היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון
הבריטי -1948-1914-משה עובדיה
היהודים המערבים בארבע ערי הקודש
ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון
הבריטי -1948-1914
מאת
משה עובדיה
המחלקה לתולדות ישראל
ע"ש ישראל וגולדה קושיצקי
חיבור לקבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה"
הוגש לסינט של אוניברסיטת בר-אילן
תשרי תש"ע
חיבור זה נכתב בהדרכתו של
פרופ' משה אורפלי
מן המחלקה לתולדות ישראל
באוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן
תקציר
'היהודים המערבים' הוא כינוים של יהודי צפון אפריקה, מהם שהגיעו לשם מארץ ישראל לאחר חורבן שני) בתי המקדש, מהם שהגיעו מספרד בעקבות גזרות קנ"א 1391 -( וגירוש ספרד בשנת רנ"ב 1492
יהודים מערבים הגיעו לארץ ישראל והתיישבו בה החל מהמאה ה 11- . הכינוי 'מערבים' בא להם על שום
שהגיעו מהמגרב – ארצות צפון אפריקה. רוב חוקרי המגרב נוהגים לכלול בו את מרוקו, אלג'יריה,
תוניסיה ולוב, כאשר בתעודות שעניינן הקהילות היהודיות במגרב נהגו ראשי הקהילות היהודיות לחלק את המגרב למערב הפנימי, שכלל את מרוקו, ולמערב החיצון, שכלל את אלג'יריה, תוניסיה ולוב.
מ 1830- החלו להגיע בודדים, משפחות וקבוצות של מערבים מהמגרב לארץ ישראל כדי להתיישב בה,
בעיקר ב'ארבע ארצות הקודש', כלומר בארבע הערים המקודשות לעם ישראל: ירושלים, חברון, צפת
וטבריה. בחברון, בטבריה ובצפת נמנו המערבים עם העדות הספרדיות והמזרחיות, כאשר הכוללים וראשי הכוללים היו מנהיגים ספרדים ומערבים. לא כן בירושלים: במחצית השנייה של המאה ה 19- חל תהליך פירוד בן הספרדים למערבים בהנהגתו וביזמתו של הרב דוד בן-שמעון, שהגיע ב 1854- מרבאט שבמרוקו, וסיבתו קיפוח המערבים על ידי ועד העדה הספרדית ואי-שוויון בחלוקת תרומות שהגיעו מהמגרב. המערבים הקימו קהילה משלהם, וזו הוכרה על-ידי השלטון העות'מאני והשלטון הבריטי שירש אותו. למן השליש הראשון של המאה ה 19- חלו תמורות ניכרות בארצות המוצא של היהודים המערבים בעקבות החלת שלטון פרוטקטורט אירופי במקום שלטון מוסלמי.
מחקרנו דן בחיי יהודים המערבים בארבע ערי הקודש מ 1914- , ערב מלחמת העולם הראשונה ועד תום
המנדט הבריטי ב -1948- תקופה רבת תמורות ותהפוכות בתולדות עם ישראל בגולה ובארץ ישראל בעקבות מלחמת העולם הראשונה 1918-1914, מלחמת העולם השנייה 1945-1939, שואת יהודי אירופה והמגרב, חילופי שלטון בארץ ישראל – משלטון עות'מאני לאחר 401 שנים 1918-1517 לשלטון בריטי שנמשך 30שנים 1948-1918. באותם ימים עלו יהודים רבים לארץ ישראל בעלייה השלישית, הרביעית והחמישית, בין 1919 ל 1935- , והיה עליהם לחיות לצד תושבי הארץ הוותיקים-יהודים ולא יהודים, ולקבל את מרות השלטון הבריטי בימים של מתחים חוזרים ונשנים בין יהודים לערבים בשל הגושפנקא שנתנה בריטניה ב'הצהרת בלפור' ב 1917- להקמת בית לאומי ליהודים בארץ וסירוב הערבים להכיר בהצהרה זו.
באותה עת החלו לקום בעזרת הבריטים מסגרות הגנה על היישובים ועל התושבים היהודים מפני פורעים
ערבים. תנועות יהודיות אחרות פעלו במחתרת נגד המוסלמים והשלטון הבריטי. אז גבר גם המתח בין
תושבי הארץ הערבים ובין יהודי הארץ מכ"ט בנובמבר 1947 , יום הכרזת האומות המאוחדות על הקמת
. מדינה יהודית בארץ ישראל, ועד תום השלטון הבריטי בארץ ישראל ופרוץ המלחמה במאי 1948
על היהודים המערבים היה להתמודד עם האירועים ההיסטוריים שהתחוללו באותם ימים. במלחמת
העולם הראשונה חיו יהודי הארץ בתנאי הישרדות – גיוס לצבא העות'מאני, מציאת מקומות מסתור,
הוצאות להורג וגירוש מהארץ. לא כן המערבים. הם החזיקו בדרכונים זרים שהצילו אותם מגיוס לצבא
העות'מאני בימי מלחמת העולם הראשונה. הם גורשו מהארץ והועברו לטיפול הקונסוליות שאליהן
השתייכו וכך שוב ניצלו מידי העות'מאנים. בימי המלחמה היו מערבים מעטים בגולה שהשתתפו בעזרה
חומרית ליישוב היהודי בארץ ישראל ולמערבים שגורשו והגיעו לגולה.
למערבים כמו לחלק מהיהודים מבני העדות האחרות בתקופה הנדונה היה דפוס של ארגון הקהילה כמו
של בני היישוב הישן, שהיה נתון למרות ועדי הכוללים – העדות.
ואולם לאחר המלחמה ועם החלת השלטון הבריטי חל שינוי ניכר אצל המערבים לא כעדה הנתונה למרות
ועד הקהילה אלא כאנשים עצמאיים החיים ככלל היישוב היהודי בארץ, השינוי שהתאפיין בהשתלבות
המערבים בחיי החברה היהודית בפרט ובחיי התושבים ה נָ כרים בתחומים רבים: מקומות מגורים
מעורבים, בתי כנסת מעורבים, בתי דין מעורבים – מערבים, ספרדים ואשכנזים, כאשר בירושלים בית הדין היה ייחודי בהשתייכותו לעדה המערבית, מכיוון שעדה זו הייתה עצמאית ולא תחת המרות של ועד העדה הספרדית או ועד אחר ולכן הייתה לה פריבילגיה כשאר העדות בקיום בית דין עצמאי הכפוף לרבנות הראשית. בחברון צפת וטבריה מנהיגי המערבים היו מבני העדה הספרדית והמערבית, ואילו בירושלים רק מבני העדה המערבית; השתלבות בחיי הכלכלה; קשרים עם יהודי התפוצות ועם חלק מתושבי ארץ ישראל; המערבים השתלבו גם במערך ההגנה והלחימה של היישוב על ידי הצטרפות למסגרות במחתרת ושלא במחתרת; השתלבות במערך החינוכי הרחב קרי במוסדות החינוך המסורתיים, הצטרפות למסגרות חינוכיות שכלל בנים ובנות, ובכלל זה בתי ספר של המיסיון שבו למדו גם נכרים לצד היהודים. אבל לצד מסגרות חינוכיות חדשות נשארו גם המסגרות הייחודיות של תלמודי התורה והישיבות, שבהם היו לרוב ספרדים – בני עדות המזרח ומעט מערבים.
מעט מהנשים המערביות השתלבו בחיי החברה והכלכלה, וגם סגנון לבושן השתנה. המטבח המערבי החל
להשתנות, ולצד מעט מאכלים ייחודיים למערבים חדרו למטבח מאכלים של עדות אחרות. המערבים
נקראו בדרך כלל בשמות יהודיים מסורתיים, אך היו גם שמות שהשתמרו מגירוש ספרד ומארצות מוצאם
במגרב.
היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון
הבריטי -1948-1914-משה עובדיה
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Ben Elisha'- Elyaquim
Ben Alyad-בן אליד
Ben Elyad, Ben Elyed
Nom allégorique arabe: «Fils de la Main»
Cet appellatif est retrouvé dans les anciens documents espagnols -sous la graphie de Belid
Gento Belid, de Castrum Novum, figure dans le partage des droits des domaines de Barcelone, fait le 17 mai 1079 entre le Comte Ramon Berenguer II et son frère.
Levi Ben Alyad, rabbin talmudiste du Draa au XVe s., auteur d’un ouvrage de casuistique intitulé Hayah Mazuy be-Yadi, d’un recueil sur les Dinim de Terefot, d’un traité sur le calendrier, Sepher 'Ibbur Shanim et d’un recueil de Consultations Juridiques. Il s’établit d’abord à Fès, puis émigra en Tunisie
Halaphta et Joseph Ben Alyad, fils de Levi (2), rabbins du .׳Draa, émigrés en Palestine au XVIe s. NM, 47 ; MR.
(Alyasar) El Yasar-אליסר
Elyassar
Nom allégorique arabe: «La Plénitude», «L’Opulence».
Ce terme a également le sens de «Gauche» ou «Côté gauche».
