מורשת יהדות מרוקו

הספר נפתח ב־1916, ארבע שנים לאחר תחילת הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו, ומלווה את התקופה עד קיצו, בשנת 1956.‘ הפרוטקטורט החל ב־30 במרס 1912, עם החתימה על חוזה פאס שבו קיבל הסולטן עבד אלחאפט׳ את החסות הצרפתית. במסגרת החסות המשיך הסולטן לעמוד בראש הממלכה, אך בפועל הנהיג אותה נציב עליון צרפתי. במנגנון הצרפתי הוקמה ״מנהלת העניינים השריפיים״, והיא פיקחה על ממשל הסולטן (המח׳זן) ושימשה גורם מקשר עימו. יהודי מרוקו נותרו נתיני הסולטן, אולם השלטון הצרפתי הבטיח להם הגנה וצדק וביטל את תנאי עומר ואת מעמד הד׳מי המפלה, שהיה מנת חלקם מאות שנים. במאי 1918 פרסם השלטון הצרפתי במרוקו צו המורה על ארגון מחדש של ועדי הקהילות היהודיות. הצו הגביל את סמכויות הקהילות לענייני פולחן וסעד בלבד, וכן קבע כי בכל קהילה יוקם ועד ניהול, וכי ניהולן הכולל של הקהילות יועבר ל״מנהלת העניינים השריפיים״. זו הציבה מפקח על העניינים היהודיים שתפקידו היה לבקר את התנהלות הקהילות ולקשר בין ועדיהן לשלטון הצרפתי. עד תום מלחמת העולם השנייה בחר השלטון הקולוניאלי לא לייסד גופים על־קהילתיים, ועל כן במחצית הראשונה של המאה ה־20 התנהלו הקהילות היהודיות בשיטת ״הפרד ומשול״.

בראשית התקופה הקולוניאלית ניהלה האליטה המערבית במרוקו, ובתוכה גורמים בארגון היהודי־צרפתי כי״ח, משא ומתן עם שלטונות הפרוטקטורט כדי שיעניקו אזרחות צרפתית לכלל יהודי מרוקו, כפי שניתן לכל יהודי אלג׳יריה, או לכל הפחות באופן החלקי שניתן ליהודי תוניסיה. אולם הנציב הצרפתי הראשון, גנרל הובר ליוטה, התנגד לכך. יהודי מרוקו נותרו אפוא נתיניו של הסולטן והמשיכו להישפט בבתי משפט מוסלמיים בעניינים פליליים, אזרחיים ומסחריים, ובבתי דין רבניים בענייני אישות וירושה. הם לא נשפטו בבתי המשפט הצרפתיים שנוסדו במרוקו ויועדו למתיישבים האירופים.

הערת המחבר: במבוא זה לא אסקור היבטים שונים בהיסטוריה של יהודי מרוקו בתקופה הטרום־קולוניאלית. מחקרים אחרים מפרטים בנושא. ראו לדוגמה הירשברג, תולדות היהודים; שוראקי, קורות היהודים; בר־אשר, הנהגה; בשן, יהדות מרוקו. על היהודים בתקופה הקולוניאלית ראו בן סימון, התפתחות יהדות; שיטרית ושרוטר, הרפורמות; לסקר, כי״ח2; צור, השפעת.

בה בעת העניקה כי״ח לתלמידי בתי הספר שייסדה במרוקו השכלה מערבית וכלים לשוניים ותרבותיים שאפשרו להם להשתלב בכלכלה באירופה, ובזו שהתפתחה במרוקו הקולוניאלית. פעילותה של כי״ח החלה חמישים שנה לפני החלת השלטון הקולוניאלי והתרחבה במחצית הראשונה של המאה ה־20, בעקבות תמיכת השלטון בה. התערותם של היהודים בתרבות הצרפתית והשיפור במעמדם הביטחוני, החברתי והכלכלי הפכו אותם ליסוד פרו־צרפתי במרוקו. ביסוד זה בלטו מהגרים יהודים מאירופה בעלי אזרחות זרה שהשתייכו למגזר האירופי וכן ילידי מרוקו, נתיני הסולטן, שהשתייכו למגזר המתמערב. הנאמנות הפוליטית של יהודים במרוקו לצרפתים וההזדהות הלאומית עימם לא היו יציבות וקבועות במהלך שנות הפרוטקטורט מחמת המתח הטבוע בעצם המצב הקולוניאלי בין מעמדם של המקומיים, במקרה זה היהודים, למעמדם של המתיישבים האירופים. מובילי התנועה הלאומית היהודית באו משורות המגזר האירופי והמתמערב, ובמחקר זה עולה כי גם בשדה התרבות העברית הלאומית מילאו האינטלקטואלים וסוכני תרבות משני המגזרים תפקיד חשוב ומרכזי.

בזמן השלטון הקולוניאלי עברה מרוקו תהליכי מודרניזציה מואצים שהשפיעו גם על הקהילה היהודית. כניסתה של הרפואה המודרנית, שיפור הסניטציה וההיגיינה וההתמודדות היעילה עם מגפות ומחלות הביאו לירידה חדה בתמותה ולצמיחה דמוגרפית מהירה. ב־1921 מנתה הקהילה היהודית 92,000 נפש, ואילו ב־1951 היא עמדה על 199,000 נפש; בתוך שלושים שנה גדלה הקהילה פי שניים ויותר. באותן שנים החלה תנועת הגירה פנימית מהכפרים, בעיקר בדרום, לעבר הערים, ובראשן קזבלנקה, ששגשגה תחת השלטון הקולוניאלי. את ההגירה הניעו שתי מגמות: הצטמצמות מקורות הפרנסה באזורים הכפריים מזה, וציפייה להזדמנויות קיום טובות יותר בכלכלה העירונית המתפתחת מזה. באותה עת התגוררו מרבית יהודי מרוקו בערים הגדולות והבינוניות; בראשית שנות החמישים חיו קרוב ל־40% מהם בקזבלנקה, 50% ביתר הערים, ורק 10% המשיכו להתגורר בכפרים. קזבלנקה הפכה מכפר דייגים קטן שבו רובע מוסלמי ושכונה יהודית צנועה לעיר נמל מודרנית, מרכז החיים הכלכליים של מרוקו, שבה רובעי מגורים חדשים ומרכז מסחרי שוקק. ערי הבירה המסורתיות – פאס, מכנאס ומראכש – שמרו על מעמדן, וקזבלנקה נעשתה המרכז התרבותי המודרני של יהדות מרוקו. בעיר התפתח מרכז הדפוס היהודי בצרפתית ובאותיות עבריות (כולל ערבית יהודית) ועימו צמחו העיתונות היהודית ופעילותה של התנועה הציונית. וכך הפכה קזבלנקה ללב הפועם של התרבות העברית החדשה.

בפתח הדיון על היחס לשפה העברית ובנייתה של תרבות עברית בקהילה היהודית במרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־20, יש לתת את הדעת לשפות שבהן התנהלו חיי הקהילות היהודיות במרוקו, ולכך יוקדש החלק הראשון במבוא. השימוש בשפה העברית כלשון קודש מאות בשנים והתגבשותה של תנועת ההשכלה היהודית בשלהי המאה ה־18 במערב אירופה סייעו להתפתחות העברית החדשה. בחלקו השני של המבוא אסקור את מקומה של העברית בין הדיוטות ותלמידי חכמים בקהילה היהודית במרוקו, ובחלק השלישי אדון בניצניה של תנועת ההשכלה העברית שהתפתחה במרוקו החל מהרבע האחרון של המאה ה־19. בחלקים הרביעי והחמישי של המבוא אציג את הרקע ההיסטורי להתפתחותם של שני מוסדות שהשפיעו רבות על היווצרות התרבות העברית במרוקו: רשת החינוך היהודית־צרפתית כי״ח והתנועה הציונית.

א. לשונות היהודים

הלשונות ששימשו את היהודים במרוקו השתנו מתקופה לתקופה בהשפעת נסיבות היסטוריות, חברתיות ותרבותיות. לאחר כיבוש צפון אפריקה על ידי עקבה בן נאפע וצבאותיו הערביים במאה השביעית החלה הערבית להתבסם במרוקו. היהודים בממלכה השתמשו בלשון הקודש לצורכי התרבות היהודית, ובניבים שונים של ערבית או ברברית (תאריפית בצפון מרוקו, תאמאזיגת במרכזה, תשלחית בדרומה), בהתאם לאזורי מגוריהם, לצורכי היום־יום. בעקבות הגירושים מחצי האי האיברי הגיעו למרוקו גלים של מגורשים ואנוסים והביאו עימם את השפה והתרבות הספרדית. בין המגורשים לתושבים המקומיים הוותיקים התפתחה תחרות תרבותית ולשונית, ורק הדור השביעי או השמיני לצאצאי המגורשים נטמע במלואו בתרבות ובשפה הערבית. עד להיטמעות נוצרו מצבי ביניים שבהם דיברו צאצאי המגורשים בשתי הלשונות בהתאם לנסיבות. בקהילות בצפון מרוקו או בקהילות שבהן שמרו המגורשים על דומיננטיות המשיכו צאצאיהם לדבר ספרדית. כאמור, ב־1912 החל השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו, אולם השפה הצרפתית התפשטה בין יהודי מרוקו בהדרגה, מצפון לדרום, כבר באמצע המאה ה־19, עם הקמת בתי הספר הראשונים של כי״ח שהיו אמונים על השפה והתרבות הצרפתית.

היהודים במרוקו דיברו וכתבו בערבית יהודית, הקרויה גם מוגרבית יהודית(באותיות עבריות), שהייתה מורכבת מהלהגים המקומיים של המוסלמים בתוספת רכיבים ייחודים הנושאים מטען תרבותי יהודי. משה בר־אשר סימן את הקווים המשותפים ללשונות היהודים, וביניהם גם לערבית היהודית, כך: (א) קיומה של ספרות תרגום ובעיקר תרגומים למקרא; (ב) שיבוץ של מובאות מן המקורות היהודיים, (ג) מרכיב עברי, אוצר מילים עברי; (ד) לשון ארכאית לעומת לשון הרוב. נוסף על המרכיבים הייחודיים לערבית היהודית כשפה יהודית, ובהם המרכיב העברי, היא שאלה גם משפות אחרות שעימן באו היהודים במגע, לרבות ברברית, ספרדית, פורטוגלית, תורכית וצרפתית. מידת השאילה משפות זרות השתנתה מעת לעת וממקום למקום. כך למשל היהודים בצפון מרוקו דיברו חכיתיה, שפה המשלבת ספרדית, ערבית ועברית, ולא דיברו ערבית יהודית.

הרכיב העברי כלל ביטויים מובהקים מן הדת היהודית כמו שמות החודשים העבריים, שמות החגים, שמות של תפילות ומונחים הלכתיים. ככל הנראה המרכיב העברי בשפות היהודיות נשאב מהעברית המדוברת, לפני שזו נכרתה מהדיבור במאה השנייה לספירה, והועבר מדור לדור. גם כאשר בני קהילה שינו את שפתם הועבר המרכיב העברי מהשפה הישנה לחדשה. כמו כן נוספו לערבית היהודית יסודות עבריים בשל אירועים היסטוריים – או מתוך מציאות היסטורית של הקהילות או מתוך הכרח להשתמש באוצר מילים עברי כלשון סתרים מפני המוסלמים. במאה ה־20 חדר לערבית היהודית רכיב עברי חדש שמקורו בעברית המודרנית של אירופה וארץ ישראל. לפי בר־אשר המשיכה השפה העברית להתפתח כלשון חיה, במידת־מה, בלשונות היהודים בכלל ובערבית היהודית בפרט. הוא הראה כיצד השתנתה הוראתם של יסודות שאולים מהעברית בתוך הערבית היהודית, וכיצד יצרו דוברי הערבית היהודית יסודות חדשים של עברית בתוך המרכיב העברי.

היקף המרכיב העברי בערבית היהודית השתנה בין הקבוצות השונות בקהילה.

בר־אשר הבחין בין ארבע קבוצות: (א) חכמים ותלמידיהם; (ב) יודעי קרוא וכתוב; (ג) גברים שאינם יודעים קרוא וכתוב; (ד) נשים. חכמים ותלמידיהם קראו בתורה ובמקורות יהודיים ושאבו מהם אוצר מילים ללשון המדוברת. מקצתם אף ניהלו שיחות בעברית וכתבו מכתבים בעברית. המרכיב העברי ייחודי לקבוצה זו, וכולל מטבעות לשון למדניים ואוצר מילית בארמית. יודעי קרוא וכתוב קראו בעיקר עברית בסיסית מהסידור ומהחומש ולא היה להם קשר אורגני וחי עם המקורות, ולכן הייתה נוכחות הרכיב העברי בשפתם דלה יחסית. גברים שלא ידעו קרוא וכתוב ונשים השתמשו ברכיב העברי בהיקף מצומצם, לעיתים בלא שידעו כלל שהמילה בעברית. מאחר שהגברים שלא ידעו קרוא וכתוב ביקרו בבית כנסת והתפללו, הם ידעו עברית מעט יותר מהנשים. עם זאת ניתן למצוא נשות רבנים שידעו עברית טוב יותר מגברים כיוון שהתוודעו לרכיב העברי דרך בעליהן. עבור החכמים ותלמידיהם וכן עבור גברים יודעי קרוא וכתוב הייתה הגישה לטקסטים של התרבות העברית החדשה קלה יותר הודות לבסיס הידע שהיה להם בעברית ולשכיחות הגבוהה של המרכיב העברי בערבית היהודית שדיברו.

בתקופה הנדונה במחקר זה הפכה הצרפתית לשפת הדיבור והתרבות של מגזרים רחבים בקהילות היהודיות העירוניות במרוקו. בתי הספר של כי״ח, שהוקמו בקהילות העירוניות, מילאו תפקיד כבד משקל כסוכני תרבות בהפצת השפה. אהרן ממן סבור שהצרפתית נתפסה

כלשון היוקרה, לשון התרבות ולשון הקידום החברתי־הכלכלי־המדיני. מעמדה היה שונה אפוא ממעמדן של הלשונות המדוברות האחרות שקדמו לה. דבר זה מסביר […] מדוע לא נעשתה הצרפתית לשון יהודית. במקום שהחברים ימשכו אליהם את הצרפתית וייהדו אותה, כדרך שייהדו בעבר את יתר הלשונות, הם נמשכו אל הצרפתית עד כדי כך שרבים נתבוללו בה ובתרבותה.

ואכן השפה הצרפתית הפכה לשפת התרבות הגבוהה במרוקו במאה ה־20, וראיה לכך היא שרוב העיתונות היהודית במרוקו, או לפחות העיתונים שיצאו בקביעות, פורסמו בצרפתית. אולם בד בבד יש יסוד להניח שהצרפתית יוהדה אף היא, ועל כך עמד משה בר־אשר באחרונה. בפרקי הספר אראה, כי הדיון על התרבות היהודית והעברית במרוקו התנהל בצרפתית. יש לזכור כי הצרפתית כללה אוצר מילים יהודי שניתן היה להחליף בו את הרכיב העברי, ועל כך יעידו ספרי לימודי הדת בצרפתית(l'instruction religieuse) שזלגו גם למרוקו.

מבוא היסטורי, תרבותי ולשוני על יהדות מרוקו במאות ה־19 וה־20– לשונות היהודים-דוד גדג'

עמוד 38

מדמואזל בן מוראס ובית הספר ז'אק ביגאר

מצאנו את עצמנו ניצבות בחצר בית ספר ענק שבו השתוללו תלמידות רבות, ושמנהלתו, מדמואזל בן מוראס, המכונה בפי כולם דִירֶקְרִיס אְלְעְרְזָה, ״המנהלת הצולעת״, עומדת בחצר, שעונה על מקל הליכה, זקופה וקשוחה. לרגע היא נראתה ל כמו ״סוכרייה על מקל״. שיתפתי ברעיון את חברתי ז'נט.

הערתי גרמה לה לפרוץ בצחוק רם, שעורר מיד את זעמה של מדמואזל בן מוראס. היא סימנה לה בתנועת אצבע חדה להתקרב אליה ולעמוד ליד הקיר. וכך בילתה חברתי ז׳נט את יומה הראשון בבית הספר החדש. אף אחד מצוות המורים לא ניגש אליה, ואנו, התלמידות, שחששנו מאוד מלעורר אה כעסה של המנהלת, שלחנו אליה מבטים חטופים ונואשים, והרגשנו חוסר אונים מוחלט על שאין ביכולתנו להושיעה מן העונש החמור, עונש של ״למען יראו וייראו״

שני בניינים נפרדים ומודרניים ביותר היו בבית הספר ז׳אק ביגאר, בכל בניין כעשר כיתות. עם הישמע צלצול הפעמון הפוקד להיכנס לכיתות, מיהרתי להתייצב בכיתה שאת תלמידותיה ומורתה לא הכרתי קודם. נכנסתי והתיישבתי כמו כולן ושלפתי את המחברת מהילקוט, ממתינה לשיעור בלוח הכפל שלא הגיע. אז הבנתי שאינני בכיתה הנכונה אך שתקתי ולא אמרתי מילה. בשובי הביתה, סיפרתי לאבי על שהתרחש והוא ביקש שאמשיך לשתוק ושאלמד ברצינות כדי שאדביק את החומר כי זהו בית ספר רציני יותר. רק מאוחר יותר הבנתי שלמעשה ״קפצתי״ לכיתה ב׳ לאחר שלושה חודשי לימוד בלבד בכיתה א' ולא בגלל שהצטיינתי. המשכתי בשתיקתי ונאלצתי לגייס אומץ רב כדי להתמודד עם החומר החדש הנלמד, לא תמיד בהצלחה. בהתחלה, פיגרתי לא מעט, אך עם הזמן הכול החל להסתדר והצלחתי לסיים את כיתה ב׳ בציון ממוצע שאפשר לי לעלות לכיתה ג'

עבור המנהלת, מדמואזל בן מוראס, היה בית הספר כל עולמה, והתלמידים – ילדיה. היא הכירה את שמותיהם וזכרה את הוריהם. היא התגוררה בבניין אשר נשא את שם מקימו, מר ג.ו. ישראל, ליד כיכר הג'אמע אל פנה, לא הרחק מבית הספר. לא פעם פנתה אלינו הגברת בן מוראס בבקשה שנודיע לאימא ״להוסיף ביצה לחמין השבת כי אני מגיעה לארוחת צהריים!״

בגלל צליעתה שנגרמה לה מתאונת דרכים, היא-נעזרה בכל בוקר בעוזר האישי שלה בביתה וגם בבית הספר. מידי יום, עלתה על אופניה ורכבה בשביל המוביל לבית הספר. היא לא הייתה נשואה ולא היו לה ילדים. לכן ״אימצה״ את בנות המורים המלמדים בבית הספר או את בניהם. היא נהגה לפנות אליהן במשפטה המפורסם: ״שלום לך, תלמידה רעה״, והן כינוה ״נַנוֹ״. מדמואזל בן מוראס דאגה תמיד להזהיר את המורים מבעוד מועד מפני ביקורי מפקחים בעזרת סיסמאות בצרפתית כגון: ״סערה במדיטרנה״ [L'orage dans la Mediterrannee]כשמו של סרט מאותם: ימים, וכך הבינו אלה שהמפקח בדרכו לכיתתם. פעם באה במבוכה כאשר שמע אותה אחד המפקחים ואמר: ״אכן, הנני כאן!״ הדקלום שנהגנו לדקלם בעת ביקור המפקחים עדין מהדהד בראשי:

גבירותיי ורבותי,   Savez-vous messieurs et mesdames

הידעתם מה נחוץ בביתכם ? Ce qu'il faut dans une maison

ארבע קירות בלבד וחום הלהבה, Quatre murs, une chaude flamme

עוד שימחה בלב ובכל עונה, De la joie en toute saison

ובכדי לשמח גם את הנשמה  Et pour egayer les âmes

של כל עלם ועלמה,           Des fillettes et des garçons

רק שירה ועוד שירה.          Des chansons et des chansons

אחד המבקרים שנהג להגיע תדיר לבית הספר הגדירה כקדושה. היא הייתה ילידת טורקיה, בת למגורשי ספרד, וידעה לדבר ספרדית, צרפתית ולדינו. כאשר עזבה המדמואזל בן מוראס את בית הספר, באה במקומה המדאם ברט קמיי.

זמן קצר לאחר פרישתה, נפטרה מדמואזל בן מוראס בעת ששהתה אצל אחותה במרסיי. האחרונה ששבה מעבודתה אחר הצהריים, מצאה אותה שרועה על רצפת המטבח ללא רוח חיים, לא לפני שהזמינה לשתיהן זוג כרטיסים להצגת תיאטרון לאותו ערב.

ג׳מעא אלפנא היא הכיכר הגדולה במראכש, ולמעלה היא מקום מושבו של השוק הפתוח הגדול ביותר בצפון אפריקה כולה. תרגום השם הוא ״הכיכר בה נאספים המתים״. בעבר הוצאו בה להורג נידונים למוות וראשיהם הערופים של מורדים ופושעים הוצגו בה לראווה כיום ומאז שנות החמישים, היא מתעוררת לחיים כבר בצהר״ם, ועד השעות הקטנות של הלילה הכיכר הומה אדם. להטוטנים, משביעי נחשים, מספרי סיפורים, קוראים בקפה ובקלפים, מוכרי מיץ, תזמורות ועוד ועוד בעלי סחורות שונות ומשונות ממלאים את הכיכר ומרתקים אליהם את העוברים והשבים.

Qui ne dit mot, consent

שתיקה היא וידוי

On prend plus de mouches avec du miel qu'avec du vinaigre

לוכדים יותר זבובים על ידי דבש ולא עם תומץ

המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא

עמוד 31