ארכיון יומי: 21 בספטמבר 2022


"אתם נצבים היום כולכם-משה שמיר אסולין

אור-החיים-הקדוש

"אתם נצבים היום כולכם,

 לפני יהוה אלהיכם" (דב' כט, ט).

"א-ת-ם" = אותיות א-מ-ת.

"נ-צ-ב-י-ם" = מתייצבים לדין בראש השנה.

"ה-י-ו-ם" = "יום תרועה יהיה לכם" = שמו של ר"ה בתורה.

"כ-ו-ל-כ-ם" = כולנו מחויבים להתייצב לדין – "לפני יהוה אלהיכם".

 

"והשבות אל לבבך… ושבת עד יהוה אלוהיך…

          ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך…

ומל יהוה אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך,

 לאהבה את יהוה אלהיך

בכל לבבך ובכל נפשך, למען חייך" (דברים. ל, א- ו)

 

                     התשובה גנוזה בנשמתו של כל אחד מאתנו

 (הרב קוק, אורות התשובה ו ב).

 

ברגע שהאדם ניצב מול הא-מ-ת הפנימית שלו ושב בתשובה,

הוא בעצם מתחבר אל שורש נשמתו –

 ובכך הוא זוכה להתייצב לדין

בפני הקב'ה בראש השנה ויוצא זכאי,

 כדברי רבנו-אור החיים-הק':

"כי להיותם לפני ה'ניצבו ונשאו ראשם".

 

 

בראש השנה הבעל"ט,

 כל אחד מאתנו, יכול לקבוע לעצמו את מצבו

הרוחני, הרפואי, הכלכלי והביטחוני לכל השנה,

ע"י תשובה מאהבה.

 

מאת: הרב משה שמיר אסולין

 

במשך השנה, נמצאים אנו בתנועה מתמדת. בר"ה, ניצבים אנו זקופים בפני ה'.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

א. מה כוונת התורה בביטוי 'אתם ניצבים'?

ב. מדוע הכתוב מפרט: 'ראשיכם שבטיכם, זקניכם וכו', ולא מסתפק בביטוי 'כולכם'?

ג. מדוע יש צורך בברית חדשה – 'לעוברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו אשר יהוה אלהיך כורת עמך היום" (דב' כט יא). הרי בפרשה הקודמת 'כי תבוא', נחתמה ברית בין הקב"ה לישראל, כנאמר: "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון" (דב', כט ח). 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "ניצבים": "ומעתה, באנו להבין מאמר 'אתם ניצבים', שהכוונה היא על דרך אומרו: 'הניצב על הקוצרים', לשון מינוי", במשמעות של מנהיג מכובד הניצב על משמרתו, כדוגמת בועז השופט במגילת רות, "הניצב על הקוצרים"  (מגילת רות ב, ו). כלומר, מעמד מכובד ומחייב כלפי העובדים.

 מעמד "הניצבים", מלווה אותנו במעמד החופה כאשר החתן והכלה ניצבים בטקס מתוך שמחה המהולה ביראת הרוממות, מגודל המעמד המחייב והמרגש.

במהלך הטקס, הרב המקדש קורא את הכתובה לעיני ואזני כל המסובים, כדי להדגיש את מחויבות סעיפיה אצל בני הזוג.

גם במשטרה, דרגת 'ניצב' מהווה דרגה גבוהה, אליה שואף להגיע כל שוטר, כאשר מעליה, ניצב רב ניצב – המשטרה, הממונה על כלל השוטרים. דרגות הניצב ורב ניצב, מסמלות את אחריות התפקיד הניצב על כתפיהם.

 

כ"כ במעמד הברית בין הקב"ה לעמ"י בפרשתנו: פס' יב. "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.  יג. וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם, אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת . יד. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם (יב-יד).

 

הכתוב רומז גם לנשמותינו – "וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". במידה וננצל את פריבילגיית התשוב-ה = ונשוב אל ה' אלוקינו באמת ובתמים, נוכל להתייצב לדין בפני ה' בר"ה, בבחינת – "אתם ניצבים היום", ולהיכתב בספר החיים של צדיקים וחסידים בר"ה. אחרי כן, נוכל ללכת שמחים וטובי לב, בבחינת שם הפרשה הבאה: "וילך".

רבנו-אור-החיים-הק'  ממשיך ואומר: עשיית רע, גורמת לשפלות והנמכת ראש. עשיית טוב לעומת זאת, גורמת להתייצבות והזדקפות בקומה זקופה כדברי קדשו בפרשת "כי תישא את ראש בני ישראל – "כי החוטא גורם בחטאו כפיפת ראשו… ובחינת הקדושה, היא נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שמות ל, יב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה על השאלות ב' ג': רבנו מסדר את המתייצבים לפני ה' לפי סדר חשיבותם ויכולת השפעתם על סביבתם, כאשר במידה ולא יפעילו את השפעתם וסמכותם, הם ישאו באחריות לחטאי האחרים.

רבנו מדבר על הערבות ההדדית בין חלקי העם. וכדברי קדשו: "ונראה, כי כוונת משה בברית זה, היא להכניסם בערבות זה על זה, כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה'", כפי שנאמר בהמשך "הנסתרות ליהוה אלוהינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' כט כח). כלומר, על העבירות הנעשות בסתר, העוברים נענשים בהתאם, כל אחד לפי חטאו. ואילו בעבירות הגלויות, נכנס ההיבט של הערבות ההדדית. וזה בעצם החידוש בברית הנוספת בפרשתנו ככתוב "לעברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו" (דב' כט יא), בנוסף לברית שנחתמה בפרשת "כי תבוא", בה כל אחד אחראי למעשיו, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפסוק:

 

"ראשיכם" – ראשי העם היכולים להשפיע על העם, ואם לא יעשו זאת, ישאו באחריות. 

"שבטיכם" – ראשי השבטים. כל ראש שבט מתחייב על שבטו.

זקניכם ושוטריכם" כל זקן = חכם, מתחייב על משפחתו הרחבה והמסועפת.

"איש ישראל" – כל אחד יתחייב על בני ביתו… (רבנו-אוה"ח-הק'. ניצבים כט, ט).

דבריו מתבססים על דברי הגמרא: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם" (שבת נד ע"ב).

לגבי נשים, ילדים וגרים, אומר רבנו: "ואין הם נתפסים על אחרים. שהטף אינם בני דעה. הנשים כמו כן. הגרים גם כן אין להם להשתרר על ישראל". לכן, סידר אותם הכתוב בפס' נפרד, כדברי קדשו.

 

 מעניינת העובדה שמשה רבנו הקדים את המנהיגים = "ראשיכם", ואח"כ את הזקנים = תלמידי חכמים, ואילו אצל יהושע נאמר: "ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה, ויקרא לזקני ישראל, ולראשיו, ולשופטיו, ולשוטריו" (יהושע כד א). כלומר, יהושע הקדים את הזקנים לפני המנהיגים, בניגוד למשה רבו.

