מורשת יהדות מרוקו

להאיר באור החיים –

 לפרשת 'וילך' ויום הכיפורים.

פרשת 'וילך' היא הפרשה הראשונה של השנה החדשה.

שמה ותוכנה, רומזים לנו שנוכל ללכת לשלום לקראת השלב הבא בתהליך התשובה, שהוא יום הכיפורים – יום של סליחה וכפרה.

 

מאת: משה אסולין שמיר

 

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת,

ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם,

למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דב' לא, יט).

 

מצות כתיבת ספר תורה.

                           "כי יופי של שירה – הוא ריבוי הקולות" (הקדמה ל"ערוך השולחן" חש"מ)

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתאר בלשון פיוטית, את היופי של תורתנו הקדושה:

"תורתנו שתתעלה, דבריה מזוקקים ואותיותיה ספורות, וכל אות מגדת הלכות ונפלאות,

כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה, בשבעים פנים וארבעה אופנים, ול"ב נתיבות" (שמות לא יג).

 

פרשת "וילך" היא הפרשה הראשונה של השנה החדשה. שמה ותוכנה, רומזים לנו שנוכל ללכת לשלום לקראת השלב הבא בתהליך התשובה שהוא יום הכיפורים – יום של סליחה וכפרה.

כל זאת, אחרי שהתייצבנו לפני ה'  ביום הדין בראש השנה, והמלכנו עלינו את הקב"ה מחדש, בבחינת "אתם ניצבים היום כולכם – לפני יהוה אלוהיכם".

פרשת "וילך", היא גם הפרשה הקצרה ביותר מבין ג"ן {53} פרשות התורה, והיא מכילה ל' {30} פס' בלבד.

שמה של הפרשה "וילך משה" אומר דרשני. הרי משה רבנו יכל לפתוח את הפרשה בהמשך הפסוק "וידבר {משה} את הדברים האלה". כ"כ, לאן הלך משה רבנו?

 

אכן, טמון פה מסר חינוכי חשוב לקראת השנה החדשה:

משה רבנו היה במצב של הליכה מתמדת בעבודת ה' במשך כל ימי חייו, בניגוד למלאכים עליהם נאמר: "ושרפים עומדים ממעל לו", היות ואין להם בחירה. וכן לעצלנים הדורכים במקום, במקום ללכת בדרכו של משה רבנו מחיל אל חיל, בבחינת הכתוב: "ילכו מחיל אל חיל – יראה אל אלהים בציון" (תהלים פד, ח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר לנו את נושא הליכת משה רבנו.

תחילה, רבנו מביא את פירושו של יונתן בן עוזיאל שאמר: "וילך משה – ואזל משה למשכן בית אולפנא, ומליל ית פתגמיא האלין עם כל ישראל". עד עכשיו, עמ"י הגיע לאוהל מועד ללמוד תורה אצל משה רבנו. כעת שהשרביט הועבר ליהושע, משה מגיע לבית המדרש ולומד תורה עם כלל ישראל.

 

ה"כלי יקר": "וילך משה – משה רבנו הלך מאוהל לאוהל, כדי לזרזם על ענייני התשובה התלויה בדיבור, כמו שנאמר "קחו עמכם דברים ושובו אל יהוה" (הושע יד, ג).

גם אצל אברהם אבינו אבי האומה נאמר בראשית דרכו: "לֶךְ לְךָ" מארצך וממולדתך ומבית אביך", וגם לקראת סוף דרכו בעקידת יצחק נאמר לו: "לֶךְ לְךָ"  אל ארץ המוריה". "לֶךְ לְךָ" = לֶךְ להנאתך ולטובתך", כדברי רש"י.

גם אצל יעקב אבינו נאמר: "ויעקב הלך לדרכו – ויפגעו בו מלאכי אלוהים" (בר' לב, א). הזוכה ללכת בדרך ה', פוגש בדרכו מלאכים. גם שמואל הנביא "הלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל, ושפט את ישראל" (שמ"א ז טז).

 

רבנו יעקב אביחצירא מסביר את הפס' הראשון, ע"פ דברי רבנו האר"י הק' (שער הגלגולים, הקדמה יז):

"בתורה הקדושה ישנם ששים ריבוא פירושים, וכולם ידעם משה רבנו ע"ה, וכל ישראל – כל אחד ואחד מהם, ידע מה שקיבלה נשמתו. יש מי שקיבלה מאה, ויש שקיבלה יותר, ויש פחות, עד שקיבלה נשמתו רק פירוש אחד".

יוצא שכלל ישראל קיבל ששים ריבוא פירושים, כמו שמשה רבנו קיבל את כל הפירושים. יוצא גם, שכל חידושי החכמים, הם מכוח הארתו וזריחתו שזרח להם משה.

עם ישראל שידע זאת, פחד מכך שעם לכתו של משה רבנו, עלולים לאבד את כל חידושי התורה, לכן משה הלך אליהם והרגיעם. לפי זה, רבנו מסביר את הפס' כך:

"וילך משה – משה הולך לבית עולמו,

וידבר את הדברים האלה – הם פירושי התורה.

"אל כל ישראל – בכל דור ודור, חוזר ומגלה להם עד שימצאו כל הששים ריבוא פירושים בכללות כל ישראל. וזה מה שנאמר "אל כל ישראל" – דהיינו הדברים האלה שהם כל פירושי התורה… ע"י שחוזר משה ומתנוצץ בהם בכל דור ודור ומודיעם" (פיתוחי חותם, תחילת "וילך").

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: המלאכים נוצרים מאותן מצוות שקיימנו. וכך הוא מסביר את הפס': "כי מלאכיו יצוה לך – לשמרך בכל דרכיך" (תהלים צא, יא). המלאכים שנוצרו מהמצוות אותן קיימנו – מצטוותים אלינו, באשר נלך.

פרשת "וילך" מתארת את פרידת משה רבנו מעמ"י: "ויאמר אליהם, בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום, לא אוכל לצאת ולבוא, ויהוה אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה" (דב' לא ב), והליכתו לעולם שכולו טוב.

בעבודת ה', עלינו ללכת בדרך ה', למרות הניסיונות. "כל דרך ארוכה מתחילה בצעד אחד קטן", כדברי החכם.

 

 

פרשת "וילך" כוללת שתי מצוות בלבד:

 "הקהל", ו"כתיבת ספר תורה".

 

.א.  "מצוות הקהל" – "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות… הקהל את העם האנשים והנשים והטף… למען ישמעו ולמען ילמדו, ויראו את יהוה אלהיכם. ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' לא י – יג).

במסגרת מעמד 'הקהל', כל העם הכולל גברים, נשים, ילדים וגרים, מתאסף בעזרת נשים בבית המקדש בחול מועד סוכות בתחילת השנה השמינית, והמלך עולה על במת עץ וקורא בתורה מתחילת "אלה הדברים" עד פרשת "שמע", ומדלג עד "והיה אם שמוע", ומדלג עד "עשר תעשר", וקורא עד סוף פרשת התוכחות. המלך מברך לפני הקריאה, וגם אחריה. (סוטה מ ע"א).

מטרת המעמד:  לחדש את ברית קבלת התורה אותה קיבלנו במעמד הר סיני בין הקב"ה לעמ"י, וכן להפנים ולהעצים בלבבות עמ"י, את אהבת תורת אלוקים חיים אמת, דבר שיוביל ליראת ה', וקיום מצוות התורה ככתוב: "למען ישמעו ולמען ילמדו, ויראו את יהוה אלוהיכם. ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת".

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמר בפסוק "למען ישמעו ולמען ילמדו", ולא נאמר למען ישמעו וילמדו?

בתשובתו הרמתה, רבנו מביא את הגמרא (קידושין כט ע"ב) הלומדת מהפס': "ולמדתם אותם את בניכם" (דב' יא יט), שרק הגברים מחויבים במצות לימוד תורה בניגוד לנשים, ואילו בקיום מצוות, הנשים והגברים מחויבים. הנשים מחויבות במצוות לא תעשה, ופטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן כמו ציצית, סוכה וכו', לא כן הגברים החייבים גם במצוות שהזמן גרמן. לכן, הביטוי "למען תשמעו", מתייחס לגברים והנשים החייבים לשמוע את המצוות אותן כל אחד חייב, ומהביטוי "ולמען ילמדו", לומדים על מצוות לימוד תורה, בה חייבים הגברים.

 

ב. "כתיבת ספר תורה" – "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דב' לא יט).

זוהי המצוה האחרונה בתורה בה מצווה כל יהודי לכתוב לו ספר תורה משלו.

ביום פטירתו בז' באדר, משה רבנו כתב י"ג ספרי תורה, ספר אחד לכל שבט מי"ב שבטי ישראל. את הספר הי"ג, משה נתן ללוויים, ומצווה אותם: "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית יהוה אלהיכם, והיה שם בך לעד" (דב' לא כו), כאשר המטרה היא: שלא יהיה ניתן לזייף את ספר התורה, היות וקיים מקור בכתב ידו של משה המונח בארון הברית בבית המקדש.

 

הפרשנים דנים בשאלה מדוע נאמר "כתבו לכם את השירה" ולא "כתבו לכם את התורה" דבר המתאים יותר.

"כי יופי של שירה – הוא ריבוי הקולות".

 

הרב אפשטיין בעל 'ערוך השולחן' כותב בהקדמה לספרו "ערוך השולחן" חושן משפט:

 "וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו, דברי אלוקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבא, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. וכל התורה נקראת שירה. ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד, יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זו מזו".

 

פועל יוצא מדברי קדשו, התורה היא הרמוניה מושלמת המורכבת מצלילים רבים ומגוונים, וניתן להסתכל על פירושיה הרבים, כעל תזמורת בה כלי הנגינה הרבים כמו חליל, כינור, פסנתר וכו', יוצרים סימפוניה ערבה לאוזן.

כך בתורה, כל חכם מביא את מה שנשמתו קיבלה בהר סיני. זה דומה לראייה דרך משקפים עם עדשות צבעוניות. הרקע יהיה בהתאם לצבע העדשות. יוצא שכלל הדעות יוצר את  ההרמוניה.

על כך אומר המדרש: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא" (ספרי האזינו, פיסקה שלג).

 

הרב קוק: על ידי המחלוקת מתרבים הצדדים והשיטות דבר שמוביל לשלום אמתי (סידור עולת ראיה כרך א).

"זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל – שיהיו סובלים כל אחד… זהו סודן הגדול של הסובלנות וההקשבה לזולת, וזהו כוחה הגדול של זכות הבעת הדעה לכל אחד ולכל ציבור… שלא זו בלבד שהכרחיים למשטר תקין ונאור, אלא אף חיוניים לכוחו היוצר, שהרי בעולם הריאלי – שני יסודות מתנגדים זה לזה, מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה, {כמו פלוס ומינוס בחשמל}, וכל שכן בעולם הרוחני". (הרב קוק, הניר, תרס"ט, עמ' 47).

 

להתענג באור החיים

  ליום שבת קודש.

 

רבנו-אור-החיים-הק' הולך בדרכו של משה רבנו  ומאיר במתיקות לשונו את המישור הפיוטי והשירי בפירושו ל"תורת אלוקים חיים אמת". רבנו אומר שישנן פה שלוש מצוות:

א. "לכתוב את התורה.

ב. ללמדה את בני ישראל, שידעו כוונת דברי השירה.

ג. לשומה בפיהם לידע קריאתה. ושלושתן עשה משה, דכתיב: 'ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל… וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם" (דב' לא כב – ל).

 

רבנו מדגיש את חשיבות אהבת לימוד התורה, עד שהלומד ירגיש כאילו משורר שירה נעימה. וכדברי קדשו: "שידעו כוונת דברי השירה".

התורה מתייחסת לדגם של המורה הטוב דוגמת משה רבנו המלמד את העם "ללמדה את בני ישראל שידעו כוונת דברי התורה".

לגבי גישתו הפיוטית, נא לעיין בפרשת 'בראשית' בה הדגמנו ע"פ השיר בו פותח רבנו את פירושו לתורה, ובשיר בו הוא חותם את פירושו לתורה. כמו כן, בפירושו לשירת הבאר, לה הוא קורא: שירה זו – על התורה אמרוה.".

משה רבנו כתב את התורה משמו של הקב"ה, בצורת שירה ככתוב: "ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל" (דב' לא, כב).

 על כך אומר רבנו-אור-החיים-הק': "משה רבנו כתב את השירה, ולימדה לבני ישראל עד שהייתה שגורה בפיהם כדרך שלימדם".

 

המשותף בין

 "השירה הזאת" ו- "התורה הזאת".

 

מעניין שכל אחד משני הביטויים: "השירה הזאת", ו"התורה הזאת", מופיע שש פעמים בפרשות וילך האזינו (דב' לא – לב): "כתבו לכם את השירה הזאת… למען תהיה לי השירה הזאת… וענתה השירה הזאת… ויכתוב משה את השירה הזאת… וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם… ויבוא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת".

"ויכתוב משה את התורה הזאת… תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל… ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת… ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם… לקוח את ספר התורה הזה   לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת…".

 

משה רבנו בא ללמדנו שאת התורה, יש להפוך לשירה. כמו שהשירה  נעימה לאוזן, ובנויה לתלפיות ע"י אמצעים אמנותיים הכוללים ציורי לשון רבים הרווים פירושים מגוונים, כך תורתנו הקדושה.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "תורתנו שהתעלתה, דבריה מזוקקים, ואותיותיה ספורות,

 וכל אות מגדת הלכות ונפלאות – כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה

 בשבעים פנים וארבעה אופנים, ול"ב נתיבות" (שמות לא יג).

 

"חַדֵּשׁ יָמֵינוּ – כְּקֶדֶם" (איכה ה כא).

בימיו האחרונים, משה רבנו חותם את תרי"ג המצוות, בשתי מצוות אחרונות: מצות הקהל, וכתיבת ספר תורה.

נשאלת השאלה. מדוע דווקא שתי המצוות הנ"ל, ומה מייחד אותן? 

אכן, למצוות הנ"ל, ישנן השלכות מרחיקות לכת על עתיד עמ"י ונצחיותו, כפי שמתברר לאורך ההיסטוריה היהודית.

 

א.  מצות הקהֵל.

 

"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים… הַקְהֵל אֶת הָעָם – הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף,

וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ –לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יהוה אֱלֹהֵיכֶם".

 

ארבעים שנה לאחר הברית המקורית בהר סיני בין הקב"ה לעמו, משה רבנו מחדש את הברית עם הדור הבא, דור הצעירים הנכנס לארץ.

כ"כ במצות הקהל. המלך מחדש את הברית בין הקב"ה לעם ישראל אחת לשבע שנים, ע"י זימונו לבית המקדש, וקריאה משנה תורה ברוב עם.

תופעה דומה, ראינו אצל עזרא ונחמיה בבית שני, כאשר זימנו את העם להר הבית בראש השנה, וקראו בפניהם את משנה תורה, דבר שגרם להם לשוב בתשובה, כדברי הכתוב:

 

וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וכו': הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם,

אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ, כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה" (נחמיה ח י).

 

ב. מצות כתיבת ספרר תורה.

 

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם,

 לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

 

ביום פטירתו בז' באדר, משה רבנו כתב י"ג ספרי תורה, אחד לכל שבט משנים עשר שבטי ישראל. את הספר הי"ג, משה מסר ללווים וציווה אותם: "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית יהוה אלוהיכם, והיה שם בך לעד" (דב' לא כו), כאשר המטרה היא: שלא יהיה ניתן לזייף את ספר התורה, היות וקיים מקור בכתב ידו של משה המונח בארון הברית בבית המקדש.

"מצוה על כל איש מישראל לכתוב לעצמו ספר תורה" (דב' לא, יט. סנהדרין כא, ע"ב). ואם אינו יודע לכתוב – אחרים כותבים לו" (רמב"ם הלכות ספר תורה ז. א).

 

הרא"ש (הלכות ספר תורה. א. הובא בטור יו"ד רע, ב) כותב שבדורות הראשונים התקיימה המצוה ע"י כתיבת ספר תורה, רק משום שהיו כותבים ספר תורה ולומדים בו. אבל בזמנינו שהכותבים ספר תורה אינם לומדים בו, אלא מניחים אותו בביכנ"ס לקרוא בו בציבור, מצות עשה על כל איש מישראל שידו משגת לכתיבת חומשים, משניות, התלמוד ופירושיהם ללמוד מהם הוא ובניו. שכן, מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה, כמו שכתוב: "ולמדה את בני ישראל – שימה בפיהם" (דב' לא, יט).

 

ה"בית יוסף" מרן רבנו יוסף קארו

מסביר שם את דברי הטו"ר: אין כוונת הרא"ש לומר שהמצוה המקורית של כתיבת ספר תורה אינה נוהגת היום, אלא שבנוסף לכך, יש היום מצוה לכתוב את שאר הספרים הנחוצים ללימוד.

הפרישה (שם, ח) והדרישה (שם, ד) חולק על הבית יוסף ומבאר שכוונת הרא"ש היא שטעם מצות כתיבת ספר תורה הוא כדי ללמוד בו, ובזמנינו שאין לומדים מספר תורה – אין מקיימים את המצוה אלא ע"י כתיבת ספרים.

האחרונים נחלקו בכך, ראה שו"ע שם, ונושאי כליו.

לדיון רחב, ניתן לעיין בספרים: "הנחמדים מפז", לרב פנחס זביחי שליט"א, תלמיד מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה. (ירושלים תשס"ו, עמ' קכג – קלז). וכן בספר "ועתה כתבו", מאת הרב יאיר גולדשטוף שליט"א, (ב"ב תשנ"ח).

 

המסר האמוני בשתי המצוות הנ"ל:

 

א.  בשתי המצוות החותמות את התורה, אנחנו לומדים איך להיות מחוברים לקב"ה,

 הודות לכך שבהמשך לקבלת התורה לפני יותר מ-3334 שנים {תשפ"ב},

 ממשיכים אנו לכתוב את התורה מחדש, ואין ביכנ"ס שאין בו ספרי תורה מהודרים,

 שנתרמו ע"י רבים וטובים מעמ"י, והוכנסו בשירה וריקודים,

 ואין בית מדרש שאינו משופע בספרי עיון תורניים למכביר.

 

ב.  מבחינה היסטורית, עמ"י הוא העם הכי זקן והכי מיושן בעולם. 

 מצד שני, תורתו היא הכי צעירה ורעננה, היות והיא תורת חיים

 המתחדשת ע"פ מורי הוראה לאורך הדורות,

הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש, מרן רבנו יוסף קארו, הרמ"א ורבנו-אור-החיים-הק',

וכלה ברבני דורנו סידנא בבא סאלי ע"ה, ומרן הרב עובדיה יוסף ע"ה.

 

ג.  למרות החידושים הטכנולוגיים בתחום המחשוב,

 סופרי סת"ם ממשיכים לכתוב את התורה באותו קולמוס בו השתמש משה רבנו.

אכן, רק עם הממשיך לינוק משורשיו הרוחניים, נקרא עם הנצח,

 המובטח לצלוח את הגלות הארורה והארוכה,

 עד לגאולתנו וביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.

 

ד.  במצות "הקהל", אנחנו מצווים לחדש את הברית האלוקית מידי שבע שנים,

 כך שהקשר בין הקב"ה לבניו, ימשיך עד סוף כל הדורות.

זה גם מבטא את הצורך באחדות עם ישראל

 גם בימינו, נעשים טקסים דומים כזכר למצות "הקהל".

 

להתבשם באור החיים למוצש"ק.

 

לאדמו"ר הרה"צ רבי מאיר אביחצירא ע"ה,

 והאור הגנוז בתורה לו זכה הרב – מכוח קדושתו כי רבה.

 

"אמר רבי אלעזר:  אור שברא הקב"ה ביום הראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו.

כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול… עמד וגנזו… לצדיקים לעתיד לבוא" (חגיגה יב ע"א).

הקב"ה גנז את האור ששימש ל"ו שעות הראשונות של בריאת העולם – בתורה.

ע"י חידושי תורה – נוכל לגלות ניצוצות מהאור הגנוז (ספר הבהיר נ).

 

יום אחד, מגיעים זוג הורים מבוהלים אצל סידנא בבא סאלי ע"ה, ומספרים לו שבנם נחטף ע"י ליסטים מהעולם התחתון במקסיקו סיטי, והם דורשים כופר של עשרה מיליון דולר לשחרור הילד, ואין בידם את הסכום האסטרונומי.

בבא סאלי ע"ה, היה עסוק באותה עת בתפילות למען כלל ישראל, לביטול סכנה שריחפה עליו מצד הישמעאלים.

 בבא סאלי ע"ה, הפנה אותם לבנו האדמו"ר בבא מאיר ע"ה, שישב באשדוד.

מיד הם נסעו לאשדוד אצל בבא מאיר ע"ה, ושטחו בפניו את הגזירה הקשה שנחתה עליהם.

בבא מאיר בענוותנותו כי רבה, אמר להם: "מה אני ומה חיי. מימי לא הייתי במקסיקו, וגם במפה לא ראיתיה. אך, מה אעשה? שבו כאן והשי"ת יעזור".

 

הרב הוציא דף נייר מהמגירה, והחל לשרטט עליו את שמות הרחובות המקיפים את ביתם, וסימן להם את הבית ומספרו, בו מוחזק הילד. הוא אמר להם שלילד שלום, והוא מוחזק במרתף, כאשר השודדים משחקים לידו קלפים, וכוסות קפה בידיהם. הילד לעומת זאת, משחק במשחק שהיה לו.

 

ההורים נדהמו מהדיוק בתיאור שמות הרחובות והבית בו מוחזק הילד הנמצא לא הרחק מביתם.

ההורים התקשרו למשטרה במקסיקו, ותיארו בפניהם את מקום הימצאות הילד. בכוחות מתוגברים ומאומנים, השוטרים הקיפו את הבית, ופרצו פנימה להפתעת השודדים. אכן, הילד היה במרתף כפי שהרב ניבא.

 הילד הוחזר בריא ושלם להוריו, והשודדים נעצרו, דבר שהתפרסם בכלי התקשורת.

 

כתיבה וחתימה טובה ביום הקדוש.

משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה ורעייתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון ע"ה. ישראל, אברהם וישראל בני חניני ע"ה. עזיזה בת חיניני ע"ה.

 

לחתימה טובה וברוכה בכל מילי דמיטב ביום הכיפורים, מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה הי"ו. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב הי"ו. לאחי ואחיותיו וב"ב הי"ו.  שלום בן עישה הי"ו.

 

השבח לבורא עולם, המהדורה הראשונה של ספרי "להתהלך באור החיים" זכתה להצלחה רבה בקרב אוהבי ולומדי תורת רבנו אור החיים הק', והיא פשוט אזלה מרוב ביקוש.

ברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת מהדורה חדשה של הספר "להתהלך באור החיים". לימוד תכניו של הספר, והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. וכן ברכה והצלחה לספר החדש ההולך ונרקם "להתהלך באור הגאולה"

 

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

ימי השלטון הבריטי

ב 1916- חתמו צרפת ובריטניה על הסכם סייקס-פיקו בדבר שליטת הצרפתים והבריטים בארץ ישראל, אך כיוון שבריטניה כבשה את הארץ, היא החליטה להחזיק בה, וצרפת קיבלה את סוריה ולבנון. הערבים טענו שארץ ישראל שלהם, אך הבריטים טענו את ההפך. הבריטים ניהלו שיחות עם מנהיגים ציונים בראשות ) חיים וייצמן (1952-1874  ובעקבותיהן פרסמו את 'הצהרת בלפור', שבה התחייבו להקים בית לאומי יהודי בארץ ישראל. במהלך המלחמה גם גויסו גדודים עבריים שתרמו למאמץ המלחמתי הבריטי. שוב נשלטו המוסלמים בידי הנוצרים לאחר כ 700- שנה.

השלטון הבריטי בארץ ישראל בראשיתו היה צבאי  1920-1917  עם אדמיניסטרציה אזרחית-צבאית בשם הנהלת שטח האויב הנכבש'. הבריטים חילקו את ארץ ישראל חלוקה מנהלית למחוזות ונפות  District, Sub District . בשני שלבים. החלוקה הושלמה ב 1920-  תקופת הממשל הצבאי נמשכה כשנתיים וחצי, מאוקטובר 1918 ועד 1 ביולי 1920 , ומטרתו הייתה לשמור על המצב הקיים בשטח הכבוש עד להחלטה על גורלו בעתיד. המטרה נבעה מהחלטה שהתקבלה באמנת האג בשנת 1907 ויושמה הלכה למעשה במלחמה. המנגנון של השלטון הצבאי הבריטי בארץ היה כפוף למפקד העליון בקהיר, הגנרל אלנבי, והארץ נוהלה על ידי מושל צבאי מ 1919-. בימי השלטון הצבאי ולאחר 'הצהרת בלפור' החלה התעוררות של התנועה הלאומית הערבית בארץ ישראל. בפברואר 1920 פרסם המושל הצבאי בולס פירוש רשמי למדיניות הבריטית בארץ ישראל ואישר את מערבותה והתחייבותה של בריטניה להקמת בית לאומי ליהודים אך הוסיף והדגיש שאין כוונת בעלות הברית לייסד מדינה יהודית בארץ ישראל. הערבים חשו שהממשל הבריטי לצִדם ופתחו בפעולות טרור ב 1920- בתל-חי, שהיה אזור במחלוקות על שליטתו בין הצרפתים לערבים. היהודים בתל-חי היו מוגנים על-ידי 'ועד ההגנה' שהוקם בתל-אביב.

בראש ההגנה באזור הצפון עמד יוסף טרומפלדור  1920-1880  ב 1.7.1920- תקפו המוני פורעים ערבים את תל-חי, וכמה מהמ גנים נהרגו. בעקבות אירוע תל-חי עבר אזור הצפון כולו, ובכלל זה מטולה, לשליטת הבריטים.

מעשי טרור אחרים בימי הממשל הצבאי היו מאורעות פסח בירושלים בשנת תר"פ . 1920  ב 24- באפריל 1920 התכנסה המועצה העליונה של בעלות הברית בסן-רמו שבאיטליה, ובה הוחלט למסור את הנהלת ארץ ישראל כמנדט בידי הבריטים, והם חויבו להגשים את 'הצהרת בלפור'. באותם ימים ניכר הצמצום בעלייה ובהתיישבות. לאחר ועידת סן רמו החלה תקופת אישור המנדט בארץ ישראל.

מאורעות תרפ"א 1921

,) בחודש מאי 1921 המשיכו הערבים בפעולות הטרור המכונות 'מאורעות הדמים של שנת תרפ"א  1921 פגעו ביהודים ביפו, בפתח-תקוה, בכפר-סבא ובעין-חי. במאורעות אלו נרצחו 47 יהודים. לאחר המאורעות פייס סמואל את הערבים באמצעות הודעה על הקפאת העלייה היהודית. ועידה פלשתינאית התכנסה בלונדון. הבריטים הודיעו להם שעליהם להכיר 'בהצהרת בלפור', אך המשלחת דחתה את הצעתם.  לאחר המאורעות האלה הוחלט ב 1921- ביישוב היהודי להקים מסגרת המתמחה בהגנה על היישוב היהודי מפני ההמון הערבי. ב 3- ביוני 1923 פורסם הספר הלבן השני של צ'רצ'יל, ובו הוצהר שארץ ישראל בכללה לא תהא בית יהודי לאומי, אלא שבית כזה יוקם בארץ ישראל.

באותה עת ובשנים שלאחר מכן עלו לארץ בעלייה השלישית ) 1923-1919 ( כ 34,000- , יהודים. בשנים 1928-1924 באו לארץ עוד כ 52,000- עולים בעלייה הרביעית, ואילו 20,538 עולים אחרים עזבו אותה. רוב העולים הגיעו ממזרח אירופה.

מאורעות תרפ"ט-1929

ביום הכיפורים 1929 פרץ סכסוך הכותל המערבי, כאשר יהודים שהתפללו בכותל המערבי שמו מחיצה שהפרידה בין הנשים לגברים. יש לציין שרחבת הכותל הייתה בידי 'המועצה המוסלמית העליונה', והתגוררו שם ערבים מוגרבים ממוצא צפון אפריקני. סגן מושל מחוז ירושלים הבריטי פקד להסיר את המחיצה, והציבור היהודי זעם בשל כך. מנגד טענו עיתונאים ערבים וחאג' אמין אל-חוסייני  1974- 1895  שהיהודים התכוונו להשתלט על המקומות הקדושים. המופתי תבע מהשלטון שהיהודים לא יגביהו קולם בתפילה ולא יביאו תשמישי קדושה ואיים שאם לא יהיה כן, ינקטו המוסלמים אמצעי הגנה. הערבים המשיכו בהפרעות בשעת התפילות. בתשעה באב תרפ"ט  1929  הייתה הפגנה חוקית של בני נוער יהודים, ולמחרת – הפגנה ערבית. יום לאחר מכן נהרג בתגרה צעיר יהודי בשעת משחק כדורגל. המתיחות גרמה פעולות טרור נוספות הקרויות 'מאורעות אב תרפ"ט'. בעקבות המהומות הגיעה לארץ ישראל ועדת חקירה שכונתה 'ועדת שאו'. הממשלה סברה שהוועדה הייתה ניטרלית במהלך החקירה, והמניעים העיקריים למתיחות היו העלייה, קניית קרקעות והקמת יישובים בארץ וחשש הערבים מהשתלטות היהודים על הארץ. במסקנות הוועדה הם ראו אישור לטענותיהם נגד הבית הלאומי, ואילו היהודים ראו בהן תעודה מרושעת וחד-צדדית.

באביב 1930 הגיע סר ג'והן הופ סימפסון ) 1961-1868  מומחה לענייני התיישבות בשליחות שר המושבות בלונדון, הלורד פספילד, שבעזרתו רצה להשיג ראיה מדעית לחיסול מדיניות 'הצהרת בלפור' בעקבות דעת הקהל בבריטניה. באוקטובר 1930 פרסמה הממשלה בלונדון את הספר הלבן השני, ובעקבותיו ובשל בדיקתו של לורד פסיפלד הוקפאו גידול האוכלוסייה היהודית ורכישת קרקעות על ידי יהודים. הערבים קיבלו בברכה את החלטות הספר הלבן, ואילו היהודים הגיבו בזעזוע עמוק עד כדי התפטרותו של חיים וייצמן, ממנהיגי הסוכנות היהודית וממעצבי הברית בין בריטניה לתנועה הציונית. התפטרותו עשתה רושם רב על חוגים מדיניים בבריטניה. היהודים הציונים הוכיחו שמסקנותיו של סימפסון היו מוטעות. לאחר משא ומתן של וייצמן וחבריו עם המשלחת הבריטית בדבר הספר הלבן שלח ראש ממשלת בריטניה רמזי  ג'יימס מקדולנד ) 1937-1866  ב 13- בפברואר 1931 איגרת לוייצמן, ובה ציין שהתחייבות המנדט היא לכל העם היהודי ולא רק ליושבי הארץ, וחובה להקל את תנאי העלייה ולעודד התיישבות יהודית. איגרת מקדולנד סימנה ניצחון לציונים, ואילו הערבים קראו לה 'האיגרת השחורה'.

ואולם הגזרות לא מנעו את העלייה החמישית  1935-1929, העלייה הגדולה עד לעלייה ההמונית עם הקמת מדינת ישראל. העולים הגיעו לאחר המשבר הכלכלי של 1929  השיא של מספרי העולים היה ב 1935 כאשר מספרם הגיע ל 61,054- נפש. סך הכול עלו כ 179,000- יהודים בימי העלייה החמישית, מהם אלפי עולים בלתי לגליים אחוז 20 מן העולים הגיעו מגרמניה בעקבות עליית הנאצים לשלטון, ורובם היו משכילים ובעלי מקצועות חופשיים. מפולין הגיעו העולים עקב המשבר הכלכלי העולמי שנישל את היהודים מפרנסותיהם המסורתיות. העולים הופנו למושבים וקיבוצים.

ב 1931- התמנה גנרל סר ארתור גרנפל ווקופ  1947-1874  לנציב העליון של ארץ ישראל. מינויו העיד על רצונה הכּן של בריטניה לבצע את מדיניות 'הצהרת בלפור'. ווקופ השתדל להבין את הערכים הרוחניים והמוסריים של התנועה הציונית, גילה אהדה ליהודים והיה מוכן לתמוך בעלייה והתיישבות מצומצמת של היהודים, אבל בעקבות עליית הנאצים השתנו הדברים, והעולם והתנועה הציונית נדרשו להתמודד עם בעיות ותפקידים עצומים, וכאמור, בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה הגיעו לארץ ישראל כ 164,000- עולים לגליים ועוד כמה אלפי עולים בלתי לגליים.

ב 1932- גברה 'התנועה הערבית הלאומית', והערבים הקימו את מפלגת אל-איסתיכלאל. ב 1934- החל להופיע עיתון אנטי-בריטי. ב 1929- החמירו הערבים את תנאי מכירת הקרקעות ליהודים, הם הוקיעו את מוכרי האדמות וקראו להם בוגדים. לאחר מאורעות 1929 החלה לצמוח תנועה טרוריסטית. בחיפה היה

ארגון טרור יציב בשם 'היד השחורה' בפיקודו של עז א-דין אל-קאסם *? 1935 1880

 באוקטובר 1933 התעוררה חרדה בקרב הערבים בשל התגברות העלייה לארץ ישראל. הוועד הפועל הערבי הכריז על הפגנה נגד מדיניות הבריטים בעניין העלייה היהודית. הממשלה אסרה את ההפגנה ופיזרה אותה לאחר שהמפגינים סירבו להתפזר. לאחר כשבועיים הפגינו הערבים ביפו, הפעם באישור, אך במהלך ההפגנה הם התפרעו ונהדפו על-ידי הבריטים.

ב 1931- הוקמה מפקדה ארצית של ה'הגנה' שנהייתה לארגון לאומי כללי הדואג לשמירה והגנה על היישובים היהודיים. ה'הגנה' רכשה תחמושת, פיתחה רשת קשר ארצית, דאגה לאמן את חבריה, להכשיר מפקדים ולאחסן תחמושת במחסני נשק נסתרים. 'להגנה' היה קשר עם סוחר נשק בלגי.

באוקטובר 1935 הורדו חביות מלט ובהן חומר נפץ בנמל יפו. אחת החביות נפלה והמטען התגלה. המשטרה לא מצאה את הנמען, אבל היה ידוע שהמשלוח נועד ל'הגנה'. בשל כך סערו הרוחות במגזר הערבי, והערבים הכריזו שביתה כללית. באותה עת התחדשו פעולות טרור של כנופיית אל-קאסם. ב 7- בנובמבר 1935 רצחו הערבים שוטר יהודי באזור הגלבוע. כוחות משטרה הקיפו את הגלבוע וסמוך לכפר יעבד, ולאחר שאל- קאסם נהרג, הסגירו חברי הכנופייה את עצמם למשטרה הבריטית. הלוויית אל-קאסם בבלד א-שיח ליד חיפה עוררה רושם רב בקרב הציבור הערבי עד כדי התארגנות התנועה הערבית למלחמה ללא פשרות להשגת מטרותיהם.

במזרח התיכון הייתה אווירה כללית של לאומיות ערבית במצרים ובסוריה, וזו השפיעה על ערבי ארץ ישראל. הקיצוניים שבהם קינאו בהישגי התנועות הלאומיות במדינות אלו, והתעורר בהם רצון עז להגיע להישגים דומים בכל אמצעי, ובכלל זה הפגנות, שביתות ומהומות.

 

היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון

הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-הרקע ההיסטורי-ארץ ישראל ויהודיה

עמוד 15