ארכיון יומי: 9 בספטמבר 2022


עלייתם של יהודי מכנאס לטבריה במאה הי״ט- יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט-מיכל בן יעקב.

מחקרי מערב ומזרח

בחירתה של טבריה כמקום מושבם של עולי מכנאס

לאחר המסע הארוך והמייגע ממכנאס לארץ ישראל, היתה טבריה מוקד משיכה טבעי בעבור יהודי מרוקו בכלל ובעבור עולי מכנאס בפרט, עקב הציפיות לישועה, המסורת הרוחנית והקשר הרגשי העמוק לטבריה, ולעתים גם בעקבות נדרים שנדרו יהודים להתפלל על קברו של רמבה״ן. העולים נמשכו לעיר גם כדי להשתטח על קברי הצדיקים והרבנים המפורסמים הקבורים בסביבה, וגם כדי להתיישב סמוך אליהם. נוסעים יהודים ונוצרים ציינו כולם בתיאורי מסעותיהם שיהודים בכלל ומוגרבים בפרט הגיעו לטבריה מתוך האמונה הקושרת את טבריה עם מקום הופעתו של המשיח ועם תהליך הגאולה העתידה לבוא, אמונה הנשענת בין השאר על מסורות שבמקורות: ׳א״ר [אמר רבי] יוחנן ומשם [טבריה] עתידין ליגאל׳ (בבלי ר״ה לא, ע׳׳ב); ׳וקבלה היא שבטבריה עתידין לחזור תחילה ומשם נעתקין למקדש׳ (רמב׳׳ם, משנה תורה, הלכות סנהדרין, פרק יד, הלכה יב). גם בתורת הקבלה שהתפשטה במרוקו, וכן בשירה על הגאולה שנכתבה שם, הגליל, וטבריה בתוכו, תופס מקום נכבד. העולים פקדו את קבריהם של ר׳ עקיבא, הרמב׳׳ם, ר׳ יוחנן בן זכאי ואחרים, אך מעל הכול הגיעו לטבריה כדי לחיות בקרבת ציון הקבר של רמבה׳׳ן, דמות החביבה במיוחד על יהודי המגרב בכלל ועל יהודי דרום מרוקו בפרט. במאה הי״ט הלכו והתפשטו מנהגים הקשורים בקברי צדיקים וכן המסורת הקושרת את ציון הקבר של הדמות הנערצת, רמבה׳׳ן, עם חופי הכינרת ועם טבריה. כך עלתה חשיבותו של ציון זה וגבר זרם המבקרים במקום.

המשיכה לטבריה לא היתה רוחנית בלבד. בפעילות הקהילתית בטבריה מילאו מערבים רבים תפקידים בכירים בתור דיינים, נושאי תפקיד אב בית הדין וראשי ישיבות, גם אם לא היו בעלי התפקיד הראשי בהייררכיה הקהילתית, מקום שהיה שמור לבני משפחת אבואלעפיה. בקרב העולים ממכנאס בלטו במיוחד החכמים ר׳ יהודה ב״ר יוסף בירדוגו, [נולד במכנאס, עלה לטבריה בשנת תרכ״ב, נפטר בטבריה בשנת תרמ״ז(יערי]. ר׳ שלמה ב״ר יעקב טולידאנו [נולד במכנאס בשנת תקצ׳׳ה, עלה לטבריה בשבת תרי״ח, ושם כיהן בבית הדין ונשלח כשד״ר למרוקו. בעת שליחותו בתאזא שבמרוקו, בשנת תרל״ז, נפטר שם] ואחיו ר׳ יהודה טולידאנו, [5נולד במכנאס בשנת תר״ח, עלה לטבריה בשנת תרכ׳׳ב, כיהן ברבנות העיר כעשרים שנה, יצא כשד״ר, ובשנת תקס״ד נבחר לנשיא כוללות הספרדים בטבריה. נפטר בטבריה בשנת תרפ״ד (ילה [לעיל, הערה 22], עמ׳ נט; אבישר [לעיל, הערה 47], עמ׳ 299). במפקדים מופיעים שלושה חכמים ששמם ר׳ יהודה טולידאנו, ועל פי הנתונים שבמפקדים, קשה לוודא פרטים על ר׳ יהודה טולידאנו זה.] ר׳ אליעזר בהלול ואחיו ר׳ משה בהלול, [ר׳ אליעזר בהלול נולד במכנאס בשנת תר״ג, עלה לטבריה בשנת תרי׳׳ד ומת שם בשנת תרע׳׳ח. ר׳ משה בהלול נולד במכנאס בשנת תקס׳׳ט, עלה לטבריה בשנת תרי״ד ונפטר שם בשנת תרמ״ג] ר׳ רפאל אוחנא [נולד במכנאס בשנת תר״י, עלה לטבריה בשנת תרכ״ה, נשלח כשד״ר לקהילות צפון אפריקה ולארצות אחרות פעמים אחדות. נפטר בשנת תרס״ב] ורבים אחרים. הנה כי כן יצא לטבריה השם ׳טבריה לתורה׳. כוחם הבלתי מוצהר של המערבים בקהילה היה בוודאי לגורם משמעותי רב חשיבות בעבור עולים מכל קהילות מרוקו והוא משך אותם אל טבריה.