הירושלמי (הוריות פרק ג הלכה ד) דן בנושא, והוא מעלה כמה אפשרויות.

אחת התשובות, להבדל בין יהושע למשה: "משה על ידי שהיו כולם תלמידיו, הקדים ראשים לזקנים, יהושע ע"י שלא היו כולם תלמידיו, הקדים זקנים לראשים". משה, כאיש האלוקים שהזקנים היו תלמידיו, הקדים דווקא את המנהיגים ולא את הזקנים שהיו החוג המקורב אליו, כדי למנוע לזות שפתיים שהוא מעדיף את המקורבים. אותו עיקרון הנחה גם את יהושע, שהיה מנהיג מדיני וצבאי, והעדיף למנות את הזקנים שאינם מהחוג המקורב אליו, כדי למנוע רינונים.

 

מסר אמוני:

 עד כמה חשוב לצאת לא רק ידי חובת ה',

אלא גם ידי חובת בני אדם,

 בבחינת הכתוב "והייתם נקיים מה' – ומישראל" (במ' לב כב).

 

הרב קוק אומר: התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו. התשובה גנוזה בנשמה, והיא שולחת את קוויה שהם מתגלים אחר כך, בעת שבא הגורם {המזמן} הקורא לתשובה" (אורות התשובה ו, ב).

 

המלב"ם קושר זאת לראש השנה בו אנחנו מתייצבים וניצבים בפני הקב"ה לדין ,לאחר ששבנו בתשובה בחודש אלול. לכן, נאמר "אתם ניצבים היום". דוגמא לכך אצל משה רבנו: "ואנוכי עמדתי בהר". הוא זכה לעמוד ולהתייצב בהר, בגלל שהיה צדיק. גם אצל אברהם נאמר: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר – עמד שם". כלומר, אברהם עמד והתפלל לה' ונענה.

הביטוי "היום" בפס' הראשון "אתם ניצבים היום", רומז לשמו של ראש השנה – "יום תרועה יהיה לכם".

 

"הנסתרות ליהוה אלהינו –

והנגלות לנו ולבנינו עד עולם" (דברים ל כח).

"כל ישראל – ערבים זה בזה" (שבועות לט ע"א).

 

המקור לביטוי הנ"ל "כל ישראל ערבים זה בזה", הוא דברי המדרש לפסוק: "וכשלו איש באחיו" המופיע בפרשת הברכות והקללות בפרשת בחקותי (ויקרא כו, לז), "וכשלו איש – בעוון אחיו". הרעיון מופיע גם בפרשתנו בפסוק: "הנסתרות לה' אלוקינו – והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' כט, כח).

רש"י ורבנו-אוה"ח-הק' מסבירים שעל הנסתרות, היחיד נענש על ידי ה' על פי מעשיו, ולכן נאמר: "הנסתרות ליהוה אלהינו",  ואילו על הנגלות, נענשים הרבים אם היה באפשרותם להוכיח את החוטא ולא הוכיחו אותו בגלל ש"כל ישראל ערבים זה בזה" כדברי הגמרא, ולכן נאמר בפס': "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהחידוש בברית בין ה' לעמ"י בפרשתנו ככתוב: "לעברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו, אשר יהוה אלהיך כורת עמך היום" (ניצבים כט, יא) לבין הברית בפרשת "כי תבוא" שם נאמר: "אלה דברי הברית אשר ציווה יהוה את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב" (כי תבוא כט סט) וכדברי קודשו:

"הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם… – פירוש, היא תשובת ישראל למשה. שהנסתרות לא יתחייבו בהן, אבל הנגלות, קיימו וקיבלו עליהם הערבות. ואמרו ולבנינו עד עולם". כלומר, בברית הקודמת בפרשת "כי תבוא", הם קיבלו עליהם רק את הנגלות, ואילו כאן עם כניסתם לארץ, הם קבלו עליהם ועל זרעם את הערבות ההדדית.

 

 

הגלות והגאולה בפרשת ניצבים.

 

הרמב"ם  אומר: פרשת ניצבים מתמצתת את "כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים" (הלכות מלכים יא, א), העתידים לבוא על ארץ ישראל ועל עמ"י בשנות הגלות, ובזמן הגאולה.

על מצב ארץ ישראל בגלות נאמר: "ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחוריכם… וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חילה יהוה בה: גופרית ומלח שרפה כל ארצה – לא תיזרע ולא תצמיח, ולא יעלה בה כל עשב, כמהפכת סדום ועמורה… על אשר עזבו את ברית יהוה… ויחר אף יהוה בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה" (דב' כט, כא – כז).

אכן, רואים אנו שלאורך 1900 שנות גלות, הארץ הייתה חרבה, עד לדורנו.

 

על הגאולה שתבוא אחרי התשובה נאמר:

 "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה… ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקולו… ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים… והביאך יהוה אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, והטיבך והרבך מאבותיך… ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה על אויביך, ועל שונאיך אשר רדפוך… כי תשמע בקול יהוה אלהיך לשמור מצותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה – כי תשוב אל יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דב' ל, א י).

אכן, דורנו זוכה לשוב אל הארץ הנותנת פריה בשפע, בבחינת "ארץ זבת חלב ודבש", וזוכה לראות את היכלי התורה המעטרים את ערי ארצנו, ובראשם ירושלים עיר קדשנו ותורתנו.

דורנו גם זוכה לראות איך הקב"ה נוקם באויבינו – "ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה על אויביך" (ל, ז).

 

 

 

הצדיקים, הרשעים, והבינונים,

ביום הדין והנורא – בראש השנה.

 

אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: "שלושה ספרים נפתחים בראש השנה: אחד של צדיקים גמורים, אחד של רשעים גמורים, ואחד של בינונים.

א. צדיקים גמורים – נכתבים לאלתר לחיים;

ב. רשעים גמורים – נכתבים ונחתמים למיתה;

 

רבי מאיר: בראש השנה נידונים, וביום כיפור נחתמים, דבר החופף את רצף הימים הנוראים.

 

הרשב"א מסביר שכוונת הביטויים "נחתמים לחיים, למיתה", הכוונה לחיי עולם הבא.

 

הרא"ש: לעיתים, ה' גוזר על הצדיק יסורים או מיתה בעולם הזה, כדי למרק את עוונותיו, ובכך יזכה להגיע ישירות לגן עדן. חלק מהרשעים לעומת זאת, מקבל את שכרו בעולם הזה על מעט המצוות שקיים, דבר המסביר מדוע רשעים ממשיכים לחיות, ולעיתים אף בכבוד, כאשר חלק מהצדיקים סובל, בבחינת: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" (ברכות ז ע"א).

 

שני מרכיבי התשובה העיקריים

במשנת רבנו-אור-החיים-הק' בפרשת "ניצבים".

 

שלב א:  "והשיבות אל לבבך – בכל הגוים אשר הדיחך יהוה אלהיך שמה" (דב' ל, א). זהו השלב הראשון בקבלת התשובה בו האדם שב אל לבו ואל פנימיותו תוך הצבת מראה אל מול מעשיו הלא טובים, ורק אז, עובר לשלבי התשובה כמפורט להלן.

