ארכיון יומי: 11 בספטמבר 2022


סיום המאמר- עלייתם של יהודי מכנאס לטבריה במאה הי״ט- יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט-מיכל בן יעקב

מחקרי מערב ומזרח

ההרכב הדמוגרפי של העולים

אחד המאפיינים הבולטים של הגירת היהודים הוא ההרכב המשפחתי בה, ואלו היו פני הדברים גם בעלייה מצפון־אפריקה לארץ ישראל במאה הי״ט. בתיאוריו של ר׳ יוסף משאש את העלייה ממכנאס, גם אם תיאוריו ספרותיים בלבד, חוזר וניכר מאפיין זה: ׳שבכל שנה היו עולים משפחות שלמות׳. נוסף על משפחות גרעיניות, בתיאוריו, וגם במפקדים, אפשר לזהות גם משפחות מורחבות שעלו יחד. בשנת תרי״ג (1853), למשל, יצאה ממכנאס שיירה של שמונה משפחות, שהיו בה כשבעים נפש ובהם הוא ציין את אלו: ׳מסעוד בן עמארא וביתו ובית אביו, עשרה עשרה [!] נפשות, מכלוף בן יזרי וביתו ובית אביו, וחמיו וחמותו עשרה נפשות, שמעון מלכא ואחיו וכל בית אביו שמונה נפשות, רבי חיים רוומי וביתו וחמיו רבי מודי ראגונץ וביתו י׳ב נפשות׳. הרישומים במפקדים מאשרים את התיאור של הרב משאש: משפחות שלמות עלו ארצה. רישום במפקד שנערך בשנת תרכ״ו (1866), למשל, מעיד על יהודי ושמו גיגי, בן ארבעים ושש, שעלה ארצה ממכנאס בשנת תרכ״א עם אשתו אסתר וארבעת ילדיהם; במפקד משנת תרל״ה (1875) נמצא יצחק אריה, בן שלושים וחמש, שעלה ארצה ממכנאס כשמונה שנים קודם לכן, עם אשתו קארין ושניים או שלושה מארבעת ילדיהם. האלמנות, האמהות והחמיות שעלו עם בני משפחותיהן רשומות בלוח נפרד, ברשימות האלמנות.

שלמה דשן חישב את גודל המשפחה הממוצעת במכנאס בסוף המאה הי״ט והגיע לכ־5.3 נפשות למשפחה, ובהתחשב בנסיבות נוספות הסיק שהיו כשלושה ילדים למשפחה. בארץ היתה המשפחה היהודית המערבית (ולמעשה המשפחה היהודית בכלל) קטנה יותר. מעיבוד הנתונים על כלל יהודי צפון־אפריקה הרשומים במפקדי מונטיפיורי בעיר טבריה עולה כי הגודל הממוצע של משפחה שבה ראש המשפחה הוא גבר נשוי בן עשרים־ארבעים ותשע היה כשלוש נפשות בלבד, דהיינו זוג וילד אחד. מכך אפשר לשער ששיעורי התמותה בארץ היו גבוהים מאלה שהיו במכנאס באותה תקופה. אם כי, כמו שאפשר לראות בדוגמאות לעיל, היו גם משפחות גדולות יותר.

זהותם האתנית של יוצאי מכנאס והשתלבותם בחברה היהודית בטבריה

כשהגיעו לטבריה שמרו העולים ממכנאס על השתייכותם המקורית, המבוססת על עיר מוצאם, ולא יצרו קבוצה חדשה בעלת זהות ׳מערבית׳ רחבה. הם הביאו אתם מקהילתם במרוקו לא רק את שפתם ואת מלבושיהם, אלא גם את דפוסי ניהול הקהילה ואת דפוסי הפעילות החברתית שלהם. עם הגידול במספר העולים בעיר במחצית השנייה של המאה הקימו יוצאי מכנאס בתי כנסת ייחודיים, אם כי לעתים באופן זמני בלבד. בתי הכנסת, בתי המדרש וחברות הלימוד האלה התאפיינו בסגנון התפילה והלימוד וכן בדרכי המימון של מוסדות הקהילה ושל נתמכיה.

כמה גורמים סייעו לשמר את הזהות הקבוצתית של יוצאי מכנאס בטבריה: המספר הנדרש של בני הקבוצה (׳המסה הקריטית׳) שאפשר את קיומם של חיים קהילתיים; דמויותיהם המיוחדות של המנהיגים בני הקבוצה; והכוח הכלכלי של מקצת בני הקבוצה, שסייע לאחרים ולהחזקת מוסדות. עם זאת לא היתה היבדלות זו שלמה או מוחלטת, והיא אף לא נמשכה יותר מאשר בזמנם של בני דור העולים עצמם. כמו כן, בד בבד עם שמירת זהותם הייחודית ופעילותם הבדלנית הם לא פרשו מן הקהילה הספרדית. המערבים לא נדחקו אל שוליו של המבנה החברתי, הרוחני או הפוליטי. אדרבה, הם השתלבו בפעילותה של הקהילה היהודית בעיר בכללה; חכמים מערבים בעלי שיעור קומה ממשפחות רבניות ידועות מילאו תפקידים ציבוריים מרכזיים בחיי הקהילה היהודית בעיר והטביעו עליה את חותמם. הם הנהיגו אותה, הם קבעו את דרכי פעילותה, הם ייצגו אותה בחוץ לארץ כשד׳׳רים, והם מילאו את מוסדותיה ואת רחובותיה. בשנים תרל״ג-תרמ״א, למשל, כיהן בה ר׳ רפאל ב׳׳ר שלמה ממאן כרב הראשי. בשנות השבעים כיהנו בה ר׳ יהודה ב׳׳ר יוסף בירדוגו, ר׳ יהודה אסמג״א ור׳ רפאל מאמאן בדייני בית הדין, כאבות בית הדין, כפרנסי בתי הכנסת וגבאיהם, כראשי הישיבות וכשד״רים.

אמנם בשנת תרכ״ה (1865) התלוננו רבני מכנאס שמנהיגי הספרדים בטבריה נוקטים קיפוח ואפליה כלפי החכמים המערבים, בעיקר כלפי היהודים יוצאי מכנאס, והכוונה לאפליה בחלוקת כספי התרומות ללומדים בעיר, אך התלונה התמקדה בבעיה הכספית בלבד, ולא נשמעו בצדה תלונות על קיפוח בחלוקת התפקידים או על אפליה חברתית: ׳צרות צרו חכימייא בצוקי טבריה בצר להם צערין דרבנן, מחלוקה דרבנן, ומפקנא אית להו, מעלנא לית לחו [ומוציאים מאתנו ולא נותנים לנו], ואפס עצור ועצוב׳. נראה לי שהסיבות לכך שהמערבים, ובמיוחד יוצאי מכנאס, השתלבו בקהילה הספרדית שילוב מלא היו לא רק פועל יוצא של שיעורם הגבוה באוכלוסייה ושל כוח מנהיגותם הרוחנית. מצב זה נוצר כנראה משילובם של הגורמים הללו באווירה הכללית של סובלנות ששררה אז בקהילה היהודית בעיר ובעיר בכלל.

בתי כנסת ובתי מדרש של יהודי מכנאס בטבריה

בתי הכנסת הספרדיים הוותיקים בעיר, בית הכנסת ׳עץ חיים׳ מייסודו של ר׳ חיים אבואלעפיה במאה הי״ח ובית הכנסת ׳הסניור׳ שהקים סניור ר׳ שמואל הכהן קונורטי בראשית המאה הי׳׳ט, נבנו מתחילתם כמבנים שאכן נועדו לשמש בתי כנסת, ולהם אולמות גדולים, מקורים בכיפות, ארונות קודש מעוצבים בעיצוב מיוחד, וכל אחד מהם נתון בתוך קיר מעוצב אף הוא בעיצוב מיוחד. כצפוי, עם הגידול באוכלוסייה בעיר במאה הי״ט, נוסדו עוד בתי כנסת, רובם ארעיים וממוקמים בחדרים או במבנים קיימים בעיר. במרוקו הלכה והתרחבה באותה עת התופעה של בתי כנסת פרטיים, ובמחצית השנייה של המאה הי״ט קיבלה תופעה זו את אישורם של החכמים. כך, בעת בואם של יהודי מכנאס לטבריה הביאו אתם העולים אופי חדש זה של בתי כנסת. נוסף על בתי כנסת של הציבור ושל היחיד נוסדו בטבריה גם בתי כנסת מסוג ביניים, בתי כנסת שהקימו אגודות של חכמים, מעין בתי כנסת של קבוצת יחידים; לא של ציבור. ייתכן שהמחסור באמצעים אצל כל אחד מיחידים אלו בנפרד הביא את שיתוף הפעולה ביניהם. ייתכן גם שהקמת בתי הכנסת האלה לא היתה אלא תוצאה של פילוג כלשהו בין תלמידי החכמים בעיר. בהקשר זה יש מקום לציין את הקמתם של בתי כנסת ייחודיים לעולי מכנאס, שהיה בה כדי לבטא את גיבושם החברתי של עולי מכנאס בטבריה גם במרחב הפיזי.

בבית הכנסת הוותיק ׳עץ חיים׳ נשמר היסוד ה׳ספרדי טהור׳, אם כי התפללו בו גם מערבים, והם אף מילאו תפקידים כגון בעל קורא או שמש. כמו כן הסתננו אליו השפעות מוגרביות – פיוטים שנאמרו בבית הכנסת, פיוטים על טבריה ועל רמבה׳׳ן שנכתבו עוד במגרב. החל משנות השישים והשבעים, כאשר גבר זרם העולים ממרוקו ונוסדו בתי כנסת ייחודיים להם, עברו רבים מן המתפללים המוגרבים לבתי הכנסת העדתיים.

בית כנסת נפרד ייסד חכם יחיד בקומה השנייה של ׳עץ חיים׳, מעל המכלול של בית הכנסת ששירת, כאמור, ציבור כלל־ספרדי. החכם שייסד את בית הכנסת הנפרד היה ר׳ עקיבא חייא בהלול, תלמיד חכם, גדול בתורת הקבלה, יליד טבריה, בנו של הרב משה בהלול שעלה ממכנאם. הוא קיבץ סביבו תלמידים ואתם התפלל. נראה שבית כנסת זה פעל בעשור האחרון של המאה הי״ט ובראשית המאה העשרים.

על מסעוד דהאן כמעט אין לנו פרטים ביוגרפיים, אך ידוע כי גם הוא הקים בית כנסת בשנות השבעים של המאה הי׳׳ט. בית כנסת זה היה ממוקם בקומה השנייה של בניין שהתגוררה בו משפחת דהאן. בשנת 1946 אמנם תוארו הבימה והרהיטים כ׳פשוטים ודלים׳, אך עם זאת נדרשו שני ארונות קודש כדי להכיל את כל ספרי התורה בו. מספר ספרי התורה מעיד על עושר, לפחות בזמן כלשהו בתולדות בית הכנסת. אולם התפילה שבו הספיק להכיל כשלושים או ארבעים מתפללים (שלושה או ארבעה מניינים). בין המתפללים היו בני משפחות עבו ודהאן וכמה מבני המשפחות ועקנין ואבואלעפיה, כולן משפחות בעלות אמצעים. מקום בית הכנסת בשכונה הצפונית ושייכותם החברתית־הכלכלית של המתפללים בו מעידים על מעמד כלכלי־חברתי ברור – אמידי הקהילה.

׳בית הכנסת של המערבים׳ מייצג את דגם בתי הכנסת של קבוצה. בשנת תרל״ה (1875)רכשו הרבנים המערבים דוד ועקנין, יהודה טולידאנו ומנשה חמווי דירה כדי שתשמש בית כנסת. המקום היה קטן(שלושים ושישה מטר רבוע) ונמצא במרתף בניין בתוך השוק, שלשם התפשט הרובע היהודי עם גידולו של היישוב היהודי בעיר. ייתכן שחכמי טבריה רמזו גם על בית הכנסת הזה במכתבם לרבני מכנאס מחודש סיוון תרל״ו (1876) כשתיארו את התנאים הקשים בעיר ואת העומס שהוטל על קופת הקהילה, רמה גם כי בימים האלה בפו״י [בן פורת יוסף] נתוספו ספסלים בבי מדרשא רבא דטבריא ת״ו וירבו ויעצמו עם בנ״י [בני ישראל] הבאים מקרית חוצות לשכון כבוד בארצנו׳.ככל הנראה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה פסקה לפעול הישיבה במקום, ובשנים תש״ח־תש״ט נהרס הבניין.

גם במתחם ציון הקבר של רמבה׳׳ן, ׳רחוק מן העיר מיל, למעלה מחמי טבר״, הוקמו ישיבה ובית הכנסת, והוא נקרא ׳שער השמים׳. תולדות האתר שבציון קברו של ר׳ מאיר והתפתחותו כרוכות עם תולדות היהודים המערבים, אך לא עמן בלבד. ליהודי המגרב זיקה רגשית עמוקה לזכרו של ר׳ מאיר בעל הנס, ולצד העולים הרבים שהשתקעו בטבריה במאה הי״ט כדי להיות בקרבתו, היו גם רבים שבאו להשתטח על קברו: ׳כל איש אשר בשרו עליו יכאב, ילך להתפלל על קבר רבי מאיר בעל הנס ורבי זכריה אקאנא׳.ואשר ליהודי מכנאס, אף כי השתתפו בהקמת האתר והיו מהלומדים בישיבה שם, קשה להצביע על ייחודם.

חכמי טבריה הספרדים ייחסו חשיבות רבה לבניית ציון מכובד לקבר. במקום הוצבה אבן גדולה בדומה לאבן ריחיים, והיא עמדה במקום כמאה שנה, עד לרעש שהתחולל בשנת תקצ״ז. בשנת תרכ״ו(1866) קנתה הקהילה את חלקת הקרקע שמסביב לקברו של ר׳ מאיר, וחילקה אותו בין האשכנזים ובין הספרדים. בשנת תרכ״ז(1867) יצא ׳קול קורא׳ לתפוצות הגולה, הקורא לתרום כספים לבנייה במקום. על הכרוז חתמו שמונים ושלושה מרבני טבריה הספרדים ורבנים אחדים מירושלים, מחברון ומצפת. קרוב למחצית החותמים מטבריה היו מערבים. בתוך התנופה של התחלת הבנייה באתר יצאו שלוחים מיוחדים למרוקו: בשנים תרכ״ח-תרכ״ט יצאו ר׳ שלמה אבואלעפיה ור׳ יהודה רבוח, ובשנת תרל״א יצא ר׳ יעקב סיקלי הכהן. בעזרת התרומות שגייסו שד״רים אלה במרוקו ובעזרת תרומות אחרות, הושלמה בניית בית הכנסת, ויום־יום למדו בו חכמים מטבריה, מרביתם מערבים.

ככל הנראה את מסורת ההילולה של רבי מאיר החלו להנהיג ביום י״ד בניסן רק בסוף שנות השישים של המאה הי״ט, כאשר יושבי העיר הזאת בראותם כי גדל כח בעל הנס ובקנאתם לאחיהם יושבי צפת, אשר עדת הספרדים בהעיר [!] הזאת תאסוף כסף רב שנה שנה מההדלקה וההלולא אשר יחוגו על קבר רשב״י, גמרו אמר לעשות גם הם הדלקה והלולא על הקבר הזה שלשת ימים עוד לפני ה׳הלולא דרשב״י.

וכך, החל משנות השבעים של המאה הי״ט, היתה ההילולה של רמבה״ן לחלק חשוב בחיי העיר, ובטקס שהתפתח סביבה מילאו המערבים תפקידים מרכזיים, אם כי באופן רשמי החכם באשי של טבריה הוא שניהל את הטקס.

סיכום

גישתם של החכמים במכנאס לארץ ישראל בכלל ולטבריה בפרט והאווירה החברתית שם במאה הי״ט חיזקו את הקשר עם הארץ ועם העיר טבריה. הפיוטים על טבריה ששרו היהודים במכנאס בשבתות, במועדים ובאירועים משפחתיים, התרומות שנאספו מהם לקופת רמבה״ן והתלהבותם של בני העיר מעצם נוכחותם של השד״רים הרבים מטבריה, לצד דרשות הרבנים בשבח ארץ ישראל ופסקי ההלכה הקושרים את היחיד׳ עם ארץ ישראל, כל אלו הפכו את טבריה ליסוד קרוב ורוטט בחייהם של יהודי מכנאס. בעידודם של הרבנים, ובראשם חכמים ממשפחות טולידאנו ובירדוגו, שאחדים מבניהם אף התיישבו בטבריה, עלו אליה רבים מן העיר. גלי העלייה שפיכּו אליה ניכרו מאמצע שנות החמישים ונמשכו כל שנות השישים של המאה הי״ט.

קשה, אם לא בלתי אפשרי, לקבוע את מניעיו של כל יהודי ויהודייה בהחלטה לעלות ארצה ולבחור בטבריה כיעד התיישבות, אולם מעיון במאפייניה של עליית יהודי מכנאס לטבריה עולה כי בבואם של העולים להחליט על עצם העלייה ועל בחירת מקום המגורים בארץ ישראל הושפעו רבות מתפיסות תרבותיות. מדובר במושגים של מקום במציאות ובדמיון (real and imagined place), שיש להם השפעה על תהליכי הגירה וכן על הכרעותיהם של מהגרים בבחירת מקום מגורים. ולענייננו, נראה שאצל יהודי מכנאס התמזגו הפרשנות האישית שלהם על התמורות הכלכליות, הפוליטיות והחברתיות שהתרחשו באותה עת עם תפיסותיהם בקשר לארץ ישראל ולסגולותיה המיסטיות. גורמים אלו, כאמור, הם שהצטלבו במרחב ובזמן והביאו לעלייה המוגברת של יהודי מכנאס במחצית השנייה של המאה הי״ט.

אמנם לעתים קרובות לחצים חיצוניים יוצרים את הדחף להגירה, אולם הבנתו של היחיד את המציאות שהוא נתון בה במקום המוצא ותפיסותיו הסובייקטיביות באשר אליו ובאשר למציאות שימצא במקום היעד שלו הן שקובעות את כיוון ההגירה ואת יעדו, מקום מגוריו החדש, ואלה היו פני הדברים בעניין שאנו דנים בו כאן. אהבת ארץ ישראל והדבקות במצוות הכרוכות בהתיישבות בה פיעמו בלבותיהם של יהודי מכנאס במאה הי״ט, וכך גם האמונות המיסטיות, ואלו התפתחו בקרב בני הקהילה לכלל תפיסות ייחודיות של מרחב וקדושה.

כשהגיעו ארצה שאפו עולי מכנאס להגשים את חלומותיהם בטבריה, ובעצם ההתיישבות בה הטביעו את חותמם עליה לא רק בריבוים הניכר, אלא גם ברוחם ובתפיסותיהם. הם השתתפו בחיים התורניים בעיר ותרמו את חלקם בחוכמתם ובכוח מנהיגותם וכן בהקמת בתי כנסת ובתי מדרש. מסורות קהילתיות ממכנאס מצאו את ביטוין בפיוטים שנאמרו בבתי הכנסת, במנהגים בקברי הצדיקים, ובראשם בציון הקבר של ר׳ מאיר בעל הנס, באופן ניהולה של הקהילה לרווחתם של בניה. העולים הוותיקים קלטו יפה את החדשים והקלו עליהם את התאקלמותם בארץ, וההדים החיוביים על כך הגיעו אל בני קהילתם בחוץ לארץ בגדר של ׳סיפורי נפלאות׳ על סגולותיה של טבריה, ׳מכנאס הקטנה׳ של ארץ ישראל, וכל אלו כנראה עוד הגבירו את עוצמת פעימותיהם של גלי העלייה הנוספים.

סיום המאמרעלייתם של יהודי מכנאס לטבריה במאה הי״ט- יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט-מיכל בן יעקב

עמוד  301

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 189 מנויים נוספים
ספטמבר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר