מורשת יהדות מרוקו

מבוא

הגדרת הנושא – מטרת המחקר

מחקרנו דן בהיסטוריה החברתית ובייחודם של היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ובהשתלבותם

בסביבתם ממלחמת העולם הראשונה ועד תום השלטון הבריטי. הנושא ייבחן באמצעות בדיקה של נושאים הקשורים לעולמם של היהודים המערבים, שעמם נמנים לא רק האליטות השייכות לעדה זו אלא כל היהודים המערבים בתוך הפסיפס האנושי הזה: הקהילה המערבית, הקהילה המערבית-ספרדית ואנשי היישוב בארץ ישראל – יהודים מעדות אחרות ונָכרים ממגוון העדות בארץ ישראל.

מצב המחקר וסקירת מחקרים עיקריים

רוב המחקרים על היהודים המערבים בארץ ישראל התמקדו במאות הקודמות למחקרנו, בייחוד במאה ה-19 , שבה החלו להגיע לארץ מערבים רבים מהמגרב. אופי עלייתם לארץ ישראל היה עלייה של בודדים, משפחות וקבוצות מערים מסוימות במגרב. התקופה שבה דן מחקרנו טרם נחקרה חקירה היסטורית מעמיקה, ואף אם חוקר מסוים הזכיר את המערבים, הרי הם הוזכרו בעניין מסוים הקשור לתולדותיהם אך לא בהיקף נרחב, כדי לתת מענה לשאלות שהצבנו להלן במחקרנו וכדי להגיע למונוגרפיה כוללנית על היהודים המערבים בארבע ערי הקודש בתקופה הנדונה.

ההיסטוריוגרפיה של המערבים בארבע ערי הקודש – מבחר מחקרים

מחקרים היסטוריוגרפיים על המערבים בארבע ערי הקודש בעת החדשה נכתבו מן המאה ה 19- ועד ימינו. להלן אסקור את המחקרים החשובים שבהם.

י' גולדמן חקר את העדה המערבית בירושלים ואת המחלוקת שלה עם ועד העדה הספרדית; נחום סלושץ פרסם מאמרים על תולדות המערבים בארץ ישראל ובארבע ערי הקודש ועל המערבים בני זמנו. אברהם אלמאליח כתב על תולדות המערבים בירושלים מעלייתו של הרדב"ש מרבאט בשנת  1854 אלמאליח סקר את ארגון העדה המערבית על-ידי הרדב"ש ואת מפעליו בירושלים כגון: בניית בתי כנסת, הקמת מבנים בעיר העתיקה והקמת השכונה הראשונה ביזמה פרטית מחוץ לחומות. עוד ציין את

המחלוקת הפנימית בעדה לאחר פטירת הרדב"ש ואת רבני ועד העדה ששימשו אחר פטירתו. אלמאליח סקר גם את החינוך ואת המצב החברתי והכלכלי של המערבים בירושלים. במאמר אחר דן בשאלת היפרדות של העדה המערבית מהעדה הספרדית, בביוגרפיה של הרדב"ש, תלמידיו, ילדיו ובמפעליו.

הרב יעקב משה טולידאנו ציין במחקרו על יהודי מרוקו את עליית הרדב"ש ויצירתו הספרותית וכמה פרטים ביוגרפיים על בנו, הרב בן-שמעון אהרון, ועל חכמים מערבים אחרים שהתיישבו בטבריה, ובהם בני משפחתו. יצחק בן-צבי פרסם מאמר על המערבים כאחד משבטי ישראל בירושלים והגדיר אותם דוברי השפה הערבית. זאב וילנאי דן ביהודים המערביים כחלוצי היישוב בארץ ישראל. הוא סקר את עלייתם ואת התיישבותם של המערבים מהמאה ה 11- ועד שלהי המאה ה -19.

רות קרק פרסמה תעודה ומאמר המעידים על הקמת שכונת מחנה ישראל בירושלים על ידי המערבים לפני הקמת שכונת משכנות שאננים. יעקב-משה ריבלין פרסם גם על אודות שכונת מחנה ישראל במחקרו על ההתיישבות מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים.

רחל שרעבי דנה בהתבדלות עדות המזרח מהעדה הספרדית והתמקדה בחמש עדות, ובהן עדת המערבים. יהודה רצהבי פרסם קונטרס 'משפט לאלהי יעקב' המתאר את סבל עדת המערבים וטענות המערבים נגד הספרדים בדבר קיפוח העדה על ידי גביית מסים מרובים, צמצום התמיכה במערבים מכספי הכולל שהגיעו מחוץ לארץ, משרות רבניות שהיו בידי הספרדים והיחס המשפיל של הספרדים כלפי המערבים. יעקב ברנאי חקר את תולדות ועד העדה המערבית מ 1830- ועד 1918 ונתן את דעתו בעיקר לעניינים האלה: עליית יהודי צפון אפריקה במאה ה 19- , עדויות על העדה המערבית מהמאות הקודמות, הניסיונות להקים עדה עצמאית לפני תקופת הרדב"ש, תקופת הרדב"ש ותרומתו למערבים, הפוליטיקה של העדה לאחר פטירת הרדב"ש, שד"רים ומצב העדה בשלהי המאה ה 19- ותחילת המאה ה 20- עד תום מלחמת העולם הראשונה.

שאול זיו )אג'ייני( פרסם תעודות ששופכות אור על קהילת המערבים בשלהי המאה ה 19- ועל השד"רים שיצאו מארבע ערי הקודש למרוקו כדי לאסוף תרומות.

אברהם יערי מנה במחקרו על שלוחי ארץ ישראל שד"רים מערבים שיצאו לשליחויות בחו"ל במשך הדורות, לאו דווקא למגרב.

מיכל בן יעקב חקרה את המערבים בארץ ישראל במאה ה 19- מהיבטים של ההיסטוריה הגיאוגרפית והדמוגרפית. היא שילבה גם היבטים מעולמם התרבותי-רוחני של המערבים. מחקרה התמקד בעלייתם והתיישבותם של היהודים המערבים, במאפיינים הדמוגרפיים של העולים מצפון אפריקה, ביהודים המערבים בארבע ערי הקודש, בערי החוף וביישובים קטנים שאף בהם התגוררו מערבים.

יוסף שרביט עסק ברבני אלג'יריה מ 1750- ועד 1914 ובזיקתם לארץ הקודש בתקופה שלפני הפרוטקטורט הצרפתי ובחלק מהתקופה של שלטון צרפת באלג'יריה. במחקרו שרביט דן במשפחות עבו ושלוּש שהגיעו במאה ה 19- מאלג'יריה והשפיעו על היישוב היהודי בארץ. 17

אליעזר בשן סקר את העליות של המערבים מימי הביניים עד העשור הראשון של המאה ה 20- וחקר את הציונות המדינית והעליות ממרוקו עד הקמת מדינת ישראל.

מערבים מוזכרים גם בהיסטוריוגרפיה של חוקרי היהודים הספרדים בארץ ישראל וירושלים. אברהם חיים ציין במחקרו על היהודים הספרדים בירושלים מנהיגים ספרדים ממוצא מערבי ביישוב היהודי בימי השלטון הבריטי בארץ ישראל. חיים פרסם גם את שליחותו של הרב יקותיאל בן-שמעון, בנו של הרדב"ש, למרוקו ב 1914- מטעם ועד העדה הספרדית.

יצחק בצלאל ציין במחקרו על הספרדים בארץ-ישראל והשתתפותם בתחייה העברית בארץ בתקופה העות'מאנית אנשים מערבים חשובים מארבע ערי הקודש והעלה לשיח ההיסטוריוגפי את ציונותם של הספרדים מנקודת מבט שלפיה אפשר לכלול תפיסות מסורתיות של הלאומיות שלא מן ההיבט המודרני, כלומר עצם ישיבתם של הספרדים והמערבים בארץ ישראל לאורך הדורות ותרומתם ליישוב היהודי בתחומים שונים מעידה על ציונותם.

שלמה אלבוחר ציין את המערבים בירושלים במחקרו על היהודים הספרדים והתנועה הציונית בארץ ישראל בימי השלטון הבריטי.

בספריו של עודד אבישר על חברון וטבריה יש רשימות וביוגרפיות של מערבים.

נתן שור חיבר ספר על צפת, ובו נזכרים מערבים וחכמים מערבים שהנהיגו את הקהילה הספרדית בצפת. מצטפא עבאסי דן בצפת במחקרו לתואר השלישי, הוא בעיקר עסק בערבי צפת, אבל לא התעלם מיהודיה שביניהם היו יהודים מערביים.

את ההיסטוריוגרפיה של היצירה הרבנית חקר שלום בר-אשר. במחקרו על הספרות הרבנית בצפון אפריקה הוא ציין ספרים של חכמים מערבים בארץ ישראל.

הרב שלמה דיין ציין 16 חכמים מערבים מירושלים, מהרדב"ש ועד הרב עמרם אבורביע – מהמאה ה 19- ועד תחילת המחצית השנייה של המאה ה-20

משה-דוד גאון דן במחקריו בעדה המערבית בירושלים ובחכמים מערבים בארץ ישראל מתקופות קדומות ועד שנות ה 30- המאוחרות של המאה ה 20- 28

הרב דוד עובדיה חקר את היחסים בין מרוקו לארץ ישראל ופרסם תעודה הדנה בעזרה לבניין בית הכנסת בחורבת ר' יהודה חסיד.

הרב משה עמאר פרסם מאמר הדן בצוואה של הרב רפאל-אהרן בן-שמעון. פענח תעודת צוואה זו והעלה אותה על הכתב.

אליהו רפאל מרציאנו דן בתרומת רבני ארץ ישראל לדפוס העברי במרוקו. במאמרו הוא מזכיר מערבים שהגיעו למרוקו במלחמת העולם הראשונה והקימו בתי דפוס ודן בקצרה בחכמים מערבים מאלג'יריה.

גיורא פוזיילוב דן בקשרים בין שד"רים מערבים ליהודי בוכרה משלהי המאה ה 18- ועד מלחמת העולם הראשונה. עוד פרסם הנ"ל יצירות של חכמים מערבים שהודפסו בבוכרה ועסקו ביהדות זו. דוד תדהר פרסם ביוגרפיות של מערבים עם ביוגרפיות נוספות של אנשי היישוב היהודי בארץ ישראל.

את ההיסטוריוגרפיה של האישה המערבית במאה ה 19- חקרה מיכל בן-יעקב, ובמאמריה המחישה את הנרטיב ההיסטורי של העולות מצפון אפריקה, סיבות עלייתן וקווים לדמותן.

היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון

הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-מבוא

לא בטוח שהיחס החיובי היה הדדי. מה חשב רוקח על מויאל בעומק ליבו? זאת אפשר ללמוד ממכתב ארוך שכתב לאחר מותו בדצמבר 1885. היהירות שלו והרצון לנכס כל דבר לעצמו באו לידי ביטוי גם במקרה זה. רוקח לא הסתיר את דעתו, שהוא אשר ״עשה״ את מויאל למה שהיה, מבחינת אהבת ארץ ישראל והתמסרות לה. לאחר ששיבח וקילס את המנוח(וראו עמ^׳ 144-143), נפנה לעסוק בתפקודו של מויאל בתחילת דרכו כיו״ר חובבי ציון בארץ. בהיותו יהודי-מזרחי ״טרם בא אל קרבו המובן האמתי מהמושגים הנכונים אשר לאחינו הנעלים מהאשכנזים באירופה בדבר יעוד אומתנו, ובעת אשר קבל המנוח את המשרה תחת ידו, עוד טרם הבין את הסוד האמתי של חובבי ציון… אני הפחתי בכל עת ובכל רגע במפוח הרגש על לבבו הנלבב, עד כי עשיתי ובראתי את ה׳ מויאל בהתואר האמתי שהיה לו. מטיף הייתי, ובכל יום דברתי על לבו וחבקתיו ואמצתיו, כי יפעל בכל כתו לטובת מטרתנו״.

בהמשך מכתבו הסביר רוקח כי מה שלא הספיק להחדיר במויאל, עשה במכתבים שכתב עבורו, ואשר נחתמו על ידו: ״מכתבים הכתובים באש, באותיות בוערות כלפידים ובמלים נוצצות״.

על תפקידיו הרבים לצדו של מויאל כתב רוקח ללא כל הצטנעות: ״אנכי הייתי המזכיר, מנהל החשבונות, המשרת שהביא והניח המכתבים בבתי הדואר [ביפו היו אז כמה בתי דואר: של הטורקים ושל מעצמות אירופה], ה׳משגיח׳ על פתח תקוה, הנוסע לגדרה, כותב הקבלות והמחלק לכל אחד ואחד כפקודת המנוח, הקונה(על פי פקודות המנוח ועל פי עצותיו ובינתו בכל דבר) את כל הדברים הדרושים להאכרים, המורה והמטיף לאחינו בפתח תקוה להשרות השלום בקרבם והמעורר אותם לאהבה איש רעהו… יומם לא נחתי מהמון עבודה בחוץ…״ רוקח הוסיף כי הוא היה איש הקשר הראשי בין מויאל לאיכרי המושבות, משום שהלה לא הבין את שתי השפות שבהן שלטו ודיברו: יידיש ורוסית. מדבריו עולה, כי בלעדיו היה מויאל אובד עצות.

