נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.- סטלה קורקוס-מנהלת בית ספר ופעילה בחיי הציבור ואחרות

למרות שנולדה באנגליה לא הייתה הגברת קורקוס אזרחית בריטית, שכן בעלה, משה,

היה נתין מרוקני בעל חסות צרפתית. כך כתב ג׳ונסטון, קונסול בריטניה במוגדור, לשגריר סאטוב (Satow) ב־15 באפריל 1895 (30/33/4/7 pro). עד שנת 1904 לא העסיק אותה הנושא האישי שכן הייתה שקועה בעבודה חינוכית וציבורית. לאחר פטירת בעלה בעקבות מחלה ב־26 בדצמבר 1903 חלתה גם היא ולאחר שהתאוששה החלה לטפל בכך. ב־28 בנובמבר 1904 פנתה אל שר החוץ הבריטי, הרוזן לנסדאון(Lansdowne; כיהן מנובמבר 1900 עד נובמבר 1905), בבקשה לקבל אזרחות בריטית, משום שעל פי דבריה אין לאישה אפשרות לחיות בארץ זו ללא חסות זרה. המכתב נכתב תחת הכותרת ״מנהלת ׳עוז והדר׳ בית־ספר לבנות של אגודת אחים, מוגדור״. חילופי המכתבים בנדון התנהלו בין גורמים שונים עד ה־18 ביולי 1922 וניתן ללמוד מתוכם פרטים נוספים על חייה ופעולותיה.

למכתבה הראשון צירפה תעודות לידה ונישואין של הוריה, המוכיחים ששניהם היו אזרחים אנגליים. היא תיארה את פעולותיה וסיפרה שפתחה בית־ספר בחסותה של ״אגודת אחים״ מלונדון, וכן שהייתה האישה הראשונה שהחלה ללמד אנגלית במרוקו והייתה גאה על כך, שמוגדור הייתה כמעט מושבה אנגלית. היא צירפה העתקים של דינים וחשבונות אודות בית־הספר, שנכתבו על־ידי שגרירי בריטניה במרוקו קירבי גרין(Kirby Green), שכיהן משנת 1886 עד שנת 1891, ארנסט סאטוב (Satow), שכיהן משנת 1893 עד שנת 1895 ויוסף וסט רידג׳ואי(West Ridgeway). בית־הספר היה מוכר לדבריה היטב על־ידי ארתור ניקולסון(Nicholson), שכיהן בתפקיד שגריר משנת 1895 עד שנת 1905. היא ביקשה, שהנמען יקח בחשבון את עבודתה הטובה וירשום אותה בקונסוליה הבריטית במוגדור כאזרחית בריטית.

העתק ממכתבה הועבר ב־3 בינואר 1905 ממשרד החוץ לקונסול הבריטי בטנג׳יר. השגריר ניקולסון כתב לשר החוץ ב־12 בינואר, שהאישה נולדה אזרחית בריטית אך איבדה את אזרחותה לאחר שנישאה לנתין מאורי, מר קורקוס, שנפטר. עליה לקבל אישור על קבלת אזרחותה הישנה ורק אז תוכל להירשם כאזרחית בריטית. בהתחשב בשירותה בבית־ספר בריטי יש לטפל בה באופן יוצא מהכלל ולתת לה חסות בריטית. החלטתו של שר החוץ הייתה חיובית ואכן ב־14 במרס 1905 קיבלה תשובה ממשרד החוץ ובה הוראה משר החוץ לקונסול בטנג׳יר לרשום אותה כאזרחית בריטית בסגנות הקונסוליה במוגדור. אולם נראה, שסטלה לא הובנה כראוי. הובן כנראה שכל רצונה לקבל חסות (על פי סעיף 16 בוועידת מדריד 1880) ולא אזרחות. ב־7 באפריל 1905 כתב מאדן, סגן הקונסול הבריטי במוגדור, לקונסול בטנג׳יר, מר וייט (White), שבעקבות הודעתו לגברת קורקוס שאין בידו הוראה לרשום אותה כאזרחית החליטה האישה שלא להירשם כבעלת חסות בריטית שכן ברצונה לקבל אזרחות בריטית מלאה שממנה יוכלו ילדיה ליהנות.

הבעיה נפתרה רק כעבור 17 שנים. לאחר שפנתה שוב לשר הפנים הבריטי ב־15 במאי 1922 החלה התכתבות שנמשכה עד ה־7 באוקטובר באותה שנה. מהתכתבות זו ניתן ללמוד פרטים אישיים אודותיה ואודות משפחתה. על פי מכתב שכתבה ב־18 ביולי 1922 מתברר, שחזרה לאנגליה רק לאחרונה, ובעוברה דרך קזבלנקה הודיעה, שעקב מחלתה החליטה לא לפתוח את בית־הספר שניהלה, להסתפק במתן שיעורים פרטיים לתלמידים מתקדמים ובוגרים. אבי בעלה היה אזרח צרפתי ואילו בעלה נולד במוגדור בשנת 1852. הבעיה הייתה שרשמית נולד בעלה במרוקו. אולם כשהיה בן שש קיבל אביו אזרחות בריטית. הנחתה הייתה, שכשם שאבי בעלה אזרח בריטי כך גם בנו. נטיית השלטונות הייתה להעניק לה אזרחות בריטית בהתחשב בתרומתה לחינוך וכן בהתחשב בעובדה, ששני בניה שירתו בצבא הבריטי ואחד מהם ניהל עסקים עם חברות בריטיות. זאת ועוד, בנה הבכור, אברהם, שקל לחזור לאנגליה ולשרת בצבא ובקשת האזרחות היא למעשה למענו. מסקנת שר הפנים הייתה, שהיא ראויה להכרה על שירותיה ועל אלה של בניה ולכן המליץ על התחשבות מיוחדת בבקשתה (ההתכתבות בנושא אזרחותה מצויה בתיקים:

.(FO 99/410, 425, 427; FO 631/10

לסיכום, ידוע על פעילותה החינוכית והציבורית המיוחדת של סטלה קורקוס החל משנת 1885 עד שנת 1922, כלומר במשך כ־37 שנים. שנות הפעילות האינטנסיביות

.1909 במיוחד היו בין 1885 ובין

נוסף על הגברת קורקוס פעלה במוגדור גם הגברת אנהורי מנהלת בית־ספר פרטי JC, 23 Feb. 1900, p. 24; 6 July) בשנים 1906-1900, ששפת ההוראה בו הייתה אנגלית

.(1906, p. 23; 17 Aug. 1906, p. 23; 14 July 1911, p. 9

מנהלות ומורות

מן הראוי לציין אחדות ממנהלות בתי־הספר לבנות. המנהלת הראשונה של בית־הספר

לנערות בתיטואן הייתה הגברת בן שימול. בתחילת המאה ה־20 ניהלה את המוסד הגברת כרמונה והגברת חג׳ואל ניהלה את בית־הספר לנערות בלאראש (בתיטואן הגברת כרמונה: 39 .AJA, 1902/3, p. בלאראש: 165 .BA1U, 1909, p).

הגברת נ׳ בן שימול פתחה את בית־הספר לבנות בפאס בשנת 1899 (37 שנים לאחר פתיחת בית־הספר לבנות בתיטואן). בשנת 1900 כתבה דו״ח על נשות פאס ובו ביקורת פמיניסטית על תופעות אחדות כגון הציות והשעבוד של הנשים לבעליהן. לדבריה עסקו המשרתת ובעלת הבית באותן מלאכות הבית ובקושי ניתן היה להבחין ביניהן, והיחס המפלה כלפי האישה החל עם לידתה. לעומת השמחה שנלוותה ללידת בן הייתה התגובה ללידת בת אדישות. הוריה רצו להיפטר ממנה מוקדם ככל האפשר והתוצאה הייתה נישואי בוסר. אולם הגברת בן שימול הייתה אופטימית באשר לחינוך הבנות. ההורים הפתוחים לקדמה היו לדבריה הראשונים שהביאו את בנותיהם ללמוד בבית־הספר, ומספרן עלה בהתמדה. תחילה למדו בבית־הספר 20 בנות בלבד ועתה קרוב מספרן למאה. גם הרב הראשי, הרב רפאל אבנצור, חשב תחילה שילמדו בו כתריסר בנות בלבד והוא הופתע לראות את הצלחת בית־הספר ואת העלייה במספר הלומדות. התברר, שבנות הפסיקו את לימודיהן כדי להינשא. הן רצו אמנם להמשיך את הלימודים גם בהיותן נשואות, אך המנהלת אסרה לקבלן כאמצעי לחץ נגד נישואי בוסר. למרבה הצער לא היה בכוחה למנוע כליל תופעה זו של נישואי בוסר. הורים אחדים סיפרו לה, שסירבו להצעות נישואין לבנותיהן, והיא ראתה בכך הצלחה חלקית.

הגברת חמו, רעייתו של משה, ייסדה וניהלה את בית־הספר בטנג׳יר בתחילת המאה ה־20, ואילו הגברת אורורה בן שמחון, רעייתו של שלמה נהון, לימדה בו במשך יותר מ־40 שנה. הגברת אבנצור מבית־הספר לבנות בטנג׳יר הכינה בשנת 1908 בזאר, שהכנסותיו שימשו למימון קורס ללימודי מסחר לבנות. הגברת קסטרו ואנדה הייתה מנהלת בקזבלנקה במשך שנים רבות. בשנת 1960, כאשר סיימה את תפקידה עברה לטנג׳יר.

מנהלת בית־הספר במראכש, הגברת מ׳ קוריאט, דיווחה באוגוסט 1902 על מצב הנשים בעיר זו ועל מטרת החינוך של הבנות. היא הייתה ביקורתית בנושא יחסם של הבעלים לנשותיהם, הנדחקות לפינה והמוצאות אושר בכך שאינן מוכות על־ידי בעליהן. היא בחנה את מצבה של האישה במשפחה אמידה, שאינה נאלצת לעבוד. לדבריה אין האישה מעזה להרים את קולה בנוכחות בעלה, ודעתה אינה חשובה, היא אינה מעזה לגונן על ילדיה מפני חמת זעמו של בעלה, ואף אינה יושבת ליד השולחן עם בעלה ועם בניה, המקבלים את המנות הטובות. האישה, בנותיה והמשרתת סועדות בחדר נפרד את הנותר ממנות הגברים. בשמחות משפחתיות אין האישה יושבת עם הגברים(הגברת קוריאט עצמה הייתה היחידה, שזכתה לכבוד חריג זה). תופעה נוספת שזכתה לביקורתה הייתה ריבוי הנשים. בבית אחד התגוררו לעתים שתי נשים, שלכל אחת מהן קומה משלה ובדרך־כלל חיו בהסכמה. אולם הבנות של שתי הנשים נהגו זו בזו כזרות והעובדה שהיו בנות לאותו אב הייתה חסרת משמעות לגביהן שכן ראוהו לעתים רחוקות בלבד. לדעת הגברה קוריאט תפקידן של המחנכות לשנות את היחס לנשים ולחנך אישה שאינה תלויה בבעלה. אם תהיה משכילה יותר יראה בה בעלה שותפה לחיים ודעתה תיחשב בעיניו. בנות שתלמדנה שנתיים־שלוש תהיינה אומללות פחות מן הבנות שלא למדו. המפתח למעמדן טמון אפוא בחינוך.

מנהלת אחרת הייתה סטלה טולידאנו, מנהלת בית־הספר של כי״ח במראכש, שנפטרה בגיל צעיר(בשנת 1925).

סליה לוי בן ג׳ו הייתה גם היא מחנכת דגולה, שהתפרסמה בזכות הבית שפתחה לילדים יתומים בקזבלנקה בשנת 1948. סליה נולדה בשנת 1898 בתיטואן ובילדותה עברה עם הוריה לארגנטינה. בגיל שבע התייתמה מאמה וחיה אצל משפחות אומנות במשך כארבע שנים. בגיל 13 חזרה למרוקו עם אביה ובגיל 16 נסעה לצרפת ללמוד בסמינר למורות. היא חזרה למרוקו לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה ולימדה בבתי־הספר של כי״ח בתיטואן, במאזאגאן ובקזבלנקה במשך 12 שנים עד נישואיה בשנת 1930 למורדוך בן־ג׳ו, נכדו של הרב מרדכי בן־ג׳יו. כעבור חמש שנים התאלמנה. בשנים 1940-1939 סייעה במסגרת תפקידה בג׳וינט לפליטי השואה שהגיעו למרוקו בימי מלחמת העולם השנייה. בפברואר 1948 ייסדה בקזבלנקה מוסד לילדים יתומים בשם ״מורדוך״ על־שם בעלה וניהלה אותו. מספר הילדים עלה מ־30 ל־100. היא גילתה יחס אישי ואמהי לכל ילד וכונתה על־ידי התלמידים, שרובם עלו ארצה, בכינוי ״סנדקית״. בשנת 1974, בהיותה בת 76, עלתה גם היא ארצה ולמדה עברית. הייתה סמל לאצילות, ליושר ולמסירות לזולת. תלמידיה שמרו אתה על קשר עד סוף ימיה. היא נפטרה בשמחת תורה תשנ״ט בהיותה בת.99

[1]את הפרטים קיבלתי מהגברת דינה הניג, שהגברת בן־ג׳ו הייתה דודתה. כן שלחה לי צילומים של שני מאמרים אודותיה, הראשון בכתב עת בשם Noar, שפורסם בעת חנוכת הבית, והשני שהתפרסם בקנדה בשנת 1988, לאחר טקס שנערך לכבודה בבית־האבות ״תפארת בנים״ בנתניה לרגל הקדשת חורשה לכבודה בהר הצופים: 24-26 ,1988 ,Peretz, 1948, 10-12; Levy וכן מהרב שמעון ועקנין, שחיבר שיר שבח לכבודה.

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.- סטלה קורקוס-מנהלת בית ספר ופעילה בחיי הציבור

עמוד 108