גם גורמים חברתיים ייחודיים ליהודי המגרב בטבריה בכלל וליהודי מכנאס בפרט השפיעו על העולים החדשים והביאו אותם להתיישב בעיר. הימצאותם של ותיקים יוצאי מכנאס שנקלטו היטב בעיר ושל בתי כנסת ייחודיים שהם הקימו היתה גורם מושך בעבור העולים החדשים, וכך, בשל ריבוי העולים מעיר זו, ובמיוחד בשל המספר הגדול של תלמידי החכמים משם, הקנתה לעצמה טבריה בשנות השישים של המאה הי׳׳ט את השם ׳מכנאס הקטנה׳ של ארץ ישראל. כינוי זה אף חיזק את הקשר בין אנשי מכנאס לעיר והגביר את כוח המשיכה שלה כיעד התיישבות בעבורם.

יתרון נוסף היה לה לטבריה כאבן שואבת למתיישבים יהודים חדשים, והוא אפשרויות הפרנסה שבה, שהיו רבות מאשר בירושלים ואף בצפת, ויוקר המחיה היה נמוך יותר. בחודש אייר תרל״ו(1876) ביקר ר׳ יוסף חיים אופלטקה בטבריה והעיר: ׳מחייתם בזול מאוד… שכירות הבית אשר לא יעלה לערך רבע מחיר שכירות בית בירושלים׳. העורף החקלאי של העיר המציא מתוצרתו ליושבי טבריה, וכך ׳כל מיני המזון והכלכלה הם בזול הרבה פה, ממש שליש הערך ממה שהוא בירושת״ו׳. ועוד: הכפריים שבסביבה סיפקו גם מקורות פרנסה לרוכלים ולבעלי המלאכה היהודים ׳הסובבים בכפרים׳, כלשון הרישומים במפקדים. עם זאת יהודי העיר היו עניים ושרויים בדוחק תמידי, ורבים מהם נזקקו לסיוע מקופת הקהילה כדי לכלכל את משפחותיהם.

