את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה

התעניינתי במה שקורה במדינה, שכן עם קבוצת הבחורים האלה לא הייתה לי שפה משותפת. חיינו בעולם תרבותי ויהודי שונה בתכלית. הם היו מבלים את זמנם בסיפורי סרק, בדיחות גסות, הוללות ורוע. כל שעניין אותם היה בילוי ורדיפה אחר בנות. עולמם הרוחני היה ריק מתוכן. לא היה טעם שאתלונן במשרד. בפעם האחרונה שהייתי במשרד וסיפרתי להם על חיי הבחורים האלה שהם בחסותם, אחזה המנהלת בידי, הוציאה אותי בגסות ואמרה לי: ״אם לא טוב לך פה, תחזור למרוקו שלך!״ יצאתי נעלב, ומאז חזרתי למשרד רק בימי שישי לעזור למזכירה. לא העזתי יותר להעיר.

כאשר המצור על ירושלים התעצם, סגרו את בית הספר. מחוסר מעש התגייסתי לצבא. הם דחו אותי בטענה שאני עדיין צעיר, אבל אפשרו לי להתנדב לשמירה, אם אני רוצה. הסכמתי ופניתי לכתובת בבית-וגן. איש ההגנה קיבל את פניי, ואיתו קבוצה של צעירים. עברנו קורס מזורז בשימוש בנשק היחיד שהיה, רובה שנקרא ליאינפילד. למדנו לפרק ולטעון, לנקות ולירות למטרה. מקץ שבוע התחלתי בשמירה בהרים בגבול השכונה. בבוקר הייתי שב הביתה לישון. כך זה נמשך כמה שבועות.

באחד הימים, בשובי מהשמירה הביתה, הופתעתי לגלות את כל חפציי מוטלים בחוץ. לא הבנתי לפשר הדבר. בעלת הבית אמרה לי שקיבלה הוראה מעליית הנוער לפנות אותי. אין מילים לתאר את גודל התדהמה בה הייתי שרוי. נותרתי בלא מילים. לא הבנתי! ובכן, לאן אלך? בעלת הבית אמרה לי שהיא מצטערת ואולם אין זה תלוי בה. פניתי למשרד בבהלה. נכנסתי ושאלתי ״מה זה? מה קורה? אתם זורקים אותי לרחוב?״ והמנהלת ענתה: ״היכן שאתה מבלה בלילות, לשם תלך״. אמרתי שבלילות אני נמצא בשמירה בהרי ירושלים מטעם ההגנה. היא צחקה והוסיפה שאני די גדול עכשיו ושאסתדר לבד. ״איך זה אני די גדול? מה עם הבחורים שנמצאים אתי שהם בני 19 ועשרים ? אותם אתם לא זורקים?״ היא אחזה בידי והוציאה אותי מהמשרד. יצאתי בבכי של ממש, מפאת העלבון הזה. הלכתי לבית ההגנה ב״בית וגן״ וסיפרתי להם מה קרה. אמרו לי שאני יכול לישון בבית זה שהיה ריק ושימש כעמדה. סידרו לי מיטה בחדר אחד והלכתי להביא את החפצים שלי. הפעם מצאתי את הדברים שלי זרוקים ברחוב ליד הבית. ברגע שהגעתי, כל הבחורים יצאו למרפסת ועשו ממני צחוק. צעקו והעליבו. הסתכלתי עליהם בבוז מהול ברחמנות, אספתי את הדברים שלי והלכתי. שמתי את הדברים שלי ב״בית וגן״ והלכתי העירה לחפש עבודה, שאוכל לכלכל את עצמי. הייתי רעב ולא היה לי כסף. התביישתי לפנות לבן דודי ולספר לו על ההתעללות הזו. חיפושיי בעיר הניבו פרי ומצאתי עבודה במסעדת ״טרבלוס״. תפקידי היה לשטוף כלים במטבח ולנקות את הרצפה. התחלתי בעבודה עוד באותו היום. עבדתי קשה ובערב נסעתי ל״בית וגן״ לשמירה. כך זה נמשך זמן מה, ואולם נצטברה בי עייפות ותחושת תסכול כתוצאה מיחס מזלזל ופוגעני שקיבלתי ממעסיקי שהיה רע לב. בערב, המסעדה נמלאה אנשים ולא הספקתי לשטוף את הכלים שהביאו המלצרים. מעסיקי החרה אחריי כל העת, כשהוא מאיץ בי להחריד. באחת הפעמים מיהרתי עם הצלחות, החלקתי, נפלתי על הרצפה הרטובה ושברתי כמה צלחות. מעסיקי בא ובמקום לעזור לי לקום, סטר לי על פניי בכל הכוח. נותרתי המום, מביט בו ועיניי דומעות. אספתי את השברים והמשכתי לעבוד. בערב הלכתי ל״בית וגן״ כשאני בוכה בכי מר. המפקד התעניין באשר למה שאירע ואני סיפרתי לו שלא נותר בי כוח – שמירה בלילה ועבודה ביום. אני פשוט עייף. הוא אמר לי לעזוב את העבודה וכי הוא יסדר לי ארוחות אצל משפחה, כך שלא אצטרך לעבוד. סוף סוף פגשתי אדם טוב ויהודי בעל לב. כעת, משחזרתי לשגרה של שמירה בלילה ושינה ביום, כוחותיי שבו אליי. אחרי שבוע הלכתי לבעל המסעדה לקבל את התשלום, ולתדהמתי הרבה הוא ניכה מהתשלום הזעום את דמי הצלחות ששברתי. לאחר כמה חודשים במקום שלחו אותנו לעזור בעמדות שמירה בעיר העתיקה. הייתי שמח, שכן שם יכולתי לבקר את בני משפחתי. ביליתי שם בשמירה כמה שבועות. היינו נחים בבית חולים ״משגב לדך״. הנשק היה מועט והתושבים היו מודאגים מאוד. נשארנו שם עד אשר קיבלנו הוראה להתקפל ולחזור לעיר כל עוד אפשר. נפרדתי לשלום מדודי וממשפחתו ויצאתי עם החברים במשאית של מאפיית אנג׳ל. האנגלים, לפי ההסכם, היו צריכים לספק לנו ליווי, אבל כשהגענו למחנה ״קישלי״, לפני ״שער יפו״ – עזבו אותנו ולא אוו לצאת אתנו עד מבואות העיר החדשה. הערבים היו מסתכלים מעל לחומה, ועושים סימנים ביד על הצוואר, כאומרים להרגנו. לבסוף החלטנו לצאת לפני החשכה בכוחות עצמנו, מאחר והבנו שחיינו בסכנה. נכנסו למשאית, יצאנו משער יפו והתחלנו לנסוע לכיוון העיר. הנהג לחץ ביתר שאת על דוושת הגז, והמנוע דמם. מאחור, ערבים רצו לכיווננו ובידם סכינים, ואילו לנו לא היה כל נשק להגן באמצעותו על עצמנו. לא יצאנו עם נשק מלכתחילה, שהרי האנגלים החרימו נשק שהיה בידי היהודים, בזמן שלערבים נתנו יד חופשית. הנהג שלנו ירד מהאוטו, נשף לצינור הבנזין כדי לשחרר אותו, חיבר אותו חזרה ונכנס לאוטו. למרבה המזל, הוא הצליח להתניע ונסע הלאה. השארנו את הערבים כ-100 מטרים אחרינו. חזרתי ל״בית וגן״ ולשמירה בהרים הגובלים בכפרי הערבים. ב-14 במאי הכריז דוד בן־גוריון על הקמת המדינה, נגד דעתם של כמה מעמיתיו בוועד הלאומי ונגד עצתם של ידידים רבים בארץ ובעולם, שחשבו שאין לנו סיכוי לעמוד מול כל צבאות ערב שאיימו לזרוק אותנו לים. הבריטים עזרו לערבים וחיבלו במאמצינו להגן על עצמנו בפני ההתקפות של הערבים, ואולם בן־גוריון עמד על שלו ובעצם כך קנה לו מקום בהיסטוריה היהודית. טוב הדבר שלא דחה את הקמתה של המדינה, שאחרת זו לא הייתה קמה אף פעם. בן־גוריון היה שם בזמן הנכון להגשים את חזון העם היהודי המחודש והמתחדש בארצו. קוממיות העם היהודי שבה לחיים ועצמאותנו המדינית בארצנו היא בבחינת חזון העצמות היבשות שקמו לתחייה. חזון הדורות מתממש הודות לאנשים בעלי חזון, אומץ ומעוף. רבים ישלמו בחייהם כדי שחזון הקמת המדינה היהודית החדשה יתגשם, ויקרום עור וגידים.

המצור על ירושלים נמשך חודשים רבים. כל הניסיונות לכבוש את לטרון, את המשטרה ואת המנזר שליד, נכשלו. הדרך לשער הגיא נחסמה ואי אפשר היה לספק מזון ומים לעיר. מצוקת המים הייתה קשה. מישהו גילה שיש בארות מים תחת כל בניין עתיק בעיר בשכונות ירושלים. הגיעו אנשים מטעם מושל העיר דב יוסף ושמו דלתות ומנעולים למנוע גישה לבארות אלה, מהם שאבו מים והיו מחלקים בקיצוב. באחת הפעמים, פגזים נפלו מהעיר העתיקה. הלגיון הערבי של הירדנים הוא שירה. הם הפגיזו את העיר וזרעו בהלה בין התושבים. חזיתי בעיניי כיצד פגז ירדני נפל על הגג של הכנסייה דורמיציון ליד הר הבית. ראיתי תורים סביב משאית מים ברחוב שטראוס ופגז נופל ופוצע קשה כמה אנשים. ראיתי אדם שהרגל שלו נקטעה ועצמותיו נותרו בחוץ. לעיתים היו יורים סתם. בכל פעם ששמעתי שריקה, הייתי משתטח. לבסוף פשוט נמאס, והמשכתי ללכת. צלפים ירדנים ירו ורבים נפגעו ונהרגו. מזון ומים ניתנו בצמצום רב. אכלנו בעיקר ירקות. לא היו חלב, ביצים, פירות או בשר. הייתי מקבל פרוסה או שתיים של לחם ולפעמים עגבנייה ומעט ירקות מבושלים. מקץ כמה חודשים ירדתי הרבה במשקל. המצב הוקל כשפתחו את ״דרך בורמה״ ובמשך הזמן מצב אספקת המזון השתפר. שיירות התחילו להגיע מתל-אביב לירושלים וזה מה שהציל את התושבים מרעב. האחראי עלינו ב״בית וגן״ היה אדם טוב. הוא דאג לנו כמו אב הדואג לילדיו. במשך חודשי המצור רזינו מאוד. הפכנו חיוורים וכחושים. הוא סייע בידינו לצאת מירושלים, והשיג לנו היתרים שבלעדיהם איש לא יכול היה לעזוב את העיר. לא הייתה תחבורה ציבורית ולכן יצאנו עם משאית של ההגנה.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה

עמוד 262