Alya'qubi) El Ya'qobi-אליעקובי
Layacobi
Nom arabe relatif de «Jacob», porté également par des familles musulmanes au Maroc : «Le Jacobin»
Elyaquim-אליקים
Elyakim, Eliakim
Nom théophore biblique: «Dieu relèvera» ou «établira» (II Rois XVIII, 34)
Yosé Ben Elyaquim, «Tanna» de la Mishnah au Ile s
Elyaquim, «Tanna» palestinien du Ille s
Hillel Ben Elyaquim, rabbin talmudiste grec (Xle-XIIe s.).. Elève de RaShi et auteur de commentaires sur le Siphra et le Siphré
Menahem Ben Elyaquim, rabbin allemand du XlVe s. Auteur־ de Arukh Goren, dictionnaire talmudique avec la traduction en allemand de tous les mots difficiles, notamment ceux empruntés à l’arabe et au grec
Abraham Elyaquim, rabbin à Damas au XVe s. Gaon II, 54
Mosheh Bar Elyaquim, rabbin auteur à Rome au XVe s
Isaac Ben Elyaquim, rabbin moraliste allemand (XVIe-XVIIe s.). Auteur de Leb Tob, ouvrage d’éthique en judéo-allemand (Prague, 1620)
Barukh Ben Elyaquim, Grand Rabbin de Salonique au XVI s
Meïr Ben Elyaquim, rabbin liturgique allemand vers la fin du׳ XVIIe s. Auteur de Meïr Elohim, recueil de prières et de morale
Hananyah Elyaquim, rabbin de Jérusalem au XVIIe s. Auteur- présumé de Sepher Mequis Redomim (Mantoue, 1648). Gaon I, 54
Israël Hay Joseph Elyaquim, rabbin de Sofia, mort à Jérusalem en 1791. Auteur de Sepher Shem Joseph, sur Maïmonides (Salonique, 1769). Gaon II, 55
Salomon Elyaquim, rabbin à Alexandrie au XVIIe s. Gaon II, 56
Yahiel Jacob Elyaquim, fils d’Israël (11), rabbin de Jérusalem (XVIIIe-XIXe s.). Auteur de Sepher Diqduque Torah et d’une bibliographie rabbinique. Gaon II, 54, 55
Yom Tob Elyaquim, rabbin de Sofia, émigra en Palestine, s’établit d’abord à Safed et ensuite fut Grand Rabbin de Hébron où il' décéda en 1846. Gaon II, 54
Joseph Elyaquim, Grand Rabbin de Jérusalem au début du״ XIXe s. Auteur de Vayesheb Yoseph. Gaon II, 54
Raphaël Israël Elyaquim, fils de Yom Tob (14), rabbin mort à Jérusalem en 1865. «Sopher» distingué, il présida toutes les institutions culturelles séphardites dans cette ville et fut envoyé pour recueillir des. fonds au Maroc et au nord de l’Afrique en 1852. Gaon II, 56 ; Y, 694
Nissim Elyaquim, rabbin né à Tibériade vers 1850, mort en 1880. .Auteur de Debar Naé (Jérusalem, 1895); Héder Naé (Jérusalem, 1911). Péri Naé, commentaire talmudique demeuré manuscrit, ainsi que d’autres ouvrages en possession de son fils, Mosheh Meïr Hay. Gaon II, 50
Mosheh Meïr Hay Elyaquim, fils de Nissim (17), rabbin né à Tibériade en 1872. Fut envoyé en 1911 en mission pour recueillir des fonds en Egypte et dans les pays du nord de l’Afrique, dont le Maroc. Il fit partie du Rabbinat de Mogador en 1919 et en 1924 il fut nommé président du Tribunal Rabbinique et Grand Rabbin de Casablanca. Dans cette ville, il publia certains ouvrages de son père et son Sepher M-ilha- mat ha-Maghen, contre les arguments soulevés par le rabbin Hananiah Habib Azulay dans son Maghen ha-Dat (Casablanca, 1925). Gaon II, 55
Ben Elisha'-בן אלישע
Benlicha, Belicha, Belisha
Nom théophore biblique, dont le sens est «Délivrance» ou «Salut» de Dieu (I Rois XIX, 16), précédé de l’indice de filiation
Ishmaël Ben Elisha', «Tanna» de la Mishnah aux le et Ile s., un des membres les plus importants du Sanhédrin de Yabneh. JE VI, 648
Yosé Ben Elisha, «Tanna» de la Mishnah au Ile s
Shemuel Ben Elisha' figure parmi les 20 personnes élues à Tudelà, en 1303, pour renforcer les statuts de cette Communauté
Sir Haore Belisha, célèbre homme d’Etat et ministre anglais au XXe s., appartenant à une famille d’origine marocaine.
Raphaël Benlisha, membre de la «Hebrah Hessed ve-Emet» à Tanger, au début du XXe s
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc– Ben Elisha'– Elyaquim
Page 285
15/09/2022