 את ההתעוררות לתשובה, ניתן ללמוד מכך שעמ"י הוא העם היחידי שהתפזר בארבע רוחות העולם בגלל חטאיו, ולכן מוזכרת בפס' מצות התשובה "והשבות אל לבבך" בהקשר לגלות ככתוב בהמשך הפסוק: "בכל הגוים אשר הדיחך יהוה אלהיך".

 

שלב ב:  "ושבת עד יהוה אלהיך" (דב' ל, ב), "והתשובה לפני ה' – להיטיב דרכיו". (רבנו-אוה"ח-הק'). בכך שיקבל על עצמו לפעול לאור התורה, ולשוב בתשובה מאהבה.

 

 

סוגי העבירות בהן אנו נכשלים:

  א. ביטול תורה. ג. ביטול מצוות עשה. ב. מצוות לא תעשה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל  מדוע נאמרו הפס': "ומל יהוה אלהיך את לבבך ולבב זרעך וכו" (ל, ו), וכן הפס': "ואתה תשוב ושמעת בקול יהוה, ועשית את כל מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום" (ל, ח). הרי מצות התשובה נאמרה קודם לכן בפס': "ושבת עד יהוה אלהיך"?

 

 את השאלות הנ"ל הוא מיישב בהצבת שלושה סוגים עיקריים של עוונות, כאשר כל סוג רמוז באחד הפס', ולכן הוצרכו כל הפסוקים הנ"ל.

 

א. ביטול תורה – ועל כך נאמר: "ושבת עד יהוה אלהיךושמעת בקולו". ושמעת: במשמעות לימוד תורה שעל ידו זוכים לרשת את הארץ, ולכן נאמר בהמשך: "ושב וקיבצך מכל העמים" = קיבוץ גלויות, עקב ההתמסרות בלימוד תורתנו הקדושה. על כך, יש על מה לשוב בתשובה, היות וכמה זמן אנו מקדישים ללימוד תורה, כאשר הקב"ה מבקש מאתנו "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך – והגית בו יומם ולילה" (יהושע א ח).

 

ב. עובר על מצוות לא תעשה – על כך נאמר: "ומל יהוה אלהיך את לבבך". האדם עובר על מצוות לא תעשה כמו גזל ועריות, בגלל שליבו ערל, או כפי שנהוג לומר: "מה, אין לו לב לשדוד אישה קשישה, ולכן עליו "למול" את עורלת לבו בכך שיפתח פתח מצדו, וכבר ה' יעזור לו "למול" את לבו כדברי הגמרא: "הקב"ה אומר לעמ"י: פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". ע"י זה זוכים להתגבר על האויבים: "ונתן את כל האלות על אויביך". ולכן מן הראוי שניזהר לא לעבור על מצוות לא תעשה החל מ"לא תתורו אחרי לבבכם" , ועד "לא תשנא את אחיך בלבבך".

 

רבנו-אוה"ח-הק' מסיים את דבריו באהבת ה' (ל, ו).

"לאהבה את ה': פירוש, שתלביש האהבה אשר תיכן בך התוכן בריאתך, בנעימים ידידות חיבת אלהיך.

 ויִחֵד שכר לזה – שיהפוך ה' כל הצרות מעלינו על שונאינו, כאומרו ונתן… על אויביך".

 

ג  ביטול מצוות עשה – ועל כך נאמר: "ואתה תשוב ושמעת בקול יהוה –  ועשית את כל מצוותיו". השכר יהיה: ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו, שפע כלכלי ופרי בטן ככתוב בהמשך: "והותירך יהוה אלהיך בכל מעשה ידיך – בפרי בטנך ובפרי אדמתך". "פרי בטנך": צאצאים טהורים – אוהבי ה' ותורתו כדברי השיר:

"וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים / אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת זרע קודש בה' דבקים /

ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים / ובכל מלאכת עבודת הבורא".

 

המסר האמוני: עלינו להיזהר בקיום מצוות עשה, החל ממצות לימוד תורה

 השקולה כנגד כל המצוות, וכלה במצות "ואהבת לרעך כמוך אני יהוה".

 

 

תהליך התשובה – במשנת הרמב"ם:

                                 הימים הנוראים והתשובה מאהבה.

 

השאלה הפשוטה היא: איך אני/אתה/את/ נדע לקיים את מצוות התשובה.

 הרמב"ם – הנשר הגדול, לימד אותנו איך לנסות לעשות זאת,   ולהלן דברי קודשו:

"ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא את חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר: "יעזוב רשע – דרכו, ואיש און – מחשבותיו" (ישעיה נה ז), וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיה לא יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר: "ולא נאמר עוד אלוקינו למעשה ידינו, אשר בך ירוחם יתום" (הושע יד ד), וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות/נים אלו שגמר בליבו" (רמב"ם הלכות תשובה פ"ב, ה"ב).  

רבנו הרמב"ם מוכיח את תהליך התשובה מדברי הנביא ישעיה: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו, וישוב אל ה' וירחמהו, ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח". (ישעיה נה ז).

 

 

שלבי התשובה – במשנת הרמב"ם:

 

א. עזיבת החטא:  כולל שני חלקים: א. עזיבת החטא והסרתו ממחשבתו. ב. לקבל עליו לא לעשותו יותר.

 את זאת הוא לומד מהכתוב: "יעזוב רשע דרכו {עזיבת החטא} – ואיש און מחשבותיו" {מחשבתו הרעה}.

ב. חרטה: יתחרט ויתנחם על שעבר עבירה ככתוב: "כי אחרי שובי ניחמתי". עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא יישוב לזה החטא לעולם ככתוב: "ולא נאמר עוד – אלהינו למעשה ידינו". כלומר, קיימים שני שלבים בחרטה:  חרטה על העבר, וקבלה לעתיד שלא לחזור לעשות את המעשה הרע הנ"ל.

ג. וידוי: וידוי מלשון וודאות, שלא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אין צביעות בפני הקב"ה ובפרט ביום הדין.

 הרמב"ם כותב בפרק א' על חובת הווידוי:

"כל המצוות שבתורה… אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון {בכוונה}, בין בשוגג, כשיעשה תשובה מחטאו – חייב להתוודות לפני ה-אל יתברך. כיצד מתוודה? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך… והרי אני חוזר בי ומתבייש אני במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר זה".

"איזוהי תשובה גמורה – {תשובת המשקל}.  כאשר יזדמן לידו אותו דבר עבירה שעבר, ויש בידו לעשות ולא עושה".

 

בעל "ערבי נחל" מסביר זאת לאור הפסוק הנ"ל:

  • "יעזוב רשע דרכו" יעזוב את המעשה הרע.
  • ואיש און מחשבותיו" יתחרט גם על שחשב להרע.
  • "וירחמהו יהוה"– אם יחזור בתשובה מאהבה גם על המחשבה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות – לזכויות.
  • "כי ירבה לסלוח" – חזר רק על המעשה = מיראה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות  לשגגות בלבד.

 

החתירה אל האות ה"א

בתהליך התשובה התשוב – ה.

 

"אלה תולדות השמים בהבראם = בה' בראם. העולם נברא ב-ה'.

רש"י: האות ה' פתוחה למטה והרוצה לצאת לתרבות רעה – יוכל. והרוצה לחזור בתשובה – יש לו פתח מילוט למעלה. הבא לטהר מסייעים אותו. ולמה יש לאות ה' תג למעלה? הקב"ה יקשור לו כתר לשוב בתשובה. (ע"פ תומר דבורה לרבנו משה קורדברו).

תשובה = תשוב – ה = לשוב אל ה'.

 

ברובד הקבלי הפשוט, לשוב אל האות ה' המופיעה פעמיים בשם י-ה-ו-ה.

הה' הראשונה – מסמלת תשובה עליונה, העוסקת ברובד התודעה וההבנה, כנגד ספירת הבינה.

הה' השניה – מסמלת תשובה תתאה = תחתונה, העוסקת ברובד המעשי, כנגד ספירת המלכות.

 

המהות הפנימית של מצות השופר בראש השנה:

"מן המצר קראתי י-ה – ענני במרחב י-ה" (תהלים קיח ה).

הפיה של השופר דרכה נושפים, צרה – ואילו הפיה השנייה רחבה, דבר המסמל שעם קיום מצות השופר, הקב"ה מוציא אותנו "מן המצר… למרחב י-ה" – למרחב האלוקי המוגן.

 

א.  השופר במקורות:

 

  • "ובחודש השביעי באחד לחודש… יום תרועה יהיה לכם" (במ, כ"ט, א).

מצות עשה לשמוע קול שופר ביום הראשון של ר"ה, ומצוה מדרבנן לשמוע קול שופר גם ביום השני. התקיעות מצוותן ביום בלבד. התוקע יכוון להוציא את השומעים ידי חובתם, והשומעים יכוונו לצאת ידי חובת המצוה.

  • "בחודש השביעי באחד לחודש… זכרון תרועה מקרא קודש" (ויקרא כ"ג, כד).

 כאשר אחד מימי ראש השנה חל בשבת, אנו לא תוקעים – אלא רק זוכרים בבחינת "זכרון תרועה".

  • "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו" (תהילים פ"א, ד).

"בכסה" – בר"ה הירח מכוסה.  המילה בפס' "חגנו", רומזת לג' הרגלים: פסח, שבועות וסוכות המכונים בתורה "חג", ובהם עולים לרגל לירושלים מתוך שמחה בשכינה, בבחינת "יראה כל זכורך" (דב' טז טז). על כך נאמר בגמרא (חגיגה ב ע"ב): כשם שבא לראות – בא להיראות. כלומר, לראות את פני השכינה.

בר"ה לעומת זאת, זה יום הדין בו באים בעיקר לשמוע את הקול הפנימי שלנו, הקול הבוקע דרך קולות השופר מתוך יראה, כדברי הנביא חבקוק: "שמעתי שמעך – יראתי" (חבקוק ג, ב).

ד. "למנצח לבני קרח מזמור… עלה אלוהים בתרועה, יהוה בקול שופר" (תהילים מ"ז. א, ו).

את המזמור הנ"ל, אותו אמרו בני קרח כשחזרו בתשובה, אומרים אנו שבע פעמים לפני התקיעות. הסבר הפס': "עלה אלהים בתרועה" – השם אלוקים מסמל את מידת הדין העולה ומסתלקת, ובמקומה מופיעה מידת הרחמים – בבחינת הוי-ה: "יהוה בקול שופר".

 הזהר הק' (תיקוני הזוהר" סט קכב), מבדיל בין התגלות בבחינת ראיה, להתגלות ע"י שמיעה. הראיה – במידת החסד, ואילו השמיעה – היא במידת היראה בבחינת הכתוב "שמעתי שמעך יראתי" (חבקוק ג, ב).

 

  • תקיעת שופר וטעמיה.

"אשרי העם יודעי תרועה – ה' באור פניך יהלכון" (תהלים פט טז).

"יודעי תרועה" – היודעים את סודות התרועה (מכילתא דרשב"י).

"אמר רבי יצחק: למה תוקעים? הקב"ה אמר תקעו".

השופר מוציא קולות ללא מילים – כנ"ל אצלנו,

חייבים לזעוק מכל הלב לאבינו שבשמים.

 

א. רב סעדיה גאון (882-942) נתן עשרה טעמים

למצוות השופר בראש השנה.

 

א. היום, תחילת הבריאה העיקרית. הקב"ה ברא את האדם ומלך עליו, ותקיעת השופר היא דרך קבלת המלכות, כי כך עושים למלכים, תוקעים ומריעים לפניהם להודיע את תחילת מלכותם, בבחינת הכתוב: "בחצוצרות וקול שופרהריעו לפני המלך יהוה"  (תהילים, צ"ח).

ב. ראש השנה הוא היום הראשון לעשרת ימי תשובה, ותוקעים בשופר, להכריז ולהזהיר שכל הרוצה לשוב – ישוב, ואם לא, אל יקרא תגר {אל יתלונן} על דינו.

ג. להזכיר את מעמד הר סיני שנאמר בו: "וקול שופר חזק מאד" (שמות י"ט), ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו אז – "נעשה ונשמע".

ד. להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו לקול שופר ככתוב: "ותקע בשופר – והזהר העם" (יחזקאל ל"ג).

ה. להעלות על ליבנו זיכרון חורבן המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים ככתוב: "כי קול שופר שמעה נפשי, תרועת מלחמה" (ירמיהו, ד'), ונבקש מ-ה', על בנין בית המקדש.
ו. להזכירנו עקידת יצחק, שמסר נפשו לה', וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו. ויעלה זיכרוננו לפניו לטובה ביום הדין, הלא הוא ראש השנה.
ז. שנירא ונחרד ונשבור עצמנו לפני הבורא, כי כך טבע השופר מרעיד ומחריד, כמו שנאמר: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס, ג').
ח. להזכיר את יום הדין הגדול ולירא ממנו, כמו שנאמר: "קרוב יום יהוה הגדול, קרוב ומהר מאוד קול יום יהוה… יום שופר ותרועה" (צפניה, א').
ט. להזכירנו קיבוץ נדחי ישראל, ולהתאוות אליו כמו שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור, והנידחים בארץ מצרים" (ישעיה, כ"ג).
י. להזכירנו תחיית המתים, ולהאמין בה כמו שנאמר: "כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כנשוא נס הרים תראו, וכתקוע שופר תשמעו" (ישעיה, י"ח).

ב. קולות השופר –

         מעוררים לתשובה כדברי הרמב"ם (1138-1204)

 

"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, רמז יש בו:

 "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו מעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם"

 

"א-ר-י-ה שאג – מי לא ירא" (עמוס ג, ח).

