מעשה בנערה הצדקת-מאת יוסף בן נאים

מעשה בנערה הצדקת

מאת יוסף בן נאים

מעשה שאירע בנערה אחת צדקת שמה סוליקא חג׳ואל ואמה שמה פאדינא שמיתה על קדוש ה׳ שקדשה שמו הגדול ברבים בשנת צדק״ת פ״ק.

וכן היה מעשה, העלמה הנז׳ עיר מולדתה היא טאנכיר, היא היתה כבת ארבעה עשר שנים, והנערה היתה יפה עד מאה עלמה תופפה, צפירת פאר, בהירה מעלמות, יעלת חן, ופעם אחת היה לה סכסוך דברים עם אמה, והכיתה אותה, ולהשקיט ריב יצאה מפני אמה ונכנסה לחצר הסמוכה שהיו דרים בה הגוים ולא ידעה אמה מזה, ולעת הצהרים בבוא הגוי בעל החצר לביתו ושמו היה וולד לא דינא, וראה את הנערה יושבת עם נשיו והיא יפת תואר ויפת מראה, נתן עיניו בה לדבר עבירה והראה לה פנים צהובות, ודבר אליה רכות דברי פתויים ורצויים, ולא נשאה עיניה לראות פניו כלל והראה לה כלי כסף וזהב ומלבושי רקמה ומשי אולי תפותה לו ולהמיר דתה בדת מוחמד נביאם ולהיות לו לאשה_׳ והא האמינה באלהים, ובלעדו הכזיבה, ואמרה לו אין כה׳ אלהיניו, ונביא האמת הוא מרע״ה, ואין לי להחליף דתי הקדושה והטהורה בשום דת בעולם, ולא הטית אוזן לרוב לקחו, וחלק שפתיו לא הדיחוה, וסגר הדלת בעדה שלא תברח מאתו לחזור לבית אביה, וכשראה הגוי שלא אבתה לשמוע אליו, בקש לה תואנה, והעליל עליה באמור שכבר המירה דתה אצלו ולא תצא עוד מאתו החוצה, והגיש משפטה לפני עורך דין וכתב עדויות עדי שקר שבפניהם המירה דתה וקבלה את דת מוחמד, וצעקה הנערה ואין מושיע לה, והיהודים לא מצאו את ידם מקוצר יכולתם וחדלות אונם, כדי למלט את הרעיה היתומה ויקרה, כי מי יעצור בעם פרא, וגדולי עיר טאנכיר ושופט ומושל העיר שלחו מכתבים והגידו כל אלה למלך מולאי עבד ארחמאן אשר היה בעת ההיא בפאס באומרם אליו שזאת הנערה עוברת על דת שהמירה דתה וחזרה וכחשה ברוחה ורוצה לחזור לדת ישראל ודינה במיתה, ומי יוכל להוציא משפטה לפועל זולת המלך, והאלפקי של המלך שמו בן ליאמאני אמר למלך לגזור אומר להביא לפניו את הנערה יפת העין, לדעת מה לעשות בדינה, וכן עשה המלך ויצאה הגזירה מלפניו להביא את הנערה אסורה ביד סריסיו, וגם שהמלך היה מלך חסיד וישר ורחמן, ומעודו לא עשה רעה ליהודים ובזה לא היה יכול להתנגד לדתיהם, ובבואה לפני המלך נתן רשיון לאחד מסריסיו אשר שמו וולד מנאנא, להמטיר עליה נאומים ולפתות אותה בלשון רכה, או ליסרה בעינויים אולי תחזור בדבריה, והראה אותה כל חדרי זהב, ותועפות כסף נזם וחלי [בשפה המקראית חלי הוא תכשיט לצוואר או לאוזן.א.פ], צעדות ורדידים, טבעות לולאות, קשורים- וצמידים, בגדי משי, ועדי עדים, שושנים ופרחים, וזהב פרוים, והבטיחוה שאם כה תעשה להיות למלך לאשה, והיא עניה סוערה לא הלכו עיניה אחר בצע כסף, ולא בקשה תענוגים ומגדנים ומחמדי עין, ולא שמעה לקול מלחשים ומסיתים ולמדיחים לא הטית אזנה, ועודנה מחזקת בתומתה בדת משה וישראל, ולא נטמעה, ולא שינית דבריה כלל, וכל הימים שעכבוה אצלם והם מרבים עמה דברים רכים וקשים, והכו אותה במקלות ולא הזרה מדבריה, שוב מסרו אותה ביד האשה המושלת בכל נשי המלך הנקראת בערבי (עריפת סולטאן) אשר היה שמת אלא באני׳ ובטרם ימלאו. עליה את המשפט עינית אותה בשוטים והפחידה אותה בקול פחדים ואימות מות והביאה סיף שנון ומצוחצח, אולי ירך לבבה, ועשתה לה חבורות בידה בסייף, ושפכה דמה, ובכל זה לא הועילה ולא הטית אוזן לשמע שוא, עוד הביאה לפניה נשים שהמירו דתם לפתותה ואמרו מה לך כל החרדה הזאת לא תהיה שוה לנו ובזה ערב לנו, והשיבה אותם, אתכם וודאי מעולם אינכם ישראליות והורתכם אינה בקדושה ואני ישראלית גמורה לא אחליף ולא אמיר את דתי לעולם, ובכל זמן תפיסתה לא אכלה ממאכלם ובעת ההיא היה כמה״ר רפאל הצרפתי ז״ל שר וגדול ליהודים מטעם המלכות והיה לו יד ושם בחצר המלכות, וכל גדולי המלכות היו מיודעיו ומכיריו, והיה שולח לה בחשאי מה לאכול.

 ושוב ניתן רשיון לפקיה בן נאני והביא שופט הגדול שבפאס אשר היה שמו בן עבד להאדי לדון את הנערה מה יהיה משפטה וחייבה מיתרת, ולמרות תחנת ושברון לבבנו יצאה הגזירה מלפניו יתברך, וגזר המלך מולאי עבד ארחמאן שכפי דתם מחוייבת הריגה, וניתן רשיון מאת המלך למשחית, לחתוך את ראשה בסייף, והובלה האומללה למקום ההריגה בשחר ילדותה, ועשו זה בגלוי ובפרסום רב, ביום השוק מקום גדול ורחב ידים ששם נאספים גויים רבים, המון רב, והנערה לרוב צניעותה וכשרותה בעת שהפילה ארצה לשוחטה קשרה שמלתה בין רגליה שאם אחרי מותה תפרכס ברגליה ותעולל בעפר קרנה לא תתגלה עדותה לפני הגויים, ולא יהיה כבודה לקלון, ואיש הדמים אחר שחתך עור בשד צוארה אמר לה אף בעת הזאת אם תאבה ותשמע לקולי ותחזור לדתינו יש רפואה למכתך, ואמרה לו בשמחה ה׳ יחתוך אה ידיו אם לא יגמור את שחיטתה, ובחיבה יתירה אמרה שמעולם לא תעבור על דת משה וישראל, ומהאל לא הסירה תומתה, וכן עשה וגמר שחיטתה לעיני הגויים, וגוועה כארגיעה באין עוזר ותומך, ושבה רוחה אל האלהים, וקיימה מאמר חז״ל בפסוק ובכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך, וביום ההוא היה יום מבוכה ליושבי עיר פאס, ועבי שחקים זרמו מטרות עוז, ועלטה כסתה את פני כל העיר, ואף בזה לא שככה חמת הגויים, וסבבו אותה כדבורים, ולא שמו ידם לפיהם ורצו לעשות לה כליון חרוץ, ופה אל פה יביעו אומר לשרוף גוויתה, ואלו מצאו לספות גם הנפש עם הבשר, והחכם ר׳ רפאל הנז׳ לבש עוז ועוצמה והזיל זהב ונתן שוחדות לגדולי המלכות למלט את גוויתה, ויצא למקום אשר בו גויתה ואתו עמו משרתיו גוים וכדי להפריד חבילת הגוים מעליה היה מפזר מטבעות כסף לרוב בקרקע וכל עריצי ופריצי הגויים שהיו מקובצים נתנו דעתם לקבץ הכספים והם נטלו את גויתה והביאוה לתוך האלמללאח, והיתה מהומה גדולה בעיר וכל היהודים רגזו תחתיהם, קול שאון בעיר, וכל העיר רעשה וגעשה, והיו דלתות האלמלאח סגורים, והעלו את גויתה מקיר החומה והורידוה להאלמללאח, והיה פחד גדול ליהודים אולי ירדפו אחריהם הגוים הפראים האכזרים, העריצים ויקחוה מידם להפק זממם, והביאו את גויתה לרחובה של עיר ועשו הספד גדול אנשים ונשים וטף, והיתה בכל העיר אסיפת .

אנחות ונאקות ומלא קריאות הוי אוי ואבוי, ואיש אחד העיד שבעת שהורידו את גויתה מקיר החומה ראה קווצת תלתלי שערות ראשה הצהובות גדולים ויפים למאד, ואחרי ההספד הביאו אותה אל מנוחת עפרה, אשריה ואשרי חלקה, מי יבוא לנו תמורתה, ראה מה נורא המחזה הזה, מי יוכל לעמוד בנסיון גדול כזה, ולזכרה כל פה תהלה ישמיע, לא קמה עוד כמוה, עליה נאמר רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה, זכותה תעמוד לנו ולכל ישראל, וכמעט שכל היהודים היו מזכירים את שמה אחרי פטירתה בתואר (לאלא סוליקא) ופירוש מילת לאלא בעברי היא אדונתי, שכל יהודי המערב אומרים תואר זה לישמעאלות, ובאה בחלום לילה לת״ח א׳ ואמרה לו אני ברחתי מתואר זה ואתם אומרים לי תואר זה, ומן הוא והלאה פסקו מלהזכירה בתואר זה, ומתחילה נקברה בבירת החיים הישנה, ובשנת תרמ"ד כשגזר המלך מולאי אלחאסאן לפנות הקברות ממקומם נתגלגלו עצמותיה הקדושות וקברו אותה אצל הרה״ג מו״ה אליהו הצרפתי זצ״ל הוא המקום אשר היא קבורה בו ביום הזה, ושמענו שבעת שפינו עצמותיה הריחו בהם ריח מור, וכדי שלא להניח הנייר חלק.

 אמרתי להעתיק פה פירוש נחמד במאמר חז׳ל מענין קידוש ה׳ מהרב יצחק גאלדמאן זצ״ל המובא במכתב עתי האסיף משנת תרמ׳ה, וז"ל, בפסחים נ׳׳ג, עוד זו דרש תודוס איש רומי מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש, נשאו ק״ו בעצמן מצפרדעים ומה צפרדעים שאינם מצווים על קדושת השם וכו' אנו שאנו מצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה עי׳ במפרשים, וז״ל הרב הגאון מו"ה מרדכי גימפיל בספרו יסוד התורה פט״ז, הוכיח התלמוד מדרשת תודוס זו שהיה גברא רבה, שומו שמים על זאת, אם הדברים הם מגליהם כו', אלא ודאי היה לזו הדרשה כמו לזולתה תוך נפלא, עכ״ל, ואמרתי אנסה למצוא איזה תוך וכוונה לדרשת תודוס זו, כי הנה האדם הוא בעל גוף מורכב מאיברים, ובו נפש החיונית כמו לכל בעלי חייבם, ועוד נוסף עליהם האדם שנפח בו נשמת חיים, כתרגומו רוח ממללא בעל שכל ובינה, ומה שכל בעלי החיים ישמרו קיומם ובריאות גופם ע״פ תכונתם הטבעית לבד, ישגיח וישמור האדם את גופו ע״פ רוח שכלו ומבינתו, והנה בכל בעלי חיים נעדרי הדעת, אין מקום לרעיון רם ומחשבה נשגבה, אמונות דת וציווי מפאת איזה תורה, אבל רק האדם בעל רעיון ומחשבה רמה, יבוא במסורת ברית דת ואמונה, תורה וקיום מצותיה, גם יתגבר בכל כחו נגד מכריחיו לבטל דתו,. וכל זה יעשה מצד פעולת הדעת השכל והבינה אשר חננו יוצרו, והגוף מוכרח למלאות פקודת השכל מנהיג הגוף.

 ועתה נפנה נא לעיין ולחקור אם יש רשות להשכל להכביד אכפו על הגוף שיסור למשמעתו, למסור עצמו בעד מחשבת השכל ומשפט הבינה, כי אפשר אין לשכל רשות לזה׳ כי לענין קיום הגוף וחיותו האדם שוה לכל החי, אשר אין שלטון לשכל לצוות על קיום או הפסד חיותם, ואם נחליט כזאת, אז אין מקום למצות קדושת ה׳ ח׳׳ו, מה שע"פ תורתנו מצווים אנחנו על זה, ואי אפשר שיהיו חוקי התורה מתנגדים לחוקי השכל, וכבר אמרו חז"ל שקדמה דרך ארץ (חוקי השכל) לתורה אלפים שנה, ע״כ מוכרחים אנחנו לבקש ולמצוא בקורות ימי עולם, שגם בעלי חיים לפעמים הפקירו עצמן ע"פ התעוררות טבעם ברצון מנהיג הטבע אבי היצור, וממילא האדם המתנהג בשכלו ע״פ התורה אשר יאמין בה אמונה אומן שהיא רצון אבי היצור יש לשכלו הרשות לצוות לגוף להפקיר עצמו על הקמת רעיון נשגב בענין האמונה והדת׳ ויתכן שזו היתה כוונת תודוס, מה ראו חנניה מישאל ועזריה למסור עצמן לכבשן האש כי אפשר לא היה להם רשות לזה,להפקיר גופם על קיום מחשבתם, אבל היה להם רק רשות להתנגד באומר ודברים דרך ויכוח, לא להפקיר הגוף, שהוא לענין קיומו וחיותו כמו כל בעלי חיים, ואפשר לא באלה חפץ ה' שבשביל קיום מחשבה ורעיון אמונה יפקיר האדם גופו, ואיה איפה מצאנו כזאת ביתר החיים, לא נכריח גם את גוף האדם על זה׳(ונקט חנמו"ע, שאותם מצאנו בכתובים שמסרו עצמן על קדושת השם, אבל השאלה היא כללית על יסוד מצות קידוש השם׳ מה שהיה ביכולת המתעקש להחליט), וע״ז אמר תודוס במליצת דרושו, שנשאו בעצמן ק״ו מצפרדעים, שהצפרדע מתכונת טבעה לקיום גופה נשמרת מבוא באש שלא תשרף, ובכל זאת לעת שהיה מן הצורך להקים דבר ה׳ ולקיים המחשבה והרעיון מהשגחת הבורא, נגד פרעה ועמו הכופרים, צוה השי׳ת מנהיג הטבע ואבי כל היצור לתכונת טבעם, שיעשו נגד חוקם ויבואו גם באש, אף כי יצמח גופם בדבר הזה, כי באמת גדול כח הרעיון והמחשבה בענין נשגב כזה, ושוה גם לאבד גופות החיים, ונשאו חנמו"ע ק״ו אם בעלי חיים פשוטים נעדרי הדעת כך, כ״ש האדם המורכב מגוף ונפש משכלת, וגם לגופו יש הצטרפות אל הנפש, עאכו״כ שלקיים רעיון גדול ומחשבה רמה כזו׳ להתנגד לכפירה והכחשת אל ממעל, יש רשות ביד השכל והבינה להפקיר את הגיף מבלי להשגיח על הפסדו, ובזה הותרה השאלה הנ״ל, וקמה המצוה שאנו מצווים על קדוש השם על תלה׳ באין שום ערעור, וכוונת תודוס לא היתה ח״ו שחנמו״ע מסרו עצמן רק מצד הק״ו הזה, אבל גם הוא ידע שהם מסרו עצמן ע״פ המצוה של קדוש השם, אבל בא רק לסלק השאלה והפקפוק הנ״ל, וזה יסולק ע״פ מדרשי בהצפרדעים׳ עכ׳ל, ככה בנערה הזאת הקדישה מחשבתה ורעיונה ולא השגיחה על הפסד גופה כי יצמית שהיה לה גופה לאין בפני מצות קדוש ה׳ ואהבתו אשריה ואשרי חלקה זתע״א ;

עמוד 50