ארכיון חודשי: אוגוסט 2022


David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976- Iflah Semana- Masnot- Pounin

תאריך 1 באוגוסט 2022

Iflah (יפלח) est peut-être un vieux nom d’homme judéo-arabe berbérisé: Aflah=Iflah. D’après la tradition musulmane, les Juifs d’Arabie envoyèrent à Muhammad cinq délégués pour le questionner sur le Pentateuque et le mettre ainsi à l’épreuve. Parmi ces savants, il y avait Allah et son fils Küddüs (Tabari, Chroniques, t. 1, p. 19). “Tout le monde sait”, me disait le perspicace R. Abraham Benatar de Mogador, “que dans les temps anciens, les prénoms de Allah et lflah n’étaient portés que par des Juifs qui vivaient dans le Sahara. Beaucoup de Juifs de ces régions sont venus s’établir au Maroc et quelques-uns d’entre eux ont transformé en nom de famille le prénom d’un de leurs ancêtres qui était chez eux le mieux connu. C’est pourquoi ils s’appellent maintenant lflah.” On a souvent dit et quelques esprits sérieux ont même écrit en se basant sur une vieille légende que la plupart des premiers Juifs venus s’installer dans les oasis sahariennes avaient été chassés d’Arabie par Muhammad(! ).

 

Ikheluiyyn, N-lkhelüiyyin (יכלויין), avec l’indice de filiation berbère N {=An=En), ethnique berbère avec le sens “Ceux qui viennent du désert”.

Les lkhelüiyyin sont des Juifs d’origine saharienne. Pendant de nombreuses générations, ils ont été à la tête des Juifs du Todgha dans la vallée du Haut-Draa. Dans les années 1930 Maghaluf N-Ikhelüiyyin était le principal Juif du Ksar de Tinghir (cf. Villes et Tribus du Maroc, Tribus Berbères, t. II, pp. 181-182, 248). 11 s’était opposé à Braha ould al-Hazzan Lamal qui jouissait d’un grand prestige dans les Ksürs du Haut-Draa, disposait de biens réellement importants et soutenait les Français qui n’avaient pu encore occuper ces régions. Les noms des familles N-Ikhclüiyyin et Lamal n’existent sur aucune liste et sont inconnus en dehors du Draa.

 

Issan, Izan ou Assan (ייסאן), ethnique de nom de lieu(?): Gumiel de Izan dans l’Evêché d’Osma (cf. Suarez Fernandez, passim). C’est un nom de famille peu répandu et qui s’est localisé du XVI׳ au XIX״ siècle à Marrakech où les Issan, expulsés d’Espagne en 1492, s’étaient fixés. Vers 1820, les deux frères Eliyahu et Simon Issan, opulents marchands, s’étaient établis à Mogador. C’est dans cette seule ville que le nom Issan a existé jusqu’à 1912. Cette famille était bien connue pour la générosité de ses membres et leur érudition.

 

Lugassi לוגאשי)) et Al-Aunghasj, avec l’indice de filiation (בן לאונגאשי) sont deux noms différents et séparés dans les listes rabbiniques. Ils se sont confondus dans les temps modernes. Le premier, plus facile à prononcer et à retenir par des citadins, a prévalu: tous les Al-Aünghasi sont devenus des Lügassi. Ce sont des ethniques de noms de tribus:

  1. Parmi les Ganfisa de la haute vallée de l’Oued Nfis, les Aït-Waggâs (d’où al-Ügasi-Lugassi) restèrent d’abord en dehors du mouvement almohade puis se soumirent (Lévi-Provençal, Documents, pp. 65 et 223). Les Ganfisa comme les Aït-Waggâs ont disparu depuis longtemps. Ce dernier nom s’est perpétué chez les Juifs Lugassi.
  2. Au XII״ siècle, les Ünghasa (berbère ancien: Aüwanghasan) faisaient partie de la grande confédération des Gadmiwa qui jusqu’à aujourd’hui ne semble pas avoir changé d’habitat: le territoire situé sur le versant occidental du Grand-Atlas, entre l’Oued Nfis et la vallée de l’Assif al-Mal (Lévi-Provençal, Documents, pp. 62-64). Bien qu’ils soient toujours une fraction des Gadmiwa, les Ünghasa, c’est-à-dire les Aüwanghasan, se sont éparpillés en haute montagne; mais leur nom se prononce différemment, on les appelle Aït-Waggonsan: le Alt a remplacé le Au, le N a changé de place et le Gh, comme il arrive souvent, est devenu un G dur. C’est un processus normal et fréquent chez les Berbères musulmans. Les Juifs de ces régions comme tous leurs coreligionnaires africains étaient plus conservateurs. — C’est à une époque relativement récente que des Lugassi- Unghasi apparaissaient dans les centres urbains du Maroc. Ce nom était inconnu chez les Juifs d’Espagne.

 

Maimaran, Ma Ymaran, Maimran, Mimran (מאימראן), déformation du mot Màmïràn, plante médicinale (cf. Renaud, Colin, Tuhfat, 112). Rabi Maymaran vivait dans le royaume de Castille et en 1489 il se trouvait dans la petite ville de Marqueda (Baer, t. II, p. 439). La famille Maimaran qui donna au Judaïsme marocain de nombreux rabbins et surtout des leaders, ne commença à briller qu’à partir de la deuxième moitié du XVII' siècle. Joseph, Abraham et Samuel Maimaran furent des personnalités de première importance sous le règne de Moulay Ismaël.

 

Mairan, Mayran, Merran (מאיראן) : le sens de ce nom de famille est difficile à définir; j’hésite à y voir une déformation du mot “marrano” comme la phonétique le suggère; en Août 1491, Ferdinand et Isabelle adressaient des recommandations à Mosc Caballero, don Cag Aburbe, Yuça Levi et Samuel Mayren, chefs de la aljama de Guadalajara (Baer, t. II, p. 402; Suarez Fernandez, pp. 372, 380). Ce nom était et est encore porté exclusivement par une seule famille jouissant au Maroc d’une bonne réputation. Cette famille est établie à Safi. Suivant sa propre tradition, elle y était depuis le XVI״ siècle et serait d’origine portugaise.

 

Marache (מראשי) est peut-être différent de Maraji (מראג׳י). Marashi, espagnol Marashé, semble être un nom d’origine orientale, l’ethnique d’un nom de lieu: Marash, ancienne ville d’Arménie. Marashi est un nom qu’on rencontre chez des Musulmans, particulièrement en Egypte au Moyen Age. R. Samuel Marrax, connu à Funtès avant 1490, quitta l’Espagne pour se rendre au Portugal (Baer, t. II, p. 485, n. 2, p. 488). Les Maraché étaient bien connus au Maroc. Ils étaient groupés surtout à Rabat et à Salé. Plusieurs membres de cette famille avaient émigré vers 1735 en Amérique du Nord et y furent parmi les fondateurs de plusieurs com-munautés juives.

 

Marroqui : cet ethnique de nom de lieu (Marrakesh, Marruecos en espagnol qui a donné Maroc) n’existe dans aucune liste rabbinique; il apparaît pour la première fois en Espagne à la fin du XIVe siècle: Jucef Marroqui, Juif de Cervera (Baer, t. II, p. 428). Ce nom n’a jamais été porté par des Juifs établis au Maroc même. Au début du XVI׳ siècle, les Marroqui étaient des “Chrétiens-nouveaux” fixés aux îles Canaries (cf. Corcos, Sefunot X [1966], p. 58).

 

Masnot (מסנות) = Masnüt est très anciennement attesté en Afrique du Nord. Ce n’est pas un nom arabe comme le supposait Steinschneider, mais un nom libyque (cf. JQR XI [1899], p. 359; Goitein, Tunisie, p. 578 et n. 46). Le commentateur du livre de Job, R. Samuel ben Nissim Masnut, vivait à Tolède, mais il était originaire de la Sicile. Au moins jusqu’à la fin du Moyen Age, on sait que les Juifs de Sicile étaient généralement des Nord- Africains et particulièrement des Tunisiens. R. Shalom Masnut, originaire de Tunis, s’était fixé à Fès où il eut comme disciples deux des premiers chefs religieux des expulsés d’Espagne et du Portugal, R. Joshua Corcos et R. Nahman Sunbal. R. Shalom Masnut fut également un des correspondants de R. Simon ben Salomon Duran d’Alger.

 

Mguiyira, avec l’indice de filiation (מגירה, מגירא) dans la liste Coriat, francisé en Algérie: Meguira et Miguerra (Eisenbeth, p. 154). On m’avait informé qu’on prononçait toujours ce nom “ben al-Mguiyira” ce qui signifie “le fils de la convertie (au Judaïsme)”.

 

Pounin (Punin = פונין) ou Founin (Phounin) est, je crois, ce qu’il convient d’appeler un nom libyphénicien. Je ne saurais lui trouver d’autres origines. Il est formé de פון (Poun, Phoun = Poeni, Phénicien d’Afrique, Punique) et de ין (in, désinence libyque, berbère; in exprime une qualité et joue le rôle d’adjectif—voir ci-dessus, pp. 3 sqq. et ci-dessous, le nom Waknin). Le sens de ce nom est “celui qui est Poun ou Phoun” – “le Phénicien d’Afrique” (comparez Foenkinos).

Je ne sais rien d’une famille Pounin ou Phounin; mais ce nom de famille est mentionné par Abensur-Coriat et par Tolédano, ce qui atteste son existence au Maroc. J’ignore s’il a existé dans d’autres parties de l’Afrique du Nord. Il eut été normal de le rencontrer sur une vieille inscription en Tunisie, terre punique par excellence. Des recherches plus poussées révéleraient peut-être des indications sur ce nom si intéressant.

 

Semana, Shamana, avec ou sans l’indice de filiation indiquant l’origine (בן שמנה, סמנא) : ethnique de nom de lieu: Semana ou Shamana des auteurs arabes, la Zimena des Chroniqueurs chrétiens de l’Espagne, l’actuelle Jimena située à quelques dizaines de kilomètres au Nord de Gibraltar. C’est à tort que Steinschneider a indiqué ce nom dans son étude sur les noms judéo-arabes en lui attribuant une origine de nom de femme.

Après 1492 (?) Jeuda Zimana est accusé de judaïser et d’inciter la famille de marranes, Benveniste de la Caballeria, a observer des fêtes juives; le vice-chancelier du roi, Alonso de la Cavalleria et d’autres membres de sa famille sont poursuivis par l’Inquisition de Tolède en même temps que Jeuda Zimana (Baer, t. II, pp. 449, 452, 460). Judah Semana (ou, d’après un document arabe, Ben Shamana) était un des banquiers et des conseillers juifs des sultans du Maroc au dernier siècle. Jacob Semana était un des notables de la communauté juive de Mogador dans les années 1925. La famille Semana ou ben Shamana avait vécu uniquement à Marrakech, puis à Mogador; tard venue au Maroc (fin XVII״ siècle?), son nom n’existe sur aucune liste rabbinique.

David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976– Iflah Semana– Masnot– Pounin

Page 152

פורסם בקטגוריה Juifs. Maroc Mellahs-D. Corcos

Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Altaraz- Elharrar- Ben Elhanan

תאריך 2 באוגוסט 2022

Ben Elhanan-בן אלחנן

Nom théophore biblique: «Dieu est miséricordieux» (II Sam XXI,. 19; XXIII, 24; Jer XXXV, 4; I Chron VIII, 23, XX, 5), précédé de l’indice de filiation : «Fils du miséricordieux»

Shemariah Ben Elhanan, un des dirigeants de l’Académie talmudique de Neharde'a (Babylone) au Xe s. Parti en mission avec trois  autres collègues pour recueillir des fonds au profit de son école, il fut capturé, entre Bari et Sabaste, par l’amiral arabe Ibn Ramabi et vendu  comme esclave à Alexandrie où il fut racheté par ses coreligionnaires. Au Caire, il fonda la célèbre Académie rabbinique de cette ville qu’il dirigea pendant le reste de sa vie

Hushiel Ben Elhanan, un des quatre rabbins capturés par l’amiral arabe et vendus comme esclaves au nord de l’Afrique où il fut racheté par ses coreligionnaires. Il présida la célèbre Académie talmudique de Kairouan vers la fin du Xe s

Isaac ben Maïmon Ben Elhanan, Grand Rabbin de Taza en 1287, correspondant de R. Shelomoh Ben Aderet de Barcelone

 

(Ben Alhansh) Ben Elhensh-בן אלחנש

Ben Elhansh, Ben Elhens־

Nom arabe: «Fils du serpent».

Cette épithète est attribuée aux rabbins en général comme signe de  force atteinte par la sagesse et la science et signifie que la morsure de leurs sentences est aussi redoutable que celle des serpents.

Cet appellatif existe aussi sous la forme diminutive berbéro-arabe de Wahnish

Shelomoh Ben Alhansh, rabbin originaire de Palestine, enterré probablement vers 1782 à Ait Taghant, aux environs de Marrakech. Il est considéré comme «Zaddiq» à pouvoirs miraculeux et son tombeau est un lieu de vénération et de pèlerinage

 

Alharrar-Elharrar-אלחראר

Nom arabe de métier: «Le Soyeux», «Le dévideur et marchand de soie».

Métier jusqu’à nos jours très répandu chez les juifs qui, au Moyen Age, détenaient presque partout le monopole de la teinture et du tissage de la soie, notamment en Espagne, en Sicile et en Grèce. Benjamin de Tudèle, dans son Itinéraire, au Xlle s., mentionne l’une après l’autre les Communautés qui vivaient de cette industrie et qu’il avait visitées dans le bassin de la Méditerranée. Il raconte que les juifs avaient inventé une teinture très en vogue qui portait leur nom et que plusieurs villes d’Espagne, et spécialement Saragosse, comptaient des «cofradías» ou confréries corporatives juives, parmi lesquelles figuraient celle des soyeux. Les nombreux marchands et dévideurs de soie existant encore dans les «Mellahs» du Maroc rappellent cette tradition dont les dernières racines se voient chaque jour extirpées par la concurrence de l’industrie moderne. Ce nom existe également au Maroc sous les formes arabe de Harrar (No. 543), espagnole de Sedero et berbère d’ÂHARRAR

 

Altarraz-Altaras, Elterraz- אלטראז

Nom arabe de métier: «Le brodeur».

Souvent orthographié : טראס, אלטאראס et טרש , cet appellatif figure dans les anciens documents espagnols son les graphies de Taroç et Teroç.

Ibn Altaraz, auteur d’un ouvrage renfermant les opinions de son maître Abul-Faraj Furkan, fut l’introducteur du karaïsme en Espagne à la fin du XXe s

Abraham Taroç, de Barcelone, est mentionné dans des documents des archives de la Couronne d’Aragon, en 1361

Abraham Davi Teroç, de Barcelone, figure dans des actes notariés de cette ville dans les années 1383-1384

Açday Taroç est désigné comme un des candidats au Conseil Supérieur de l’«Aljama» de Gerona par lettre de la reine Violante datée à Saragosse le 27 avril 1391

Joseph Altaraz, rabbin poète à Damas au XVe s., cité par Na-jara dans Yémé Israel, 144, 72

Nissim Altaraz, fils de Joseph (5), rabbin poète à Damas (XVIe- XVIIe s.)

Moses Altaras, rabbin à Venise (XVIe-XVIIe s.), connu comme auteur d’une traduction en judéo-espagnol du Shulhan Arukh sous le titre de Mantenimiento del aima (Salonique, 1568; Venise, 1609 et 1713), à l’intention des marranes qui ne savaient pas lire l’hébreu. D’après Steinschneider, Altaras aurait seulement patronné la publication de cet ouvrage, dont le traducteur serait un certain Meïr. K

Judah Altaraz, rabbin notaire à Venise en 1609

David ben Salomon Altaraz, rabbin éditeur à Venise (1675-1714). Auteur de la Grammaire contenue dans la Bible in-4.° (Venise, 1675-78). Il édita un rituel de prières quotidiennes (Venise, 1696) et la Mishnah vocalisée et annotée (Venise, 1756-1760). Son testament fut imprimé à Venise en 1714 sous le titre de Sepher Suf Debash

Selomoh Altaras, fils de David (9), éditeur et correcteur à Ve­nise en 1718. Il édita plusieurs ouvrages, parmi lesquels un recueil de prières sous le titre de Leqet ha-Omer (Venise, 1718)

Jacques Isaac Altaras, constructeur de navires et philanthrope français, né à Alep (Syrie) en 1786, mort à Aix (Bouches-du-Rhône) en 1873. Fils d’un rabbin de Palestine, il quitta Jérusalem en 1806 pour  s’établir à Marseille comme constructeur de navires et pour faire du  commerce avec le Levant. Au milieu du XIXe s., un projet d’installa­tion des juifs russes persécutés dans l’Algérie qui venait d’être conquise par les français vit le jour, et Altaras se rallia avec enthousiasme à cette idée. Armé de lettres d’introduction de Guizot et de promesses d’aide ׳émanant de nombreux juifs influents, Altaras se rendit en 1846 à St-Pétersbourg pour demander au Tsar l’autorisation d’émigration en Algé­rie de quarante mille familles juives. Le projet dut être abandonné, le Tsar ayant posé à son consentement une condition exorbitante: le paiement d’une taxe de 60 roubles par personne désirant se libérer des stipulations des lois russes qui ne permettaient pas aux sujets russes de quitter définitivement le pays. Altaras fut Président du Consistoire de Marseille pendant plus de trente ans et aida Marini à fonder une école pour les enfants juifs à Marseille. Il fut décoré de la Légion d’Honneur

David J. Altaras, notable de la Communauté d’Alep, fonda­teur de la première école israélite moderne dans cette ville en 1869

Jacob Moshé Hay Altaras, rabbin né à Sarajevo en 1863, mort à Belgrade en 1919, ayant exercé dans cette ville les fonctions de professeur et d’officiant. Auteur d’une histoire juive en espagnol Tesoro de Israël, 4 vols. (Belgrade, 1890, 1891, 1892, 1894); Zikhron Yerushalayim (Belgrade, 1887); Quehilat Ya'acob, rituel de prières (Belgrade, 1906), Pirqué Abot, avec une traduction en ladino (Belgrade, 1905)

 

Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc– Altaraz– Elharrar– Ben Elhanan

Page 283

פורסם בקטגוריה Laredo-Les noms des juifs du maroc

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים

תאריך 2 באוגוסט 2022

נס האבן: עליונות היהודים במפגש בין הדתות בטיטואן

חלופות עלילתיות נוספות לסיפור מתייחסות בגלוי לנס האבן. על פי נוסחו הכתוב של קוריאט קוריאט, במקום קבורתו של הקדוש הופיעה אבן. הוא מצייר אותה כאבן מונומנטלית בעלת צורה אמורפית, הקבורה בעומק רב ורק חלקה העליון גלוי מעל פני האדמה. בסיום הוא מתאר את קדושתה, את ביקורי המאמינים והנשים המתפללות לאלוהים ואת המייחלות ללידה קלה בעזרת הצדיק. מקבילה זו מייחסת לאל את נס האבן, אם כי לא באופן מפורש, ומקנה לאנשי חברה קדישא הילה של בעלי אומץ הנוטלים את גורל קהילתם בידיהם ומצילים את בן הקהילה הזקוק לעזרתם. הערבות ההדדית והשמירה על גורלו של הפרט הרווק, החולה או העני היו חלק מן הנורמות הכתובות ומהתקנות של הקהילה היהודית בטיטואן.

 

הערת המחברת : מקבילה זו עומדת בניגוד ובהתרסה לסיפורים על אודות פחדנותם של יהודים, בעיקר מול נוכחותם של מוסלמים. לדוגמה, תיעדתי מפי מידענים סיפור קלסי הנפוץ גם בטיטואן: ארבעה גברים יהודים הלכו בדרך ולפתע נתקלו בשני ערבים. מה עשו? החלו לרוץ במלוא המרץ. שאלו אותם: ׳למה כל כך נבהלתם?׳ ענו: ׳כי אנחנו היינו לבד והם היו שניים׳. מנהיגי הקהילה נהגו לחזק את גאוותם של בניה תוך ניסיון להסיר את המורא ואת תחושת ההשפלה, לכן אמרו להם: ׳הרימו את הכובע והביטו ישר, נכוחה, ללא פחד׳. ראו: פינטו־אבקסיס, הטווס, עמ׳ 225. ברי אפוא שסיפור זה על אומץ ליבם של אנשי חברה קדישא ומנהיגי הקהילה נועד לאותת ליהודי טיטואן כי יש לנהוג ללא מורא כאשר נמצאים בתוככי המרחבים המוסלמיים המובהקים, גם כאשר החיים מוטלים על הכף. בהתנהלות המתוארת יש אספקטים של חלום, היות שהיא מתרחשת בלילה ומשולבים בה מוטיבים של התחפשות לשדים או לרוחות רפאים. בכך היא נקשרת לעולם הדמיון המאפשר חירות, תנועה ושחרור ממצבי מתח וחרדה שבהם היו נתונים היהודים כמיעוט בסביבה מוסלמית. ע"כ

מקבילה אחרת המציגה את נס האבן כהוכחה לעליונותם של היהודים על פני בני שאר הדתות מובאת בספרה של שרה ליבוביצ׳י. על פי אותו נוסח, היה רב חכם מאוד שהתהלך באותו יום לא נודע ברחובות המדינה בעודו שקוע בשרעפים. הרב חלף מבלי משים על פני דלת של מסגד, והמוסלמים שהיו עדים לכך צעקו: ׳נס!׳, כיוון שלו היה עושה את הצעד ונכנס פנימה, היה זה סימן שברצונו להצטרף לאסלאם. החכם התנצל, אך ללא הועיל; המוסלמים הזהירוהו כי אם יחזור בו מהרצון לקבל עליו את דתם (שהם כאמור ייחסו לו רק מעצם העובדה שחלף על פני דלת המסגד), יתלו אותו בשער העיר. אולם, הוסיפו, אם יקבל את דתם, יזכו אותו בכיבודים. מה עשו במקרים כאלה בטיטואן? מתו על קידוש השם. וכך עשה גם רבי יצחק כהן. אנשי חברה קדישא התלבשו ברוחות רפאים לקחו את גופתו וקברו אותה בבית הקברות היהודי. המוסלמים שלחו כלבים בניסיון לאתרה, אך סערה שהתחוללה לילה קודם מחקה את עקבות נושאי הגופה והמחפשים שבו חפויי ראש. ׳נס!׳ קראו היהודים. הגלגל התהפך, באותו רגע ממש נפלה אבן מן השמיים וכיסתה את הקבר הטרי, אבן קבועה ויציבה על הקרקע.

