ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו-רבי אברהם בן מוסה.
רבי אברהם בן מוסה
גדול עד מאוד היה הגאון מגאוני קמאי קדוש עליון ונורא. בקי בחדרי תורה המקובל רבי אברהם בן מוסה זצ״ל בתורת הנגלה ובחכמת הנסתר. חיבורים רבים חיבר-חידושים על הש״ס ועל כתבי האר״י ז״ל. הגה בתורה גם בעלותו על משכבו, ואז עלו במוחו חידושים ופירושים שלא חידשם בשעת העיון בסוגיא בשעות היום חידושים אלו, שנתגלו לו מלמעלה, הלהיבו את נפשו. סיפורי-פלא רבים סופרו אודותיו.
״מהר״ר אברהם בן מוסה, רב מובהק, מקובל גדול אחד מרבני מערב הפנימי [מרוקו]. חיבר ׳שיטה׳ על סוטה, כתב-יד נחמדת. וראיתי שיטה זו, ובסופה באור להלכות חמץ להרמב״ם, וקצת פירוש ההגדה על דרך האמת [הקבלה] ועל מסכתות אחרות. ובספר ״שיח יצחק״ מביא מחידושיו ליומא. והיו מתווכחים בקבלה עם הרב החסיד מורנו הרב בספר ״אוצרות חיים״-כך כתב מרן החיד״א על הגאון המקובל רבי אברהם בן מוסה זצ״ל, בספרו ״שם הגדולים״.
יניק וחבים
משפחה מפוארת של חכמים וצדיקים היתה משפחת ״בן מוסה״, שמוצאה מספרד. ידוע לנו על רבי משה בן מוסה, שהיה מגדולי חכמי ספרד בתקופתו של הגאון רבי יצחק בר ששת-הריב״ש. הר״מ בן מוסה שאל מהריב״ש כמה שאלות הלכתיות, וחיבר ״פירוש שלש-עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן״. רבי משה בן מוסא התווכח בשנת קע״ג עם המומר יהושע הלורקי בטורמוסה.
בדור שלפני גירוש ספרד, אנו שומעים על רבי חיים בן רבי יהודה אבן־מוסה, שהיה רופא בחצרות מלכי קאסטיליה. גם הוא התווכח עם הנוצרים על תורת ישראל. בשנת רט״ו חיבר את הספר ״מגן ורומח״, אשר בו השיב על טענות הכומר ניקולוס די-לירה נגד היהדות. בספר זה כתב כללים על דרכי הויכוח עם הנוצרים, וערער על הדרשנים המתפלספים. כן נודע לנו על רבי שמואל בן מוסה שהיה-סופר בליסבון. בשנת רל״ה, הוא העתיק בליסבון תורה, הפטרות וחמש מגילות.
שנה לאחר מכן, העתיק גם ספר תהילים.
בדור שלאחר גירוש ספרד, אנו מוצאים את בני משפחת בן מוסה במרוקו. רבי יצחק בן מוסה ואחיו יעקב-שעלה לארץ ישראל, שלחו איגרת בשנת ש״א בשבח ארץ ישראל, לאביהם במרוקו. רבי יוסף בן נאים מזכיר את החכם רבי דוד בן מוסה שחי במרוקו בדור שלפני רבי אברהם בן מוסה.
רבי אברהם נולד לאביו רבי שלמה בן מוסה בטיטואן שבמרוקו הספרדיות בסביבות שנת הת״ב, והוא נקרא על שם סבו רבי אברהם. רבי אברהם הצטיין בידיעת תורת הנגלה, כפי שראינו שחיבר חיבורים על מסכת סוטה ויומא, והיה בקי גדול גם בחכמת הקבלה.