לבסוף היה לרוקח גם גילוי: אברהם מויאל כרע לא אחת תחת נטל העבודה ושאל עצמו בנוסח: למי אני עמל? פעמים אחדות ביקש להתפטר, ״אך אני לא הנחתיו ודברתי על לבבו השכם ודבר, עד אשר נהיה ה' מויאל לאחד מהיותר מצוינים בין חובבי עמם״.לאחר מותו של מויאל המשיך רוקח לשמש בתור מזכירו של שמואל הירש, יורשו כיו״ר חובבי ציון. בתקופה זו התגלו אצלו שתי תכונותיו הבולטות: מצד אחד מסירותו לתפקיד ומן העבר האחר הרפתקנות מסוכנת, בוודאי בתנאי הימים ההם. תוך שבועות אחדים הוא התגבר על הניירת שהותיר מויאל, ויחד עם הירש הפיק דו״ח מפורט על ההכנסות וההוצאות של חובבי ציון בכל הקשור לשלוש מושבותיהם בארץ(ראו עמ' 152-150). לעומת זאת, בפתח־תקווה, שבה התגורר תקופה קצרה בתפקיד ״משגיח״ מטעם הירש, שירך את דרכיו. עדות לכך אפשר למצוא במכתב שכתב הרב שמואל מוהליבר, שהיה מעורב בכל הנעשה במושבות הראשונות. בפברואר 1886 הוא שיגר מכתב להירש, שכל מילה שבו מדברת בעד עצמה: ״בידי מכתבים רבים המלמדים, שמר רוקח הוא אדם בעל מידות שאינן מוסיפות לו כבוד בשום פנים. הרבה אנשים מהימנים תארוהו בפני כאדם המשחית את בני  הנעורים בהרגילו אותם לעצלות, למשחקים, לפטפוט בעלמא ולכל מיני מעשים מפוקפקים אחרים. אם כי קשה לי להאמין בכל זה, שהרי האדון ויסוצקי הנכבד ומר מויאל המנוח בחרו בו, ואתה אדוני לא פיטרת אותו. בכל זאת, שמועות אלה הנפוצות על אודות האדון רוקח מדאיגות אותי…״

הירש ענה לרב מוהליבר ב-9 במרס כי רוקח חי בנפרד מאשתו, מבלי שהתגרש ממנה, ובפתח-תקווה חיזר אחרי נערות, ואפילו הציע נישואין לאחת מהן, מבלי לומר על כך דבר להוריה – התנהגות שלא הייתה מקובלת בתקופה ההיא. לאור זאת החליט הוועד הפועל בראשות הירש לבטל את מינויו בפתח-תקווה, והוא הפסיק לטפל במושבה זו.

לא עבר זמן רב והוא סיים את תפקידו כמזכירו של הירש. הוא חבר לאחיו שמעון, והשניים היו מיוזמי הקמתה של אגודת ״עזרת ישראל״, שסייעה לקליטת עולים חדשים ביפו. במקביל החלו האחים, עם אחרים, לקדם את רעיון ייסוד שכונה יהודית מצפון לעיר הבנויה, שב־ 1887 קיבלה את השם נווה צדק.

אלעזר, המרדן מטבעו, סייע לאיכרי ראשון־לציון במרד הראשון שלהם נגד פקידות הברון רוטשילד. הוא הפך לשנוא הפקידות, ואף אחיו שמעון לא סלח לו כשהעביר חלק מכספי נווה צדק לרכישת חיטה לאיכרים המורדים. רוקח עזב את הארץ ובמשך שנים נע ונד בארצות אירופה, כשהוא מטיף כל העת ליישוב ארץ ישראל.

ב-1914, בגיל 60, נפטר בעיר דרוהוביץ בגליציה, אז בתחומי הקיסרות האוסטרית, בודד וחסר כול.

אחרי מות

מותו הפתאומי של אברהם מויאל זעזע רבים, בראש וראשונה את בני משפחתו, רעייתו וילדיו ואנשים שהיו קרובים אליו במיוחד. כזה היה, ללא ספק, אלעזר רוקח, מקורבו ומזכירו האישי.

על האבל האישי והציבורי והזעזוע הנפשי שעבר רוקח ניתן ללמוד ממכתב ששיגר ביומה האחרון של שנת 1885 לוורשה, אל ראשי ״מזכרת משה״: ״בטח שמעתם גם הקשיבו אוזניכם מהאסון האיום שקרה לנו ולכל חובבי ציון במות עלינו השר הגביר ה״ר אברהם מויאל ז״ל, איש נעלה ומהולל, ואשר לא הניח דוגמתו פה ביפו ואף לא בארץ הקודש כלה… עוד ראשי עלי כגלגל ורעיוני מבולבלים, אם כי כבר עברו י״ב ימים מיום שמת עלינו האיש החי הזה [הפיזור במקור]. עוד עיני יורדות מים ולבי חלל בקרבי על האבדה הגדולה והיקרה הזאת שאבדו חובבי ציון ברב פעלים זה. עוד לא אוכל למצוא תנחומים לנפשי, ומה גם מדי אשליך מבט על דבר ׳התפתחות הישוב'. אהה! מה אומר לכם אדונים יקרים, קרח נורא וקיפאון איום יקפיא את כל עורקי ורגשי לבבי, ומבטי עיני שטות צא ושוב על פני המון רב, לראות ולחפש אולי אמצא על־כל־פנים לי ולנפשי עצה והכרה פנימית עם ביטחון ואמון באיש אחר המוכשר לעשות את אשר עשה המנוח ואת אשר חשב לעשות לטובת הישוב. אבל המבטים ישובו אלי מתבוששים ודוקרים את מחי ומשם ירד המכאוב ונוקב עד חדרי לבבי. יען אדם כמהו באלף לא נמצא.

״כן, אדונים יקרים, שר וגדול נפל בישראל! גיבור משכיל אשר בכוחו הי׳ לישר הדורים ולשום מעקשים רבים למישור. איש חי ורב פעלים איש מכובד בעיני כל מיודעיו ומכיריו, ואשר אחרי דבריו ואף גם אחרי רצונו לא שנו. איש אשר ידע לנסות דבר והי׳ לו לשון למודים לדבר ולהתייצב לפני מלכים. איש שהי׳ לו רצון אדיר ומתמיד ועל כל אלה לב נלבב. אוהב עמו. ואיפה נמצא תמורתו? אויה לנו! וישוב ארץ הקודש תתייפח ותפרש כנפיה על גואלה ומנחמה ומחזיקה, כי מת בדמי ימיו בן ל״ח שנה. ומה נעשה?! מי ילך לפנינו? ומי יאסור את מלחמתנו, מלחמה כבדה וקשה עם המון אלפי מקרים ומכשולים המונחים על דרכנו מבית ומבחוץ? כן הנני יושב משמים, צופה ומביט לכל פנות לראות מאין יבוא עזרנו…״ בהמליץ הובאו דבריו של חיים חיסין מגדרה תחת הכותרת ״ירושלים״:

״רעה גדולה השיגתנו ואת כל חובבי ציון אתנו. ביום השבת י״א טבת נאסף אל עמיו ר' אברהם מויאל הגבאי הממונה פה מאת החברה חו״צ. המנוח היה נצר ממשפחה כבודה ועשירה מבני הספרדים היושבים ביפו, ובכל זאת דבק לבו אחרי האשכנזים לאהבה אותם ולעזרם בכל יכולתו, וכן עמל ויגע הרבה בדבר הישוב… הוא היה נוח לבריות סבלן ועניו מאד. ואחרי אשר קבל עליו את מלאכות חו״צ שקד בכל עוז לעשות רצון כל מבקשי פניו… בכל ימי חוליו שמט החולה את כל עסקיו ולא עסק בהם ורק אל עסקי יא״י [יישוב ארץ ישראל] שעה עד השעה האחרונה, וגם בעת הגסיסה כאשר סר רוחו מעליו נמלטו מפיו מלים הנוגעים רק בעניין יא״י. גדולה האבדה הזאת לבני יפו וגדולה מזה לבני חו״צ, כי מי יביא להם תמורתו? יבוא שלום ינוח על משכבו צדיק הולך נכחו״.

 גם המגיד, שבועון עברי שראה אור במזרח אירופה, בחר להגיש בהספד על מויאל את התמסרותו לעניין יישוב ארץ ישראל עד לשעותיו האחרונות ממש: ״עד כמה היה המנוח כהר״א [כבוד הרב אברהם] מויאל ז״ל נתון לענייני ישא״י [יישוב ארץ ישראל] רואים אנחנו ממכתב שהגיענו ממקור נאמן שנכתב חמשה ימים לפני מותו, לאמור: ״בסבת מחלתו(של מויאל) עזב כל עסקיו ואינו מקבל בביתו שום איש. לפניו מונחים הרבה מכתבים, מכתבים עם כסף, טלגרמות, כולם לא נפתחו, אך על אודות ענייננו(הקולוניות) לא חדל לדאוג אפילו רגע אחד, גם בעת שהכין הרופא עצמו לחתוך את רגלו״. במכתב אחר שנכתב אחר מותו כתוב לאמר: ״שלשים ושש שעות לפני מותו, בטח שכל גופו שרף כאש מחומו הנורא, ומוחו ודעתו היו מבולבלים עד מאד, לא שמענו ממנו מדבר בחומו רק מענייני הישוב: לתת ממון לעניים, לקנות עבורם סוסים, להכין תבן, לכתוב להממשלה, להעיר רחמי חו״צ על האכרים. כן דבר בלי הרף רק מעניינים אלו כאילו לא היה לו בעולמו שום משא ומתן יותר זולתו. ובדברים הנוגעים לישוב יצאה נפשו הטהורה״.

בעיתונים יהודיים ברחבי העולם הופיעו ידיעות וכתבות על המנוח, תוך הדגשת פעילותו בהקמת המושבות החדשות בארץ ישראל, שנתפסה אז כ״אתחלתא דגאולה״. על הפרסומים בעולם כתב העיתונאי גבריאל צפרוני, שסקר את היקף פועלם של משפחת מויאל בכלל ושל אברהם מויאל בפרט: ״כתבו עליו הספדים ממוסקבה עד פילדלפיה וניו אורלינס ואפילו בפרסום של יהודי קוצ׳ין בדרום הודו… כתבו על אברהם מויאל דברי הלל ושבח העומדים עד היום״.

דומה שכל תושבי יפו היהודית היו שרויים באבל בעקבות פטירתו של מויאל. ״האבל עטף את כולם״, כתב חוקר קהילת יפו מרדכי אלקיים. ״רבים מהם נהנו בפועל מידה הפתוחה של המשפחה החשובה הזאת. אברהם מויאל היה אחד ממנהיגיה הצעירים של העדה. השפעתו ודבקותו בערכיה רוממו אותו משכמו ומעלה… בתום 30 יום לפטירתו התכנסו אישים מיפו ומירושלים לספר על פועלו בביתו של איש העסקים יעקב הרצנשטיין. ביניהם היה יחיאל מיכל פינס, נסים כהן וזלמן דוד לבונטין.

כמה שבועות לאחר מכן יזמו אלעזר רוקח ואחיו של המנוח – שלום מויאל – מפגש עם ראשי הקהילה היהודית ביפו, ובהם חיים אמזלג, משה אלקיים, אהרון שלוש ויוסף ביי מויאל. אליהם הצטרפו אליעזר בן־יהודה מירושלים ושמואל הירש ממקווה ישראל. מטרת הפגישה הייתה להמשיך במפעלו של אברהם מויאל לשגר משפחות יהודיות, כדי שיקימו שכונות בשכם, עזה ולוד. נציגי ה״מניינים״ שנועדו לצאת לערים אלה הבטיחו לנוכחים כי הם יגבירו את מאמציהם כאות הוקרה ובזיכרון לאברהם מויאל ז״ל.

 מתברר שהאבל היה לא רק בקרב היהודים. מויאל, שהחל לעסוק בנושאי כספים בהיותו בן 20 בלבד, היה לא רק איש אמונם של הברון רוטשילד, של ״כל ישראל חברים״ ושל חובבי ציון. הוא אף היה איש הכספים והבנקאי של משפחות מוסלמיות ונוצריות חשובות ביפו, שעסקו בתחומי הפרדסנות, היבוא, היצוא ועבודת הנמל. בין המשפחות האלה יוזכרו משפחות רוק, מוסתקים, זבלאווי וקאסר. בני המשפחות הנוצריות ראו עצמם כצאצאיהם של הצלבנים ואילו המוסלמים התפארו בקשרי המשפחה שלהם לשליטי ארצות ערביות קרובות ורחוקות. אברהם מויאל היה בן בית אצלם, והוא ידע רבים מסודותיהם המקצועיים והאישיים.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-מותו של אברהם מויאל

^עמוד 145