במקבילה שמביאה ליבוביצ׳י הצגת נס האבן כסמל לניצחון היהודים על המוסלמים מודגשת מאוד באמצעות החזרה הכפולה על הקריאה ׳נס!׳, בפעם הראשונה מפי המוסלמים ובפעם השנייה מפי היהודים. החזרה על אותה קריאה בדיוק ממחישה את רעיון ׳הגלגל [שזהתהפך׳ – נס האבן מופיע בסיפור כאמת ׳קבועה ויציבה' המגחיכה את נס הליכתו של הרב מול דלת המסגד ומבטלת אותו. גם הסערה המוחקת את עקבות אנשי חברה קדישא, מוחקת באופן סימבולי את עקבות צעדיו של הרב ומחזירה אותו לתחומי החיים והמתים של יהודי טיטואן.

גרסאות יהודיות אלה לסיפור מציבות בחזית את החיץ שבין יהודים למוסלמים, את חשיבות השמירה על הדת היהודית ואת ההשגחה האלוהית המוענקת למי שמסר את נפשו על יהדותו. מוות על קידוש השם הוא נורמה המוטבעת בגוף הערכים של הקהילות היהודיות בצפון מרוקו, והיא מושתתת על דמותה של סול חג׳ואל, בת טנג׳יר, שהוצאה להורג בעוון כפירה באסלאם בעקבות פסיקתו של בית המשפט האסלאמי בעיר פאס בשנת.1834 מועד הוצאתה להורג אינו רחוק מן המועד המשוער של התרחשות סיפור האבן. אין ספק כי סיפורה של סול חג׳ואל, שהפך לסמל והוליד פיוטים וקצידות רבים, עודד את היהודים לאזור כוחות רוחניים כנגד כוחניות המוסלמים ותרם לפיתוח הגרסה הנידונה כאן. מקבילה זו מעידה אף היא על התנגדות לכפייה ועל שמירת היהדות הן מצירו של הקדוש הקבור תחת האבן, הן מצידם של מנהיגי הקהילה שהובילו אותו לקבורה יהודית.

באתר האינטרנט ’Recuerdos de Tetuán‘ (זיכרונות מטיטואן), המופעל על ידי פעילים נוצרים, מובאת מפיו של חסן, השומר המוסלמי של בית הקברות היהודי בעיר, מקבילה לסיפור, אך כזו שמקרבת בין הדתות. מן המסופר בה עולה כי אכן קבור במקום רב בשם יצחק כהן, המזוהה בכמה נוסחים נוספים כמי שקבור מתחת לאבן, שהיה מקובל ואהוד על מוסלמים ועל יהודים. בגרסתו של השומר מסופר שבליל מותו של הרב גנבו המוסלמים את גופתו וביקשו להטמינה בבית הקברות שלהם, אולם קבוצת יהודים הצליחה להשיבה והרב יצחק כהן נטמן בבית העלמין היהודי כדי שינוח על משכבו בשלום. המוסלמים הגיעו למחרת לבית העלמין וגילו שהרב קבור מתחת לאבן גדולה שאין אפשרות להרימה. כפי שעולה מתיאור חלופה עלילתית זו, חסן אינו מציג עימות על רקע דתי. עמדה זו ניכרת בכמה היבטים: בבחירתו במילים נטולות מטען רגשי, למשל הבחירה במילים ׳להביא׳ ו׳לקחת׳(llevar) לתיאור המאבק על גופת הרב; בהדגשת ייחודו של הרב כדמות המקובלת על שתי הדתות; ובחתימת הסיפור בוויתור מצד המוסלמים, ללא חיכוך או מאבק. מקבילה זו עברה תהליך של הסתגלות במישור האישי, שהרי פרנסתו של המוסלמי השומר על בית הקברות היהודי תלויה ביהודים, ועל כן הוא עשוי לאמץ נוסח המפוגג את המתח בין התרבויות ולהשתמש בשיח ניטרלי היוצר קרבה בינו כמוסלמי ובין המבקרים היהודים וראשי הקהילה הממונים עליו. בסיפורו מובלט הפן הנוסטלגי המחבר בין יהודים למוסלמים באמצעות רב שהיה מקובל על בני שתי הדתות. עם זאת, על פי רשומות אתר האינטרנט הרשמי של בית הקברות בטיטואן, אין רב או אדם אחר בשם יצחק כהן הקבור במקום. החיזוק היחיד להיות הסיפור מעוגן באמת ממשית הוא תצלום האבן ותצלום הבאר המופיעה לידו, הנקשרים לסיפור לפי כמה מנוסחיו, כפי שאראה בהמשך.

מועד התרחשות האירועים המתוארים באגדת הקדושים הנידונה אינו מתועד, אם כי באחת המקבילות מצוין כי בסוף המאה השמונה עשרה ובראשית המאה התשע עשרה היה רב ידוע בשם יצחק כהן. מועד זה אף עשוי להסביר את האיום או החשש העומדים בבסיסו של הסיפור כתוצאה ממעתק של מקום (dislocation) בטיטואן: הרובע היהודי(החודרייה) הפך למדינה המוסלמית. באין מסמכים המעידים על קבורתו של רב בשם זה, לא ניתן לחשוף את הגרעין ההיסטורי במלואו. אך כפי שקבע עֵלי יסיף בעניין האגדה ההיסטורית, וסיפור זה עומד בקריטריונים שהציב לה, עיקר חשיבותה אינו בהתאמתה לעובדות היסטוריות ידועות, אלא בנסיבות שהובילו לגיבושה ובדרך שהיא תורמת להבנה ולהכרה ההיסטורית של החברה המספרת אותה. מעתק המקום, שנבע מרצונו של הסולטאן מולאי סולימן להרחיק באותם הימים את היהודים ממסגד ימאא אל כ׳בירה, יכול להסביר את השתהותו של הרב באזור זה, שהיה עד לא מכבר מקום מגוריו. מטרת האגדה היא אם כן להזהיר את היהודים מפני כניסה, ולו בשוגג, לרובע הקודם שחיו בו במשך דורות רבים, והסמוך למקום מגוריהם החדש.

חקובו ישראל גרסון מגולל אף גרסה פואטית לסיפור, שיש בה משום מילוי חללים שהיו פעורים בחלופות האחרות לעלילה, ששלוש מהן מובאות בספרו: התיעוד של אנטוניו אונייבה (Antonio Onieva), גרסתה של שרה ליבובצ׳י וסיפורו של אברהם בוטבול חטואל. בסיפורו הוא מעניק תוקף היסטורי לאגדה דרך עיבוי הגרעין העובדתי וציון שמותיהם של כמה מאנשי החברה קדישא – בהם יעקב בן מרגי, שעמד בראשה, ואברהם לוי, שהיה חבר בה – כמי שפעלו להביא את הרב יצחק כהן לקבורה, לאחר שמסר נפשו על קידוש השם בקפיצה מראש המסגד. גרסון נוקב גם בשם החבר הצעיר דוד מראצ׳ה כמי שהעלה את הרעיון לגלגל אבן שתכסה את גופת הרב, ובכך מחזק עוד את רושם אמינותו של הסיפור. במקבילה זו האבן לא נפלה מן השמיים, אלא כיסתה את המת כתוצאה מפעילותם של אנשי חברה קדישא שהצליחו לדייק בחישוביהם ההנדסיים כך שהתגלגלה ממרומי ההר עד למקום קבורת הרב. ההסבר המדעי למיקומה של האבן, המבוסס על פעולותיהם הארציות של בני אדם ולא על נס שמקורו בעולמות של מעלה, מחזק גם הוא את אפשרות התרחשותו של הסיפור במציאות. סיעור המוחות שמתאר גרסון בא לחזק מוסכמה נוספת הרווחת בקרב אנשי טיטואן – חשיבותו של מקצוע ההנדסה. בעניין תופעה זו מעיר פרופ׳ יעקב בן־טולילה כי הנורמה הייתה להיות מהנדס, ואכן רבים המהנדסים בקרב יוצאי טיטואן. ניתן לומר כי מקבילה זו היא תוצאת תהליך סיגולו של הסיפור למישור האישי, כפי שניסח זאת לאורי הונקו. ההתאמה התרחשה ברמת ההיגוד האישי של המספר – בהתאם לאישיותו, לתולדות חייו ולתפיסת עולמו: גרסון הוא מספר משכיל, שהתחנך ברוח טיטואן ובמוסדות החינוך של ׳אליאנס׳, ומבסס את סיפורו על היבטים רציונליים תוך ניסיון לשוות לו אמינות והיגיון. ציון השמות נועד לעגן את העלילה בהקשר היסטורי ידוע ומוכר לבני הקהילה, קוראיו של הספר, ולהקנות לו ממד תיעודי־היסטורי.

על מנת לחזק את הגרעין ההיסטורי של הסיפור העלום שלפנינו בעיניהם של המספרים, מתווספת לאגדה ההגיוגרפית אגדת מקום המתבססת על הבאר הסמוכה לאבן. כיוון שמקום הררי זה ריק מאדם, מפליא הדבר שבאר מים עומדת בסמוך לו. סיפור באר המים מובא גם הוא באתר המושתת(אינטרנט) Recuerdos de Tetuán ‘, המעיד על עצמו כי הוא מבקש לפרסם סיפורים שהם ׳חלק מן ההיסטוריה של טיטואן, כפי שמגדירים אותם אנשיו. בגרסה המסופרת באתר האשימו המוסלמים בטיטואן את היהודים בבצורת שנמשכה מספר חודשים.

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים

עמוד 31

פורסם בקטגוריה נינה פינטו-אבקסיס

פרשת דברים-הרב משה אסולין שמיר

תאריך 3 באוגוסט 2022

איך יבנה בית המקדש?

י"ב דעות בנושא – כמניין י"ב שבטי י-ה.

וכן, תהליך הגאולה בתפילת שמונה עשרה.

         אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן – כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ – כִּי בָא מוֹעֵד

(תהלים קב, יד)

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

א.  אמר רב אחא: בית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד [המשיח], לכשיתעוררו הגלויות ויבואו ויבנו בית המקדש (ירושלמי, מעשר שני פ"ה. ומגילה פ"א).

ב.  במדבר רבה (פרשה יג, ב) וכן ויקרא רבה (פרשה ט, ז) בית המקדש השלישי יבנה בידי אדם.

ג.  הזהר הק': מכנה את הבית השלישי "בניינא דקודשא בריך הוא" = בניין שייבנה ע"י ה' (חלק ג רכא, א).

ד.  רש"י: "מקדש העתיד שאנו מצפים, בנוי ומשוכלל הוא, יגלה ויבוא משמים, שנאמר: "מקדש יהוה כוננו     ידיך" (סוכה מא סוף ע"א).

ה.  הרמב"ם פוסק שמצות עשה לבנות את בית המקדש. בהלכות בית הבחירה (פ"א ה"א) הוא כותב: "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו קרבנות. וחוגגים אותו שלוש פעמים בשנה. שנאמר: "ועשו לי  מקדש". גם בספר המצוות מצוה כ' כותב הרמב"ם: "שציוונו לבנות בית הבחירה לעבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד, ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל… והוא אומרו יתעלה: 'ועשו לי מקדש".

     הרמב"ם אומר: מצוה על הכל לבנות המקדש, אפילו בטומאה (הלכות בית הבחירה. פ"ז).

ו.  הרמב"ן אומר שבמגפת הדֶבֶר שהייתה בימי דוד, ובה נהרגו 70,000 מישראל, סיבתה המרכזית הייתה: "שהיה עונש על ישראל בהתאחר בניין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ, ואין השבטים מתעוררים לאמר: נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כעניין שנאמר: 'לשכנו תדרשו – ובאת שמה' (דב' יב, ה), עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר: (שמ"ב ז, א ב): 'ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו, ויאמר המלך אל נתן הנביא: 'אנוכי יושב בבית ארזים, וארון האלוקים יושב בתוך היריעה'. והנה דוד מנעו ה' יתברך, מפני שאמר (דה"י א. כב, ח): 'כי דמים רבים שפכת ארצה לפני', ונתאחר עוד הבניין עד מלוך שלמה.

 

ואילו ישראל היו חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחילה – היה נעשה בימי אחד השופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר, לא היה הוא הבונה, אבל ישראל הם היו הבונים… ועל כן היה הקצף עליהם. ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם – נודע כעונשם ובמגפתם. והכתוב ירמוז כל זה. שנאמר (ש"ב ז. ו, ז): "כי לא ישבתי בבית למיום העליתי את בנ"י ממצרים ועד היום הזה, ואהיה מתהלך וגו' בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל"  (במ' טז, כא).

 

ז.  ר"י אבן שועייב כותב בדרשותיו על הפס' "ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב): בניית בית המקדש הוא תכלית העולם. וכדברי קודשו: "וכוונת הבריאה הייתה בתחילה, לשכון בתחתונים כמו שכתוב באדם הראשון "וישמעו את קול ה' וגו'. וגרם העוון ולא הגיעה העת עד יציאת מצרים, והייתה הכוונה באותה יציאה להיות שכינתו בתוכנו. כמו שאמר הכתוב: 'אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים – לשכני בתוכם…  {'לשכנו תדרשו – ובאת שמה' (דב' יב, ה)}, ודבר מקובל הוא, כי עיקר הכוונה לשכון בבית עולמים שהוא כנגד כיסא הכבוד, אבל בראות ה' כי יתארך הזמן, ציווה לעשות משכן עד שיגיעו הימים ויכנסו לארץ".

 

ח.  רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח) – ונראה כי אומרו ועשו לי מקדש, היא מצות עשה כוללת כל הזמנים. {כלומר, קיימת חובה תמידית לבנות את בית המקדש}. בין במדבר {במשכן}, בין בכניסתם לארץ. בכל זמן שיהיו ישראל שם לדורות. וצריכים היו ישראל לעשות כן… ותמצא שכתב רמב"ם בפר' א' מהלכות בית הבחירה: מצות עשה לעשות בית לה', דכתיב: 'ועשו לי מקדש".

 

ט.  הב"ח: בימי החשמונאים חזרו בתשובה ומסרו נפשם למות על קיום העבודה.

         "עיקר הגזירה הייתה על שהתרשלו בעבודה. ע"כ נעשה להם נס בחנוכה בנרות – תחת אשר הערו נפשם                         למות" (ש.ע סימן תר"ע).

 

י.  היעב"ץ: תחילה יבנה המקדש ע"י המלכות, ורק אח"כ יהיה הבניין שלו יתברך באש.

"בנה ביתך כבתחילה, וכונן מקדשך". 'בנה ביתך' – ע"י אדם. 'כונן מקדשך' – ע"י ה' (סידורו לג' רגלים). 

 

יא .  השפת אמת: "הוא מצוה לדורות, שמצווים לבנות בית הבחירה. בכל עת שיתנדבו בני ישראל בלב שלם להשתוקק לבנות לו בית – יכולים למצוא מבוקשם" (פרשת תרומה. תר"מ. תר"נ).

 

יב.  הגרי"ש אלישיב ע"ה אומר: מדוע נקראת מסכת "פסחים" כך, ולא מסכת "מצות", שזה עיקר מצוות חג הפסח בו דנה המסכת.

תשובתו הייתה: "כדי שנתעורר להתפלל ולבכות על חורבן בית המקדש – ולהתחנן לפני ה' על בניית הבית, בו נוכל להקריב את קרבן הפסח. (הרב זילברשטיין קול ברמה. גיליון שי"א).

 

מהאמור לעיל עולה, בניין בית המקדש בגלל מורכבותו הרוחנית, יבנה ע"י הקב"ה כדעת רש"י, או ע"י מלך המשיח כדעת הרמב"ם, או ע"י שילוב בין שניהם:

"הראנו בבניינו" – ע"י ישראל, כדעת הרמב"ם. "ושמחנו בתיקונו" – הבניין הרוחני אותו אנו לא רואים, כדברי רבה של ירושלים, הרשל"צ מרן הרב שלמה משה עמאר שליט"א.

 ולנו נותר רק להתפלל לקב"ה שהגיעה העת לחננה – כי בא מועד.

 

תהליך הגאולה,

        כפי שהוא משתקף בתפילת שמונה עשרה.

 

הגמרא נותנת תרשים זרימה לתהליך הגאולה ע"פ תפילת העמידה: (מגילה יז ע"ב, וכן בירושלמי ברכות פרק ב, הלכה ד).           

"ברכת השנים" – "ואתם הרי ישראל, ענפיכם תתנו, ופריכם תישאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא" (יחזקאל לו, ח). הקב"ה זיכה אותנו לראות עין בעין, איך א"י נותנת פריה בשפע ובטוב טעם לבניה, ואפילו מייצאת ליושבי תבל.

 

 "תקע בשופר" – ברכת קיבוץ גלויות. השבח לבורא עולם, על כך שבימינו מיליוני יהודים מכל קצוות תבל, התקבצו ובאו ל"ארץ הצבי", ובכך זכינו שיקוימו בנו דברי הנביא יחזקאל: "ולקחתי אתכם מן הגויים, וקבצתי אתכם מכל הארצות – והבאתי אתכם  אל אדמתכם" (יחזקאל לו, כד).

 

"השיבה שופטינו" – ברכת המשפט העברי. אנחנו מתפללים לקב"ה שיקיים בנו את דברי הנביא: "ואשיבה שופטיך כבראשונה" (ישעיה א, כו), כך שהמשפט המחייב במדינה יהיה על פי התורה, ולא לפי חוקי הגויים כמקובל היום.

ישנם ניצנים ראשוניים בתחום, ושופטים רבים מציינים בפסיקתם מקורות מהמשפט העברי. כ"כ, קיימים בתי דין רבניים בדיני ממונות

אמנם הדרך ארוכה, אבל צועדים אנו במעלה הר הגאולה קמעא קמעא, כאשר האור מתחיל לפצוע בקצה המנהרה.

 

"למינים ולמלשינים" – ברכת המינים. דין ברשעים.

 

"ברכת הצדיקים" – אחרי הטהרה בעם, הקב"ה נותן שכר לצדיקים ולחסידים.

 

"בונה ירושלים" – אכן 'ירושלים חוברה לה יחדיו', ורבבות יהודים פוקדים מידי יום ביומו את שריד בית קודשנו. ירושלים הופכת למרכז התורה העולמי בבחינת הכתוב: "כי מציון תצא תורה – ודבר יהוה מירושלים".

לפי מחקרים, הכותל המערבי הוא המקום המתוייר ביותר בארץ, ואחד המובילים בעולם.

הקשר בין ירושלים לשאר חלקי הארץ, הולך ומתקצר בזכות אמצעי תחבורה מהטובים בעולם. ירושלים הפכה לעיר הגדולה ביותר בארץ.

לנגד עינינו, מתקיימת בנו נבואת הנביא זכריה: "כה אמר יהוה: עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" (זכריה ח, ד-ה).

 

"את צמח דוד – מהרה תצמיח" – מלכות המשיח צומחת לאיטה. עם טיפול מתאים, המשיח יצמח ויזרח עלינו.

 

 "שמע קולנו" – ברכת שומע תפילה. התגשמות התפילה העיקרית שלנו, עם בוא המשיח, כדברי המאירי.

 

"רצה… והשב העבודה לדביר ביתך" – ברכת העבודה. בניין המקדש ובקרוב, במהרה בימינו א.ס.ו.

 

הרבי מלובביץ – רבי מנחם מנדל שניאורסון מביא את דברי הרמב"ם בהלכות פרה אדומה (ספ"ג) על הציפיה לגאולה: "ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו, עד שחרב הבית בשניה וכו', והעשירית יעשה המלך המשיח – מהרה יגלה, אמן כן יהי רצון".

הרבי שואל: הרי אין דרכו של הרמב"ם לכתוב תפילות ובקשות עם הלכות. לכן, מה טיבה של הבקשה "מהרה יגלה, אמן כן יהי רצון"?.

 

התשובה: הרמב"ם בא להשמיענו יסוד גדול בעניין האמונה בביאת המשיח: "וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו וכו' , הוא כופר ב-ה', בתורה ובמשה רבנו".

מלשון הרמב"ם מוכח, שלא די באמונה בביאת המשיח, אלא יש לצפות לבואו (ע"פ ליקוטי שיחות הכ"ח עמ' 131).

מספרים שבעשרה בטבת, הגיע אדם לרבי, וביקש להתברך בבריאות ופרנסה וכו'. הרבי שאל אותו למה אתה לא מבקש על המשיח? "אם ירצה ה'" ענה האיש. הרבי אמר לו: ה' כבר רוצה, השאלה אם אתה רוצה.

 

 "אלה הדברים אשר דיבר משה

 אל כל ישראל…

           ככל אשר צוה יהוה אותו אליהם" (דב' א, א -ג).

 

מי כתב את ספר דברים?

הקב"ה – "אשר צוה יהוה אותו", כדעת רמב"ם ורמב"ן.

או משה רבנו – "אשר דיבר משה",

כדברי רבנו-אור-החיים-הק', הגר"א, המהר"ל.

 

 "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל". זהו הפס' הראשון הפותח את ספר דברים, והשונה  מהפתיח הקבוע בחומשים הקודמים: "וידבר יהוה אל משה לאמר", שכמעט ואינו מופיע בספר "דברים".

 כמו כן, נאומי משה מנוסחים לרוב בגוף ראשון: "ואומר אליכם בעת ההיא לאמר. לא אוכל לבדי שאת אתכם" (דב' א ט). מצד שני, בפסוק ג' נאמר: "ויהי בארבעים שנה… דיבר משה אל בני ישראל – ככל אשר צוה יהוה אותו אליהם".

 

מהאמור לעיל, עולה השאלה: מי כתב את ספר דברים? הקב"ה, משה, או משה רבנו ע"פ רוח הקודש?

לגבי ארבעת החומשים הראשונים: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, לכולי עלמא, כולם נאמרו מפי הגבורה.

לגבי ספר דברים, נחלקו הפרשנים בדבר, האם הוא נאמר מפי הגבורה כשאר הספרים, מפי משה רבנו עצמו, או שנאמר ע"י משה, אבל הקב"ה שם בפיו מה לומר.

 

הרמב"ם: סובר שגם ספר דברים נאמר מפי הגבורה: "היות והתורה מן השמים, והוא שנאמין כי כל התורה המצויה בידינו עתה, היא הנתונה ע"י ידי משה רבנו עליו השלום, שהיא כולה מפי הגבורה" (הקדמה לפרק חלק, היסוד השמיני).

 

הרמב"ן: בהקדמתו לתורה קובע, שהתורה מתחילתה ועד סופה, נאמרה מפי הגבורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכל ספר דברים נאמר ע"י משה רבנו "מפי עצמו". שאר החומשים: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, נאמרו מפי הגבורה מתוך גרונו של משה רבנו, כדברי אביי: "קללות שבתורת כהנים  (ובחקותי), בלשון רבים אמורות, ומשה אמרן מפי הגבורה. והללו שבדברים (כי תבוא), משה מפי עצמו אמרן" (מגילה לא, ע"ב).

וכדברי קודשו: "פירוש, לפי שאמר – 'אשר דיבר משה' – שהם דברי עצמו,  שכל הספר תוכחות ומוסר ממשה לעובר פי ה'… ואפילו מה שחזר מאמרי ה' הקודמים, לא נצטווה עשות כן, אלא מעצמו חזר הדברים".

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב בהמשך: "אלה הדברים", "פירוש אלה – לבד הם הדברים אשר דיבר משה דברי עצמו, אבל כל הקודם בד' חומשים, לא אמר אפילו אות אחת מעצמו, אלא הדברים שיצאו מפי המצווה בצורתן בלא שום שינוי, אפילו אות אחת יתירה או חסרה".

 

לאור דברי רבנו-אור-החיים-הק' הנ"ל, ניתן לשאול: מהו המרכיב האלוקי בספר "דברים"? מצד אחד, יש לו את אותה קדושה של ד' הספרים הקודמים, ולכן הוא כלול איתם בספר תורה. מצד שני, משה אמרו.

בראיה רחבה של הדברים, ניתן לומר שהקב"ה נתן לאדם דברים גולמיים אותם הוא צריך לעבד, דוגמת השיבולים והפשתן אותם אנו הופכים ללחם ובגדים, דוגמת הסיפור על טורנוסרופוס ששאל את רבי עקיבא, מדוע היהודים עושים ברית מילה, ובכך מקלקלים את יצירתו המושלמת של הקב"ה.

רבי עקיבא הביא לו דוגמא של חיטים ועוגות, ושאל אותו מה עדיף? 'עוגות עדיף' הוא ענה.

כנ"ל ספר דברים המכונה משנה תורה. הוא מפשט ומסכם את ארבעת החומשים האלוקיים הקודמים.

 

תופעה דומה היא, תושב"ע המפרשת את התורה שבכתב, שבלעדיה לא ניתן להבין את התורה שבכתב.

שתי דוגמאות נוספות, ניתן להביא מעולם הקבלה.

 

 רבי אבא התבקש ע"י הרשב"י לכתוב את הזהר, היות והוא היה האיש היחידי שיכל לפשט במעט, את האורות העילאיים של הרשב"י.

 

רבי חיים ויטאל התבקש ע"י האר"י הק' לכתוב מעט מדבריו הקדושים המובאים בשמונה שערים: שער ההקדמות, שער מאמרי רשב"י, שער מאמרי חז"ל, שער הפסוקים, שער רוח הקודש, שער הכוונות, שער המצוות, שער הגלגולים.

 

בפתיחת "אליהו הנביא" נאמר: "מלכות – פה, תורה שבעל פה קרינן לה".

הקב"ה נתן לנו תורה שבכתב שאינה משתנה לעולם. לא כן תורה שבעל פה המביאה את דברי חכמים לדורותיהם, המתפלפלים על כל דבר ועניין, ועליהם נאמר: "אלו ואלו – דברי אלוקים חיים". זו הסיבה שתושב"ע נקראת ספירת המלכות, בבחינת הכתוב: "מאן מלכי – רבנן" (גיטין סב ע"ב).

כלומר, המלכות האמתית שייכת לחכמים המפרשים והפוסקים ע"פ התורה שבכתב, ואת תורתם קיבלו ומקבלים מיליוני יהודים לאורך הדורות,

 

הרבי מלובביץ – רבי מנחם מנדל שניאורסון אומר: גם חומש דברים נאמר למשה ברוח הקודש. את הדברים משה עיבד כך שיתאימו לעם ישראל. ספר דברים כולל חזרה על מצוות ואירועים עיקריים, וכן מצוות נוספות. והכל, ע"פ ה'.

חומש דברים מהווה גשר לארבעת החומשים. כמו שתושב"ע מסבירה את התורה שבכתב שמקורה גבוה הזקוק להסבר, כך שנוכל להבין אותה (ליקוטי שיחות חלק יט עמ' 9).

המהר"ל אומר שבכל התורה, הקב"ה שם את הדברים בפיו של משה, ואילו בספר "דברים", משה דיבר ע"פ ה'.

הגר"א סובר, כל התורה נשמעה מפי הקב"ה דרך גרונו של משה, ובמשנה תורה דרך הנביאים.

 

 

"אלה הדברים אשר דיבר משה

 אל כל ישראל…

           ככל אשר צוה יהוה אותו אליהם" (דב' א, א -ג).

 

"דברים" = דבורים {בהיגוי תימני}.

 הדבורים מייצרות דבש. מצד שני, יש להן עוקץ.

כך דברי תורה: "על הדבש – ועל העוקץ" {שיר}.

המקיים את מצוות התורה, זוכה למתיקות – "ומתוקים מדבש" (תהלים יט, יא).

מצד שני, העובר על מצוותיה – ננעץ ונעקץ ע"י "יחידת עוקץ".

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר, איך כל אחד מאתנו יכול "להטות לבבו לעבודה העליונה – היא עבודת ה' אלוקים חיים" (רבנו אוה"ח הק'. דב' א, א). את התשובה לכך, הוא מוצא בדברי התוכחה שנאמרו לעם ישראל ע"י משה רבנו במשך שלושים וששה ימים לפני מותו. מ- ר"ח שבט ועד ליום ז' באדר יום בו עלה לגנזי מרומים ע"י הקב"ה, דבר הרמוז בגימטריה של המילה "אלה" = 36.

 

בספר שמות אומר משה על עצמו: "לא איש דברים אנוכי". כלומר, משה היה כביכול כבד פה וכבד לשון המתקשה בדיבור, כאשר כאן לאורך ספר "דברים", מתגלה משה רבנו כאיש דברים הנואם בחסד עליון – "אלה הדברים – אשר דבר משה אל כל ישראל".

את התשובה לשאלה הנ"ל, נמצא בעזהי"ת במדרש דברי חכמים (דב' רבא א' א').

"אלה הדברים"… אמר הקב"ה: ראה לשונה של תורה כמה חביבה: שמרפאה את הלשון … שהרי משה עד שלא זכה לתורה, כתוב בו: "לא איש דברים אנוכי", כיון שזכה לתורה – נתרפאה לשונו והתחיל לדבר דברים.

 

ניתן להוסיף, כאשר אדם מקבל תפקיד חשוב, הוא מדלג על כל המגבלות הגופניות והנפשיות, ומתחיל לפרוח בתפקידו החדש, כפי שקרה למשה רבנו.

תופעה דומה, רואים אצל תלמידים המתעלים על עצמם, עם קבלת תפקיד אתגרי, וכן אצל נבחרי ציבור.

 

"אל כל ישראל". משה דיבר אל כל עם ישראל, וכל אחד שמע את מה שהוא צריך לתקן במידותיו הפגומות. (מ. רבה, שמות ה, ט). דוגמא לכך אנו מוצאים אצל הקב"ה ע"פ הפס' בתהלים "קול ה' בכוח" (כט, ד) ממנו למדו חז"ל: דבריו של הקב"ה התאימו לכוחו ורמתו של כל אחד: לזקנים, לצעירים, לנשים ולטף.

כך משה רבינו:  הוכיח ברמז את עם ישראל, כאשר דבריו התאימו לכל אחד לפי יכולתו, בבחינת "וירד משה אל העם" – "ירד" לרמתו של כל אחד.

 

המהר"ל מפרג מסביר מדוע משה לא היה איש דברים לפני מתן תורה: "מפני שהיה משה רחוק מן החומר, ואין כוח בלתו נבדל מן החומרי כמו הפה והלשון, ולכן לא היה למשה כוח הדיבור שהוא גשמי" (גבורות השם כח').

כלומר, מעלת הדיבור באדם היא לחבר בין עולמות רוחניים לעולמות גשמיים, ולמשה רבנו היו כוחות רוחניים בלבד, ולכן לא היה יכול להוריד את העליונות הרוחנית בה היה שרוי, אל חיי המעשה.

לעומת זאת, כאשר הוא זכה  בתורה, לשונו התרפאה ויכל לקשר בין עולמות, ולהוכיח את בני ישראל בעבר בירדן – בשערי ארץ ישראל, בה אמור עם ישראל לחבר בין מצוות התורה, לחיי המעשה.

תפקידה של ספירת המלכות המשתקפת בדיבור, היא לחבר בין עולם המחשבה לעולם העשייה. האדם חושב על רעיונות, מעלה אותם בפה בפני אחרים להתייעצות, ורק אח"כ מיישם אותם הלכה למעשה.

הדיבור, מווסת בין עולם המחשבה לעולם העשיה.

 

 

תשע מידות טובות,

אותן מלמד אותנו משה רבינו בתחילת ספר דברים.

 

"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל:

א. בעבר, ב. הירדן, ג. במדבר,

ד. בערבה, ה. מול סוף, ו. בין פארן ובין תופל,

ז. ולבן, ח. וחצרות, ט. ודי זהב".

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר: שמות תשעת המקומות הנ"ל, רומזים למידות אותן עלינו לתקן כדי להגיע "לעבודה העליונה", דבר שוודאי יזרז בוא משיח צדקנו, אליו נשואות עינינו לקראת ט' באב.

 

א. "בעבר" – ביטוי הרומז למידת אברהם אבינו ע"ה, שכל העולם היה בעבר אחד, והוא בעבר השני. לכן, הוא נקרא "אברהם העברי" (בר' יד' יג'). בעבודת ה', יש להתחשב אך ורק בהוראות אותן התווה עבורנו הקב"ה.

"בעבר" מלשון עיבור, כמו עיבור נשמה. כלומר, עלינו לפעול לעיבור השכינה אלינו, ולא דברים אחרים.

 

ב. "הירדן"- "שתהיה מרדות בלבו תמיד כדברי חכמים (ברכות ז' ע"א): "טובה מרדות אחת בלב האדם, יותר ממאה מלקויות". מרדות – לשון רידוי והכנעה  לפני ה'".

 

ג. "במדבר" – זה רומז למידת הענוה כדברי חכמים (עירובין נד' ע"א. נדרים נה' ע' א') כיון שעושה אדם עצמו למדבר, התורה ניתנת לו במתנה". ע"פ הפס': "וממדבר מתנה – וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות" (במ' כא, יט-כ).

 

ד. "בערבה" – רומז לשני דברים:  

  1. 1. נתנהג בערבות ובנועם כלפי כל אדם.
  2. 2. להיות ערב כלפי אחינו בני ישראל, בכך שנוכיח כל אחד שחוטא מתוך נועם וערבות. בבחינת: "כי אם שמור תשמרון" (דב' יא, כב). "שמור" – אתם. "תשמרון" – תדאג שגם אחרים ישמרו.

 

ה. "מול סוף" – ביטוי הרומז לסופו של כל אדם באשר הוא, והוא המיתה. לכן, יש לשוב בתשובה בכל יום ויום כדברי רבי אליעזר: "ושוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות ב, י). – שמא היום – הוא היום האחרון.

 

ו. "בין פארן ובין תופל" – פארן – לשון פאר. שיהיו פניו צוהלות וזוהרות,

ומצד שני – לבו יהיה טפל ומפחד, שמא עבר על רצון הקב"ה, כמידתו של יצחק אבינו המסמל את ספירת הגבורה.

 

ז. "ולבן" – שיהיה זך וטהור בלבו – רחוק משנאה, קנאה ותחרות. כלומר, שמירה על הפנימיות.

על השאלות "מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קדשו" (תהלים כד, ג-ד), עונה דוד המלך: "נקי כפיים – ובר לבב". בשביל להתחיל לעלות בהר ה', יש לשמור על ניקיון כפיים בבחינת "נקי כפים". לעומת זאת, בשביל להתמקם {"יקום"} במקום הקודש, בבחינת – "יקום במקום קדשו", יש לשמור על "ולבן" – לובן הלב, בבחינת "בר לבב".

 

ח.  "וחצרות" – רומז ל"חצרות בית ה'" שהם בתי כנסת ובתי מדרש, שם יהיה מקומו העיקרי בבחינת, "שתולים בבית ה' – בחצרות אלוקינו יפריחו" (תהלים צב, יד).

בבא סאלי נהג לומר שהשם "אבי – חצירא", מלשון חצר בה למד תורה אבי השושלת למשפחת אבי – חצירא.

 

ט. "ודי זהב" – רומז שעלינו לומר לעצמנו: "די לזהב – שיאמר לזהב די, להסתפק בהכרחי" כדברי קודשו.

 רבנו מביא פירוש אחר: שכל מה שיהיה לו, יהיה בעיניו דבר מספיק, כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרם 'איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות ד, א). כלומר, אדם יראה בביתו ארמון, וכן בכל מה שיש לנו, יראה בכך "כאילו יש לו כל זהב" כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

בראש פרשת "כי תבוא" נאמר: "ושמחת בכל הטוב – אשר נתן לך ה' אלוקיך" – שעל האדם לשמוח בכל מה שהקב"ה חנן אותו, ולראות בו את כל הטוב.

עשיו אמר ליעקב: "יש לי רב". יעקב ענה לו: "כי חנני אלהים, וכי יש לי כל"  (בר' לג יא) = כל מה שיש לי, הוא בבחינת "הכל", לא צריך יותר. גם אצל אברהם נאמר: "ויהוה ברך את אברהם בכל" (בר' כד א). אצל יצחק נאמר: "ואכל מכל" (בר' כז יג). וזה מה שאומרים בברכת המזון: "הרחמן הוא, יברך כל אחד ואחד ממנו בשמו הגדול, כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב – בכל מכל כל, כן יברך אותנו יחד ברכה שלמה, וכן יהי רצון ונאמר אמן". 

 

 

בשם רבי אברהם אבן עזרא נאמר על התפילה "משיב הרוח ומוריד הגשם" – כאשר האדם מוריד מעצמו גשמ/יות, משיב לעצמו רוח/ניות.

 

 הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה בשם הרה"ג יהודה מוצפי ע"ה אומר על הכתוב: "מדוע לא בא בן ישי גם אתמול גם היום – אל הלחם" (שמואל א' כ' כז'). בן דוד = מלך המשיח לא מגיע, בגלל שאנחנו עסוקים בתפילה רק "אל הלחם" המסמל את הפרנסה, במקום להתפלל על השכינה הנמצאת בגלות, ועל המשיח.

 

 

להתענג באור החיים

 – ליום שבת קודש.

 

 

איך יבנה בית המקדש השלישי?

ירד בנוי מהשמים כדברי הזהר ורש"י,

 או יבנה על ידינו כדברי הרמב"ם.

 

"נחם יהוה אלהינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים,

  ואת העיר החרבה והבזויה והשוממה,

 מבלי בניה היא יושבת, וראשה חפוי כאישה עקרה…

כי באש הצתה – ובאש אתה עתיד לבנותה

 ככתוב: 'ואני אהיה לה נאם יהוה, חומת אש" (תפילת "נחם" לט' באב).

 

אחת השאלות המרכזיות הנשאלות בימים הללו של בין המצרים, וביתר שאת בשבת חזון שלפני תשעה באב. מתי יבנה המקדש? ומי יבנה אותו? האם אנחנו נבנה אותו? או שירד בנוי מאש מן השמים כפי שמשתמע מתפילת "נחם" שהובאה לעיל, ואותה אומרים אנו בתפילת מנחה של תשעה באב?

שאלה נוספת היא: לפי איזה דגם יבנה? האם לפי דגם חזון יחזקאל הנביא? או לפי הדגם של בית ראשון, שני וכו'.

כאשר דוד המלך נרדף ע"י שאול, הוא ברח לשמואל הנביא. שניהם ישבו והכינו תכניות בנין בית המקדש.

כאשר אדם נמצא במצוקה, היצירתיות שלו פועלת ביתר שאת.

דרך המהלך הנ"ל, ניתן להבין מדוע המשיח נולד בט' באב המסמל את החורבן. רק ביום כזה של החורבן, ניתן להבין ולהרגיש את גודל האסון שפקד אותנו עם החורבן, ומנסים למצוא דרכים לתיקונו ובניינו. (הרב צמח מורי שליט"א).

 

 

 

"הראנו בבניינו –  ושמחנו בתיקונו",

של – בית המקדש השלישי.

 

המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי – ריה"ל, אומר בסוף ספרו הכוזרי:

 אם נאמין באמת בגאולה ככתוב בתהלים: "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפר יחוננו" (תהלים קב טו) – הגאולה בוא תבוא, ככתוב בהמשך: "אתה תקום תרחם ציון – כי עת לחננה – כי בא מועד".

"כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו – כאילו החריבו" אמרו חכמים. יוצא  שכל אחד מאתנו שותף לחורבן.

 

כולנו מכירים בע"פ את הסיפור של קמצא ובר קמצא שגרם לחורבן, כאשר אדם חשוב עשה אירוע אליו הזמין אורחים. האיש היה מעשירי ירושלים, והזמין אורחים חשובים באופן אישי דרך שליח.

השליח התבלבל ומסר הזמנה לאדם בשם בר קמצא שהיה שונאו של המארח, במקום להזמין את קמצא.

בר קמצא חשב בליבו, הנה האיש שעד תמול שלשום היה שונאו, החליט להשלים אתו, לכן הגיע לאירוע.

 

לעיני כולם, כולל חכמים שהיו באירוע דוגמת רבי זכריה בן אבקולס, המארח החל לבייש את האורח בר קמצא, ודרש ממנו לעזוב. האיש היה מוכן לשלם על הארוחה… ובלבד שלא להתבייש לעיני קהל ועדה, אבל רוע הלב של המארח, הוביל את בר קמצא החוצה, כאשר איש מהאורחים לא פצה את הפה. ההמשך ידוע.

המסר האמוני: עד כמה צריכים להיזהר בכבודו של כל אדם. רוב בני אדם הם טובים בדברים הגדולים, אבל הם נופלים בפרטים, בדברים הקטנים/גדולים שבין אדם לחברו.

 

תפילת רבנו "אור החיים" הק' –

  על גאולת השכינה:

 

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו אלוהינו, ידידות אור נפשנו רוחנו ונשמתנו.

 למען בריתך אשר כרת לשלש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך,

 זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קודשנו,

ותחזור להשתעשע בנו כימי קדם,

כי קשה פרידתך ממנו, כפרידת נפשנו מגופנו.

 

המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך ואל מעון קודשך, ולרצונך ה' נכספנו.

הננו מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה.

הושיעה ה' שכינתך, ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו,

 רוחנו, ונשמתנו. וייעול מלכנו בהיכליה".

 

 

 

אראנו נפלאות

 לרבי עקיבא בן יוסף, האריז"ל ורבנו גדליה חיון

 

 א.  רבי עקיבא – אבי התורה שבעל פה,

שצפה את גאולתנו – לפני כאלפיים שנה.

 

בסוף מסכת "מכות", מביאה הגמרא את הסיפור אודות רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע בן חנניה ורבי עקיבא שעלו לירושלים. בהגיעם להר הצופים עשו קריעה. בהגיעם להר הבית, ראו שועל היוצא מבית קודש הקודשים. "התחילו הם בוכים ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק?. אמר להם [רבי עקיבא]: מפני מה אתם בוכים"?. אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה"?. אמר להם רבי עקיבא: לכך אני מצחק, דכתיב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" (ישעיה ח, ב).

 

רבי עקיבא שידר לחבריו ולנו: כשם שהתקיימה נבואת החורבן: "לכן בגללכם ציון שדה תיחרש, וירושלים עיין תהיה, והר הבית לבמות יער" (מיכה ג ,יב). כך תתקיים בנו נבואת הנביא זכריה: "כה אמר ה' צבאות – עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים… ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה"  (זכריה ח, ד-ה).

הנביא אוריהו בן שמעיהו ניבא על החורבן בזמן המלך יהויכין. בעקבות כך נאלץ לברוח למצרים ממנה הוחזר, והוצא להורג ע"י יהויקים. כנ"ל רצו לעשות לירמיה הנביא שניבא על החורבן, אבל ניצל על ידי אחיקם בן שפר.

רואים אנו כיום, שירושלים הולכת ומתרחבת לפי חזונו של הנביא זכריה, כאשר בכל הר ובכל גבעה, נבנית שכונה חדשה דוגמת "חומת שמואל" בואכה קבר רחל אמנו מדרומה של העיר, ו"רמות" מצפונה, בואכה שמואל הנביא.

 

ניתן לראות בדברי הנביא מיכה הנ"ל (ג, יב), רמז לשלש תקופות הגלות הקשורות לחורבן הבית.

"ציון שדה תיחרש" – רמז לחורבן בית ראשון בו נחרש מקום המקדש.

"וירושלים עיין תהיה" – חורבן בית שני בו ירושלים הפכה לעיים ותל חרבות.

"והר הבית לבמות יער" – רמז לתקופתנו בה הפך הר הבית לבמות יער קטנות שנשתלו ע"י הערבים ברחבת הר בית ה', כפי שניתן לראות מתצלומי אויר.

אחת החורשות למשל, נקראת ע"ש "סברא ושתילה" ממלחמת לבנון. נערים ערבים משחקים כדור רגל בחורשות הנ"ל, ומחללים בכך את בית תפארתנו לעינינו, ולעיני ראשי העם וראשי העדה – ללא תגובה.

שנזכה ובקרוב, לחזות בבניין בית המקדש במלוא קדושתו, תפארתו והדרו – א.ס.ו.

 

 

ב. האריז"ל – יום ההילולה, ה' מנחם אב.

רבי יצחק לוריא אשכנזי ע"ה [1534 – 1572].

שורש נשמתו –  רבי שמעון בר יוחאי.

שיטת רבנו האריז"ל בקבלה, באה לידי ביטוי בשלושה רבדים:

  • עולם הצמצום. ב. שבירת הכלים.  ג. עולם התיקון.

וכן בעולם הגלות והגאולה.

 

קבלת האריז"ל, פרצה לאויר העולם, שנים מועטות לאחר גירוש ספרד בט' באב רנ"ב [1492].

מבחינה הגיונית, חכמי ספרד הרבים בדור הגירוש, התקשו להבין מדוע נחתה עליהם גזירת השמד והגירוש מספרד, כאשר את "תור הזהב בספרד", מעטרים דורות של חכמים מחוכמים כמו הרי"ף, רבי יוסף אבן מיגאס, הרמב"ם, הרמב"ן, הר"ן, הרא"ש, הטו"ר, הרשב"א, ריה"ל, רשב"ג, רבי אברהם אבן עזרא, בעל "צרור המור" רבי אברהם סבע, בעל "עקדת יצחק" רבי יצחק עראמה, רבי יצחק אברבנאל ששימש כשר האוצר בתקופת הגירוש – השמנה והסלטה של הראשונים, לכן הם פנו לתורת הח"ן, כדי לנסות להבין, על מה ולמה, נחת עליהם החורבן.

 

בצפת הגלילית, התקבצו חכמים רבים כמו מרן רבי יוסף קארו שנולד בספרד, וגורש עם משפחתו בהיותו בן עשר, רבי שלמה הלוי אלקבץ – מחבר "לכה דודי", המקובל האלוקי רבי משה קורדברו – רבו של האריז"ל, רבי חיים ויטאל, הרדב"ז, רבי אלעזר אזכרי, המבי"ט וכו'.

 

תופעה דומה, התרחשה 1500 שנה קודם לכן, כאשר עשרות שנים אחרי חורבן בית המקדש בט' באב, התגלה הזהר ע"י רבי שמעון בר יוחאי, תלמיד רבי עקיבא שהיה בין עשרת הרוגי מלכות, 65 שנה אחרי החורבן.

בשני האירועים הנ"ל, תורת הקבלה מנסה להבין את סוד החורבן, ואיך ניתן לתקנו.

כמו שרבי אבא כתב את דברי הזוהר בשם רבו – הרשב"י, כך רבי חיים ויטאל כתב את תורת רבו – האריז"ל.

 

האר"י הק' שמצד אביו הוא ממוצא אשכנזי, ומצד אמו ממשפחת פרנסיס הספרדית, נולד ברובע היהודי בירושלים ברח' "אור החיים", והתייתם מאביו בגיל צעיר. מסיבות כלכליות, אמו החליטה להגר עם בנה למצרים אצל אחיה מרדכי פרנסיס שהיה מראשי ועשירי הקהילה הקהירית,.

הדוד תמך בו, כך שיכל להתפנות ללימוד תורה במשך שנים רבות. הוא למד עם הרדב"ז וכו', ובמשך 13 שנה, הוא הסתגר בבקתה ליד הנילוס, ועסק בקבלה.

 ב-1569, הוא עלה לצפת, שם גילה את תורתו לתלמידו המובהק רבי חיים ויטאל, שגם כתב את תורתו.

 

האר"י הק' יסד שיטה חדשה בקבלה, שבריאת העולם התאפשרה ע"י שיטת הצמצום של האין סוף. כביכול, אלוקים צמצם את עצמו ויצר מקום לעשר ספירות = כלים.

כאשר "נשפך האור האין סוף לתוך הספירות = הכלים", הכלים לא יכלו להאכיל אותו, ואז  חלה "שבירת הכלים", כך שחלק מהניצוצות התפזרו לתוך הקליפות, וכך ניתנה שליטה לרע בעולם.

מתפקידנו לדלות את אותם ניצוצות ע"י "עולם התיקון".

כלומר, יכולים אנו לתקן את מעשינו, כמו שמתקנים מכונית, או כל דבר אחר.

 

דוגמא לתיקון 'שנאת חינם' ע"י 'אהבת חינם', בה עסקו המקובלים:

א. הרשב"י  אומר בתחילת האידרא לתלמידיו: "אנן בחביבותא תליא מילתא". יש שפירשו את דבריו כך: כל גילוי הסודות, תלוי בחביבות ואהבת החברים.

 

ב. רבנו האריז"ל כותב בשער הכוונות [חלק א, שער השישי]: "צריך שנקבל על עצמנו לפני תפילת שחרית את מצות "ואהבת לרעך כמוך", ולכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל, ועל ידי זה תעלה תפילתנו הכלולה מכל תפילות ישראל". גאולתו תבוא ע"י "אהבת חינם" במקום "שנאת חינם" בגינה נחרב המקדש.

כמו שהקב"ה "אוהב את עמו ישראל" [מתוך התפילה], כך מצווים אנו לאהוב כל יהודי, ולעשות לו רק טוב.

 

ג. רבי משה קורדברו – הרמ"ק: "ולכך ראוי לאדם להיות חפץ בטובתו של חברו, ועינו טובה על טובת חברו, וכבודו יהיה חביב עליו כשלו, שהרי הוא הוא ממש. ומטעם זה נצטווינו 'ואהבת לרעך כמוך' (תומר דבורה פרק א').

 

ד. רבי אלעזר אזכרי ע"ה, מחבר הפיוט "ידיד נפש", ו"ספר חרדים" שחי בתקופת האריז"ל, הביא בספרו את דברי הלל באבות: "הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה" (א, יב). הרב שואל: הרי ניתן ללמוד זאת מפס' מפורש בתהלים: "סור מרע ועשה טוב – בקש שלום ורודפהו" (לד, טו).

תשובת הרב: החידוש בדברי הלל, השימוש בביטוי "הוי" – לשון ציווי. כל אחד מאתנו מצווה לאהוב את השלום. לא יאמר אדם: "אני איני יכול למחול לפלוני שביזה אותי; הטבע שלי קשה ולא אוכל להפכו וכו'" כדברי קודשו.

הרב מספר על הרב יוסף סאראגוסי – רבו של הרדב"ז שחי בצפת, והיה אמון על עשיית שלום בין אדם לחברו, ואפילו בין הגויים – וזכה לראות את אליהו הנביא ליד ציונו הקדוש של רבי יהודה בר אלעאי, בואכה מירון.

 

ה. רבנו-אור-החיים-הק' אומר על מצות 'ואהבת לרעך כמוך אני יהוה" (יקרא יט, חי): המצוות הרבות בפרשתנו, מתפרסות על תחומים רבים, ובעיקר בין אדם לחברו. וכדבריו:  "באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך, היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא. ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.

מצווה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך".

מצוה ב: "הוכח תוכיח את עמיתך. ולא תישא עליו חטא".

מצווה ג': "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך".

מצווה ד': "ואהבת לרעך כמוך – אני יהוה" (קדושים יט, יז- יח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תרשים הזרימה כך:

 אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך, אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה. אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה. ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה', ואז לקיים את  – 'ואהבת לרעך כמוך', שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.

רבנו מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך' – לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך. אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם. ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך יהוה אשנא" (תהלים קלט כא).

 

ו. על הכתוב בהגדה של פסח, "שלא א.ח.ד בלבד – עמד עלינו לכלותינו".  א.ח.ד – מלשון א.ח.ד.ו.ת.  א.ח.ד בגימטריה, אהבה = 13.

כאשר נהיה מאוחדים, ונאהב איש את רעהו באהבת חינם – איש לא יכול לכלותינו, וניגאל. (המקובל רבי נסים פרץ).

 

ז. רבי חיים ויטאל כותב לגבי יחסו של האריז"ל לנוות ביתו:

לעצמו, היה מסתפק במועט, הן בלבושו והן במאכלו. "אבל במלבושי אשתו היה זהיר מאוד לכבדה ולהלבישה, והיה מפיק כל רצונה, אף אם לא הייתה ידו משגת כל כך" (שער המצוות}

 

המסר האמוני מהאמור לעיל:

מצות "אהבת חינם" בין חלקי עם ישראל, היא הפתרון לגאולה.

 

 

ה' מנחם אב -יום ההילולה של רבנו גדליה חיון ע"ה,

 ראש ישיבת המקובלים "בית אל" בעיר העתיקה  ומייסדה.

ישיבתו הרמתה, ממשיכה להאיר בתורת הח"ן עד היום.

 

 רבנו גדליה חיון ע"ה היה רבו של החיד"א, והוא פעל במקביל לרבנו-אור-החיים-הק', ואף נתן הסכמה לספרו "ראשון לציון". החיד"א מכנה אותו קדוש, וישנם סיפורים רבים המתארים את גודל קדושתו. הוא היה חמיו של הרש"ש – המקובל רבי שלום שרעבי ע"ה. הוא קבור בהר הזיתים בירושלים.

 

שני סיפורים שיעידו על גדולתו כי רבה.

כאשר הגיע הרש"ש לישיבה, הוא הסתיר את גדולתו בקבלה, וביקש לשמש כשמש.

באחד הימים, הרב חיון ותלמידיו התקשו בנושא קבלי. בלילה, הרש"ש כתב על פתק את התשובה, ושם אותה בספרו של ראש הישיבה. למחרת, הרב גדליה מגלה להפתעתו את הפתק והכתוב בו – רזין דרזין. בישיבה כבר נפוצה השמועה, שאליהו הנביא כתב את התשובה. המקרה חזר על עצמו שוב ושוב.

 

ביתו של הרב חיון, שרה, החליטה להתחקות אחרי "הנס". להפתעתה כי רבה, היא מגלה שהשמש שלום, כותב את התשובה. היא מיד סיפרה לאביה.

הרב חיון יכל להעלים את העניין, ולהמשיך להתפאר שאליהו הנביא מתרץ את הקושיות ופותר את הבעיות, ובפרט שחכם שרעבי ביקש ממנו לא להתגלות.

הרב חיון לעומת זאת, ענה לו שמן השמים רוצים לגלותו, לכן כבר למחרת הוא סיפר לכולם, והושיב אותו לידו, ומינה אותו לתפקיד ראש הישיבה אחריו, ואף מסר לו את ביתו שרה לאישה.

בזכות הענוה והצניעות של הרב חיון, זכינו כיום לכל תורת הרש"ש, המהווה את הבסיס להבנת תורת האריז"ל. 

 

מספרים עליו שכאשר הגיע להונגריה כשד"ר מטעם הישיבות בירושלים וחברון, הוא פגש את ה"חתם סופר" שמאוד התפעל מגדולתו בתורה. ה"חתם סופר" ביקש ממנו שלא יטרח באיסוף התרומות, הוא כבר ידאג לכך. אנשים רבים החלו להגיע אליו כדי להתברך, ועל הדרך גם תרמו סכומים נכבדים.

הגיע עשיר אחד עם 250,000 רובל. הרב חיון לא רצה לקבל את הכסף, בגלל שהריח בו ריבית.

העשיר נעלב, והחליט לנסוע עם הכסף לישיבת "בית אל" של הרב חיון. העשיר נפגש עם רבני וגבאי הישיבה, ותרם להם את הכסף, באמצעותו החליפו את הריהוט וכו'.

כאשר הרב חיון חזר לישיבה, הוא נעמד בכניסה, ולא יכל להיכנס בגלל ריח של ריבית. כאשר סיפרו לו את הסיפור, ביקש מיד להוציא את כל הריהוט החדש שנקנה מכספו של העשיר, שכאמור, יש בו ריח ריבית, ולהחזיר את הישן. אשריו ואשרי חלקו.

 

בציפייה לישועה ובנין בית הבחירה,

מתוך חסד ורחמים

משה שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חסיבה פילו בת חנה ואליהו אסולין ע"ה.

 

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

 

ברכת "ואמרתם כל אחי, אתה שלום וביתך שלום, וכל אשר לך שלום", וכן ברכה והצלחה בכל מילי דמיטב  ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב, וכן לאחי ואחיותיו וב"ב. חזרה בתשובה וזיווג הגון למרים, אשר, מיכאל מאיר בני זוהרה. זהר והדר בנות שרה, ירדן, דניאל ושרה בני מרלן.

הרכה והצלחה לספרי החדש "להתהלך באור הגולה" הקורם עור וגידים, ובעזהי"ת עוד יצליח כמו ספרי הקודם "להתהלך באור החיים", ואף יעלה מעלה באור ה'..

 

ברכת זיווג הגון ובקרוב מאד – לתפארת בחורים יהודה בן שולמית ואליהו פילו הי"ו,

וכן הקב"ה יזכה אותו בברכה והצלחה – ברכת ה' היא תעשיר", אמן סלה ועד.

ברכה והצלחה לנכדה המתוקה אוריה בת קרן הי"ו ודוד אור בן ורדה נ"י לאירוסיהם. בנין עדי עד – ענבי הגפן בענבי הגפן – דבר נאה ומתקבל"

פורסם בקטגוריה "אור החיים" הקדוש-פרשת השבוע

הפטרת דברים-חזון-בלחן תלתא דפורענותא-איתמר מלכא

תאריך 4 באוגוסט 2022

פורסם בקטגוריה קריאה בתורה אצל י.מרוקו

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

תאריך 5 באוגוסט 2022
תנא דבי אליהו

רבי חיים בן עטר

 

רבי חיים בן רבי משה עטר, רבו השני של הרא״ה, נולד בשנת התנ״ח (1698) בעיר סאלי, למשפחה שבה תורה וגדולה. על רבותיו נמנה סבו רבי חיים בן עטר. ר׳ חיים נשא לאשה את בת דודו של אביו ר׳ משה בן עטר, וללא דאגת פרנסה הוא שקד על תלמודו בקדושה ובטהרה. זה נמשך עד שנת תפ״ד. בעירו סאלי הצטיין ר״ח בהרבצת תורה לתלמידים ולבעלי בתים, ועסק בפעילות של צדקה וחסד.

הערת המחבר: מתוך ישיבתו זו חכמים רבים, מהם נציין את רבינו אליהו הצרפתי, רבי אברהם מאנסאנו, רבי שם טוב בן אמוזג, רבי יוסף בן סאמון, רבי שם טוב גבאי, ועוד רבים. בהיותו כבן ל״ז שנים, נתמנה ר׳ שמואל לדיין העיר. ומכיון שבו בפרק שהה רבי חיים בן עטר ז״ל (בעל ״אור החיים״) בעיר, מסר רבי שמואל לידיו את הנהגת ישיבה. מכאן נעמוד על זמן המצאותו הוודאית של רבי חיים בישיבה: שנת התצ"ז-1737

חמיו רבי משה בן עטר היה תלמיד חכם, סוחר בסחר הבינלאומי, מבאי חצר המלכות של סמאעיל ומיועציו, ונשלח על ידו למדינות אירופה בשליחויות מדיניות, הוא התמנה כנגיד על כל יהודי מרוקו, והיה מחזיק בידי תלמידי חכמים. בז׳ אדר שנת תפ״ד (1724) המלך סמאעיל נתן עיניו בממונו, העליל עליו וגזר לשרוף אותו בכיכר העיר. ר׳ משה היה מקורב לאמו של סמאעיל, הוא פנה אליה בבקשת חנינה. ואכן היא פעלה אצל בנה להמיר את שריפתו בהחרמת רכושו. בכך ירדו לטמיון גם רכושם של יהודים וגויים שכספם היה מושקע אצלו. לכן הוא ובני משפחתו סבלו מתביעות ורדיפות, מצד נושיו יהודים וגויים. דומה כי גם הקנס שהטיל עליו המלך, לא היה בידו לשלמו במושלם, והמלך חשד בו שהעלים חלק מרכושו. לכן מדי פעם שליחיו של סמאעיל ערכו חיפושים ביד רמה ובגסות בביתו ובבית בני משפחתו המורחבת, כולל בביתו של חתנו הרה״ג רבי חיים בן עטר. חיפושים ורדיפות הללו אלצו את רבי חיים לעזוב את העיר סאלי, כפי מה שהוא מתאר את סבלו בשנת תצ״א (1731) בהקדמה שכתב לחיבורו ׳חפץ ה״:

דע לך אחי, כי כל מה שלמדתי בחיי לא היה אלא מאהבת ה׳ ומחשק התורה. כי מהיותי בעולם אשר פתחתי עיני, סבבוני כתרוני צרות צרורות. כל אשר חשבתי לטובה לי, נהפך דודי למשחית ויקם לי עוני לאויבי, בני ברית קרובים ורחוקים, אשר דרשתי שלומם והם הייתי להם ללחם לעטוף שית חמס למו, נוסף על יגונות תדיר ושאינו תדיר. והאחרון הכביד, זה לי שבע שנים, אשר שללו ממני כל אשר חנני ה׳ כוחי והוני. מעת פטירת אדוני חמי איש חיל רב פעלים, נודע בשערים שמו, חכים אתקרי, הנגיד ר׳ משה בן עטר נ״ע, אשר הניח אחריו כמה גרבי מלאים חמת תנינים ורוש פתנים, ומהם השקוני.אשר אם אמרתי אספרה כמה הרפתקי דעדו עלי, מהם ומהמוניהם בני ברית ושאינם בני ברית קרובי ומיודעי, גם אם יהיו הימים דיו וכו׳.

למרות מצבו הקשה והטרדות הרבות שאפפוהו, בכל זאת התאמץ רבי חיים להסיח דעתו מצרותיו ולהתמיד בשקידה על תלמודו, מתוך צערא דגופא ודררא דממונא. עד שבט שנת תצ״א היו עדיין מגורי רבי חיים בעיר סאלי, כפי שמשמע מהסכמת חכמי סאלי שכתבו לחבורו ׳חפץ ה״, ׳ושרוי במחנינו'. אולם לאחר שנה זו כנראה הצרות הפכו לתכופות וקשות, וכשלא יכל לסבול יותר, נאלץ לברוח ממקום מושבו העיר סאלי. ובטלטוליו הגיע לעיר פאס.

בפאס בחר רבי חיים להצטרף לישיבתו של רשב״א. אין בידינו תאריך מדוייק להגעתו לפאס, בכל אופן דומה כי הוא הגיע לפאס סביב שנת תצ״ה (1735). וברור שהוא לא הגיע לפאס שעה שמוהריב״ע היה בין החיים. אחרת היינו מוצאים בדבריו הדים לכך, דברים ששמע ממנו וכיוצא בזה. כי מוהריב״ע היה מופלג בתורה ומעוטר במידות, והוא השאיר רושם עז על כל מי שהתקרב לארבע אמותיו.

רבי חיים מצא ברשב״א מנוח ומרגוע נפשי, בלמדנותו ובמידותיו הנעלות. הוא נשא ונתן עמו בהלכה. רבי חיים, ידוע בעינו החדה ובחוש ביקורתו המעמיק, הוא מתאר את הרשב״א כמופלג בתורה וגדול במעשים. כפי שהוא מציין בחיבורו ׳פרי תואר׳: ׳ודקדק חד קדוש בדרא, אחי נועם, אשר בו מצאתי נחת רוח בתורה וביראה בהיותי בעיר פאס, ה״ה כמוהר״ר שמואל בן אלבאז יצ״ו, גדול המערב׳. הוא מרבה בשבחו כל פעם שמזכיר את שמו. הוא כינה אותו אהובו של מקום: ׳חד רחימא דקוב״ה, חד בדריה, ה״ה הרב כמוהר״ר שמואל בן אלבאז יאיר נרו, אתי עמי בסברא זו׳.והגדיל לעשות בהקדמה לחיבורו ׳פרי תואר׳:

והמתקתי סוד עם רב ועצום, יחיד בדורו, גדול הרבנים, חכם החכמים, הדיין העצום הכולל כל מידות טובות, הוא אחיהו״ד הרב המופלג כמהור״ר שמואל בן אלבאז, ה׳ ירומם כסא תורתו, אשר לבש מ״ח דברים שהתורה נקנית בהם, ולא הרימותי ידי לחתום על דברי אלא אחרי הסכמת הרב הנזכר, והוא אשר אני מזכיר לפעמים בשם אחי הרשב״א.

רבי יוסף בן נאיים כותב, כי לאחר שהתמנה רשב״א לדיין, מסר לרבי חיים בן עטר את ׳תלמידיו ללמוד עמהם׳. דומה כי גם לאחר שמונה רשב״א לדיין, הוא לא ניתק עצמו מהישיבה, ובשעה שהיה מתפנה מעבודתו בבית הדין היה חוזר ללימודי התלמידים בישיבה. וכן ניתן ללמוד מדברי תלמידו רבי אליהו מאנסאנו, שעה שהוא תיאר את סבלם של יהודי פאס ואת הבצורת ויוקר השערים שהיו מנת חלקם בשנת תצ״ז (1737). ואת התפילות המיוחדות שערכו בחודש שבט לעורר רחמי שמים. ולאחר שחזרו מתפילה ׳ברביעי בשבת כ״ח לשבט אנחנו יושבים לשתות מי תורה בחברתינו עם מורינו ורבינו נר״ו ועם כמוהר״ר חיים בן עטר נר״ו…׳. כלומר הלימוד היה בהשתתפות רשב״א ורבי חיים, ומזכיר את רשב״א ראשון בתואר ׳מורינו ורבינו׳. כלומר גם לאחר שהתמנה רשב״א לדיין המשיך בשיעוריו הקבועים בישיבה. בתקופה זו נמנה רבי אליהו הצרפתי על תלמידי רשב״א ור״ח בן עטר.

הייתי תמיה שבכל יצירתו הגדולה והענפה של רבנו הרא״ה בתחומי הדרוש וההלכה, לא מצאנו שהזכיר וציטט מתורתו של הר״ח בן עטר. עד שמצאתי בחידושי הרא״ה לש״ס שהוא מזכירו ׳הקשה החכם מורי׳ כהה״ר חיים ן׳ עטר נר״ו בספרו הנקרא חפץ ה/…

בעקבות הרעב הגדול שהיה בשנת תצ״ח, נאלץ גם רבי חיים כמו הרבה מיהודי פאס לעזוב את העיר וללכת לעיר תיטואן, שהיא בגבול מרוקו ספרד. בתיטואI גמלה בלבו ההחלטה לעלות לארץ ישראל. בדרך עלייתו לארץ הגיע לעיר ליוורנו שבאיטליה. בליוורנו שקד רבי חיים על תלמודו, הקהיל קהילות ודרש דרשות מדי יום לציבור הרחב אנשים ונשים, בשפת הקאשטיליאנית ששרדה עדיין בפיהן של המשפחות המיוחסות ממגורשי ספרד במרוקו ובפיהם של יהודי ליוורנו. רבי חיים עשה רושם כביר על היהודים בליוורנו בידענותו ובהליכותיו בקודש. ואלה הרעיפו עליו הוקרה ונדיבות לב במתן ביד רחבה, לכלכלתו ולהדפסת חיבורו ׳אור החיים׳ פירוש על התורה (ליוורנו תק״ב). בליוורנו החליט רבי חיים על הקמת ישיבת ׳כנסת ישראל׳ בירושלים, שמימונה יבוא מיהודי איטליה. לכן ניצל את שהותו במשך כשנתים להדפסת ספרו ולארגן תומכים ותורמים לישיבה מבני הקהילות היהודיות באיטליה. הוא אסף תלמידים לישיבתו ממרוקו ועלה לארץ ישראל עם תלמידיו. ובשלהי שנת תק״א הגיע לנמל העיר עכו. בעכו נשתהתה החבורה כשנה, בגלל מגיפה שהשתוללה בירושלים. רבי חיים הקים ישיבה זמנית במקום, בה הרביץ תורה לתלמידיו. בסוף שנת תק״ב עם שוך המגיפה עלתה החבורה לירושלים, בירושלים פתח את ישיבתו ׳כנסת ישראל׳, אליה הצטרפו גם מחכמי ירושלים המופלגים. על אף גילו הצעיר יחסית של רבי חיים, בואו לארץ ישראל ולירושלים, עשה רושם כביר על חכמי הדור. כל מקום שאליו הגיע, התפעלו מגדולתו בתורה, מבקיאותו ומחריפותו בכל מכמני התורה בנגלה ובנסתר, ומעל הכל חסידותו והנהגותיו בעבודת ה׳. בלבו קיננו תוכניות רבות להרחבת הישיבה ולעריכת חיבוריו. אך בעוונות הרבים לא זכינו להגשמת תוכניותיו, כי הוא נפטר בדמי ימיו ־ בהיותו כבן ארבעים ושבע, ביום שבת י״ד תמוז תק״ג (1743), ונטמן בהר הזיתים בירושלים מול בית קודש הקודשים.

חז״ל אמרו על הפסוק: חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ. (משלי א, כ). כל העוסק בתורה מבפנים – תורתו מכרזת עליו מבחוץ (מו״ק טז, ב). מימרא זו התקיימה ברכינו הקדוש רבי חיים בן עטר, ביתר שאת ויתר עוז. ועד שלא שקעה שמשו של רבינו, זרחה שמש תורתו והליכותיו בקודש, היא הרקיעה שחקים ומרחקים, ומצאה קן לה בתנועת החסידות שקמה באותם הימים במזרח אירופה, ורבבות חסידים מסתופפים בצילא דמהימנותא – פירושו על התורה ׳אור החיים/ ההולכים ומתרבים מכל העדות והחוגים, להתהלןז, לפני אל־הים באור החיים. הוגים בתורתו חבורות חבורות, ומתעמקים לאור באור החיים.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

עמוד 51

פורסם בקטגוריה תנא דבי אליהו-לרבי אליהו הצרפתי וצוק"ל

Moché Amar-La famille Sarfati et ses Sages dans la ville de Fès

תאריך 5 באוגוסט 2022
תנא דבי אליהו

La famille Sarfati et ses Sages dans la ville de Fès

Moché Amar

La ville de Fès fut fondée au neuvième siècle. Peu après sa création, des Juifs s'y installèrent; elle était alors déjà considérée comme la communauté la plus importante du judaïsme marocain. Au dixième siècle, les premiers grammairiens hébraïques comme Dounach Ben Labrat, Rabbi Yéhouda Ibn Hiyoug y vécurent et y furent actifs. C'est d'ailleurs à la communauté de Fès que Rabbi Yéhouda Ibn Koriach écrivit sa lettre, la célèbre Ressala. Des érudits en Torah de la ville d'une riche tradition culturelle et d'une créativité spirituelle continue entretenaient des liens avec les Guéonim de Babylone sur des sujets halakhiques, et les Guéonim leur témoignaient du respect. Fès fut aussi le lieu de résidence des premiers Richonim, le Rif et le Rambam, successeurs des Guéonim de Babylone et de ceux de la Terre d'Israël.

La baisse de dynamisme du centre spirituel de Fès débuta avec la montée du fanatisme islamique et, au douzième siècle, lors de la montée au pouvoir des Almohades, les institutions de Torah de Fès et d'autres villes du Maghreb furent totalement anéanties. De nombreux Sages furent assassinés et sanctifièrent le Nom de D., et d'autres, comme Rabbi Yéhouda Ibn Abas, le Rambam, Rabbi Yossef Ibn Aknine, fuirent vers les pays de l'Orient. C'est ainsi que durant près de deux cents ans, l'œuvre spirituelle du Maghreb fut pratiquement inexistante. Le Maghreb se démunit de ses Sages, de ceux qui étaient originaires de cette région comme de ceux qui y étaient parvenus en fuyant l'Espagne musulmane.

Rabbi Avraham Ibn Ezra décrit l'ampleur de cette destruction dans sa célèbre kina (lamentation) «Aha yarad».C'est ainsi qu'il décrit l'état spirituel de la ville dans un paragraphe d'une autre version de cette kina, découvert dans les restes d'une Gueniza:

«Hélas! La communauté de Fès/ n'est plus./ Ont disparu si vite Cette ville de la Tora,/ de la Michna/ et du Talmud,

Ville de Sages/éminents/ aux connaissances nombreuses et à l'esprit vif,

Des élèves/au comportement scrupuleux/ dans les commandements limpides de D.,

Des Darchanim (orateurs)/versés/ dans les secrets du Sifri comme du Sifra, Des Maisons d'étude/jamais silencieuses/ où la voix de la Torah ne tarissait jamais, Des Hazanim (offïciants)/à la voix suppliante,/ puissante et agréable» 

L'ampleur de la destruction fut telle que les communautés du Maghreb tombèrent dans le silence; cependant, elles subsistèrent, bien que nous ne possédions que peu de détails sur leur taille, leur situation financière, sociale, politique et spirituelle à cette époque. Ce silence persista près de deux cents ans, jusqu'à la fin du quatorzième siècle, date d'arrivée des grandes vagues des exilés d'Espagne, dans les années 5151 et 5252 (1391,1492). L'arrivée des Juifs expulsés d'Espagne en 1492 au Maroc insuffla une vie nouvelle dans son univers spirituel, et l'installation de la majorité des Sages expulsés à Fès raviva cette ville et fit à nouveau d'elle le centre spirituel du judaïsme marocain.

Des familles de noble ascendance d'exilés espagnols qui s'installèrent à Fès furent à l'origine de Sages éminents en Torah et en Halakha, pieux et scrupuleux dans leur accomplissement des mitsvot, de Décisionnaires et de darchanim (orateurs), de penseurs et de poètes, qui se succéderont, une génération après l'autre, des siècles durant. Chez ces familles se réalisa ainsi la sentence de nos Sages (Baba Metsi'a 85a): «Après trois générations successives d'érudits en Torah chez une même famille, la Torah ne la quitte plus». Parmi les plus célèbres de ces nobles familles nous trouvons entre autres les familles Serero, Ouziel, Abn Tsour, Ibn Attar, Monsonégo et Sarfati.

 

La famille Sarfati et l'oeuvre de ses Sages

La famille Sarfati, comme son nom l'indique, provenait de France. Il semble que lors de l'expulsion des Juifs de France qui eut lieu l'été de l'an 1306, certains Juifs immigrèrent de la France vers l'Espagne, et c'est là que le nom de cette famille devint Sarfati, indiquant ainsi leur provenance française (Tsarfat – la France). En l'an 5252 (1492), lorsque les Juifs furent exilés d'Espagne, la famille se dispersa dans diverses contrées d'Orient et d'Occident. Une partie d'elle parvint pour sa part en Afrique du Nord. Au Maroc, cette famille s'installa à Fès et à Marrakech, et de Marrakech elle se déplaça également vers les villes Asfi et Mogador. A Fès, la famille Sarfati fait partie des familles de noble ascendance des Juifs expulsés d'Espagne qui s'installèrent dans cette ville. La famille Sarfati de Fès possède une tradition qui l'affilie à Rabbénou Tam, le petit-fils du grand Maître Rachi. Le premier Sage que nous connaissons de cette famille au Maroc est Rabbi Vidal HaSarfati, tel qu'il est cité et décrit dans la généalogie des Ketoubot:

«Fils du Juste, chef de la diaspora, puissant et vigoureux, pilier principal, lumière agréable, luminaire du Maghreb, prodige et gloire de sa génération, unique en son temps, d'une connaissance et d'une force d'analyse inouïes, de célébrité notoire, lumineux tel le soleil, Maître vétéran, pieux et saint; le grand Rav, forteresse et donjon, remarquable pour son entourage; éminent et célèbre, doyen, homme sacré attaché à D., lumière d'Israël, élite à la tête de sa communauté, maître de la transmission, notre Maître Rav Vidal, fils du Juste à la grande Sagesse, à l'esprit aiguisé, le Rav remarquable sur qui réside l'honneur d'Hachem, Rav Yits'hak, dénommé Sarfati».

Rabbi Vidal et son père R' Yits'hak vécurent à la génération de l'expulsion, ils ne sont pas mentionnés dans la polémique qui divisa les citoyens autochtones et les Juifs immigrés d'Espagne à propos de la Néfi'ha [la vérification des poumons en les gonflant dans l'eau], et leur nom n'apparaît pas parmi les Sages qui instituèrent les premières takanot (décrets) rabbiniques. Pourtant, Rabbi Vidal officia en tant que Dayane, et même peut-être en tant qu'Av Beit-Din (Chef du Tribunal rabbinique), puisque sa signature est apposée la première sur un Psak Din écrit à Fès le 9 Adar I 5304 (1544), qui traite du cas de celui qui donne un cadeau à sa femme: quand peut-on dire qu'elle est propriétaire et quand doit-on dire que le mari ne la considérait que comme une gérante. Nous en déduisons qu'au moment de l'expulsion, Rabbi Vidal était encore jeune, alors que d'après les qualificatifs cités (« Maître vétéran», «doyen», il semble qu'il était déjà bien âgé. Le Ya'bets (Rabbi Ya'akov Ibn Tsour) décrit ainsi Rabbi Vidal dans une lettre de recommandation qu'il écrivit à Rabbi Eliahou HaSarfati lorsque ce dernier voulut monter en Terre d'Israël:

«Le Grand Sage, excellent Juge, pilier principal, puissant et vigoureux, lumière d'Israël; l'excellent Rav, d'une connaissance et d'une force d'analyse inouïes, Rav Vidal HaSarfati de mémoire bénie, unique et remarquable dans sa génération; il était digne que la Chekhina (Présence Divine) réside sur lui et il méritait de recevoir la révélation du Prophète Eliahou».

Depuis cette période jusqu'au vingtième siècle, la famille Sarfati de Fès fut à l'origine d'une chaîne ininterrompue de Sages et de dirigeants spirituels, qui se tinrent à la tête de la communauté durant plus de quatre cents ans. Les Sages de la famille Sarfati furent bénis d'une œuvre féconde et sont célèbres pour leur activité étendue en faveur de leurs correligionnaires. Ils léguèrent aux générations futures une œuvre étendue et diversifiée: commentaires sur la Torah, sur le Talmud, sur des Midrachim de Halakha ou de Aggada, livre de drachot et de pensée juive, responsa et psakim (décisions rabbiniques) de Halakha, poésie et Histoire juive. Cependant, une partie de ces écrits ont disparu, à la suite de pogroms ou d'accidents de la nature. Même le peu d'écrits qui ont survécu ont été altérés en partie avec le temps, rongés par des mites, ou éparpillés en feuilles isolées parfois même incomplètes. Le manque de moyens et l'absence de maisons d'édition au Maroc jusqu'au vingtième siècle contribuèrent à cette destruction.

Moché Amar-La famille Sarfati et ses Sages dans la ville de Fès

Page 7

פורסם בקטגוריה תנא דבי אליהו-לרבי אליהו הצרפתי וצוק"ל

על קינה המשותפת לכל מנהגי קהילות ישראל

תאריך 5 באוגוסט 2022

אפרים חזן

אפרים חזן

פרשיות של אפרים חזן-פרשת דברים

שלומות וברכות, צום תשעה באב על מנהגיו וקינותיו נדחה ליום א. עיון בקינה משותפת לכלל המנהגים בקישור הבא

יָשִׁיב שְׁכִינָתוֹ / אֶל צִיּוֹן וַעֲבוֹדָתוֹ / לְתוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם

על קינה המשותפת לכל מנהגי קהילות ישראל

אפרים חזן

כידוע, יש כמה וכמה הבדלים בין מנהגי אשכנז ומנהגי הספרדים לגבי מידת האבלות בימי בין המצרים. מנהגי ג'רבה נוטים להחמיר. רבנו הגדול, רבי כלפון משה הכהן, בספרו 'ברית כהונה' מונה כמה מנהגי אבלות בימים אלה הנוהגים מיז בתמוז : לא  להסתפר, אין מקיימים חתונות, נמנעים מברכת שהחיינו ואפילו בשבתות, ועוד מנהג 'מנהגנו פה דמי"ז בתמוז והלאה אומרים בחצות היום תיקון רחל ונקרא תיקון חצות…'

בשלוש השבתות שבין יז בתמוז לתשעה באב, שַבְּתוֹת בין המצרים, קוראים הפטרות מענייני דיומא, ושלוש הפטרות אלו מכונות 'תלתא דפורענותא' כלומר שלוש ההפטרות העוסקות בפורענות ובחורבן. השבת השלישית בסדרה זו היא השבת שלפני תשעה באב, ובה אנו מתחילים בקריאת ספר דברים ופרשת השבת היא לעולם פרשת דברים. שבת זו נקראת בפי קהילות שונות   'שבת חזון', על שם ההפטרה מפרק הפתיחה של ספר ישעיהו, המתחיל במילים 'חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ…', ועיקרה תוכחת מוסר למנהיגי העם ולכלל הציבור ולהתנהגותם המוסרית. המשפט הוא יסוד ואבן פינה לכל חברה אנושית באשר היא. מאז שנקבעו 'דינים' כאחת משבע מצוות בני נ­ֹחַ, מלווים ענייני המשפט את מערכת המצוות ואת אורח החיים היהודי, עליו תקום או תיפול החברה, ומשאת הנפש היא כי 'צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה' (יש' א, כז). כפי ההכרזה שבה ההפטרה מסתיימת.

במנהגי ג'רבה הפטרת שבת דברים שונה לגמרי, והיא מתוך ישעיהו כב, א-יד.  הפותחת  ' א) מַשָּׂ֖א גֵּ֣יא חִזָּי֑וֹן מַה־לָּ֣ךְ אֵפ֔וֹא כִּֽי־עָלִ֥ית כֻּלָּ֖ךְ לַגַּגּֽוֹת: (ב) תְּשֻׁא֣וֹת׀ מְלֵאָ֗ה עִ֚יר הֽוֹמִיָּ֔ה קִרְיָ֖ה עַלִּיזָ֑ה חֲלָלַ֙יִךְ֙ לֹ֣א חַלְלֵי־חֶ֔רֶב וְלֹ֖א מֵתֵ֥י מִלְחָמָֽה'. גם במנהגי ימי בין המצרים וגם בהפטרה המיוחדת הזו משמרת הקהילה את תחושת האבדן והחורבן שהביאו עם הגולים הקדמונים לג'רבה.

ראוי לציין כי במנהגי תימן הפטרה זו מחולקת לשניים: חלקה הראשון (מפסוק א עד פסוק כ) מתחילה במילים 'חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ' ומסתיימת 'כי פי ה' דבר'.  והיא משמשת כהפטרה לשבת השנייה במקום קריאת 'שִׁמְעוּ', ובשבת שלפני תשעה באב, קוראים בישעיהו א מפסוק כא המתחיל 'אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה'. קריאה זו של "איכה" מתחברת בתודעת השומעים באופן ברור למגילת איכה היא ספר קינות. ולפרשת השבוע היא פרשת דברים למחאתו של משה – 'אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם' (א, יב). המילה המשותפת קושרת בין שלושת המקורות ומבליטה את מצבם של ישראל בתקופות שונות, כפי שתיאר זאת המדרש (איכה רבה  א, א)

שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה… א"ר לוי משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה, כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר איכה אשא לבדי טרחכם, ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר איכה היתה לזונה, ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר איכה ישבה.

משה מסמל את הגאולה ואת ישראל בכבודם, ישעיהו מוכיח את העם על הידרדרותם, אך עדיין יש תקוה בפיו "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (א, כז), ירמיהו שהיה עד לחורבן אין בפיו אלא קינה. כאמור, תחושת האבלות והחורבן מלווה את קהילות ישראל החל ביז בתמוז ועד למחרת תשעה באב.

אמנם אין אבלות נוהגת בשבת כלל, ובכל זאת פייטני כל הדורות לא נמנעו מלכתוב פיוטים וקינות לשבתות אלה, שלוש שבתות הפורענות. כך מציג יניי, הפייטן הארץ ישראלי בן המאה השישית, את משה לעומת ירמיהו:

 

אַזְכִּירָה יָמִים עִם יָמִים / יְמֵי יִרְמִיָהוּ עִם יְמֵי מֹשֶה

בִּימֵי מֹשֶה אָז כְּנַעַר נֶאֱהָבוּ / וּבִימֵי יִרְמִיָהוּ נִתְחַיָּבוּ וְנֶאֱיָבוּ

בִּימֵי מֹשֶה בָּטְלָה עַבְדּוּת פֶּרֶךְ /  וּבִימֵי יִרְמִיָהוּ בָּטְלָה עֲבוֹדַת עֵרֶךְ

 

תקופה מול תקופה, בין זמן של אהבה וחיבה "כנער", ברמיזה להושע יא, א "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי" לבין חורבן וגלות.

קינה קדומה נוספת המשווה בין ימי משה לימי ירמיהו היא הקינה 'ובכן משה אמר איכה אשא לבדי', מאת ר' אלעזר הקליר. קינה זו מצויה במחזור רומניא, אך טרם זכתה למהדורה מדעית, וכך פותחת הקינה:

 

וּבְכֵן מֹשֶׁה אָמַר אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי / וְיִרְמְיָהוּ אָמַר אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד

מֹשֶׁה אָמַר בְּרָכָה הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה / וְיִרְמְיָהוּ אָמַר בָּכֹה תִּבְכֶּה בַּלַּיְלָה

מֹשֶׁה אָמַר גִּילוּ וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח / וְיִרְמְיָהוּ אָמַר גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי

 

השוואה זו בין משה לירמיהו, בין זמן גלות למועד של גאולה, נעשית דוגמה לפייטנים לאורך הדורות. כך שש מאות שנים אחרי יניי והקליר יכתוב רבי יהודה הלוי את הקינה "אש תוקד בקרבי", שהתקבלה  במנהגי כל קהילות ישראל, ועיקר עניינה השוואה קורעת-לב בין "יציאת מצרים" ל"יציאת ירושלים":

 

                        אֵשׁ תּוּקַד בְּקִרְבִּי / בְּהַעֲלוֹתִי עַל לְבָבִי /צֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    וְקִינוֹת אָעִירָה / לְמַעַן אַזְכִּירָה / צֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        אָז יָשִׁיר משֶׁה / שִׁיר לֹא יִנָּשֶׁה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    וַיְּקוֹנֵן יִרְמְיָה / וְנָהָה נְהִי נִהְיָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

5                      בֵּיתִי הִתְכּוֹנַן / וְשָׁכַן הֶעָנָן / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    וַחֲמַת אֵל שָׁכְנָה / עָלַי כַּעֲנָנָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

גַּלֵּי יָם הָמוּ / וְכַחוֹמָה קָמוּ / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    זְדוֹנִים שָׁטָפוּ / וְעַל רֹאשִׁי צָפוּ / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        דָּגָן מִשָּׁמַיִם / וְצוּר יָזוּב מַיִם / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

10                    לַעֲנָה וְתַמְרוּרִים / וּמַיִם הַמָּרִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב / סְבִיבוֹת הַר חוֹרֵב / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    קָרוּא אֱלֵי אֵבֶל / עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

     וּמַרְאֶה כְּבוֹד ה' / כְּאֵשׁ אוֹכֶלֶת לְפָנַי / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    וְחֶרֶב לְטוּשָׁה / לַטֶּבַח נְטוּשָׁה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

15        זֶבַח וּמִנְחָה / וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    סְגֻלַּת אֵל לְקוּחָה / כַּצּאֹן לַטִּבְחָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

חַגִּים וְשַׁבָּתוֹת / וּמוֹפְתִים וְאוֹתוֹת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    תַּעֲנִית וָאֵבֶל / וּרְדֹף הַהֶבֶל / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        טוֹבוּ אֹהָלִים / לְאַרְבַּע הַדְּגָלִים / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

20                    אָהֳלֵי יִשְׁמְעֵאלִים / וּמַחֲנוֹת עֲרֵלִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        יוֹבֵל וּשְׁמִטָּה / וְאֶרֶץ שׁוֹקֵטָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    מָכוּר לִצְמִיתוּת / וְכָתוּב לִכְרִיתוּת / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

כַּפֹּרֶת וְאָרוֹן / וְאַבְנֵי זִכָּרוֹן / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    וְאַבְנֵי הַקֶּלַע / וּכְלֵי הַבֶּלַע / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

25        לְוִיִּים וְאַהֲרֹנִים / וְשִׁבְעִים זְקֵנִים / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    נוֹגְשִׂים וּמוֹנִים / מוֹכְרִים וְקוֹנִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        מֹשֶׁה יִרְעֵנִי / וְאַהֲרֹן יַנְחֵנִי / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    וּנְבוּכַדְנֶצַּר הָרַע / וְטִיטוּס הָרָשָׁע / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

  נַעֲרֹךְ מִלְחָמָה / וַה' שָׁמָּה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

30                    רָחַק מִמֶּנּוּ / וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        סִתְרֵי פָרֹכֶת / וְסִדְרֵי מַעֲרָכֶת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    חֵמָה נִתֶּכֶת / עָלַי סוֹבֶכֶת / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        עוֹלוֹת וּזְבָחִים / וְאִשֵּׁי נִיחוֹחִים / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    בַּחֶרֶב מְדֻקָּרִים / בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

35        פַּאֲרֵי מִגְבָּעוֹת / לְכָבוֹד נִקְבָּעוֹת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    שְׁרִיקוֹת וּתְרוּעוֹת / לְקָלוֹן וּזְוָעוֹת / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        צִיצַת הַזָּהָב / וְהַמְשַׁל וָרַהַב / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    אָפֵס הָעֵזֶר / וְהֻשְׁלַךְ הַנֵּזֶר / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

קְדֻשָּׁה וּנְבוּאָה / וּשְׁכִינָה נוֹרָאָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

40                    נִגאָלָה וּמוֹרְאָה / וְדָוָה וּטְמֵאָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

רִנָּה וִישׁוּעָה / וַחֲצוֹצְרוֹת תְּרוּעָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    וְזַעֲקַת עוֹלָל / עִם נַאֲקַת חָלָל / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        שֻׁלְחָן וּמְנוֹרָה / וְכָלִיל וּקְטוֹרָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    וֶאֱלִיל וְתוֹעֵבָה / וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

45        תּוֹרָה וּתְעוּדָה / וְסֵדֶר הָעֲבוֹדָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    וְחֶסְרוֹן הַתַּלְמִיד / וּבִטוּל הַתָּמִיד / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        אֵל אֱלוֹהֵי הַצְּבָאוֹת / יַרְאֵנוּ נִפְלָאוֹת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    וְיָשִׁיב שְׁכִינָתוֹ / אֶל צִיּוֹן וַעֲבוֹדָתוֹ / לְתוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם

 

1­-2. אש… מירושלים: הפייטן נסמך על המדרש בילקוט שמעוני לאיכה רמז תתרכ"ו, ומתחבר למדרש הזה, הפותח בהשוואה הניגודית: 'כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה: "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל" (שמ' יד, ל), וכשיצאו ישראל מירושלים אמר ירמיה "נתנני ה' בידי לא אוכל קום" (איכה א, יד). מדרש הזה בתבנית של דבר והיפוכו. 3. אז … ינשה: זו שירת הים הבלתי נשכחת, על פי שמ' טו, א. 4. ויקונן… נהיה: מגילת איכה שכולה נהי ובכי, נתחברה, על פי המקובל, בידי ירמיהו, ראה אכ"ר א, א. 5. ביתי… הענן: הוא המשכן שנבנה בימי משה וירד עליו כבוד ה', על פי שמ' לד-לה. 6. וחמת… כעננה: זעף ה' ניתך עלי. גלי… קמו: זו קריעת ים סוף שבה נאמר "והמים להם חומה" (שמ' יד, כב). 8. זדונים: הם המים הזידונים, על פי תה'  קכד, ה, המסמלים אסונות ומקרים רעים כנגד מי ים סוף שהם סמל לישועה.  9. דגן… מים: המן והבאר שליוו את ישראל במדבר (שמ' טז, לה: יז, ו). דגן משמים: על פי תה' עח, כד. 10. לענה… המרים: על פי איכה ג, טו "האכלני מרורים הרוני לענה". ומים המרים: כדרך שמשקים את הסוטה, על פי במ' ה, כד. 11.  השכם… חורב: אלו ימי ההכנה למתן תורה, על פי שמ' יט, י-יא. 12. קרוא… בבל: על פי תה' קלז, א 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו…'.  13. ומראה… לפני: על פי שמ' כד, יז, תיאור עלייתו של משה להר סיני. 16. סגולת אל: כינוי לעם ישראל, על פי שמ' יט, ה. כצאן לטבחה: על פי יר' יב, ג. 17. חגים ושבתות: שעליהם נצטוו ישראל במדבר. 18. תענית ואבל: על חורבן בית המקדש. 19. טובו אהלים: על פי במ' כד, ה. לארבעה דגלים: סדר מסעות ישראל במדבר, על פי במ' פרק ב. 20. אהלי ישמעאלים: שפגעו בגולים, על פי איכ"ר ב, ד. 21­-22. יובל… מירושלים: כנגד היובל שהיא שנת הדרור (וי' כה, ח-יב), הגלות הייתה שעבוד לשנים רבות ומעין גירושין של ישראל מעם הקב"ה. 24. ואבני זכרון: הן אבני החושן ואבני השוהם, על פי שמ' כח, ו-ל. 25. ואהרנים: הם הכוהנים בני אהרן. ושבעים זקנים: השותפים להנהגת העם יחד עם משה, על פי במ' יא, טז.  30. ממנו: מאתנו 31. סתרי פרכת: הארון בתוך בית קודשי הקודשים המוסתר על ידי הפרוכת, על פי שמ' כו, לא-לג. 34. בחרב… היקרים: על פי שילוב פסוקים, איכה ד, ב, ט. 35. פארי… נקבעות: אלו בגדי הכהונה שהיו 'לכבוד ולתפארת' (שמ' כח, ב). 36. שריקות ותרועות: קולות הניצחון של האויב. לקלון וזוועות: תחושות הביזיון, האבל והצער על החורבן. 37. ציצת… ורהב: מלכות ישראל בכתר זהב שלטון וכוח. 38. אפס העזר: תמה ונסתיימה עזרת ה' לישראל, השווה דב' לג, ז. והושלך הנזר: כתר מלכות ישראל הושלך ארצה בביזיון, על פי איכה ב, א. 40. מוראה ונגאלה: עניינו טינופת ולכלוך החטא, על פי צפ' ג, א. 41. וחצוצרות תרועה: על פי במ' י, א-י.42. וזעקת עולל: השווה איכה ב, יא-יב. 43. וכליל: זו העולה. וקטורה: היא הקטורת. 44. ואליל… ומצבה: זו עבודה זרה לסוגיה אשר בעטיה חרב בית ראשון, על פי בבלי יומא ט, ע"ב. 46. התלמיד: מציין את לומדי התורה. ­47­-48. אל… ירושלים: דברי נחמה תוך בקשה לגאולה בדומה לגאולת מצרים. יראנו נפלאות: על פי מיכה ז, טו "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". לתוך ירושלים: כנגד המענה "בצאתי מירושלים" ותיאור העדר המקדש ועבודתו הקינה מסיימת בבקשה לשוב למקדש ולעבודתו.

על המחבר

למרות התפוצה הרחבה של הקינה 'אש תוקד' בכל קהילות ישראל הנה עד לפני שנות דור לא היו בידינו עדות או מסורת  ברורה באשר למחברה, לזמנה ולמקום חיבורה של הקינה. י' לוין כלל קינה זו בין פיוטי אברהם אבן עזרא על סמך עדות כתב יד מן הגניזה, אף על פי שחלק נכבד מכתבי היד שהמהדורה מבוססת עליהם מציינים  את יהודה הלוי בהקשר לקינה שלפנינו. נראה שלוין הכריע על פי הדמיון הרב בין "אש תוקד בקרבי" שבעלותו לא הייתה ברורה לבין הפיוט 'אחי שמעו נא לי' שהוא וודאי מאת ר' אברהם אבן עזרא, לפי שהוא נכלל בדיוואן שירתו,  ואף קלט את הליטניה המתחלפת, 'בצאתי ממצרים' כנגד 'בצאתי מירושלים'.

אַחַי, שִׁמְעוּ נָא לִי, / אַזְכִּיר בְּהָרִים קוֹלִי / צֵאתִי מִמִצְרָיִם;

                        וְאֵשׁ תּוּקַד בְּכִסְלִי / בְּזָכְרִי, בְּיוֹם רַב אָפְלִי, / צֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

           

בָּחַר שׁוֹכֵן בְּקִרְבִּי / מֹשֶׁה לְשַסַּע לָבִיא, / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם;

                        וְנִבָּא בִּזְמַן חוֹבִי / יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא, / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

 

לוין הניח, כנראה, כי מי שחיבר את 'אחי שמעו נא לי', חיבר גם את 'אש תוקד'. ברם באותה מידה ניתן להניח כי אבן עזרא לא יכתוב שני שירים דומים כל כך.

דב ירדן כלל את 'אש תוקד' במהדורתו לשירי הקודש של רבי יהודה הלוי.  הוא נשען גם על רשימת וילסקר, מדובר ברשימת שירים של ר' יהודה הלוי, שעלתה מתוך מספר דפים שנמצאו בשני כתבי קדומים שהיו גנוזים באוסף פירקוביץ' שבסאנט פטרסבורג, והיא שריד של מפתח לדיוואן ריה"ל, שהחוקר לייב וילסקר פרסם לראשונה, ועל כן היא נקראת על שמו: 'רשימת וילסקר'. פליישר ניתח את הרשימה בפרוטרוט, ובין השאר אישש על פיה את בעלותו של ריה"ל על פיוטים שונים וביניהם על 'אש תוקד', והוא כותב כי 'על פי ר"ו (רשימת וילסקר) ניתן להכריע בוודאות בייחוסה  לריה"ל גם של הקינה הזאת'. מכאן ניתן לשער כי ראב"ע כתב את "אחי שמעו נא לי" בעקבות "אש תוקד בקרבי", שכתב ריה"ל לפניו   (אודות ריה"ל ראו פרשת נח).

עיון ודיון

אש של צער ואבלות בוערת בלב הדובר, כשהוא חושב על תפארת העבר, עת הגאולה ויציאת מצרים. קינות ושירים של צער עולים ומתעוררים לזכר החורבן והגלות. החזרה המתחלפת "בצאתי ממצרים" כנגד "בצאתי מירושלים", הופכת לזעקת שבר חוזרת ונשנית בעקבות כל הקבלה והקבלה. וההקבלות מדגישות את הניגוד בעזרת שוויון הלשון והעניין: שירת הים הבלתי נשכחת של משה כנגד הקינה והנהי של ירמיהו. ענן הכבוד המקיף את המשכן ובית המקדש, כנגד עננה קודרת של כעס האל וחמתו. וכך נמשכת קינת ההשוואה בטורים כפולים לאורך כל אותיות האלפבית, כביכול הדובר מבקש למצות את כל צערו ומרירות לבו: נסי המדבר מסמלים את אהבת ה' לישראל ואת סיפוק צרכיהם וכנגד זה המחסור העצום והמוות בחוצות קריה בעת החורבן, ההגנה המלאה על עם ישראל ביציאת מצרים וכנגדה הסגרת ישראל בידי האויב האכזר העושה בהם כרצונו, עבודת הקודש בבית המקדש כנגד עבודה זרה ועבדות לאויב בעת החורבן, תפארת העבר כנגד הקלון והביזיון לעת החורבן. ככל שהפער גדול יותר – כך הצער מתעצם והולך. דברי הסיום בשני הטורים ובקשת הגאולה מרומזת בעזרת השיבוץ מספר מיכה "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" כי כל הדברים הנפלאים  שאירעו "בצאתי ממצרים" ישובו ויתרחשו כאשר "ישיב ה' שכינתו לציון". מעניין הסיום בנוסחי אשכנז "קול ששון ושמחה / ונס יגון ואנחה/ בשובי לירושלים" המתחבר לדברי הנחמה של ירמיהו לג, י-יא. המדגיש את קולות השמחה וההלל לה' עם הגאולה. החיבור אל ירמיהו בא כתשובה ישירה לנאמר בטורים 2-3, ההקבלה בין שירת משה לקינת ירמיהו. בין כך ובין כך הפך המשורר את דברי הצער על העבר המפואר למעין הבטחה לעתיד לבוא.

פורסם בקטגוריה מקדם ומים כרך ד'

אליהו מויאל-התנועה השבתאית במרוקו-רבי יעקב ששפורטש

תאריך 7 באוגוסט 2022
התנועה-השבתאית-במרוקו.

בתשובה לר׳ אברהם בן־םמחון מתפיללאת הוא כותב בצער ובכאב רב: ״בהיותי גולה ונידח ולבי בל עמי והזכרתני צערי בהשיבך אותי חשבון מרובה … כי בהיותי יושב על מדין דינא דמתא תלמסאן יע״א, אשר כל גלילותיכם מתנהגים על פיה, אין מהתמיה שכבוד תורתו לפעמים ישאל מפי דבר להורות היאך נתנהג… אבל לעת כזה שהמרחק רב אף שהלבבות קרובות … למה לך לצער בכולי האי?״ וכו׳.ובמקום אחר בתשובה לשאלה שהפנה אליו רבה של ק״ק אלטאנא, הוא כותב: ״וכי הוינא זוטרי הוינא קשישי ומומחי לרבים ומורה צדק לששה קהילות בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים וכל גלילותיה נכספים לי והייתי מלך במחוז המערב״ וכר.

לכאורה בכל מקומות נדודיו זכה להערכה ולהערצה ותפס מקום כבוד בכותל המזרח, אך הרגשת התלישות, הזרות וחוסר השרשיות ליותה אותו בכל תחנותיו. לא רק במסעותיו ובנדודיו בארצות אירופה, בהן היה צריך להסתגל למנהגיהם לאורח חייהם ולשפתם של אנשי המקום, אלא גם בסאלי הקרובה ללבו הרגיש ניכור, ריחוק וזרות. בתשובה לידידיו ולרבנים שביקשו את חות דעתו בעניני הלכה, נהג לחתום את תשובותיו בזו הלשון: ״וכנפש אחיך הגולה ונידח פה עיר סאלי יע״א, הצעיר יעקב ששפורטס ס״ט״.

ביוגראפיה מקיפה על חייו של ששפורטש טרם נכתבה, אך ממכתביו ומכתביו של מחולל הפולמוס הגדול מזדקרת דמות של אדם נוקשה, זועף, ממורמר, עקשן, גאותן ורגיש לכבודו, קפדן ונוח לכעוס; רודף שררה וכבוד. בקצור אדם לא נוח לבריות ואין רוח הבריות נוחה הימנו. כך גם מתארים אותו חוקרי השבתאות. הרחיק לכת פרופ׳ ג. שלום המנסה לנתח את קוי פניו של ששפורטש כפי שהם משתקפים מקלסתרו שצוייר בתמונת שמן על־ידי צייר הולנדי בחייו: ״זוהי תמונה של אינקויזיטור יהודי״.

 

נשאיר ליודעי חכמת הפרצוף לעסוק בניתוח אופיו לפי קלסתרו וננסה לעמוד על אופיו מהפרטים הידועים לנו עליו ממכתביו. אין ספק שלא היה נוח לבריות. אפשר למצוא הצדקה והסבר להתנהגותו על רקע עברו. השבירה הפתאומית שחלה בקרירה המזהירה שלו וההתנתקות מנוף מולדתו ומסביבתו הטבעית שבאה בעקבותיה, השאירו משקע גדול של מרירות בלבו. שהרי כמו שעליתו היתה מטאורית כך היתה שקיעתו מהירה ופתאומית. ככוכב זוהר דרך בשמיה של יהדות המגרב, וכמהירות הופעתו כן מהירות ירידתו. בני דורו בארץ גלותו התיחסו אליו כאל אדם שפגעה בו מידת הדין ומכיון שירד ממעלתו הקלו בו ראש ונדו לו. הרב רפאל מילדולה מליוורנו מספר על ששפורטש אחרי מותו את אשר סיפר לו אביו הרב אליעזר מילדולה: ״וסיפר לי כי הרב הנ״ל ז״ל היה מגדולי מולדתו ולפני מלכים ייתייצב ונהפך עליו גלגל החמה והוכרח לצאת ממחיצתו. בוקא דאטמא רשף מרוכתיה (עצם ירך שקפץ ממקומו) יצא

משם, פנה ויצא הודה והדרה עד שבא לעיר ליוורנו יע״א.״

 

לאדם כמוהו קשה היה להשלים עם מעמדו החדש. ששפורטש היה גאה באופיו, נאה בהופעתו, בעל דימוי עצמי גבוה, מדקדק בסגנונו ובלשונו: אמון על הליכות ונימוסים נאים, כיאה לדיפלומט אשר אורחותיהם של טרקליני העולם הגדול נהירים לו, וארועים אפופי זוהר היו מנת חלקו. יחוסו לעילא ולעילא, שהרי מצאצאי הרמב״ן היה, דור אחד־עשר. כשרונותיו – כולם הכירו בהם. ידיעותיו בהלכה, בנגלה ובנסתר היו מופלגות. והנה בן־לילה הוא מוצא את עצמו מושפל ומושלך מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. הוא מודח מכס הרבנות הרם והנישא החולש על כל תלמסן, עיר ואם בישראל, ושש בנותיה, ומושלך לבית האסורים כשהוא אסור בנחושתים, יחד עם בני עולה, ברנשים אשר היה מואס לשית אותם עם כלבי צאנו.