רבי אברהם למד תורת הנסתר בחבורה של חסידים ומקובלים, שבראשם עמד המקובל רבי יעקב בן מארג׳י, מגדולי המפרשים של ספר הזוהר. רבי אברהם בן מוסה היה רך בשנים, אבל אב בחכמה, החשוב והגדול בחבורה, והוא מכנה את רבי יעקב בן מארג׳י ״אלופי ומיודעי״. בני החבורה הזו הם שעודדו את רבם לחבר את פירושו של ספר הזוהר. וכך כתב רבי יעקב מארג׳י בהקדמה לספרו: ״ויהי היום ויבואו בני האלוהים החברים המקשיבים לקולי מליצי דעי תלמידי ידידי, ובראשם ראש המדברים אברך אב בחכמה ורך בשנים, יניק וחכים, הרב כבוד אברהם בן מוסה נ״י… וכשומעם את דבריהם… אזרתי כגבר חלצי ושמתי קסת הסופר במתני, לבאר ביאור על הספר היקר הזה, שלא ישאר חלילה סתום וחתום״.
פירושו של הגר״י מארג׳י על ספר הזוהר, הוא גדול בכמות ואיכות. הפרופ' מאיר בניהו [שכתב יד של הספר נמצא ברשותו] כתב עליו: ״ספר זה מפליא בהיקפו ורוב ערכו וחשיבותו. בכמותו אינו נופל מספר ״כתם פז״, פירושו של רבי שמעון לביא על ספר הזוהר. הביאור על פרשת בראשית נקרא ״המאור הגדול׳ ויש בו שמונה מאות שבעים וששה דפים צפופים. נשלם בי״ג באדר, ׳חמשת אלפים וארבע מאות ונ״ח מצא חן ליצירה', כלומר הוא משנת תנ״ט, ולא נשתמר אלא החלק השני של ה״מאור הגדול״ וכמה כרכים מן הפירוש לחלק האחר של הזוהר הנקרא ״אמת ליעקב״ באוסף בניהו. וכל מה שנדפס ממנו הוא ׳פירוש על האידרא זוטא קדישא׳ בלבד
[וינה תרמ״ז].
סודות והנהגות
רבי אברהם מזכיר בשיטתו למסכת סוטה מנהג חסידות שלהם:
״וכן היו [נוהגים] קצת חסידים בעיר-טיטואן, לשמר היין מראיית גויים". כמו כן הוא כותב הנהגה של רבי יעקב מאראג׳י ופירושים אחדים בשמו, בפירושו על הגדה של פסח:
ושמעתי מאלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד… שהיה אומר ומגלה לי כמה סודות נעלמים- ועמוקים, מנופת צוף מתוקים, והדברים עתיקים, החכם השלם המקובל האלוקי כמהר״ר יעקב מאראג׳י תנצב״ה, שהיה רגיל לומר בליל פסח קודם קריאת ההגדה פסוק כי ילד יולד לנו וגו׳ עד אבי עד שר שלום. והגם כי לא ראיתיו ומנהג זה] עד הנה בשום ספר מספרי הרב האר״י ראוי הוא לסמוך עליו, כי אפשר שהדברים שלא נתגלו אלינו נתגלו אליו, והוא ראה או ידע… ואם הוא בדה הדבר מלבו, ראויין הדברים למי שאמרן״.
גם בפרושו ״מנחת סוטה״ על מסכת סוטה, כותב עליו רבי אברהם: מה שכתב האר״י בכמה דוכתי, כי גלות השכינה הוא שיורדת הכל למקום הקליפות ושמעתי מאלופי ומיודעי אשר, יחדיו נמתיק סוד… הרב הכולל כמה״ר יעקב בנו של רבי אברהם, רבי משה בן מוסא הכיר את רבי יעקב מארג׳י, וגם הוא כתב: ואחר העיון, ויחופש הדבר וימצא מפורש, משם מאור הגולה רבו של אדוני אבי, וליודעו ומכירו אנא קאמינא. ה״ה [=הוב הגדול] הרב המובהק הר׳ יעקב מאראג׳י הנצב״ה. רבי אברהם כתב על פגישתו וויכוחו עם נוצרי אחד בעיר טיטואן, בהגהותיו לספר ״אוצרות חיים״: ופעם אחת בימי חרפי, בהיותי בעיר גדולה של חכמים וסופרים עיר
טיטואן יע״א, אמר לי נוצרי אחד [ימח שמו חכרו]: איך היא צורת פרצוף אלוהיכם, ואמרתי לו: אמור לי אתה איך הוא ציור ראות העין ושמיעת האוזן, ולא ידע מה להשיב. אמרתי לו: שוטה, ומה אם דברים שבגופך אין אתה יודע מהותם, כל שכן מה שלמעלה ממך… כל שכן העושה אותם.