גלי העלייה ממכנאס לטבריה במאה הי״ט

באמצעות עיבוד הנתונים הרשומים בסדרת מפקדים שנערכה בקרב היהודים בארץ ישראל באמצע המאה הי״ט, אפשר לאתר גלי עלייה מוגדרים מצפון־אפריקה בכלל ממרוקו בפרט ואף ממכנאס באופן ממוקד. בגלי העלייה הראשונים שנחשפו מהמגרב במאה הי״ט בשנים 1821-1817 ובשנים 1834-1830, לא נמצאו רישומים של עולים ממכנאס, מפאס או מצפרו. רוב רובם של הרשומים המערבים הם מאלג׳יריה, עקב התמורות שחלו באזור בסמוך לכיבוש הצרפתי, אולם מקצת העולים היו למעשה יהודי מרוקו אשר הצהירו שמוצאם מאלג׳יריה כדי לזכות בחסות צרפתית, ואי אפשר לוודא את מוצאם אל נכון. בשנות הארבעים חל גידול כלשהו במספר היהודים יוצאי מרוקו בטבריה, ושיעור יוצאי מכנאס בהם היה שליש. לעומת זאת במחצית הראשונה של שנות החמישים גדל שיעורם של המערבים בעיר ליותר מארבעים אחוז, ואני מעריכה שבשנת תרט״ו (1855) היו בעיר כארבע־מאות מערבים, וזה היה הרכבם: משפחות (כמאתיים חמישים נפש), אלמנות, יתומים ויתומות ילידי צפון־אפריקה ועוד יהודים שנראה לי כי היו צאצאיהם של המערבים הוותיקים. אלו היו כשני־שלישים של כלל המערבים בעיר.

עלייה תלולה ניכרה במספר העולים המערבים בטבריה בשנים 1866-1855: גידול של יותר משמונים וחמישה אחוז. בהתחשב בשיעורי התמותה הגבוהים בקרב העולים וגם בקרב הוותיקים, בייחוד אלו שנגרמו מן המגפות שפרצו בשנים תרט״ו (1855) ותרכ״ו (1866), הגידול במספר העולים מעיד על זרם מוגבר של עולים בעשור זה: יותר ממחציתם של כלל היהודים יוצאי המגרב בטבריה בשנת תרכ״ו(1866) עלו במשך העשור הזה. לא זו בלבד שעלה מספר העולים ילידי צפון־אפריקה שחיו בעיר, אלא עלה גם חלקם של המערבים בקרב כלל הספרדים, והם היו יותר משבעים ושניים אחוז מכלל הספרדים בעיר. מהם כשמונים אחוז מן העולים הגיעו ממרוקו, ויותר ממחציתם באו מהעיר מכנאס, דהיינו כמעט שלושים אחוז מכלל העולים הספרדים בעיר.

בשנות השבעים חזרו ונשנו המגפות בטבריה, והקהילה הספרדית שם גדלה אך במעט. עם זאת, מספר העולים ממרוקו עלה על מספר הנפטרים. במפקד תרל״ה -1875-היה מספר המערבים שנרשם בעיר דומה לזה שבשנת תרכ״ו(1866): שש־מאות עד שבע־מאות חמישים איש, ושוב: קרוב למחציתם ממכנאם. אמנם לעומת ממדי האוכלוסייה כיום המספרים עצמם אינם נראים מרשימים, אולם בעיר הקטנה של ארץ ישראל במאה הי״ט היה משקלם רב: כאלף שש־מאות יהודים בשנת תרט״ו(1855) ובהם כשש־מאות שישים ספרדים וכשמונה־מאות אשכנזים, וכאלפיים שלוש־מאות יהודים בשנת תרכ״ו (1866) ובהם אלף וארבעים ספרדים ואלף מאתיים שישים אשכנזים. נוכחותם של המערבים בעיר היתה ניכרת אף בעיני נוסעים שביקרו שם. בשנת תרל״ו – 1876- ביקר בעיר רי״ח אופלטקה, וציין ׳כי הספרדים שבעיה״ק [שבעיר הקודש] טבריא ת״ו [תבנה ותכונן]… רובם מערבים מבטן ומהריון כנודע׳.

באשר לרבע האחרון של המאה הי״ט, אין ברשותנו מידע דמוגרפי מפורט על גלי העלייה ועל תת־הקבוצות בקרב הקהילה בטבריה באותו פרק זמן. יהושע בן־אריה מעריך כי בשנת 1900 היו בעיר כארבעת־אלפים ומאה יהודים, כשני־שלישים מכלל האוכלוסייה, שנאמדה בכששת־אלפים תושבים. במשך כל התקופה היה מספר הספרדים דומה למספר האשכנזים. להערכתי המשיך מספר העולים ממרוקו בעיר לגדול, על סמך מגמת הגידול באוכלוסייה היהודית בעיר, כפי שעולה מעדויות על המשך תנועתם של גלי העלייה ממרוקו לארץ, ועל סמך ייסודם של בתי כנסת ייחודיים למערבים בטבריה בשנות השמונים והתשעים של המאה הי״ט. ערי הפנים המסורתיות של מרוקו, מכנאס ופאס, המשיכו להיות המקור העיקרי שממנו קלחו זרמי עלייה מן המגרב לטבריה. בשנת 1904 ציין נחום סלושץ: ׳תנועת ההגירה מערי הפנים של מרוקו אל ארץ־ישראל מתחזקת מיום ליום׳.

עלייתם של יהודי מכנאס לטבריה במאה הי״ט- יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט-מיכל בן יעקב

עמוד 295

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב- עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו-ה. מטרת החינוך:

 

והעניין השנישצריך כל העמל בתורה להיות עמל לשם שמים. וזהו בדיוק בדברי רבי יהודה – רבי יוחנן. ״אשרי מי שעמלו בתורה״ – דיוק ועיון בתורה.

"ועושה נחת רוח ליוצרו״ – שכל העמל יהיה לשם שמים דווקא. והעמל בדרך זו הוא שעליו נאמר"אשרי״. ולחיזוק הדברים מציין הרב דברי הזוהר הקדוש (ח״א כד׳, א׳): "כל פקודא דאורייתא דלא איתעבידת בדחילו ורחימו לא סלקת לעילא״.

ומשמעו שאם האדם עמל בתורה מתוך יראת ה׳ ואהבתו יתברך הרי תורתו מתעלה למעלה לעשות נחת רוח ליוצרו. אך חלילה אם העמל לא נעשה בדרך זו הרי תורתו של זה מונחת בקרן זווית כאבן שאין לה הופכין, ולדעת הרב, ״כל הפוגע בה קוברה״, רח״ל. מכאן פונה הרב לבאר כדרכו את העניינים השונים הצומחים לאדם מלימוד תורה לשמה, ואנכי לא נגעתי אפס קצהו כי אם ב: ׳עד דפרד״ס ביאוריו של כבוד הרב. העולה מכל הנ״ל:

חובה יסודית ללמוד, כי בלעדי הלימוד לא יבוא האדם לקיום ולמעשה המצוות.

הלימוד מרומם את האדם וממתיק את היצר הרע להיות האדם טוב יותר.

לימוד פורה שיש לו קיום הוא:

  • לימוד מעוגן בהבנה ובהעמקה.
  • לימוד הנעשה לשם מטרה נעלה ־ לשמה בתורה ולשם הלימוד כערך מקודש בפני עצמו.

"ומתלמידי יותר מכולם״

בפרק ד' בספר"זך ונקי" פותח רבי יוסף כנאפו במאמר המובא במהרש״א רמז לעמל בראשי תיבות: ״ללמוד על מנת ללמד׳. ולפי דברי הרב יוסף משמע שזהו עיקר בריאת האדם, מהותו ומגמתו. ועוד מציין הרב מאמר ממסכת מכות י׳, ע״א: "אמר רבי חנינא, הרבה תורה למדתי מרבותי, ומה שלמדתי מחברי יותר ממה שלמדתי מרבותי, ומה שלמדתי מתלמידי יותר מכולם״.

ואומר הרב שעל פי דבריהם משמע שהאדם זוכה לתורה במידה הרבה והמלאה דווקא כשמלמדה לתלמידים, שמהם הופך המלמד למבוע ונעשה כמעיין המתגבר המפיק מים חיים. לדעת הרב על פי הדברים יובנו דברי הפסוק במשלי ה' טו׳: ״שתה־מים מבורך ונוזלים מתוך בארך״.

״שתה-מים מבורך" – שאף על פי שמלמד הרב את התלמיד שהוא בבחינת בור, הרי בעצם לימוד זה הוא -הרב־ לומד ולא רק פשט הדברים שמעביר לתלמיד אלא אף:

"ונוזלים מתור בארך" – שהרב יהיה כמעיין המתגבר ויפיק מהוראתו את התלמידים גם ״מים חיים עמוקים״ דברי חן פנימיים.