הקב"ה מושל בעולם – ומשל האריה.

  • ר – י – ה = נוטריקון א = אלול. ר = ראש השנה. י = יום כיפור. ה = הושענא רבה.

 

בגן החיות, נוהגים להשתעשע עם האריה היות והוא סגור ומסוגר אחרי גדרות.

תארו לכם מה יקרה לאדם שהזדמן ליער ושומע את שאגת האריה כאשר בין רגע רואה את האריה שועט לעברו. כנראה שהאיש יספיק לקרוא "שמע ישראל", ותו לא.

המסר הוא פשוט: האריה מסמל את הקב"ה הרחום והחנון המבקש מאתנו לשוב אליו ולקיים את תורתו, ובפרט בימי הסליחות והרחמים של חודש אלול כאשר בשיאם, שני ימי ר"ה בהם אנחנו נידונים, דרך החתימה בכיפור, וכלה בהושענא רבה בה נחתם באופן סופי גזר הדין לפי הזהר (מסירת הפתקאות).

אנחנו לעומת זאת, מתייחסים לקב"ה כמו לאריה בתוך הכלוב שאינו מזיק, ולא היא. חייבים להרגיש את הנוכחות האלוקית בתוכנו ובקרבנו, ורק ע"י תיקון הרוע שבנו הרמוז בשמו של ר"ה בתורה – "יום תרועה" , הרומז לרוע שעוללנו, שאותו נצטרך להפוך לרֵע = חבר, ורק אז נכתב ונחתם לטובה ולברכה.

 

להתבשם באור החיים – למוצשק.

 

                                   לרבנו ישראל "בעל שם טוב" – ותלמידו.

"וצדיק באמונתו יחיה" – כוחה של האמונה בה'.

 

רבנו ישראל בעל שם טוב – מייסד החסידות, נהג כדרכו בקודש, להתבודד עם תלמידיו ביערות. יום אחד, הוא לקח אתו את אחד מתלמידיו כדי ללמדו מהו כוחה של אמונה בה', בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב,ד). לאחר הליכה ממושכת, התלמיד צמא, והמים אין. רבי! פנה התלמיד אל רבו: "צמא אני, ומבקש אני להרוות את צימאוני במעט מים". הבעש"ט ענה לו: "עם מעט סבלנות ואמונה בה', תשועת ה' כהרף עין. עוד נזכה לברך את ברכת "שהכל נהיה בדברו". התלמיד קיבל את דברי הרב, והמשיך בדרכו לצידו של רבו.

קרני השמש החמימים של שעת הצהרים, היכו בראשו של התלמיד עד שהתקשה בדרכו. ושוב הוא פונה אל רבו: "הוי כל צמא – לכו למים". כך אמר הנביא ישעיה. תעשה נס רבי, שנזכה לכמה לגימות מים".

הבעש"ט, במקום לענות תשובה לתלמידו, הוא הצביע על דמות המתקרבת אליהם. התלמיד נתן צעקה גדולה, לאחר שראה שהאיש נושא על כתפיו שני דליים של מים. האיש התקרב אליהם ונעצר לידם, כדי לנוח מעט מתלאות הדרך. הבעש"ט ביקש מהאיש למכור להם כמה כוסות מים, ואכן הוא הסכים.

התלמיד ורבו הרוו את צימאונם. בטרם קם "שר המשקים = לגראב" ללכת לדרכו, שאל אותו הבעש"ט: "מאין באת, ולאן אתה הולך?". האיש ענה לו: "עובד אני כעבד אצל הפריץ. משום מה הפריץ השתגע היום, ודרש ממני להביא לו מים ממעיין רחוק, למרות שישנם מעיינות בקרבתנו. לפריץ כידוע, אי אפשר לסרב, לכן צעדתי דרך ארוכה ומתישה כדי להגיע למעיין, וכעת אני עושה את דרכי בחזרה לפריץ.

הבעש"ט אמר לתלמידו כהאי לישנא: "כבר מימי בראשית, הקב"ה ידע על בעיית הצמא שלך, והכין עבורך פתרון. כמו שהקב"ה ניסה את אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, וכן את אבותינו במדבר ככתוב: "המאכילך מן במדבר… למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך" (דב' ח א), כך גם אצלך, הקב"ה רצה לנסותך כדי לחשל את אמונתך, ולכן הביא אותך לידי צמא, כאשר באופק לא נראה שום פתרון לבעיה, בגלל שנמצאים אנו במדבר. התפללנו יחד לקב"ה, והנה הישועה הגיעה דרך הפריץ שכביכול השתגע, ושלח את עבדו למעיין מרוחק, כדי שיפגוש אותנו על אם הדרך, עם שני דליים מים.

 

המסר האמוני של הסיפור:

 

"וצדיק באמונתו – יחיה" כדברי חבקוק הנביא. הקב"ה איננו משיב ריקם תפילת כל אדם, בבחינת "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני יהוה ישפוך שיחו" (תהלים קב, א). מטרת המניעות היא לנסותנו, כדי לחשל את אמונתנו (רמב"ן).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "צדיק וישר הוא" (דב' לב, ד): "כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו. וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים, והוא על דרך אומרו: 'צדיק יהוה בכל דרכיו, וחסיד בכל מעשיו' (תהילים קמה, יז).. פירוש, כשהוא בא להדריך דבר, {לדון את האדם}, הוא מדריכו על קו הדין, {בבחינת 'צדיק ה' בכל דרכיו'}. אבל 'במעשיו', פירוש: בשעת מעשה, כשבא {האדם} ומתחנן – אל רחום וחנון ירחמהו". לקראת ראש השנה הבעל"ט,

ברכת שנה טובה ומבורכת בברכת "ובאו עליך – כל הברכות האלה והשיגוך",

לאוהבי ולומדי "תורת אלוקים חיים" של עט"ר רבנו חיים בן עטר ע"ה.

ביקרא דאורייתא

– משה אסולין שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. שמחה בת פריחה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה. אברהם, ישראל ועזיזה בני חיניני ע"ה

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הוצאה שניה של ספרי "להתהלך באור החיים" , וכן להצלחת ספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך וקורן עור וגידים. פרסומם הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, רכישתם ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תורתם והליכה בדרכם, חיבור לנשמת הצדיק רבנו-אור-החיים-הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין. מיכאל מאיר בר זוהרה, מרים בת זוהרה

 

 

אלישע אחר השני-ד"ר דן מנור.

״אלישע אחר השני״ להבדיל מאלישע בן אבויה שחי בתקופת המשנה, וחז״ל הוקיעו אותו בכינוי ״אלישע אחר״ מפאת התפקרותו. הרומן מתאר קהילה כפרית באזור סוס שבמרוקו השונה בתרבותה ובמנהגיה מכל הקהילות שבמרוקו, לרבות הקהילות הכפריות שבהרי אטלס. בקהילה זו נולד ילד מחונן בשם אלישע שכל חייו היו שרשור של עליות ומורדות, החל מהמשבר הנפשי שחווה עם הגירתו לעיר, ושממנו הוא חולץ בעזרת אישה נדיבה שסללה לפניו נתיב לתרבות צרפת, ובו בזמן נתיב לתנועת נוער ציוני. עם עלייתו לארץ הופנה בטעות לישיבה חרדית שבה נתקל בניכור עד כדי נידוי.

 

סבתו ישבה במרחק מה והתבוננה בו כל העת תוך הטיית אוזן לשמוע את קולו, שנבלע בקולם של שאר הילדים. הוא נראה לה כה צעיר וחלוש יחסית לשאר הילדים המבוגרים ממנו בשנתיים כמעט, והתגנב חשש ללבה שמא יציקו לו. מבטה נח על אחד מהם שבלט בגופו המסורבל ובלבושו הבלוי. זה היה בנו של משה זוביב המכונה ״משה חקה״, זאת משום שהיה פולט מפיו את המילה ״חקה״, כסגולה נגד השכחה. היא הכירה אותו מיד: ״הא, הא, זה הבן של חקה״, מלמלה לבסוף בחשאי כשבלבה גמלה החלטה. בשובה הביתה היא תיקח שתי יריעות מן הבד שהיה לה במרתף, ותבקש מבתיה התופרת לתפור ליעיש בנו של חקה כמה קטבים (חלוקים). כוונתה הייתה לשחד אותו למען הנכד. הרעיון הסב לה קורת רוח, אלא שהחלה לחוש סחרחורת. היא העיפה מבט אחרון בנכדה, קמה דומם ממקומה וצעדה חרש אל הדלת. נשקה את המזוזה ויצאה בחשאי מבלי לעורר תשומת לב. השמש האביבית והאוויר הצח שיפרו את הרגשתה. רוח קלילה שנשאה בכנפיה ניחוח של שדמות רחוקות, טפחה על פניה, היא שאפה את מלוא הריח דרך נחיריה: ״א־ריבונו של עולם, מה רבו נפלאותיך, ותסלח לאישה נבערת מדעת כמוני, אם אומר, שהפלא הגדול ביותר הוא גלגול נשמות, ישתבח שמך״, כך רחש ליבה מתוך אמונה, שנשמת בנה הבכור התגלגלה בנכדה. ״הוא יהיה חכם כמוהו בעזרת השם״, דובבו שפתיה חרש והמשיכה בדרכה כשלפתע קיבתה הזכירה לה את הצום. ״היום אלך לבית הכנסת לפני תפילת מנחה כדי לשמוע את קריאת הזוהר״, נדרה כשרגליה דרכו על מפתן הבית.

שני מכשולים עמדו בפני אלישע כתלמיד החדר. הראשון היה הניגון בהתאם לטעמי המקרא. הוא שם לב לכך, שכאשר טועים התלמידים בלחן של טעם מסוים, המורה נוקב מיד בשמו של הטעם כסימן שהילדים טעו, ממש כמו שהמתפללים נוהגים כששליח ציבור טועה בלחן. לפיכך שקד ללמוד בכוחות עצמו את שמותיהם של טעמי המקרא. ימים אחדים אחרי זה הוא למד גם את הניגון של כל טעם, למעט ״השלשלת״, שבה התקשה בשל נדירותה. המכשול השני היה, התרגום הערבי המכונה ״שראה״ שהרתיע אותו מפאת זרותו. הילדים משננים אותו מבלי להבין את רובו, כך, למשל המילים: ״ארגמן״, ״תולעת שני״, ושאר כלי המשכן נותרו סתומים חרף התרגום הערבי. שתועלתו היחידה היתה הצחוק שעורר בקרב הילדים. המכשול הזה העכיר את רוחו של אלישע שסקרנותו לדעת את הצבעים והכלים הנזכרים בבניין המשכן לא באה על סיפוקה. יתרה מזו, בכפר מולדתו אין שום כלי שאמור להמחיש את הכלים המפורטים בתורה, כמו כיור, פעמון, קרסים ועוד. ״מדוע לומדים שראח ששפתו אינה מובנת לנו״, הוא שאל פעם את המלמד. ״גם לשון התורה אינה שגורה בפינו״, ענה המלמד. "אבל את התורה חייבים ללמוד״, הקשה אלישע. ״השראח הוא חלק מלימוד תורה״, השיב המלמד והתרה באלישע לבל יוסיף לשאול. המלמד השתומם על שאלותיו של אלישע לנוכח העובדה, שבמשך שנות עבודתו כמלמד לא שמע מעולם ילד שמפקפק בכשרותו של השראת: ״עוד מעט ישאל את שאלת הרשע בהגדה: ׳מה העבודה הזאת לכם׳, הוא הרהר והחליט לדבר עם אביו. אך אלישע אינו מרפה. ״מה זה ארג׳ואן? (התרגום של ארגמן)״, הוא שאל. "ילדים, תסבירו לטיפש הזה מה זה ארג׳ואן״, פנה המלמד לילדים בחריקת שיניים. ״צבע אדום״, ענו אחדים. הוא עמד לשאול: ״מדוע בתורה כתוב ארגמן, ולא אדום״, אך הבעת פניו של המלמד הרתיעה אותו מכך. עד כה הוא נמנע מלשאול את אביו לבל יחשוב שאינו מרוכז בשיעור, אך הפעם החליט לשאול אותו. תחילה הוא שאל אותו על המילה ארגמן. ״אימא, הראה לו את הקפטאן שלך (מעין אפודת הידור במאורעות מיוחדים)״, פנה רפאל לאמו, ״זה צבע ארגמן, שנקרא בערבית שלנו מובאר׳״, הסביר רפאל לבנו כשאמו הציגה את הקפטאן, ״ומהי תכלת״, הוסיף אלישע לשאול. ״כתוב בתלמוד, שתכלת דומה לים, ולרקיע״. הסביר אביו. ״השמיים כחולים כשאין עננים״, הסיק אלישע. וכך משם אחד למשנהו, אף שלא לכל שם נמצא הסבר עד שהגיע לכיור. ״זו קערה עמוקה, להבדיל מקערה שטוחה של האוכל״, הסביר אביו. ״המלמד לא מסביר לכם את כל זה״, שאלה סבתו רחל שישבה כל אותה שעה בצד כשבת צחוק של נחת על פניה. ״הוא לא יודע כלום״, קבל אלישע, ועמד לקום, אך אביו אחז בידו: ״בני התוכן של הפרשה חשוב יותר מהכלים והצבעים האלה כל עוד בית המקדש חרב בעוונותינו״. אלישע הניד את ראשו, אף שלא הבין את משמעות הדברים.

מה שאביו והמלמד לא הבינו הוא שאלישע אינו שוחר דעת ממש, אלא כל רצונו היה לדמיין לעצמו את המשכן. בהתחלה כשלמד את הפרקים הראשונים בפרשת המשכן הוא דמיין את תבנית המשכן לחדר שבו ניצב ארון הספרים. אולם התבנית שבמציאות לא הייתה שלימה כזו שבסיפור. שלימותה כרוכה בידע על כל הצבעים והכלים המתוארים בסיפור, וכשהתברר לו שידע רחב כזה הוא מן הנמנע הוא נאלץ לוותר ולפצות את דמיונו במראות אחרים. איש לא שם לב שאלישע נמנה עם אותם ילדים שהטבע חנן אותם בדמיון פורה, לעתים עד כדי הזיה. עוד טרם בא במגע עם הספר נהג להתבונן בכל הסובב אותו בעולמו הצר. ״הפרעה״(תנור אפייה בנוי מטין) נדמית לו כחטוטרת של ר׳ שלום הרובץ בפינה כשראשו רכון על ספר. אפלולית על הקיר בשעות הערביים היא זקנו השחור והפרוע של אהרון הצורף. קרני האור המוקרנים מן העששית לתוך אישוני עיניו הם ״סקלי״(רקמה מחוטי זהב). הגשם שיורד דרך האשנב שבתקרה, מצטייר בדמיונו כחוטי פשתן שמזל השכנה טווה בנול שבידה. ״מי שוזר את החוטים האלה שיורדים דרך האשנב״, הוא תהה פעם?, לעתים הוא נזכר גם במה שאמרה לו סבתו פעם, כי מעל השמים יש אגם מים ענק שממנו יורד גשם ודימה לעצמו, שאחד מהמלאכים שמשוטטים בשמים נוקב חורים ברקיע שמהם יורד גשם מהאגם.

עד שלא הגיע לגיל החדר הוא הזין את דמיונו מאופק צר של מקום מגוריו, משנכנס לחדר כאחד מילדי החומש התגלה לעיניו אופק רחב. נוף רבגוני שלא ראה עד כה משתקף מן החלונות של הבניין. אך אסור ליהנות ממנו בשעת הלימוד. המלמד קבע את הכלל הידוע מפרקי אבות: ״המפסיק ממשנתו ואומר, מא נאה אילן זה, ומה נאה ניר זה…מתחייב בנפשו״(אבות פ״ג ט). אך לא ילד כמו אלישע ידיר את עיניו מפלאי הבריאה. לפעמים הוא מפנה מבט גנוב לעבר החלון ונהנה ממה שמתחולל לאור השמש. צל כנפיים של נשר שטס נמוך כמחפש טרף. ציפור שמנתרת ממדמנה למדמנה ומנקרת כל מה שערב לחיכה, ולטאה שלופתת חגב בטפריה. פעם כשהמלמד טיפל בכיתת ילדי טרום החומש, אלישע ניצל את ההזדמנות ועמד ליד החלון. הוא סקר את הנוף הקרוב עד שהגיע למרחב הרחוק, ולעיניו עדרי בקר מדשדשים על אפר המרעה ומלחכות את הירק. הפרות זוקפות את ראשן ופולטות געייה ארוכה שמהדהדת כמו תקיעה שופר באין לדעת, אם זו געיית שובע, או געיית רעב. רועים ורועות יושבים בצד על תילי עפר ועל גדר אבנים, ומשגיחים על עדריהם. הוא הביט ברועות המעולפות שחורים מכף רגל ועד ראש, ״מדוע הן לובשות שחורים״, הוא תהה, ונזכר מיד באמונה שצבע שחור הוא סגולה נגד עין הרע. אלא שעין הרע פוגעת רק ביהודים, כך שמע מסבתו. ״אה, אני יודע, צבע שחור לא מתבלה״, סח לעצמו, והסיט את מבטו לעבר חורשת עצי הארגאן הנצבים במרחק שווה כמעט זה מזה, למעט אחד שעמד בודד בצד גבוה מכולם. ״זה בטח המנהיג כמו השיך שארמונו פרוש מכל בתי התושבים״, הרהר. מעבר לחורשת הארגאן משתרעים שדות בור זרועים שיחים קוצניים שהבולט ביניהם הוא הקקטוס הנקרא בפי המקומיים בשם ״טיקוית״. ההורים מזהירים את הילדים לבל התקרב אליו מפאת קוציו הממאירים, ומפאת הנוזל הנפרש ממנו שגורם לעיוורון. כשקלט בזווית עינו את הקקטוס, הוא עצם את עיניו מיד ומלמל משהו. וכשפקח אותן הוא מיהר להפנות את מבטו לעבר הר סאראוו כחומק מן הקקטוס. גובהו של ההר שכיפתו נושקת את השמיים הקרין עליו יראת כבוד, ״מי שיעלה לראש ההר הוא יוכל לגעת ברקיע וידע אם הוא עשוי מנייר, או מבד״, הוא דימה לעצמו. צורתו המקומרת של ההר נדמית לו כבטנה של מאחה הידועה בכינוי ״בעלת כרס״. הוא היה כה שקוע בנוף שלא חש בשתי אצבעות הצובטות את אוזנו: ״על מה אתה מסתכל, ילד פורק עול", צרח עליו המלמד. ״מאחה״, פלט אלישע מפיו במבוכה כשעווית של כאב על פניו. ״מאחה?, אתה הוזה רחמנא ליצלן״, נזף בו המלמד. רכון ראש הסתובב אלישע אחורה בחיוך מבויש והתיישב במקומו.

אלישע אחר השני-ד"ר דן מנור-עמוד 19

איגרות בלא פרטים מזהים וגזירי איגרות(איגרונים) מאת ר, יעקב אבן צור-אפרים חזן ורחל חיטין־משיח

מחקרי מערב ומזרח

איגרות בלא פרטים מזהים וגזירי איגרות(איגרונים) מאת

ר יעקב אבן צור

אפרים חזן ורחל חיטין־משיח

ר׳ יעקב אבן צור(תל״ג-תק״ג, 1752-1673), מגדולי החכמים של מרוקו, כיהן בתפקידים בכירים בקהילה כשישים שנה – עשר שנים שימש סופר בית דין, וכחמישים שנה – דיין ואב בית דין. ר׳ יעקב הותיר אחריו כמה חיבורים חשובים, בהם חיבור השו״ת ׳משפט וצדקה ביעקב׳, קובץ הפיוטים ׳עת לכל חפץ׳ וקובץ האיגרות ׳לשון למודים׳. הקובץ ׳לשון למודים׳ מחזיק איגרות שחיבר בשישים שנות פעילותו הציבורית – מעת שנתמנה (בן עשרים) לסופר בית דין ועד לפטירתו, בהיותו גדול הפוסקים של דורו.

* בהכנה: א׳ חזן ום׳ עמאר, לשון, סגנון והיסטוריה ב׳לשון לימודים׳ – קובץ האיגרות לרבי יעקב אבן צור: מהדורה מדעית בצירוף מבוא ובאורים (בתמיכת הקרן הלאומית למדע; מס׳ מחקר: 475/06).