בחברת חכמים
לפני שנת תס״ו, עבר רבי אברהם לעיר סאלי, גם בעיר זו היו חכמים גדולים בקבלה, וביניהם רבי חיים בן עטר, ״אור החיים״ הקדוש. כנראה שרבי אברהם בן מוסא, כיהן בתפקיד רבה של העיר. וכך מצאנו בשאלה הלכתית ששלחו חכמי סאלי לגאון רבי יצחק אבן צור בפאס, שהוא חותם בראש ששת חכמי העיר. זמן השאלה הזו, הוא לפני שנת תע״ג בפסק הלכתי שכתב בשנת תע״ב, חתם
בזו הלשון: ״אברהם בן מוסא דמתיטואן ודר בסאלי יע״א׳.
מרן החיד״א כתב שרבי אברהם בן־מוסה, פגש את רבי אברהם אזולאי, תלמידו של המקובל רבי יצחק די לוויה ממארכש, ושניהם למדו יחדיו בספר אוצרות חותם. ואכן אנו יודעים ששני החכמים הללו עסקו מעיר מארכש גם בלימוד תורת הפשט. בפירושו למסכת סוטה, מזכיר רבי אברהם בן מוסה חיבור על פירוש המשנה להרמב״ם ששמע מפי רבה של קהילת מארכש [כנראה שהוא רבי אבוחם אזולאי], וכך כתב: ״ובהיותי בקרית מלך רב מארצות המערב, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, העיר שיאמרו כלילת יופי משוש לכל הארץ, קרית חסנ״ת, צבי היא לכל הארצות, דורשים תלים על כל קוץ וקוץ, עיר מארוואיקוס [=מארכש] אי״ע ע״ס נ=אלוהים יכוננה עד עולם סלה]. שמעתי מפי החכם הגדול אב בחכמה ורך בשנים, רב הדיין בהארץ הלזו הנזכרת, ששמע מרבותיו, דכאשר חיבר הרמב״ם ז״ל את פירוש המשנה, גר היה בארץ נכריה בכפר שאין בו סופרים וספרים, ולא נמצא בידו תלמוד, והיה מעיין וקראה על-פה ולא יצא ידי חובתו. אף כי כאשר, שמעתי פג לבי כי לא האמנתי לו עכשיו, כמעט נטיו רגלי ושופכו אשורי להודות בלי בוש, אבל להוציאו חלק אי אפשר…״
גלות ונדודים
מהעיר סאלי עבר הרב לעיר פאס – מחמת הגזירות או בגלל מחלוקת בקהילה. באותה תקופה, עברו חכמים נוספים מהעיר סאלי לעיר פאס: רבי דוד הסבעוני ורבי משה אבן צור. הרב פינחס ג׳רמון־מחכמי תוניס בדור שלאחריו-מזכיר כי רבי אברהם בן מוסה היה גר בעיר פאס, וברח משם משום פעולה בקבלה, שעשה נגד אשת המלך שהציקה ליהודים.
נדודיו אלה גרמו לרבי אברהם צרות רבות, ועל כך הוא מתאונן באחד משיריו:
בקשה ותחינה. לאלוהי קדם מעונה, על דבר אשר עינה אותה במר ומגינה. הכסף פנה והשיב שנ״א אותי ואני אנה אני בא. כי אם בתחנה.
ה׳ אפפוני חבלי עווני. רצים פרים כדבורים סבבוני.
ברחמים הטרף לי לחם חוקי, שמע קולי חנני וענני.
גאים השפל תן להם נפעלם. רדוף אותם באשר רדפוני.
דמים שפכו וקרעו ולא דמו. לולא אתה אזי חיים בלעוני.
נשארתי לי בלי אוהב ורע. מתי סודי ואחי תעבוני.
עזבוני למזי-רעב ולחומי-רשף, ועוד ידם לאבדני.
פצו פיהם רדפוהו ותפשוהו, ואין מציל את נפשי מיד מוני.
ריב ה׳ מהרה את יריבי. ולנחמי עשה בהם כרצוני.
שונאי כלה ועשה אל תאחר. אל נא ריקם אל תשיבני.
נקמת היהודי
לפי גירסתו של הרב אברהם כלפון בספר ״מעשה צדקים״ ברח רבי אברהם מהעיר פאס לעיר תוניס, בעקבות מעשה שהיה. נעתיק את דבריו:
בתקופתו של רבי אברהם בן מוסה, שלט בעיר פאס ״שריף״-מנהיג רוחני של המוסלמים – שונא ישראל, שתמיד חיפש
אמתלה להצר ליהודי. גם לדרוך בחצרו, אסר על היהודים.
לרבי אברהם היה שכן יהודי ירא שמים ובעל לב טוב. יום אחד עבר האיש בלא כוונה, בשטח חצירו של השריף, קם בעל הבית והרג את היהודי. כששמעה אמו של רבי אברהם על הריגת היהודי, נעצבה אל לבה והתחילה לבכות.
ראה רבי אברהם שאמו בוכה, שאל אותה: מה לך אמי היקרה שאת בוכיה?
סיפרה לו את ענין הריגתו של השכן בידי הגוי. אמר הבן לאם:
״אני אנקום את נקמת היהודי״. מה עשה? כתב שם קדוש על פיסת נייר, קנה מחרוזות של חרוזים מסוגים שונים, והלך ליד בית השריף, בהכריזו בקול: מי רוצה לקנות חרוזים?
יצאה המשרתת של השריף ואמרה לו, שלא יעבור בדרך זו,
שלא יהרגנו השריף כמו השכן שלו.
רואה אני שאת ממשפחה טובה – אמר לה רבי אברהם – ולכן קחי ממני את החרוזים האלה במתנה. כשראה הרב שהיא מתפעלת
ממחרוזת אחת. אמר לה: ״אם תקחי את הפתק הזה ותזרקי אור לבאר-המים של אדונך, אתן לך את כל החרוזים האלה במתנה׳ הסכימה המשרתת לדבריו, לקחה את החרוזים. זרקה את הפתי הקדוש לבאר. באותו רגע היו בביתו של השריף בניו, נכדיו ומשרתיו, ביחד שבעים נפש. בשעה ששתו מהמים של הבאר, מת כולם יחד עם השריף.
המלך נהג להיפגש מידי יום עם השריף. לאחר שאותו יום לא בא אליו, שלח שני עבדים והם גילו את המחזה המחריד. המלך התייעץ עם שריו ויועציו כדי לטכס עצה איך קרה המקרה המוזר הזה.
אמרו השרים למלך, כי ענין מסובך זה רק חכמי היהודים יודעים לפותרו. שלח המלך לקרוא לרב היהודים. וביקשו שיפתור את התעלומה בתוך שלושים יום.
הלך רבי אברהם בן מוסה לבית המדרש ללמוד תורה, ומצא שם את רב העיר. משנודע לו כי המלך הזמינו לשיחה, הבין שהוזמן לברר את ענין מיתת השריף. ניגש רבי אברהם לרב העיר ואמר לו: ״אני הוא שהרגתי את השריף ובני ביתו, כשם שהוא הרג את שכננו היהודי, על לא עוול בכפיו״. בהמשך דבריו, סיפר לו את צורת הריגתו, על ידי הפתק הקדוש.
אמר רב העיר לרבי אברהם: ״יישר כוחך ששיברת זרוע רשע״. והמשיך עוד לומר לו: עליך להעתיק את מקום מגוריך משתי סיבות: א. כדי שלא יענישך המלך.
ב. היית צריך לשאול אותי קודם, כי ״המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה״, ולכן עליך לקבל גלות, וה׳ יכפר את עוונך.
הלך הרב למלך ויאמר לו: חושב אני שהמקרה אירע בגלל תנור החימום שהיה בביתו. אמר המלך: גם שרי ויועצי חושבים שהשריף ובני ביתו מתו בגלל חנק שנגרם על ידי התנור-חימום.
אסף הרב סכום כסף, מסר אותו לרבי אברהם בן מוסה, והוא נסע עם אמו לעיר תוניס. והתפרסם שמו כאחד מגדולי המקובלים בעיר. [תורגם מערבית-יהודית מתוך הספר"אשביע לחם״ להרה״ג רבי ישראל חדאד זצ״ל.
ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו-רבי אברהם בן מוסה.
עמוד 92
Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador
Pidion Haben
Passons au Pidion Haben qui se passe comme on le sait, la veille du 31ème jour après la naissance d'un garçon aîné. On compte 30 jours révolus. Le Pidion est le rachat du garçon aîné des mains du Cohen. C'est une Mitsva de la Thora : comme les aînés auraient dû être consacrés à Dieu et qu'ils ont été remplacés par le Cohen, le père doit racheter l'enfant du Cohen. Cette cérémonie se passe dans une pompe encore plus grande que pendant la circoncision car cette fête est rare, puisqu'il faut que le garçon soit l'aîné, que sa mère n’ait pas fait de fausse couche avant sa naissance, que ni la femme ni le mari ne soient Levy ou Cohen.
Ettehfif
Vous croyez que c'est tout pour le garçon jusqu’à sa Bar Mitsva ? Non ! Il y a encore une autre cérémonie qui n’a pas de base religieuse. Quand l’enfant a un an, on fait une autre fête, que l’on appelle : Ettehfif la coiffure.
Le coiffeur familial vient le coiffer à la maison ou plutôt lui couper les cheveux, on fabrique pour lui un couvre-chef, qui a la forme d’un tarbouch rodé d’or. Il le portera pendant toute sa prime jeunesse. C’est une des choses que l’on n’aime pas enlever à l’enfant quand il est gâté. Le berceau en est une autre, il y a des enfants qui ne veulent pas quitter le berceau pour coucher dans un grand lit.
Instruction de l'enfant
Pour instruire les garçons, on faisait venir un rabbin à la maison, quand on en avait la possibilité, quand on n'en avait pas, on l'envoyait au Heder. les premiers temps, l'enfant allait au Heder accompagné, mais quand il prenait l’habitude, il y allait seul.
les filles ne recevaient pas d’instruction religieuse, elles étaient éduquées par leurs mamans.
les écoles comme celles de notre temps, n’existaient pas. Les écoles de l'Alliance ne sont apparues au Maroc que vers 1860/1870. On y apprenait trois langues ou plutôt deux langues vivantes, le français et l’anglais plus l'hébreu qui était considéré comme langue morte. La langue espagnole était assez répandue et on l’apprenait dans la rue au contact des nombreux Espagnols qui habitaient le Maroc, surtout à Mazagan, Safi, Mogador et bien entendu à Tanger et la zone espagnole.
Bar Mitsva
Le garçon arrive finalement à sa Bar Mitsva, on lui apprend à faire un discours – Darouch. S'il est avancé dans les études talmudiques, son Rabbin ne fait que le guider dans les idées, les sujets et leurs développements, sinon le Rabbin écrit en judéo-arabe tout sur une feuille, le sujet, l’introduction versifiée en hébreu, puis il le lui fait apprendre par coeur.
Cela se passe régulièrement un lundi ou un jeudi puisque ce sont les jours pendant lesquels on sort le Sefer Thora, où il doit lire le passage qu'il a préparé. Cette Mitsva donne lieu à une cérémonie préliminaire. Le coiffeur vient la veille lui couper les cheveux, et tous les invités pour le lendemain veulent aussi y assister. Musique, repas chauds, chanteurs, rien n’y manque. Le lendemain, synagogue. On y va en cortège accompagnés de musiciens. Deux amis portant des grands bougeoirs mènent la marche, un autre les suit en portant un coussin sur lequel sont présentés les objets du culte, Tsitsit, Tefilin, livre des prières. Après l'office, le retour à la maison se fait de la même manière sauf que maintenant le Bar Mitsva porte sur lui le Talith et les Tefilin qu'il n'enlèvera qu'à la maison. A la maison on sert le repas du matin et l’après-midi des gâteaux.
Après la Bar Mitsva, l'enfant continue ses études rabbiniques si on veut en faire un Rabbin – à l’école, si on veut en faire un "moderne". Si l’on veut qu’il devienne commerçant ou artisan on le prend avec soi pour lui apprendre le métier que l’on exerce.
Certaines familles riches envoyaient leurs fils continuer leurs études à Paris, Londres, Hambourg ou Rotterdam. On voulait tellement faire les choses en grand pour fêter une Bar Mitsva, que certains laissaient passer le temps prescrit par la Thora afin de mieux se préparer ou pour réunir les fonds nécessaires pour faire une fête à la mesure de leurs aspirations. Des fois, à force de remettre à plus tard, ils finissaient par emmener leur fils à la synagogue, lui faisaient porter les Tefilin et l'affaire était conclue.
Parfois, malgré la crainte du mauvais œil, on fêtait la Bar Mitsva de deux frères à la fois, même s’ils n'étaient pas jumeaux.
Après les réjouissances et au moment où les invités veulent sortir de la maison, ils passent à côté d’une petite table où sont déposés les Tefilin, Talit et le livre de prière, ainsi que le cahier où est écrit le discours que le Bar Mitsva a appris et qu’il venait de répéter, car il le prononce trois fois : la veille à la maison, le matin à la synagogue, et une dernière fois dans la matinée à la maison pour ceux qui n’ont assisté ni le soir ni le matin. En passant à côté de la petite table auprès de laquelle est assis le rabbin qui a préparé l'enfant à la Bar Mitsva, chacun dépose son obole. Cela constituait pour le rabbin une de ses principales recettes, et il vivait dans l'attente de ce jour.
Le jour de sa Bar Mitsva le garçon sort se promener vers le soir avec ses amis et parfois, il va rendre visite aux personnes qui n’ont pu assister à sa fête à cause d’un deuil ou pour autres raisons.
Il est chaleureusement accueilli et on lui offre des cadeaux. Il ne sort jamais d’une maison les mains vides.
A partir de ce jour, il a le droit de participer aux réjouissances des autres familles. Il est invité personnellement, car sur l’enveloppe des cartes d’invitation, il est écrit : M. et Mme Tel et famille. Or, le Bar Mitsva, est déjà un homme à part, et si l’on ne veut pas froisser la famille, il faut lui envoyer une carte individuelle.
Les réjouissances ne se limitant pas seulement à bien manger et à bien boire, il y a toujours des personnes qui forment des groupes divers suivant les goûts.
Les uns qui aiment la musique arabe, écoutent les musiciens chanter et jouer. L’orchestre se composait de cinq à six musiciens, parfois plus, mais jamais moins de quatre. Un violoniste chef, un guitariste, un tambourin et un chanteur. Le chanteur qui battait la mesure, avec ses mains ou sur le tambourin, recevait les dons des mains des invités et devait dire à haute voix, le nom du donateur et en l’honneur de qui le don était donné.
En général, les dons étaient faits en l’honneur de la famille qui donnait la fête, des fois en l’honneur d'un ami présent, souvent en l’honneur d’un être cher, éloigné de la maison pour quelque raison. Les personnes citées se sentent obligées de répondre par d’autres dons.
D’autres préfèrent se réunir dans un salon pour participer à un des nombreux jeux de société, ou pour jouer aux cartes.
D’autres enfin, les jeunes, forment un groupe qui danse au rythme de la musique du piano jouée par une ou plusieurs jeunes filles présentes.
Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador
Fondation de Mogador
Page 69