וכל זה מתוך שהרב מלמד תורה לבורות שהם התלמידים אשר עדיין לא למדו וזהו:

״שתה-מים מבורך ונוזלים מתוך בארך".

 כי-חיים הם למצאיהם״(משלי ד׳, כ״ב)

על הפסוק הנ״ל דרשו בעירובין דף נד׳ ע״א: "אל תקרי למצאיהם אלא למוצאיהם בפה". ולדברי הרב כנאפו ז״ל:

קשה, שהרי לשון הפסוק היא מצאיהם – מלשון מציאה. ואילו דרשת חכמים בעירובין היא מוצאיהם – מלשון הוצאה. ומה ראו חכמים לשנות פשט הכתובים?

זאת יש להבין על פי מאמר הגמרא במסכת מגילה דף ו׳ ע״ב: ״יגעת ומצאת האמן״. ושם נשאל מה עניין לשון מציאה בתורה, הרי לשון מציאה אינו שייך אלא בדבר שאבד לאדם ועתה מצאו, אבל ביגיעת התורה לא שייך עניין מציאה לאבדה.

ויש לבאר על פי הרב כנאפו שאדם העמל ויגע ביגיעה של תורה זוכה למצוא את אשר אבד. ומהי אבדתו, היא הנחלה שנחל בהר סיני במעמד כל נשמות ישראל כשקיבלו תורה, ומאז הלך ואבד חלקו בתורה ואם מבקש הוא למוצאו עליו לעמול וליגע בעמל ויגיעת התורה. ומכאן אפשר להבין איך דרשו מצאיהם למוצאיהם. כי אין מי שימצא תורה אלא מי שמוציאה מפיו ועמל בה, שאין אפשרות למצוא את התורה בלא עמל וטורח ומכאן ששתי הלשונות שייכות בתורה, הן לשון מציאה והן לשון הוצאה: ״כי חיים הם למצאיהם ולכל בשרו מרפא״

סיכום

העולה מפרק זה (עלפי פרק ד׳ ת׳זך ונקי״)

א. הלימוד הראוי והמעולה ביותר הוא הלימוד העובר דרך ג׳ הערוצים והם:

ערוץ החכמה מרבותיו.

ערוץ החכמה מחבריו.

ערוץ החכמה מתלמידיו.

כללו של דבר: כל לומד, בין אם מורה ובין אם תלמיד, אם רוצה הוא לעמוד על אמיתה של תורה ועל סודו של הלימוד הראוי, ראוי לו שיקבץ כל חכמתו מג׳ הערוצים.

ואף המתלמד יעשה כן בקבצו חכמת רבו וחכמת חברו, אך בוודאי יצרף להם לימוד לאחרים שבזה הוא מועיל לנפשו בהיותו נכנס לקטגוריה של ר׳ חנינא שאמר:

״הרבה תורה למדתי מרבותי ומה שלמדתי מחברי יותר ממה שלמדתי מרבותי ומה שלמדתי מתלמידי יותר מכולם״(מכות י', ע״א)

המלמד לאחרים לא ייגרע כוחו ולימודו ואדרבה יגדל ויפרח יותר ממה שהיה. ״בהעלֹתך את הנרות אל-מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות״, ו"ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר״.

יש לשאוף ללמוד את התורה בכל רבדיה השונים בפשט, ברמז, בדרש ובסוד – הפרד״ס.

כל החפץ למצוא תורה וחיים חייב הוא לעמול וליגע בעמל התורה.

״כי־חיים הם למצאיהם״. אל תקרי מצאיהם אלא מוציאהם.

בחיתוך הדברים מפיו וביגיעת הלימוד, ימצא האדם תורה והיא היא הנותנת לבשרו מרפא. "כי-חיים הם למצאיהם ולכל-בשרו מרפא״.

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב- עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו-ה. מטרת החינוך:

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 189 מנויים נוספים
ספטמבר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר