פרשת וצא-אפרים חזן-המשורר הספרדי לוי אבן אלתבאן:
מָתַי אֶחֱלֹם / נוֹתְבֵי נְתִיבִי / וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם / אֶל בֵּית אָבִי
פרשתנו עוסקת בהתפתחותו של יעקב, בהעמדת השבטים והקמת בית יעקב. היא פותחת בחלום הסולם בבית אל, במעמד הנשגב 'וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו' (בר' כח, יג) ובהבטחה הגדולה: 'הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ… וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה… וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ' (שם, יג-טו). החלום וההבטחה מלווים בהבטחה מעשית ומידית "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת" (שם, טו), ואכן, לאחר ההתפעלות הגדולה מן החלום ומקדושת המקום, יעקב הבורח, בודד וחסר כול, מבקש על צרכיו הבסיסיים "לחם לאכול ובגד ללבוש", וההבטחות והתקוות הגדולות נרמזות באמירה הקצרה "ושבתי בשלום אל בית אבי".
לצד ההתגלות לקראת הגלות הראשונה של יעקב ובריחתו לארם, מתקיימת התגלות רבת משמעות גם ביציאה השנייה, היציאה למצרים. אף כאן מתגלה ה' אל יעקב "במראות הלילה" (שם, מו, ב) ומבטיחו "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה..." (שם, מו, ד). מילים אלה מתחברת שבפרשתנו "וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת" ולאמירה שבתהלים 'עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה', (צא, טו) ומכאן דברי המדרש החוזרים במקומות רבים:
כי קרובה ישועתי לבא, כי קרובה ישועתכם אינו אומר אלא ישועתי יהי שמו מבורך, אלולי שהדבר כתוב א"א לאמרו, א"ל הקב"ה לישראל אם אין לכם זכות, בשבילי אני עושה, כביכול כל ימים שאתם שם בצרה אני עמכם שנאמר (תה' צא, טו) עמו אנכי בצרה ואני גואל לעצמי שנא' (יש' נט) וירא כי אין איש וישתומם וגו'.
דמותו של ישראל סבא הגולה ממקומו אך חולם על השיבה לבית אבא וזוכה להבטחות האל "והשבתך" "ואנכי אעלך גם עלה" הופכת לסמל בחלום הגאולה בשיר מאת המשורר הספרדי לוי אבן אלתבאן:
מָתַי אֶחֱלֹם / נוֹתְבֵי נְתִיבִי
וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם / אֶל בֵּית אָבִי
לְשַׁדִּי נֶהְפַּךְ / לְחֹרֶב וְשָׁרָב
כְּבֵדִי נִשְׁפַּךְ / מִיּוֹם חָרַב
דְּבִירִי, וְאַפָּךְ / נִמְשַׁךְ וְרוֹב רָב
5 וְאַרְיֵה בְמַאֲרָב / יָגוּד עֲקֵבִי.
וְהִנְנִי זוֹחֵל / וְנַפְשִׁי דָוָה
מְבַכָּה כְרָחֵל / וּמֵי רֹאשׁ רָוָה
וַאֲנִי מְיַחֵל / וַאֲסִיר תִּקְוָה
כִּי אֱלֹהַי וַה' לְרִיבִי.
10 יְשֻׁרוּן יְשֻׁרוּן / בְּקָרוֹב יְשׁוּעָה
יְשֵנִים יְעוּרוּן / לְקוֹל הַתְּרוּעָה
וְרוֹזְנִים יֹאמְרוּן / לְגוֹלָה וְתוֹעָה:
שׁוּבִי אֶל עָרַיִךְ שׁוּבִי.
חֲנִיתְךָ הָרֵק / וּנְקֹם שְׁכוּלָה
15 מִצַּר חוֹרֵק / שֵׁן עַל מְשׁוּלָה
כְּגֶפֶן שׂרֵק / וְתִהְיֶה בְעוּלָה
הָאוֹמֵר לַצוּלָה חֳרָבִי.
זְמִירוֹת מְתַנִּים / עַל מִשְׁמְרוֹתָם
לְוִיִּים וְכֹהֲנִים / בַּעֲבוֹדָתָם.
20 קוֹל בִּרְנָנִים / בְּבוֹאָם וְצֵאתָם
זֹאת מִשְׁאַלְתָּם / תְּמַלֵּא וְתָבִיא.
- מתי אחלום: מתי יתקיים בי הכתוב "היינו כחֹלמים" שנאמר על שיבת ציון. נותבי נתיבי: הם מכיני הדרך לגאולים לעלות לארץ ישראל, על פי יש' מ, ג-ד. 2. ושבתי… אבי: כדברי יעקב בפרשתנו, והוסב לכלל ישראל. 3. לשדי… ושרב: יבשה בי כל לחלוחיות וחיוניות ותם כוחי, על פי תה' לב, ד. 4. כבדי נשפך: רבו כאבי וצערי, על פי איכה ב, יא. 4-5. מיום חרב דבירי: מאז חרבן המקדש. ואפך… רב: וכעסך ממשיך לפגוע בי ולריב עמי. 6. ואריה במארב: הוא האויב, על פי תה' י, ט. יגוד עקבי: יפגע בי ויפילני, על פי בר' מט, יט. 7. זוחל: ירא ורועד 7-8. ונפשי… רוה: נפשי חולה ומתייסרת בגלות, ומבכה את בני ישראל כרחל אמנו המבכה על בניה, על פי יר' לא, טו. מי ראש: מי רעל, על פי יר' ט, יד. 9. ואני… תקוה: אני מצפה לגאולה אחוז וקשור בתקוותי, על פי זכ' ט, יב. 10. כי… לריבי: זו תוחלתי כי ה' יריב את ריבי ויצילני, על פי תה' לה, כג. 14-11. ישרון … שובי: אלה דברי ה' המבשר על הגאולה. 11. ישרון: כינוי לעם ישראל, על פי דב' לב, טו; לג, ה. ישורון: יראו בעיניהם. 12. יעורון… התרועה: יקיצו מתרדמת הגלות לקול שופר הגאולה, על פי זכ' ט, יד. 13. ורוזנים: מלכי אומות העולם. לגולה ותועה: לכנסת ישראל. 14. שובי… שובי: דברי האומות המזרזים את ישראל לשוב לארצם, על פי יר' לא, כ"שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה". 14. חניתך …שכולה: הדובר חוזר ופונה לקב"ה ומבקשו לנקום נקמת ישראל מידי שונאיהם. שכולה: היא כנסת ישראל בגלות, על פי יש' מט, כא. 15. חורק שן: שונא ועוין, על פי איכה ב, טז. 16. על… שורק: כינוי לכנסת ישראל שנמשלה לגפן שורק, על פי יר' ב, כא. בעולה: קשורה ומחוברת לקב"ה כימי קדם. 17. האומר לצולה חרבי: כינוי לקב"ה שהפך מצולות ים ליבשה, על פי יש' מד, כז. 19-21. זמירות… ותביא: תפילתם ובקשתם שתבוא הגאולה ותתחדש עבודת המקדש, על פי תפילת מוסף לרגלים "והשב כהנים לעבודתם ולוים לשירם לזמרם. והשב ישראל לנויהם…".
על המחבר
לוי אבן אלתבאן חי בסוף המאה האחת עשרה בסרגוסה שבצפון ספרד, עיר של הוגים, גדולי תורה ומשוררים. שיריו ופיוטיו אבדו או שיוחסו לפייטנים אחרים, בעיקר אלה שהיו חתומים "לוי" ויוחסו בטעות לרבי יהודה הלוי, עובדה זו מעידה בהחלט על איכות פיוטיו של אלתבאן. רבי אברהם אבן עזרא שמר את זכרו של פייטננו כאחד 'מזקני לשון הקודש'. את זכרו כמשורר ראוי ובעל מעמד שמר לא אחר מאשר רבי יהודה הלוי שהחליף עמו שירי ידידות ובהם דברי הערכה ושבח לשירתו. בדורות האחרונים נתגלתה אט אט שירתו וזכתה לכינוס במהדורה מעולה שההדיר דן פגיס.[2] לא כל שיריו הגיעו לידנו, ברם המהדורה מעידה על פייטן בעל כישרון ובעל שיעור קומה השולט ברזי השירה הספרדית. מהדורת פגיס ערוכה לפי נושאי הפיוטים ותכניהם וממנה אנו למדים כי אלתבאן כתב על כל הנושאים שהעסיקו את שירת הקודש הספרדית: הנפש וכמיהתה לבורא, המלחמה ביצר ובטבע האדם, גדולת הבורא ותפארת הבריאה המעידה על גודלו, תיאור מצוקות הגלות ובקשה לגאולה ולבניין בית המקדש. עוד כתב על נושאים הכלולים בסוגות הספרדיות של שירת הקודש: רשויות, סליחות לסוגיהן, אופנים, מאורות, אהבות ועוד. כמה מסליחותיו כלולות עד היום בסדר הסליחות "שפתי רננות" כמנהג ג'רבה וטריפולי.
עיון ודיון
השיר דלעיל הוא שיר מעין איזור (יש בו גם חריזה קבועה הקושרת ומחברת את השיר במעין חגורה) בעל מדריך (הפתיחה בת שתי השורות) וחמש מחרוזות היוצרות את חתימת המחבר "לוי חזק". המדריך מבטא את תמצית השיר כולו, ופותח בשאלה "מתי" הזועקת כנגד אורך הגלות. בקשת הדובר, עם ישראל, היא לראות בעיני רוחו את הגאולה המתקרבת "מתי אחלום".
בקשת החלום מתקשרת אל הטור השני "ושבתי בשלום / אל בית אבי", וכפי שצוין בביאור, זו לשון בקשתו של יעקב אבינו בבורחו מעשו אל לבן לארם. הדובר שם את הדברים בפי כנסת ישראל בגלות המבקשת ומייחלת לשוב ארצה. גם עניין החלום וגם השיבוץ מתקשרים לדמותו של יעקב. גם הטור השלישי מתקשר ליעקב המתלונן באזני לבן (בראשית לא, מ) "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי", ובכך מסמל יעקב את מצוקות הגלות של בניו. חיבור אחר ליעקב נמצא בטור השמיני בדימוי נפש הדובר לרחל אשת יעקב המבכה על בניה.
הכינוי ישורון בפתיחת המחרוזת השלישית מעלה את לשון התפילה בברכות השחר "עדת יעקב בנך בכורך שמאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת אותו ישראל וישורון". הפייטן בונה אפוא בעזרת השיבוצים והרמיזות את דמותו של יעקב כגולה החוזר ל"בית אביו" כסמל לבניו המבקשים אף הם לשוב אל בית אביהם שבשמים, אל ארץ ישראל ואל בית המקדש. יתר על כן בקשתו של יעקב בטור השני של המדריך משמשת כרפרין לשיר, כלומר מעין פזמון שהקהל חוזר עליו לאחר כל מחרוזת ומחרוזת, הווה אומר שבקשה זו חוזרת בביצוע הפיוט בבית הכנסת שבע פעמים פעם אחת מפי החזן, והקהל חוזר על טור זה לאחר המדריך ולאחר כל מחרוזת ומחרוזת, הווה אומר בקשה זו חוזרת בפי הקהל שבע פעמים.
כיוון אחר העולה מן השימוש בחלום ובשיבה הוא מזמור קכו בתהלים "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" מזמור הרואה בעיני רוחו את הגאולה הפורצת "כאפיקים בנגב".
המחרוזת השלישית עומדת כמין ציר בין שתי המחרוזות הראשונות המתנות את מצוקות הגלות לבין שתי המחרוזות האחרונות המבקשות על הגאולה השלמה והתחדשות עבודת המקדש. חשיבותה של המחרוזת השלישית היא בכך שהיא מביאה את תשובת הקב"ה לבקשת הדובר ויוצרת דו-שיח והבטחה מפורשת מפי האל כי בקרוב תיראה הישועה. המחרוזת הזו פותחת בצימוד שלם "ישורון ישורון", פעם כשם ישראל ופעם כפועל. עם ישראל ישור ויראה את הגאולה הקרובה, ולא עוד אלא שמלכי ארץ הם שיזרזו את ישראל בגאולתם, ויקראו לכנסת ישראל "שובי אל עריך אלה שובי". לאחר הבטחה זו מבקש הדובר לעשות נקמה באויבים ובצוררים, ומסיים בבקשה להתחדשות עבודת בית המקדש וישובו "כהנים לעבודתם ולוים לשירם לזמרם".