הוא השתדל לגבור על תסכולו ולטפס שוב במעלה החברה, אך מרירותו הרבה, אופיו הנוקשה וקפדנותו היתירה היו בעוכריו ולא סייעו לו לתפוס מקום הראוי לאישיותו ולידענותו. הוא התאמץ לשמור על הקשר בינו לבין חכמי ארץ מוצאו והאמין שהשפעתו עליהם גדולה. במכתב מאמס­טרדם לרבה של אלטאנא כתב: ״ואין לומר הוינא כד הוינא כי תהילות לאל עוד היום אם אני כאן מצודתי פרוסה עליהם.״

כדי לעמוד מקרוב על אופיו של ששפורטש ועל סגנונו נביא כאן כמה קטעים מתשובותיו לחכמי דורו, אשר יבליטו את אופיו. ששפורטש אינו נקי מהעמדת פנים גם כאשר הוא מפגין מידה גדושה של בטחון עצמי. בתשובה על שאלה הלכתית הוא כותב: ״ואם הייתי רודף אחרי השררה אפשר שלא תהיה בורחת ממני.״ ששפורטש מגלה מידה יתירה של רגישות בפגיעה בכבודו. בתשובה לר׳ יצחק נהר – אחיו של ר׳ משה נהר – שנראה לו שלא הקפיד בכבודו הוא כותב: ״ואם הקילותני וזלזלת בכבודי, עברת על בל תגרע, מלבד שבוזי יקלו מעצמם כי בטלים הם לגבי אחרים. בעלי ההוראה החולקים כבוד שעליהם נאמר כי מכבדי אכבד, ולא יהיו נא דברי אלה לפתותך ולהשיאך לחלוק לי כבוד כי אין לי חפץ בו.״

סגנונו של ששפורטש מחוספס, תוקפני ונמרץ. שפתו שנונה ואם מישהו העז להביע עמדה או דעה הנוגדת את תפישתו הוא משלח בו את חציו ללא רחם, אפילו אם מדובר בידידיו. כך הוא נהג כלפי ר׳ אהרון צרפתי, שהעז להביע במכתב אליו את אהדתו לתנועה השבתאית. ששפורטש כתב לו:

״באה לידי אגרתך האוגרת ומסוכסכת, עולה ויורדת כנחש ומגילתך הנגללת ומגוללת בדמי נקיים מעוון כתובה פנים ואחור מחזרת אחוריה כלפי ההיכל ושולחת הזמורה על אפי הגדולים בעיני אחרים, ובתחילה עלה במחשבתי לשלא החשיבה לכלום ולעבור על פשעיה… ואם כבדתני או זלזלת בכבודי אינך עושה בי

רושם ולנפשן הרעת, בי לא אתכבד בי אם מאנשי הכבוד ולא אשבע קלון כי אם מבעלי ההוראה ולא ממי שעדיין לא הגיע לה.,׳

 

לראש כת השבתאים בסאלי שבמרוקו, ר׳ יעקב בן סעדון, הוא כותב בביטול גמור ובזלזול מופגן. כלפי המאמינים במרוקו הוא יותר חריף כי הרגיש קשר נפשי אל יהודיה, והעובדה שלא נשמעו לו והלכו בשרירות לבם גרמה לו עגמת נפש. לכן הוא אינו מזכה אותם בתשובה אלא נותן לתלמידו לענות, וטעמו עמו: ״על זה השבתי לו דרך על יד אחד מתלמידי דרך בזיון יקראנה״… והתלמיד אינו מפגר אחרי רבו, מצליף בר׳ יעקב סעדון ומבטלו כעפרא דארעא, וזה לשונו: ״ומפי לפידים יהלוכו לשרוף מגילתך המגלה ערוותן ולהשליכה אל האח הנבערת בחמה עזה וכידודי אש ובמקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב.״

אכן, ששפורטש היה רגיש למעמדו ולכל דבר שנראה לו כפגיעה בכבודו. ראינו כמה השררה שיש עמה עמדת כוח יוקרה וכבוד היתה חסרה לו. והנה ממקום לא צפוי באה לו הישועה שתוציא אותו מבדידותו ותעמיד אותו במרכז ההתרחשויות והארועים.

 

בשנת תב״ו בחודש כיסלו, (דצמבר 1665), פרצה בכל עוזה התנועה השבתאית. הויכוח על התנועה התלקח בכל עצמתו, וששפורטש מצא את עצמו במרכז ההתעניינות של המאבק עד התנועה. הפולמוס נגד השבת­אות נתן לו הזדמנות מצוינת לחזור ולתפוס מקום מרכזי בסולם החברתי ולהוציא אותו מבדידותו.

בחושיו הדקיקים הוא מרגיש כי עומדת להתחולל סופה עזה מלווה ברקים ורעמים, אשר תאחז את העם הנרדף בציציות ראשו ותטלטל אותו טלטלה עזה. ״לא עת להחריש יעקב״ אמר לעצמו. בינתים עינו פקוחה ואזנו קשובה, אוסף פרט לפרט ומחכה לשעת הכושר כדי להשיב מלחמה שערה.

 

מצבו של ששפורטש לא היה נוח. כדי להבין את עמדותיו וצעדיו, ואת הקשיים בהם נתקל יש להדגיש שהציפיה והאמונה בבוא המשיח יצרו הזדהות מוחלטת עם חיזוק האמונה הדתית. מי שהרהר אחרי מעשיהם של המשיח ונביאו נתחייב בנפשו ונחשב לכופר בעיקר, לחוטא ומחטיא את הרבים. רוב בני הדור היו כלואים במסגרות דתיות מחשבתיות מאד נוקשות, והמסגרת המקודשת שאין לצאת מתחומה היא האמונה במשיח. היו רבנים אשר הססו וגמגמו, ואולי בלבם אף הזדהו עם ששפורטש, אך לא הרהיבו עוז בנפשם לעשות את הצעד שעשה הוא׳ ולא העזו לצאת בגלוי נגד התנועה. לא נמצא בהם הכוח לשחות עד הזרם. מעמדם חייב אותם, והם לא רצו לנתק את קשריהם עם צאן מרעיתם. ששפורטש היה חפשי ומשוחרר מכל החישובים, השיקולים והמגבלות שהיו נחלתם של רבני ופרנסי הקהילות נושאי המשרות. הוא לא היה נתון ללחץ אנשי קהילותיהם ולא היה מוכרח להגרר אחרי הפסיכוזה הכללית ולהכנע עת הקהל. אולי רק אדם כמו ששפורטש, אשר בנפשו השסועה —רדופה, המושפלת והמיוסרת התרוצצו רגשי תסכול ואכזבה, רוגז ומרירות, האיש המנוכר ששנים של תסכול ומרירות לא הקהו את חושיו, רק אדם כמוהו היה מסוגל לעבור את מחסום הפחד מדעת הקהל ולעשות עד כפי שהוא עשה כדי למצוא פורקן לבדידותו, לרגשותיו הסוערים, לנפשו הגועשת וכדי לשחרר את מרצו האצור. ששפורטש היה אמנם הנחשון שהוביל את הפולמוס ביד רמה, אך גם עליו לא היתה קלה ההחלטה לצאת בפומבי ולהתיר את רסן לשונו עד המשיח ונביאו. שנה שלמה חלפה מאז התגלות שבתי צבי, עד היום בו יצא ששפורטש באומץ להשיב מלחמה שערה. במשך שנה זו היו לו הסוסים והתלבטויות, מאבקים עם עצמו ועם סביבתו עדי שגמלה בלבו ההחלטה לצאת בפומבי נגד התנועה.

אליהו מויאל-התנועה השבתאית במרוקו-רבי יעקב ששפורטש

עמוד 153

פורסם בקטגוריה התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976-Zaoui-Wa'nono-Waknin- fin de l'article

תאריך 9 באוגוסט 2022

Sfedj, Sfaj, nom de famille en Tunisie; nom patronymique attesté au Maroc du XVIe au XIXe siècle avec la graphie hébraïque בן אספאג׳ =ben Asfaj, ou ben Isfaj (Ysfaj): (a) en arabe maghrébin “Sfenj” = beignets; marchand de beignets se dit Seffaj; l’art du faiseur de beignets = taseffajt; (b) Sfej, village du djebel Nefüsa (Tripolitaine); (c) Isfunj est un mot arabisé du grec qui signifie éponge (Renaud, Colin, Tuhfat, 21); (d) Yjfash est un nom d’homme berbère; les Banü Yjfash vivaient dans la région de l’actuelle Casablanca au XIe siècle; ils furent chassés de leur habitat à la fin de ce siècle et cette tribu se retrancha dans la montagne du Fazaz (G. Marçais, Les Arabes en Berbérie, pp. 527-528, 533). Avant et après le XIIe siècle, il y avait de nombreux Juifs au Fazaz; la capitale de cette région montagneuse, Fazaz ou la Kalaa d’El-Mehdi ben Tawala Ijfeshi, était presqu’entièrement peuplée de Juifs. La ville fut détruite par les Almohades (cf. L’Afrique au XIIe siècle, tr. fr. Fagnan, p. 136).

 

Sicsu, Seksou, Sixo (סאקסו, סיקסו) n’apparaît pas sur nos listes rabbiniques; c’est pourtant le nom d’une famille bien connue au Maroc. Ce nom ne doit pas être confondu avec Sisso (בן סיסו), ni avec Chekchik, Zaksah et Sakseque de l’Algérie et de la Tunisie. Sicsu-Seksou-Sixo (Xixo des documents espagnols, voir ci-après) me paraît indiquer l’origine du nom de la tribu berbère de l’Atlas Occidental les Seksawa (Sixaoua, Saksawa, Sekçioua suivant l’orthographe des historiens et sociologues européens modernes): Seksü aurait-il été l'ancêtre éponyme des Seksawa? Les Berbères n’indiquent leur appartenance à cette tribu qu’en se faisant appeler Seksiwi, mais le nom d’homme (ainsi qu’il paraît l’être) Siksü- Seksü n’existe, à ma connaissance, que chez les Juifs. La tribu des Seksawa s’est toujours tenue à l’écart du mouvement almohade. Vivant dans une région de montagnes inaccessibles, elle a probablement donné refuge à tous les opposants de ce régime. Dès le milieu du XIIIe siècle et au XIV siècle, la puissance des Seksawa s'étendait à une bonne partie de l’Atlas et à tout le Sud du Maroc. Ils étaient devenus les champions de l’indépendance berbère contre les Mérénides. Ils avaient des relations suivies avec l’Espagne par le port d’Agous, sur l’embouchure du Oued Tensift, qui fut dans les siècles antérieurs le port d’Aghmat la juive (Agouz est la Couz de al-Bekri). Les Juifs avaient alors une influence considérable chez les Seksawa. Leur plus puissant aguellid (roi chez les Berbères) faillit même se convertir au Judaïsme: c’est ce que nous raconte Ibn Khaldûn qui fut presque le contemporain de cet aguellid (cf. D. Corcos, Séfunot X [1966] pp. 88-89 et notes 179, 180). Astruc Jacob Xixo de la ville de Tortose mourut en 1283 ou 1284; grâce à son influence, le haut rang qu’il avait occupé et son immense fortune, il avait été un des Juifs les plus puissants du royaume d’Aragon; les biens qu’il laissa à son fils Abraham Xixo furent placés sous séquestre par ordre de Pedro III (cf. Régné, passim). Depuis lors, on ne voit plus de Xixo en Espagne. La famille Sicsu ne prit de l’importance dans les temps modernes que lorsque Abraham Sicsu devint un des principaux hauts-fonctionnaires du Makhzen au début du siècle dernier. Ses descendants, fixés à Tanger, jouèrent un rôle dans la politique européenne au Maroc.

 

Sunbal, aben-Sunbal (אבן סונבל) Sunbol est le nom arabe d’une épice selon les uns, de trois sortes de plantes selon d’autres. Sunbal, aben-Sunbal est le nom d’une famille illustre établie seulement au Maroc depuis 1492 et éteinte vers 1850 par la mort de ses derniers membres à Hambourg.— Ihuda Abenxabal, almoxerife de Séville, avait dans cette ville la “Sinagoga de Alcoba” qui était au XIIIe siècle un magnifique monument; Isaac Xambell et sa femme furent convertis de force en 1391; les Sunbal- Abenxabal-Xambell se partagent entre Séville et Valence et appartiennent à l’élite juive dans ces deux villes (cf. Baer, t. I, pp. 379, 481 sqq., 494, 707-711; t. II, p. 50). En 1493, la famille se réfugia au Maroc où elle devait jouir d’un grand prestige; Nahman aben Sunbal fut un des leaders des expulsés au Maroc; parmi ses descendants, il y a de nombreux érudits, rabbins ou diplomates; à la fin du XVIIIe siècle Samuel Sunbal fut le secrétaire du sultan Muhammad ben Abdallah et son ambassadeur au Danemark.

 

Vilhalom (בילאלון, בילאלום), ethnique de nom de lieu; Vilhalom est l'espagnol Villalon; l’aljama de Villalon de Cainpos, dans la Province de Valladolid était riche; entre 1474 et 1491, elle fut frappée de lourdes contributions (Suarez Fernandez, p. 72). Après 1492, la famille ou les familles Villalon-Vilhalom vécurent longtemps au Portugal, peut-être comme “Juifs-cachés”. Après 1578, un Vilhalom fut un des principaux négociateurs juifs chargés du rachat des Portugais, prisonniers au Maroc après la bataille des Trois-Rois. Il rendit de grands services et quitta le Maroc pour l’Italie; mais sa famille était restée à Fès (cf. Jéronimo de Mendoça, Jornada de Africa, passim). D’autres membres de cette famille s’établirent en Algérie. Leur nom y fut déformé: de Belalloum d’abord, on avait fait Lalloum, un nom arabe(! ), mais phonétiquement français.

 

Villalobos (ביאלובוס), ethnique de nom de lieu: Villalobos dans la Province de Léon. Cette aljama dépendait de celle de Valderas. En 1689, à Fès, un important marchand de cette communauté, Joseph Villalobos, eut un procès difficile avec Joseph Ben-Chelouha, descendant d’Israël Ben- Chelouha, un des Envoyés de Moulay Zidan aux Pays-Bas en 1617.

 

Wahnish (ווחניש), Oihnich, Ouahnich, Guanish etc.: deux noms différents maintenant confondus; (a) ethnique de nom de lieu, Wahanis, localité arabe de la Province d’Alméria en Espagne, aujourd’hui Ohanès: Abu Merwan ‘Add al-Malik al-Wahanisi (=originaire de la ville de Wahanis), mystique du XIIP siècle qui a surtout vécu à Ceuta (cf. El-Maqsad, tr. G. S. Colin, pp. 88 sqq.). Les Juifs qui avaient pris le nom de leur ville d’origine, Wahanis, ne s’appelaient pas comme les Musulmans Wahanisi comme les Juifs Djian (=Jaen) ne s’appelaient pas Djiyani comme les Musulmans originaires de la même ville. Par contraction, Wahanis était devenu Wahnis; enfin, à cause de la ressemblance avec le nom Ou-Hanish, sûrement plus répandu en Afrique du Nord, le s final s’est transformé en sh; (b) Hanish et Hannash sont des noms d’hommes berbères. Chez des Juifs autochtones de la Berbérie, il y a aussi Bou-Hanish.

 

Wahnun, Wahnoun. Ou-Hanun, Uanun etc. (ואחנון) : c’est le nom d’homme Hanun (=Hanoun=lat. Hanon) avec l’indice de filiation berbère Ou. Les Hanun ou Hanon étaient nombreux à Carthage et quelques-uns sont fort célébrés. Il y en avait naturellement en Phénicie; mais la Bible ne connaît que deux Hanon: un roi d’Amon, ennemi de David et un Juif, habitant de Jérusalem qui n’était pas parti en captivité, cité par Néhémie. Dans le Talmud de Jérusalem, il n’y a qu’un “Rabi Hanon” qu’on ne cite qu’en tant que pere de R. Simon. Après ces exemples, je n’ai pas su trouver un seul Hanon en Orient. Par contre, il y en a, et assez nombreux, chez les Juifs comme chez les Musulmans de l’Afrique du Nord. Il y en avait egalement en Espagne: par exemple le poète sévillan Ibn Hanun al-Ishbili (Makkan, Analectes II, 139) et le juif Maestre Hanon que l’infante de Navarre favorisa d’une rente en 1413 (Baer, t. I, p. 1002). C’est là, à mon avis, une des suites de l’antique empreinte de Carthage en Afrique du Nord.

 

Wa nono (ואענונו), ou ‘Anounou etc. est l’équivalent de l’arabe Ben-Nono dont il est la forme berbère, originale. Le ע n’est placé au milieu de ce nom que pour une question de phonétique. Nono ou bien Nounou a été et est encore le diminutif du prénom Nissim chez beaucoup de Juifs de la Berbene; c’est pourquoi on ne trouve pas de Wa’nono, ni de Ben-Nono chez les Musulmans de ces pays. En Tunisie, l’ancienne Ifrikiya des Arabes qu ils ont orientalisée bien avant les autres parties de l’Afrique du Nord et la mieux arabisée, on trouve des Ben-Nono: l’interprète juif d’un ambas­sadeur du roi d’Aragon à Tunis en 1329 s’appelait Maymo ben Nono (Dufourcq, p. 506, n. 5). Le nom de famille Wa’nono, nom patronymique était localisé au Maroc, à l’Anti-Atlas et le Sous, terre berbère par excellence. Au début du XVIII׳ siècle, Isaac, son fils Abraham et son petit- fils Isaac Vanono, originaires du Sous et venant d’Agadir, s’établirent à Londres probablement comme marchands de pierres précieuses; Salomon ben Abraham Veanono, auteur et rabbin, originaire du Sous lui aussi, s’établit à Venise.

 

Wa'qnin, Waknin, Ou-‘Aknin (ואעקנין-וואעקנין) avec l’indice de filiation berbere Ou auquel Abensur-Coriat ont encore ajouté ben (בן וואעקנין = ben Ou ‘Aknin). Anciennement, il y avait Ibn ‘Aknin quelque peu arabisé, mais seulement à cause du ibn; dans la liste des noms de famille juifs à Tanger, il y a Bouacnin בו עקנין = Bou ‘Aknin). Comme Wa’nono, Wa 'knin est un nom patronymique uniquement judéo-berbère. Il n’a pas existé chez les Musulmans. Voir ci-dessus, pp. 3 sqq.

 

Zagury, Zagouri, Azaguri etc. (זגורי, אזאגורי) est encore un nom de famille qui a plusieurs origines. C’est, plus exactement, le nom de plusieurs familles differentes les unes des autres: anciennement, il y avait probablement les Seguri, originaires de Següra en Espagne musulmane, ville encore importante aujourd’hui; des Zagüri, originaires de Zegûra, ancienne capitale détruite de Fazuata (voir Al-Fazuati) et non de Zagora, localité moderne du Maroc Oriental; des Zaggouri. originaires d’une tribu disparue, les Ait Zeggour ou les Bem Zaggour dans le Haut-Atlas, chez les Haskura; une famille Azzagun qui avait peut-être pris le nom d’un ancêtre lointain Azzügür ou bien Azzagür (nom d’homme berbère au XIh siècle —cf. Lévi-Provençal. Documents, p. 52). A un certain moment, tous ces noms se sont confondus.

 

Zaoui, Zawi, Azaoui etc. (אזאוי, בן אזאוי): plusieurs familles juives de 1 Afrique du Nord portent ce nom qui est suivant les cas un nom d’homme arabo-berbère, un ethnique de nom de lieu ou le mot arabe qui désigne le benjoin.

En l'année 983, les enfants de Ziri ben Mennad, savoir Jelala, Mksen ou Maksan, et Zawi, frères de Bologgin, passèrent en Espagne. Zawi fut le premier souverain ziride de Grenade.

Zaoui-Zawi, Azzawi=l’homme de la Zawiya. Chez les Musulmans, une Zawiya est une sorte de couvent. — Le premier sultan alaouite, Moulay Rachid, après avoir détruit la Zawiya de Dila, fit transporter à Fès les nombreuses et riches familles juives de cette localité. Beaucoup de ces familles prirent alors le nom de Zawi-Zaoui (=originaires de la Zawiya-de Dila-).

al-Jawi qui est arabe, désigne le benjoin et signifie exactement “le javanais”. Le mot benjoin provient de (al- lu)ban Jawi. Le mot a pris, au Maroc, le sens général de “parfum à brûler” (cf. Renaud, Colin, Tuhfat, 13) et par extension, chez les Juifs de ce pays, “celui qui sent bon”.

 

David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976-Zaoui-Wa'nono-Waknin- fin de l'article

Page 157

פורסם בקטגוריה Juifs. Maroc Mellahs-D. Corcos

אורה של ירושלים-מרן הרב שלום משאש זצוק"ל.פרק אחד עשר:תורתו שבכתב-כתבן נפלא

תאריך 9 באוגוסט 2022
אורה של ירושלים

פרק אחד עשר:

תורתו שבכתב

כתבן נפלא

פרק נכבד ומאלף במסכת עמל התורה של רבנו הקובע ברכה לעצמו, היה כתיבת חידושי תורה. רבנו התברך בכתיבה עשירה הן מבחינת איכותה וצורתה והן מבחינה כמותה. היה נוהג להעלות על הכתב כל חידוש שנתחדש לו במהלך לימודו ביודעו שהכתיבה היא משלימה ואף מתקנת את ההבנה. שפע הכתבים העצומים אשר השאיר אחריו הם אוצר בלום של ברכה המשאיר אותנו פעורי פה מול היכולת המדהימה של יצור אנוש להקיף נושאים כה רבים ומגוונים, וליצוק את תוכנם בעט סופרים בבהירות בסדר מופתי ובכישרון בלתי מצוי, כבר בימי בחרותו החל להעלות את חידושיו על הכתב ומאז ועד ימיו האחרונים לא הניח מידו את כלי הכתיבה. גם כאשר שהה חוץ לביתו בצרפת וכדו׳ לא הניח ידו מלכתוב דברי תורה. וכפי שהליץ ואמר רבנו בסוף ימיו על עצמו ׳שזה כבר 80 שנה שקנה הוא לעצמו את הקנה לחבר׳. כל תשובה היא היסטוריה בפני עצמה, כל תשובה נכתבה אחרי יגיעה של כמה שבועות, ולא הדפיסה אלא לאחר תיקונים והגהות והוספות בכמה וכמה פעמים של שינויים (עד כ- 10 טיוטות) פרי עמל של חודשים ולפעמים גם שנים. ספריו נכתבו בעמקות שאין לה אח וריע, כשהוא מהפך וחוזר ומהפך בכל פוסק שמזכיר, ומתבונן הוא בדברי הראשונים וגם האחרונים ואף על אחרוני האחרונים, ומצרפם כצרוף את הכסף מבלי לדלג על שום מילה, בניתוח הדברים והבנתם אם שייכים הם לזמנינו או נשתנו הטבעים והתייחס לכל מקור שהובא בספרים ובדק האם הוא מתאים לנדון, האם דין זה נובע מהפשט או מהקבלה, האם זו ־ק קולא או שורת הדין, וכדו׳. ואף שהדברים שכתב היו עמוקים, אך רבנו ידע לפשטם ולחלקם לסעיפים ולקצרם כשהיה אפשר, וכדרכה של תורה היה מביע את דעתו בסכינא חריפא ובאמיצות הראויה ליושבים בסנהדרין. המשקל הכבד של הכרעתו היתה על פי הבנה עמקנית שיצא לו מעיון בגמרות בראשונים, ועפ״י הבנה יסודית בבית יוסף ובשו״ע, ומה שכתב בשם שותי״ם ושאר ספרים היו הם לו רק לסיוע.

 

מזרח שמש

בהקדמת ספרו הראשון ׳מזרח שמש׳ שהינו ספר מיוחד במינו, שאת יסודותיו הניח בהיותו בימי זריחת שמשו ימי החפץ ועתות הכישרון, בהיותו בגיל יז׳ שנה עד להיותו בגיל כה׳ שנה.

כותב רבנו את הסיבות שהביאו אותו לגשת אל הקודש להפיץ את כתביו, וזה לשונו: ואף שתמיד נסוגתי אחור שהרי במקום גדולים אל תעמוד, מקום בו עמדו הש״ך והט״ז והפרי חדש, ואני אנה אני בא ויראתי פן ישרפוני מפרשי השו״ע בהבל פיהם בפרט בהלכות איסור והיתר, שצריך מומחה בן מומחה שיסבירם, אעפי״כ ־ החלטתי, כיון שמוטלת על האדם של יפוצו מעינותיך חוצה, ואל תחזיק טובה לעצמך היא התורה שלמדת, כי לכך נוצרת להשכל וידוע אותי שכולם יכירו וידעו את ה', והוא דבר שבחובה, ובפרט שרוב המפרשים הולכים בשיטת הרמ״א, ואני כתבתי לבאר ההלכה לפי שיטת מרן הבית יוסף, ואם לא להלכה אז שיהיו הדברים רק לעורר את לבבות הקוראים לפלפול׳.

ולא הוציא רבנו את ספרו זה לאור, אלא רק כשהיה בגיל 53 לאחר שקיים בהלכות אלו הפוך בה והפוך בה בדיבוק חברים ותלמידים בכל פרטי הפרטים, ובכתיבות חוזרות ונשנות עד שנהיו הדברים מנופים ביג׳ נפה. ספרו זה שבבת אחת התגלה רבנו על ידו לגאון ענק, היוה כעין סנונית ראשונה שבישרה לעולם התורה מה רב טוב הצפון באסמיו הרוחניים.

הספר ״מזרח שמש״ עוסק בביאור הלכות מליחה בשר וחלב ותערובות, בשולי עכו״ם, הספר בנוי סביב דברי השולחן ערוך כפי שעשו הט״ז והש״ך לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא בדברים חדשים, ובהכרעות דברי מי צדקו מבין גדולי הראשונים והאחרונים. ובסופו הגדיל לעשות ולערוך בטוב טעם ודעת את דיני וכללי ספק ספיקא לפי דעת מרן רבי יוסף קארו זצ״ל כדרך שעשה הש״ך לפי דעת הרמ״א, שכידוע למי שמכיר את הענינים שנדונו שם, שכמעט כל כללי הש״ך שנכתבו שם, הם לפי דעת הרמ״א ולא כפי דעת מרן רבי יוסף קארו. וכפי שגלוי וידוע שחלק התורה שאיותה נפשו של רבנו להשתעשע בה, היתה בהלכות שנדונו בספר. ואכן ספר זה כשמו כן הוא ״מזרח שמש״ שכן ספר זה האיר והזריח שמש על הלומדים"איסור והיתר".

 

קטן המדליק את הגדול

וכשפונה הוא לתלמידי חכמים שיואילו בטובם ללמוד בספרו, פונה הוא בהתנצלות שיתיחסו אליו כעץ קטן המדליק את הגדול, וגם מפני שפעמים מראים משמים לקטנים מה שלא הראו לענקים.

וממשיך רבנו ומבקש שלא יבהל הקורא להשיב על דבריו, ובפרט שהרבה מהנכתב נשא ונתן בהם לפני חכמים מפורסמים ראשי ישיבות, ובפרט עם שאר בשרו הרה״ג המפורסם בחריפותו ראב״ד מקנס כמוהר״ר יהושע בירדוגו זלה״ה שלימים נתמנה לראב״ד בעיר רבאט ולרב הראשי למרוקו.

 

חברותא עם אורח בעיר

בענינים שכתב בספרו ׳מזרח שמש׳ ראה לנכון לפלפל בהם אפי׳ עם אורחים שהגיעו באקראי לעירו, כפי שמספר רבה של העיר נתניה שההכרות הראשונה שלו עם רבנו היתה בשנת תשי״א בהיותו אז רב בעיר מרסיי, והגיע לשליחות למרוקו, והתארח שם אל רבי יעקב שמעוני ז״ל גבאי ביהכ״נ ׳בני יששכר׳. בבוקר לאחר תפלת שחרית ניגש אליו רבנו זצ״ל והזמינו לביתו, ואז הוציא רבנו את כתבי הספר הנזכר ובדיוק באותו הזמן גם הוא עסק בענינים אלו, ואז ישבו יחד מידי יום במשך חודש ימים לאחר תפילת שחרית (בנץ החמה) עד שהיה הולך לבית הדין בשעה תשע, למדו בררו ופלפלו באותם הנושאים.

בהסכמת הגאונים על ספרו מזרח שמש מוצאים אנו דברי שבח והערכה מבית הדין הגדול של מרוקו, בראשות הדיינים הגאונים, הרב שאול אבן דנאן, רבי מיכאל אנקווה, ורבי שמעון הכהן, שכותבים עליו: שמחבר הספר הוא עליון בהדרגה בתורת המשפט ומפורסם הוא בעומק עיונו, בזכות וטוהר הדעת, ושמש תורתו זורחת בקרני הודה לכל יהודי מרוקו, והאמנם שהספר מעיד על עצמו ואין צריך הוא את הסכמתינו, ורק מפני אהבתינו אליו אהבה אמיתית פנימית, לא רצינו לסרב לו.

הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל כותב עליו: זך השכל והרעיון, מזה בן מזה, וכל דפי הספר מלאים וגדושים פלפולים וחידושים כולו בוסם וכו׳.

הגאון רבי ברוך טולידאנו זצ״ל כותב לו במכתב שהודפס בראש הספר תבואות שמש ח״א: איש חיל, רב פעלים, פריו קודש הילולים, ידידי ואור עניי, מעוז ומגדול, סיני ועוקר הרים, זרחה עלינו שמש צדקה בהופעת יקר הדרת הספר הקדוש "מזרח שמש״ וראיתי שכולו מלא וגדוש בסברות נכונות… אוהבו נצח. ובמכתבים שהתכתב עמו בד״ת כותב הוא לרבנו רשפי אהבתו בוערים בקרבי דבריך שמחוני, וכדבש וחלב היו תחת לשוני, וכל עצבותי שכחתי, שלם אתה ושלמה משנתך. (תבואות שמש ח״א/לט-נ).

רבי רפאל בירדוגו דיין במרוקו ולאח״כ בחיפה כותב לרבנו בהופעת ספרו מזרח שמש: אתה רבי שלום הנך המזרח שמש של היהדות בכמה ארצות ־ ובמדינתינו בפרט, תשמח ותחבוש התורה כתר לראשה, בראותה חולית זהב נוספת על השרשרת אשר רכשה מימי קדם״.

רבי שלמה טולידאנו שהיה החברותא של רבנו בלימוד איסור והיתר, ובזמן שהיה החברותא של רבנו נכתב הספר מזרח שמש, כותב לו רבי שלמה במכתב אחרי שראה את הספר: ״הארז אשר בלבנון יקר מדר וסוחרת, שמו נודע בכל מתרץ ומיישר כל ההדורים בנועם שפתיו, וכל העם מקצה אליו ידרושון מה

יעשו, ובפתחי את סיפרך אורו עיני, ונתמלא הבית אורה, כי כל הספר מלא אורה, ותיכף נזכרתי בימי הצעירות, וחבל על דאבדין ולא משתכחין״.

הרה״ר לישראל הגאון רבי משה שלמה עאמר שליט״א מספר: כשלמד בכולל עם האברכים הל׳ איסור והיתר, היה מעיין בספר ׳מזרח שמש׳ סעיף סעיף, וכל פעם היה נדהם מחדש כמה עמל ויגיעה השקיע בכל סעיף קטן בהלכה.

אורה של ירושלים-מרן הרב שלום משאש זצוק"ל.פרק אחד עשר:תורתו שבכתב-כתבן נפלא

עמוד 172

פורסם בקטגוריה רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

ט"ו באב-משה שמיר

תאריך 11 באוגוסט 2022
אור-החיים-הקדוש

ט"ו באב

אמר רשב"ג: "לא היו ימים טובים לישראל,

כ- ט"ו באב וכיום הכיפורים" (תענית ל ע"ב)

יום החיבור – בין הקב"ה לעם ישראל.

יום החיבור – בין חלקי עם ישראל.

יום החיבור – בין עמ"י לגאולה, ולבניין המקדש.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

אמר רשב"ג: "לא היו ימים טובים לישראל,

כ-ט"ו באב וכיום הכיפורים:

א. הותרו שבטים לבוא זה בזה". החיבור בין חלקי העם.

ב. יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל". החיבור בין חלקי העם.

ג. יום שכלו בו מתי מדבר". החיבור בין הקב"ה לעמו.

ד. יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם, שלא יעלו לרגל". חיבור בתוך עמ"י.

ה. יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה". החיבור בין הקב"ה לעמו.

ו. יום שפסקו מלכרות עצים למערכה". החיבור בין העם לבית המקדש (תענית לא ע"א).

 

הקשר בין הקב"ה לעמו, בין חלקי עמו, ובין העם למקדשו.

א. הקשר בין הקב"ה לישראל עמו.

ב. החיבור בין עם ישראל למולדתו.

ג. הקשר בין עם ישראל למקדשו.

ד. החיבור בין עם ישראל לתורתו.

ה. אהבה ואחווה בין אדם לחברו, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך".

 

הקשר בין יום הכיפורים לט"ו באב.

ביום כיפור קיים חיבור בין הקב"ה לעמ"י, בכך שמכפר על עבירות שבין אדם למקום, בכפוף לתשובה.

 

ביום כיפור

קיים חיבור בין חלקי העם המוחלים איש לרעהו על עבירות שבין אדם לחברו.

 

 

ביום כיפור

 קיים חיבור בין עמ"י למקדש, ע"י עבודת הכהן הגדול בכיפור, שבזכותה הקב"ה מכפר לישראל.

 

 

ביום ט"ו באב –

קיימות התופעות הנ"ל בששת המקרים הנ"ל, אותן הזכיר רשב"ג.

 

ביום ט"ו באב,

הותרו השבטים לבוא זה בזה כנזכר בסעיף א', והותר שבט בנימין לבוא בקהל כמובא בסעיף ב', וכן יום שביטל הושע בן אלה את ההגבלות על עליה לרגל לירושלים המוזכר בסעיף ד', אותן הטיל בזמנו ירבעם בן נבט, דבר שגרם לנתק בין מלכות ישראל למלכות יהודה, דבר הרומז לחיבור ולקשר בין חלקי עמ"י.

 

ביום ט"ו באב

 קיים קשר בין הקב"ה לעמו, בכך שעשה נסים לעמ"י כמוזכר בסעיפים ג', ה', בהם פסקו למות מתי מדבר, והרוגי ביתר ניתנו לקבורה.

 

ביום ט"ו באב

 קיים קשר בין העם לבית המקדש, בכך שפסקו לכרות עצים למערכה.

 

להתבשם באור החיים

  למוצש"ק.

 

סיפור על רבי אמי – המחפש שינויים אצל אשתו ובית חמיו,
במקום לחפש את השינויים אצלו.

כמו אצל רבי אמי – כך זה קורה אצל כל אחד מאתנו.


הגמרא מספרת על רבי מני שביקש מרבו רבי יצחק בן אלישיב מספר בקשות, בתחום המשפחה:


א. בית חמיו "מצערים" אותו בגלל עושרם. רבי יצחק רבו, התפלל עליהם שיהיו עניים, וכך נהיה.


ב. בגלל עוניים, הם "דוחקים" אותו יותר, מאשר כשהיו עשירים. רבי יצחק התפלל, והתעשרו מחדש.


ג. אמר לרבו: "לא מקובלת עלי אשתי חנה" [לא יפה]. הרב התפלל: "תתייפי חנה, ונתייפתה".


ד. "אמר לרבו: מתגאה עלי" [בגלל יופייה]. "הרב אמר: אם כך, תחזור חנה לשחרותה, וחזרה.

 

המסר של הסיפור.
רבי אמי אינו מרוצה מאשתו חנה בגלל מיעוט יופייה, ומהוריה שמצערים אותו. הוא פונה לרבו, מתוך שאיפה לערוך שינויים בחייו, כאשר את השינויים הוא תולה באחרים, לכן הוא מבקש על אשתו שתתייפה, ועל בית חמיו שיהיו עניים, וכך יהיה לו טוב.


רבו עושה כרצונו, כדי להעביר אותו ואותנו סדנה חינוכית, דרכה אנחנו נבין, שלמרות השינויים אצל אשתו וחמיו, המצב חזר לקדמותו.

 

את השינויים, יש לעשות אצלנו, ולא אצל אחרים.
כמו כן, עלינו לקבל את הזולת, ובפרט את נוות הבית ע"י בעלה, וכן את הבעל ע"י בת הזוג, כמות שהם, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך.


תפקידו של כל אחד מבני הזוג, להשלים את השני –

"אעשה לו עזר כנגדו."


"לו" – שיתנהגו כמו ל"ו צדיקים, וזו הדרגה האידאלית בחיי משפחה.


"עזר" – דרגה שניה, לעזור אחד לשני – "איש את רעהו יעזרו – ולאחיו יאמר חזק" (ישעיהו מא, ו).


"כנגדו" – מכת מדינה, כאשר בני הזוג מחליטים לקיים "ונהפוך הוא – אשר ישלטו" איש/אישה על רעהו…

 

 

בציפייה לישועה ובנין בית הבחירה,

מתוך חסד ורחמים

משה שמיר

 

פורסם בקטגוריה "אור החיים" הקדוש-פרשת השבוע

יהדות מרוקו-אבותינו ואמותינו ספרו לנו-משה חיים סויסה-הגענו לימות המשיח

תאריך 11 באוגוסט 2022

הגענו לימות המשיח

רבנים, מחברי חיבורים וספרים, היו מסיירים בקהילות רבות כדי למכור את חיבוריהם. בדרך כלל הם היו נושאים דרשה ביום שבת בבית הכנסת, לאחר קריאת התורה, ומדברים על תוכן חיבורם: חידושי תורה, פסקי הלכה ועניינים אחרים. מבלי להוסיף שקוני הספר עושים גם מצוות צדקה גדולה לסייע לרב המחבר, שבדרך כלל היה מדלת העם ואין בידו צרכי קיום.

שבת אחת הגיע לעיר סאלי רב, והביא עמו כמות מסוימת של אחד החיבורים שהוא חיבר. באותה שבת הגיע לבית הכנסת של רבי רפאל אנקאווה, רבה הראשי הראשון של מרוקו. לפני הדרשה, מסר בידי הרב עותק אחד מספרו, וגם עותק לרבי אברהם יצחק מויאל, החזן הקבוע של בית הכנסת. אותו הרב סיים את הדרשה, והלך להסתובב בבתי כנסת אחרים.

ניכר היה כי רב זה אינו תלמיד חכם.

למחרת היום, שאל רבי רפאל את רבי אברהם החזן: ״האם עברת קצת על אותו ספר שאין בו דבר של ממש?״. ורבי אברהם השיב לו: ״גם אני עיינתי באותו ספר, ולפי דעתי הגענו לימות המשיח״.

״מה הכוונה?״, שאל רבי רפאל.

״פשוט מאוד", השיב לו רבי אברהם, ״הרי אנו אומרים שבתלמוד כאשר ישנה סוגיה שנחלקו בה ואין כל הכרעה, אזי בתלמוד נכתב המילה ׳תיקו׳, שהיא ראשי תיבות: ׳תשבי יתרץ קושיות ובעיות', וכידוע שבימות המשיח ייתמו כל החידושים בתורה ויינתן פירוש לכל בעיה וקושיה. כנראה שבעל חיבור זה הגיע לתחתית השק של החידושים בתורה, וכתב דברי הבל ורעות רוח מכל הבא לראשו״.

״לא על סופרים כאלה נאמר ׳חכמת סופרים תרבה חכמה״׳, אמר לו רבי רפאל,והמשיך: ״צדקת! אכן הגענו לימות המשיח. רב זה הגיע לסוף החידושים ולא היה לו מה להוסיף על מה שכתבו אחרים. דבריו בטלים ואין בהם כל משמעות מיוחדת. אבל בכל זאת, כשיחזור, תן לו ממני סכום כסף זה, כמעשה צדקה בלבד, ואסוף לו גם תרומות מהקהל, כי בכל זאת, על אף עניותו, הוא עסק בדברי תורה, לפי מידת שכלו והבנתו״.

כך היו חייהם של אבותינו ורבותינו במרוקו. אדם שנחשב לגדול בתורה, יכול היה להוציא חיבור, כדי שגם אחרים ייהנו מתורתו. זו אחת הסיבות שרבים מכתביהם של חכמינו לא נדפסו, כי לא ראו בעצמם כראויים לכך, והכתבים בלו והושלכו לגניזה. אולם מי שלא היה גדול בתורה – לא העלה בדעתו לעשות מעשה תלמיד חכם. וכך גם בענייני הלכה, שנאמר בהם כי נאמרו לאנשים יראי שמיים ותלמידי חכמים, כמו הנחת תפילין כשיטת רבינו תם בנוסף להנחת תפילין כשיטת רש״י, שנפסק להלכה שיניחם רק מי שהוא מוחזק ומפורסם בחסידות(שרע לד, ג), ולכך רוב העם במרוקו לא הניח תפילין של רבינו תם, כי לא ראו בעצמם עונים על הגדרה זו.

(חנניה דהן / עין רואה ואוזן שומעת, עמי 43)

יהדות מרוקו-אבותינו ואמותינו ספרו לנו-משה חיים סויסה-הגענו לימות המשיח

פורסם בקטגוריה יהדות מרוקו-סיפרו לנו-משה חיים סויסה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 227 מנויים נוספים
אוגוסט 2022
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר

Copyright © 2012-2018. כל הזכויות שמורות.

האתר פועל על וורדפרס | האתר עוצב והוקם על ידי אמיר - אתרי וורדפרס