פתשגן המלצות נמלצות של חכמי מרוקו במאה התשע־עשרה-אהרן ממן.
- 1. כתב היד
בארכיון כתבי היד ממרוקו השמור בין אוספי הספרייה של אוניברסיטת ייל, ניו הייבן, נמצא כתב יד בן שמונה דפים ומספרו 1825.0066 .MS ששת הדפים הראשונים של כתב היד מחזיקים העתקה של שש איגרות מאמצע המאה התשע־עשרה שכתבו חכמים ממרוקו (מכנאס, צפרו, מראכש, צווירא וטנג׳יר) ותחילת טיוטה של איגרת שביעית שנכתבה בשולי האיגרת הרביעית. ואלה מתפרסמות להלן. את שש האיגרות העתיק אחד משלושת הבנים של הרב אברהם עמאר, כנראה יצחק, סמוך לאחר שנת 1861, כפי שאפשר להסיק מהערתו בסוף איגרת ד להלן. עניינו בכינוס האיגרות היה לשומרן כדגם לכתיבה אפיסטולוגית מליצית, אשר על כן השמיט את שמות האנשים שנזכרו באיגרות המקוריות בשל צנעת הפרט.
- 3. המחברים
הרב יוסף אלמאליח (הוא יוסף אלמאליח השני [בן אהרן]) נולד בתקצ״ט (1819) ברבאט ובגיל שלוש־עשרה עבר לאצווירה (מוגדור). בגיל מוקדם מאוד, בשנת הת״ר (1840), התמנה לאב בית הדין שם ובמקביל שימש קונסול אוסטרייה, מה שמעיד על כישרונות ועל יכולות מגוונים מאוד. ב־15 באוגוסט 1844 נמלט מהעיר בגין פלישת הצרפתים ושוד הברברים והגיע כנראה לגיברלטר, שם שהה זמן מה. אחר כך עבר למראכש. הדיינים שהרב אלמאליח חתום עמם בפסק הדין שבן נאים ראה (מלכי רבנן, דף ס ע״א, סוף הערך) הם ממראכש. בשולי איגרת ב (שורות 26-23) שלהלן הוא חתם על פסקת התמיכה סמוך לאחר שנת תר״ה (1845).
הרב משה בן ג׳ו חי ופעל במאה התשע־עשרה, היה תלמידו של הרב אברהם טולידאנו ושירת ברבנות ובדיינות בטנג׳יר. בן נאים מציין שבפסק דין משנת תקצ״ה (1835) שפרסם רבי יעקב בירדוגו בספרו ״הלכתא למשיחא״, חתום הרב בן ג׳ו יחד עם הרב יצחק בן וואליד ועם הרב יום טוב הלוי. הרב בן ג׳ו חיבר את איגרת ד שלהלן בשנת 1857.
הרב עמור יוסף בן שלמה אביטבול חי ופעל בצפרו (התק״ם-התרי״ד 1854-1782) ושימש בה רב ראשי ואב בית דין. הוא חיבר את הספרים: ״מנחת העמר״ – קובץ שו״ת שלו ושל אביו; ״עמר מן״ (״דרושים נחמדים על פרשות השבוע – מבראשית עד תרומה – ודרשים להספדים״); ו״עט הזמיר״ (איגרות ומליצות), והתכתב עם חכמי דורו, הרב יצחק בן ואליד, הרב יוסף בירדוגו, רבי יעקב אביחצירא ואחרים. הרב אביטבול חיבר את נספח התמיכה הראשון של איגרת ד שלהלן (שורות 21-17), בשנת 1857.
הרב אברהם עמאר (התקע״א-תרל״א, 1871-1811) חי ופעל במכנאס. הוא היה תלמידו וחתנו של הרב יעקב [בן יקותיאל] בירדוגו. ב־1854 התמנה דיין. הוא חיבר שו״ת ״מענה אברהם״ (שהתפרסם רק בזמן האחרון: ירושלים תשמ״ט). בשנת 1861 או סמוך לאחריה הוא חיבר את התוספת השלישית (שורות 42-34) באיגרת ד שלהלן. כזכור, בנו הוא מעתיק האיגרות.
- 4. הלשון והסגנון: דוחק המליצה
האיגרות דומות למדיי זו לזו בתוכנן, והמוטיבים בהן חוזרים על עצמם. ועם זה, סגנונן ולשונן מרשימים עד מאוד. הן כתובות בעברית מליצית גבוהה ושנונה, בסגנון מתוחכם וחריף, סגנון המקאמה, בחרוזים, ובשיבוץ מסוים של ביטויים תלמודיים בארמית בבלית. מפליא במיוחד שסגנונם של חכמים אלו – אחד הוא. אף שבאו מערים שונות, נראה כאילו למדו בבית מדרש אחד ונתנבאו בסגנון אחד, עד כי קשה לאתר סוגל סגנוני אישי. הסגנון עשוי מלאכת מחשבת של שיבוץ אין־ ספור פסוקים וחלקי פסוקים ומימרות חז״ל, לעתים בהתאמה חדשה ובפרשנות שונה מהוראתם המקורית, מה שמכנים בתורת הספרות ״שיבוץ שונה הוראה״. מחברי האיגרות הללו היו גאוני עולם, שכל רז לא אניס להו מכל פינות הספרות העברית והארמית היהודית לתולדותיהן. אפילו ביטוי יחידאי בתלמוד ״שבח המגיע לכתפים״(בבלי בבא קמא צה ע״ב) זכה להשתבץ ברקמה הססגונית שרקמו חכמי מכנאס .
מבחינת מבנה השיח, אחת התופעות המדהימות היא שיחידת השיח המינימאלית ביצירות אלה, היינו הסינטגמה המינימאלית, אינה המילה־הלקסמה או המורפמה אלא הצרף. ניתוח מפורט ומדוקדק של האיגרות להלן, עם נתונים מספריים לאיגרת א, מראה שאבני הבניין של הטקסט הם צרפים שאולים מקטעי פסוקים מקראיים, ופה ושם גם ממימרות תלמודיות או מביטויים מהתפילה שכל מקורותיהם הספרותיים מזוהים, החרוזים זה ליד זה מעשה תשבץ. משל הגביל היוצר את עצמו לשימוש במרכיב זה בלבד וויתר כליל על האפשרות להשתמש במילה העצמאית כיחידת תחביר. מעשה המרכבה של היוצר מורכב מאין כמותו, מפני שלכאורה מספר אפשרויות ההרכבה מוגבל יותר מאשר בצירוף מילים עצמאיות זו עם זו. אבל שאלה זו טעונה בירור וליבון בפני עצמם, גם סטטיסטיים, כי לכאורה אפשר להשקיף על אותם נתונים גם מזווית הפוכה. מכל מקום סך כל הצירופים העומדים לרשות היוצר בסוגת המקאמה הוא סופי, והוא עולה כמניין הצירופים שכבר נוצרו במקרא ובספרות הרבנית, ועד כמה שספרות זו נרחבת (״ים התלמוד״), עדיין היא סופית לעומת מספר הצירופים הפוטנציאלי, מסכום כל המילים (הלקסמות) העצמאיות שמעמיד המילון לרשות היוצר ושהוא לכאורה אין־ סופי.
הניתוח המפורט של כל הצירופים המשובצים באיגרת א שלהלן, בת 516 התיבות, מראה שהיוצר נקט 82 קטעי פסוקים מן המקרא, 25 מימרות וביטויים מהתלמוד, חלקם בארמית, 18 מהספרות הרבנית למן הראשונים ואילך, 10 מובאות מהתפילה, 3 מהפיוט, ו־1 מנוסחי שטרות.
לבד מעצם התשבץ שהעמיד המחבר, בשישה־עשר מקרים הוא גם שינה את המשמעות המקורית; מחציתם נראים חידושים שלו, ובכך הוסיף יצירה על יצירתו. ואין הכוונה לשימושים מטפוריים, כגון ״ירבצון אל מעונותם״ במובן ׳[הברכות] תשרינה בבתיהם׳ ו״לנצח בנגינות״ במובן ׳ללמד תינוקות של בית רבן׳; או מטונימיים כגון ״השרדים״ במובן ׳לובשי בגדי השרד׳, הגלימות ההדורות של הדיינים, אלא חידושים מופלגים, העוקרים את המילה מן השדה האטימולוגי והסמנטי שלה ומעתיקים אותה למחוזות אחרים. הוויתור מדעת על יצירה פשוטה בתחביר של לקסמות עצמאיות, שמעיקרא אינן נתונות בצירופים כבולים, משול למעשה המשורר המטיל על עצמו כבלים מכבלים שונים, דוחק החרוז, דוחק המשקל, דוחק האקרוסטיכון, ופעמים אף צמצום מספר אותיות האל״ף־בי״ת המרכיבות את מילות שירו ושימוש באות קבועה בכל תיבה מתיבות השיר.23 את הקטגוריה שלפנינו ראוי לכנות דוחק המליצה. הדוחק והוויתור נועדו להמריץ את המליץ ואת המשורר להתגבר על קשיים מיוחדים כדי לכתוב כתיבה מכוונת, אסתטית, מרוממת ונשגבה.
להלן נדגים את היצירתיות הזו בכמה מפרטיה ובכמה מכלליה.
4.1 מעבר מהוראה להוראה במילים פוליסמיות או הומונימיות
לשון הפתיחה ״בראש אמי׳ר תכון תפלתנו״ וכו׳(א, 9) שאולה מישעיה יז 6: ונשאר בו עוללת כנקף זית שנים שלשה גרגרים בראש אמיר, אך שם הכוונה לצמרת כאן נדרשת המילה לעניין אמירה, כלומר בראש אמירתנו, בראש דברינו. אם לפנינו גם מטפורה, הרי ראש המכתב דומה לראש העץ. אבל לא ברור אם נתן המחבר את דעתו לכך. וכבר יעב״ץ נקט מליצה זו (עמ׳ 291).
לשון פתיחת החלק הענייני של האיגרת (א, 13): ״האותיות ואשר תבאנה״ וכו', מיוסדת על לשון ישעיה מד 7 : ואתיות ואשר תבאנה. הוראת הביטוי המקורית היא האותות והמופתים העתידים להיות ו״הבאות״ אשר עתידות לבוא. ׳אותיות׳ הוא בינוני רבות של אתה [<אתא], ואילו כאן ׳האותיות׳ מכוון אל האותיות הכתובות, כלומר הטקסט הכתוב עד כאן וזה שיבוא בהמשך האיגרת מיועד למה שיצוין להלן.
פתשגן המלצות נמלצות של חכמי מרוקו במאה התשע־עשרה-אהרן ממן.