  • ר׳ יעקב בן צור בן ר׳ ראובן, נולד במכנאס בשבת, כ״ז באייר תל׳׳ג(13 במאי 1673). ר׳ יעקב הרבה לנדוד – בהיותו בן עשרים (בשנת תנ״ג, 1693) נתמנה לסופר בית דין בפאס, בן עשרים ושמונה (בשנת תס״א, 1701) עבר למכנאס מסיבות כלכליות, אך כעבור שלוש שנים (בשנת תס״ד, 1704) שב לפאס ונתמנה בה לדיין. נראה כי בשל אישיותו התקיפה ועמידתו מול ראשי הקהל, הוא נאלץ לפרוש מתפקידו. הוא עזב את העיר בשנת תע״ח (1718) ועבר למכנאס – הפעם לתקופה ממושכת של שתים־עשרה שנה. בשנת ת׳׳ץ (1730) חזר לפאס ונתמנה בה לאב בית דין, אך כעבור שמונה שנים (בשנת תצ״ח, 1738) נאלץ לעזוב שוב את העיר עקב רעב כבד. בפעם הזאת הוא עבר לתיטוואן. כעבור שנתיים (בשנת תק״א, 1741) חזר לפאס וכיהן פעם נוספת כאב בית דין. כהונה זו נמשכה עד סוף ימיו(נפטר בשבת, ב׳ בטבת תקי״ג, 9 בדצמבר 1752). על האיש ופועלו ועל התקופה ראו בהרחבה מ׳ עמאר, ׳קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור, ממזרח וממערב, ג(תשמ׳׳א), עמ׳ 123-89; וראו עוד ב׳ בר־תקוה, פיוטי ר׳ יעקב אבן־צור (קובץ ראשון יוצא לאור על־פי דפוסים וכתבי־יד בצירוף מבוא, חילופי־נוסח וביאורים בידי בנימין בר־תקוה), ירושלים תשמ״ח, עמ׳ 24-21; א׳ חזן ומ׳ עמאר, ׳הדאגה לאישה הנטושה באיגרות רבי יעקב אבן צוד, בתוך ר׳ מאמו וד״ט קיל (עורכים), ישועות יעקב: אסופת מאמרים לכבודו של ד׳׳ר יעקב הדני, ירושלים תש״ע, עמ' 171-167.

המעיין בקובץ ימצא בו איגרות הנוגעות לפרט ולקהילה – קצתן מליציות; וכמו שהרב דוד עובדיה אומר:

ובספרו זה לשון למודים יגיד מישרים, לשד״רים, ולעניים המרודים. וקול יעקב קול מחצצים. על תלמידי חכמים בקבוצי״ם, אשר בנס היו עומדים. ובלשון חכמים, שלח דברי נחומים, לאבלים ולשובעי נדודים. ולעולים מגולת אריאל,לארץ ישראל, המליץ בעטו ע״ט דודים (י׳ אבן צור, ׳לשון למודים׳, בתוך ד׳ עובדיה, פאס וחכמיה, ב, ירושלים תשל״ט, עמ׳ 225).

מנהג איסוף איגרות והעתקי איגרות וכינוסן בקבצים רווח במזרח ובמערב. עם הקבצים המפורסמים שמכונסות בהם איגרות מליציות נמנים למשל אוסף איגרותיו של ר׳ אברהם הבדרשי(המחצית השנייה של המאה הי״ג ועד ראשית המאה הי׳׳ד), שנערך בידי בנו ידעיה (הוא הפניני); קובץ עם העתקי איגרות משל ר׳ יצחק (1494-1420) ור׳ מאיר (1545-1460) עראמה; לקט ׳אגרות רחמנות׳ הערוך בידי הסופר שלמה ב״ר שלמה חזן, ובו איגרות אורחיות שחיברו מליצים שונים מראשית המאה הי״ד ועד אמצע המאה הט״ו; הקובץ ׳מימי ישראל׳, שהוא אוסף איגרות ושירים מאת ר׳ ישראל נג׳ארה (ש״י-שפ״ה, 1550 לערך-1625), מגדולי היוצרים הארץ־ישראלים – הוא ליקט אוסף זה מתוך העתקים וטיוטות וכינס אותו לכדי חיבור שלם בהמלצת פטרונו, ר׳ חיים בן חיים. האיגרות בקבצים הללו נושאות לרוב פרטים מזהים על הנמען, ולעתים מצוינים בהן גם התאריך ונסיבות הכתיבה.

גם האיגרות מאת ר׳ יעקב אבן צור, שכונסו במו ידיו ב׳לשון למודים׳, נושאות ברובן פרטים מזהים על הנמען, כגון שמו, מקום מגוריו, תפקידו ומעמדו, אך נמצא בקובץ גם מספר לא מבוטל של איגרות שהן נטולות פרטים. עוד נמצא בקובץ קטעי איגרות -קצתם נושאים פרטים מזהים וקצתם בלא פרטים. האיגרות נטולות הפרטים וקטעי האיגרות מעוררים עניין מיוחד, שכן מעצם הבאתם עולות שתי שאלות: מדוע הוכנסו קטעי איגרות, ומדוע הועתקו איגרות מתוך השמטת פרטים מזהים.

כמו שבארי מראה במאמרה החשוב ׳שרידי איגרונים קדומים מן הגניזה׳, מנהג העתקת איגרות וקטעי איגרות וכינוסם בקבצים עתיק יומין. בגניזה הקהירית נשתמרו לא רק מכתבים מקוריים, אלא גם קבצים שמלוקטים בהם קטעי איגרות. הקטעים שנאספו, ברובם נוסחי פתיחה נמלצים, באים בזה אחר זה, ובדרך כלל חוצצת ביניהם הכותרת ׳אחר׳ או ׳אחרת׳. קטעים אלה מובאים לרוב בלא פרטים מזהים של הנמען או של המוען(חוץ ממקרים שבהם השם משולב בתבנית האיגרת), ובמקום השמות ש׳נוקו׳ מן האיגרות המקוריות באה המילה ׳פלוני׳. הקבצים העתיקים ביותר המחזיקים נוסחי פתיחה הם מהמחצית השנייה של המאה הי׳׳א (שם, עמ׳ 49). נראה שאחת המטרות בליקוט קטעי איגרות ועריכתם בקבצים היתה שימור דגמי מופת לכותבים – אלה שימשו הן לכותבים מקצועיים והן ל׳מתחילים׳ לשם לימוד ושכלול של סגנון הכתיבה האיגרתנית, ואפשר אף שהמעתיקים עצמם עשו שימוש בחומר המועתק ומחזרוהו בעת שחיברו איגרות.

במאמרנו נעסוק באיגרות נטולות פרטים מזהים ובגזירי איגרות (איגרונים) שחיבר ר׳ יעקב אבן צור, שנשתמרו בחיבורו ׳לשון למודים׳.

איגרות בלא פרטים מזהים וגזירי איגרות(איגרונים) מאת ר, יעקב אבן צור-אפרים חזן ורחל חיטין־משיח

עמוד 105

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 189 מנויים נוספים
ספטמבר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר