בינואר 1942 נפצע אותו יהודי ברגלו וחבש אותה בתחבושת. התחבושת החליקה שוב ושוב והוא הפסיק את עבודתו בסלילת כביש כדי להרים אותה. על כך העניש אותו הלגיונר הצרפתי גאייר בחמישה עשר יום ב׳קבר. ובדומה לכל האחרים, היה עליו לשכב על הגב בלילה וביום״.

לא היה לו כיסוי, רק מדי ליגיונר קרועים ללא בגדים פנימיים. נאסר עליו לזוז או לשנות תנוחה ב׳קבר. ערבי הוצב מעל ל׳קברים׳ כדי לוודא שהקורבנות לא יזוזו. היו עשרים וארבעה ׳קברים׳ בשורה. מי שזז כשהערבי היה קרוב, חטף מכה מקת של רובה. כשהערבי היה רחוק והאיש היה מחוץ להישג ידו, השומר יידה בו אבן.

היה מותר להרים קצת את הראש רק אחרי סופת גשם כשהקברים התמלאו מים. אחר כך היה מותר לשים אבן מתחת לראש כדי להימנע מטביעה. מכיוון שהקרקע הייתה חרסית, החלחול של המים נמשך שלושה ימים. אחד האנשים נאלץ פעם אחת לשכב במים שלושה ימים ולילות, אבל היה לו מזל. זה היה בקיץ ולמרות שהלילות היו קרים מאוד, המים לא קפאו.

ליהודי אחר לא היה מזל שכזה. הוא נשפט בינואר, ואחרי סערת גשמים המים ב׳קבר׳ שלו קפאו בלילה. לאחר חמישה עשר הימים שלו הוא הוצא מה׳קבר׳ עם שתי רגליים מוכות כפור. לקחו אותו לבית חולים וקטעו את שתי כפות רגליו.

שיחות בין הקורבנות היו אסורות, אף על פי שהמרחק כין ׳קבר׳ אחד למשנהו היה רק ארבעים סנטימטרים. שישה ערבים שמרו בכל משמרת והוחלפו כעבור שעתיים.

גאייר או אחד השומרים האחרים היו מביאים לאסירים את ארוחותיהם – ליטר מים בשעה שמונה בבוקר, 250 גרם לחם וכוס מים בשעה שתים עשרה, ועוד כוס מים ברדת החשכה. לאסיר היה מותר להתפנות לצרכיו רק במהלך שלושת הביקורים האלה של השומר. אם לא היה יכול לעשות זאת אז, הוא נאלץ לעשות את צרכיו בבגדיו ולשכב בתוכם. לשומרים הערבים לא הייתה סמכות להרשות לו לצאת מה׳קבר׳.

■ ■ ■

שלום קדוש, יליד העיר מוגאדור שבמרוקו, שם למד תורה אצל רבי חיים פינטו זצ׳׳ל, ועבד לפרנסתו במקצוע הנגרות. בשנת תרע׳׳ג (1913) עבר ליישוב בקרבת העיר ליון שבצרפת, שהייתה זקוקה לידיים עובדות. כעבור מספר שנים הצטרפו אליו אשתו ושלושת ילדיו: דוד, פיבי ומרסל. בצרפת נולדו להם עוד שני ילדים. שם אף הקים את בית הכנסת על שם רבו רבי חיים פינטו. הילדים למדו בבית הספר בעיר, ובימי ראשון וחמישי שבהם לא התקיימו לימודים, נשלחו ללימודי קודש בישיבה.

ילדו הבכור של שלום, דוד קדוש, שנולד בשנת תרע׳׳ז(1917), עסק במסגרת תחביביו בספורט, עד שזכה באליפות צרפת בתחום האגרוף. לאחר מכן הפך לרוכב אופניים תחרותי, שהשתתף במרוצים בצרפת ובאלג׳יריה. כבר משחר נעוריו חווה אנטישמיות במקום מושבם, כשבאחד הימים שיחק ברחוב יחד עם חברו בשלג, כשהם משליכים זה על זה כדורי שלג. לפתע פגע אחד מכדורי השלג בעובר אורח, שהתנפל עליו במכות נמרצות תוך שהוא צועק "יהודי מזוהם״… כששמע דוד את דבריו, קם בזריזות ונס על נפשו מן המקום.

בשנת תרח׳׳צ (1938) התגייס דוד לצבא הצרפתי ושוחרר, וכעבור שנה גויס שוב ליחידת הנדסה, בגלל פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא לא הספיק להילחם, עקב כך שהצבא הצרפתי נכנע לגרמנים, וצרפת נכבשה בידי גרמניה הנאצית. דוד ביקש להצטרף לכוחות המורדים, לאחר קריאתו של שארל דה גול מלונדון למתנגדים להסכם שנחתם עם גרמניה להצטרף לשורותיו בלונדון. יחד עם עוד שבעה בחורים הגיע לנמל, משם רצה לעבור במעבורת ללונדון. "מה שמותיכם?״, נשאל על ידי הממונה על המעבורת, תוך שהלה רושם את השמות. כאשר הגיע לשמו של דוד, הביט בו דוד וראה כי הלה נרתע, ומיד הבין שהבחין בכך כי יהודי הוא. שעת ההפלגה נקבעה לחצות הלילה. דוד לא סמך על האיש, ולכך הקדים לבוא כדי לעלות על המעבורת בטרם יעורר את חשדם של הממונים. להפתעתו, עם הגיעו לנמל, הבחין בדמויות חשודות מתרוצצות ליד המעבורת. הוא הבין כי מאתרים אחריו, ומיד הפיל את עצמו על הקרקע והסתלק מן המקום בזחילה. במשך כשבועיים הסתתר ביום, ועם רדת החשכה היה יוצא ממקום מסתורו וצועד בצדי הדרכים, עד שהגיע לעיר טולוז, שם חיפשו חיילים גרמנים ואנשיו של פטן אחרי יהודים. לבסוף עבר את הרי הפירנאים והצטרף לפרטיזנים הצרפתיים, ונלחם נגד הגרמנים מהרי הפירנאים.

לאחר הצטרפותו של דוד לפרטיזנים בצרפת, קיבל את הכינוי ’האריה' מאחר וחבריו לנשק התרשמו מכך שהיה לוחם נועז ביותר, במיוחד לאחר ששמע שהוריו נלקחו למחנות. מפקדם ארגן מתוכם קבוצה של 31 פרטיזנים, כשדוד בתוכם, והוטלה עליהם המשימה לחדור את הגבול לצפון אפריקה, כדי להקים תשתית התנגדות למשטר וישי. שליש מתוך הכוח נשלח למרוקו, וכך הגיע דוד בעיצומה של המלחמה לעיר אגאדיר. במרוקו קיבל פקודה לארגן מחתרת מקומית ולהעביר לה את ההוראות שהגיעו מצרפת ומלונדון. הם ידעו היטב מה עליהם לעשות. כך למשל, בעיר אגאדיר, הנציגות הגרמנית השתכנה במלון ׳מערבה׳. הם הצליחו להחדיר לשם מלצרים יהודים, אך מאחר ונשק לא היה בידם, חיפשו דרכים להזיק לגרמנים ובעלי בריתם.

באחד הימים, כחלק מפעילות המחתרת, ניסרו את הברקסים של מכוניות נציגי הגרמנים כמעט לגמרי. מאוחר יותר, נציגי הגרמנים ומשטר וישי יצאו מן המלון, עלו על המכוניות ונסעו. עם הגיעם לאחת הירידות המסוכנות בקרבת העיר, התפרקו הבלמים של הרכבים לחלוטין, מה שהביא למותם של שניים מנציגי הגרמנים. וכך גם בשנת תש״ב (1942), כשנדרשו היהודים להתפקד במפקד אוכלוסין לקראת מימוש ׳הפתרון הסופי׳, ניסו בכל כוחם לשבש את המפקד.

מעל בית הקולנוע באגאדיר, התנוסס דגל צרפת של וישי. באחד הלילות חדרו אל הגג והורידו את הדגל, ובמקומו הניחו דגלים של אנגליה, של אמריקה ושל כוחות המורדים בצרפת. למחרת היום, הגיע בעל הקולנוע, אנטישמי ידוע שהתהלך תמיד עם מקל במבוק בידו, כשבעזרתו היה משליך את הכובע או הכיפה מעל ראש יהודי שהיה פוגש בדרכו. כשהתקרב לבית הקולנוע, הבחין להפתעתו בדגלים המתנוססים מעל בית הקולנוע. הוא החל לצווח בקריאות: ״מי עשה את זה?״. אחד השוטרים שנכח במקום, השיב לו: "זמנך עבר!״.

בכל התקופה האמורה, עד לסיום המלחמה, לא ידע דוד מה עלה בגורלם של הוריו ושל משפחתו. הגעגועים בערו בקרבו, אך לא היה לו כל דרך לברר זאת, כדי שלא לעורר חשד.

בסיום המלחמה שב לליון בצרפת, שם נודע לו על גורלם של בני משפחתו.

אביו, שלום קדוש, הצטרף אף הוא להתנגדות לנאצים, וסייע לפרטיזנים ממקום מגוריו. יחד עם משפחתו הסתתרו בביתם עד יעבור זעם, אך איש לא צפה את הבאות. באחד הימים, הגיעו פליטים מאחת העיירות, והעירייה בליון ביקשה לארח אותם ולמצוא להם בית מקלט. בלית ברירה, אימצו הוריו נערה גויה צרפתייה, שנישאה לפרטיזן צרפתי. המשטרה עצרה את בעלה בגלל עמדותיו המנוגדות למשטר וישי, והנערה הייתה הולכת מעת לעת לבקרו במעצר.

והנה באחד הימים, היא שבה מביקור אצל בעלה, כשדמעות בעיניה. שלום קדוש ניסה להרגיעה, אך לפתע נשמעו דפיקות עזות בדלת. אל הבית נכנסו כמה חיילים גרמניים. הקצין הגרמני צווח: ״האם זה ביתו של קדוש?״. הנערה המאומצת זינקה ממקומה ונפלה לתוך זרועותיו של הקצין הגרמני. התברר שהיא זאת שהביאה להסגרתם של משפחת קדוש במקום מחבואם. שלום קדוש ורעייתו, הוריו של דוד, נלקחו על ידי הגרמנים, והנערה המאומצת נותרה בבית שעתה נבזז על ידה. מאוחר יותר תחוסל על ידי הפרטיזנים.

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.