מורשת יהדות מרוקו

4. 4. הזכאת (תשלום מס לאומה)

הזכאת איננה צדקה, וזו מוסדרת בנפרד בעשרות אגודות הצדקה הקיימות בכל עיר ובכל מדינה בעולם האסלאם. שוחחנו כבר על מוסד הזכאת, שהקמתו היתה תנאי להחזקתה של האומה האוניברסאלית, שלולא כן לא היתה יכולה להחליף את השייכות והנאמנות השבטית. אמנם הזכאת מוצג לעיתים כמס על בעלי היכולת כדי לתמוך בעניים, אך דווקא המס הזה, הרגרסיבי במהותו, כי הוא מוטל באחוזים קבועים בלא להתחשב בהכנסה, מופנה לעיתים לצרכים אחרים של החברה האסלאמית, בעוד כספי הצדקה המשולמים מרצון לקופת הארגונים הם המושיטים עזרה לעניים, לחולים ולקשי היום. שני סוגי ההכנסה הללו הם שסיפקו לסופרים מוסלמים מודרניים את התחמושת לטענתם כי האסלאם איננו זקוק לשיעורי סוציאליזם, משעה שעוד מקדמת דנה הוא ידע לגייס את עושר המעטים לטובת העניים הרבים. בדרך כלל שיעור המס הוא כ-2.5% מההכנסה, כולל מרכוש קרקעי או מחפצי ערך. במילים אחרות, לא נראה שאדם יוכל ליהנות מעושרו אם הוא לא הפריש את הדרוש לעניים. לכן, אף על פי שלא קם מנגנון גבייה קבוע כדי להזרים כספים לקופת העדה או המדינה האסלאמית, שמקורם במס זה, היענות המאמינים היתה בדרך כלל רבה, אם מתוך מוטיבציה חיובית להביא טוב לחברה, ואם מתוך פחד אמיתי מפני הצפוי לו לעשיר המתנכר לעניים. אגב, הכנסות המדינה האסלאמית לא היו תלויות בכספי הזכאת בלבד, לפי שסכומים גדולים הרבה יותר זרמו ממיסי ה'ח'ראג' (על הקרקע), שלל מלחמה , ג׳יזיה (מס הגולגולת שבו היו חייבים הלא-מוסלמים), ומכסים ומונופולים שהיו בידי השלטונות. ובכל זאת, ועל אף השוט המצליף של פסוקי הקוראן ודברי ההטפה במסגדים במטרה להאיץ במאמינים לשלם את הזכאת ודמי צדקה איש כנדבת ליבו, הפערים בין עשירים לעניים היו תמיד גדולים ועמוקים, אם כי מיתוס השוויון טופח באסלאם ללא שים לב לרמת ההכנסה של המאמין.

בימינו, החברה המוסלמית במדינות האסלאם העשירות, כארצות המפרץ, מתקיימת עדיין בעיקר מדמי זכאת, כיוון שהמדינות אינן גובות מיסים אחרים מן האוכלוסייה ו״מסתפקות״ בהכנסותיהן האדירות מנפט כדי לאזן את תקציביהן. אך ברוב הארצות האסלאמיות האחרות נקבעו מיסים בנוסח המודרני המערבי(מיסי הכנסה פרוגרסיביים, מס ערך מוסף, מיסי קנייה , מכסים וכו'), ולכן הזכאת נדחק שוב למעמד של תרומות לקהילה, בנוסף למוסד הצדקה שלא נס ליחו. לעניין זה יש להוסיף את מעשי החסד של מוסדות הווקף, כלומר ההכנסות מנכסים שהוקדשו כהקדש על-ידי בעליהם, יכולות לשמש לדורות לאיזו שהיא מטרת צדקה אישית או קהילתית. הקף נכסי הווקף כה נרחב, עד כי ברוב ארצות האסלאם ישנם מיניסטריונים לווקף, וישנה מגמה להגביל את ההשלכות הכלכליות של שעבוד נכסים כה רבים והוצאתם ממעגל ההשקעות והייצור. אבל זה נותר מוסד אסלאמי שבתי הדין השרעיים מפקחים עליו. בכל מקום שבו קיימת בימינו תנועה אסלאמית פעילה, כבמצרים, ירדן וישראל, ובעצם בכל מקום, גם מחוץ לעולם האסלאם, בו קיים אסלאם מיליטנטי, הפועל מחוץ לממסד, ולפעמים כאנטי-ממסד, ההיזקקות לכספי הזכאת הופכת לחיונית ממש. כל אגודה אסלאמית מקומית, ארצית או בינלאומית, מתרימה מאמינים בתואנות שונות, בעיקר לצורכי עשיית חסד, כמו סיוע לילדים פלשתיניים או בניית הבתים שנהרסו על-ידי הציונים, אם כי לא פעם נתפסו כספים כאלה בצינורות הטרור.

בכפר אום אל-פחם בישראל בלבד, פעולות ההתרמה לזכאת, מכספים מקומיים ומתורמי חוץ, הספיקו להקים מרכז אסלאמי רב-קומתי, ובו פעילויות דתיות, חינוכיות, בריאותיות, ספורטיביות וטכנולוגיות; לארגן פסטיבלים אסלאמיים, לשלוח משלחות ניחומים עם תרומות כספיות לכל משפחות חללי חמא״ס, לשגר משאיות מזון ותרופות לנזקקים הפלשתינים, לשקם את קומת המרתף של מסגד אל-אקצה(אורוות שלמה), ועוד פעילות ענפה בארץ ובחו״ל.

חשוב לתת את הדעת על כך שבישראל, דרך זו לגיוס כספים מאסיבי, שהחלק של אגודות ״צדקה״ מוסלמיות במדינות המפרץ הולך ועולה בו, הולכת והופכת לחובה, בתוקף לחץ חברתי וסביבתי, ובאין שלטונות הכפרים יכולים להסיט מכספי העיריה המסובסדים לשימושים אסלאמיים מובהקים. העיריה גובה את הארנונות המקומיות, במידה שהיא גובה, וכל התושבים משלמים מס הכנסה או מיסים אחרים לשלטונות המדינה, ולכן לצרכים האסלאמיים הספציפיים לא נותר מקור מימון. אשר על כן, מי שנתנו ליבו וכיסו תורם לזכאת, במקומו או בכפרים ובעיירות נוספים, והצרכים הם רבים. מי שאין ידו משגת לשלם במזומן, נותן שווה-כסף, כגון חומרי בנין, שקיות מזון, מוצרי מחצבה או בית חרושת. ומי שגם זאת לא יוכל להרים, נותן בחדווה שעות עבודה מקצועיות (ריצוף, סיתות, בנייה, סלילה, נגרות), או שעות של עבודה בלתי מקצועית (הובלה, חפירה, אריזה, חלוקה וכד׳). קיצורו של דבר, הגיוס סביב הזכאת הוא עצום, והחשוב איננו רק התרומה שכל אחד מביא על-פי כוחו, אלא התרוממות הרוח של היות יחד, התגברות על המחסור בעבודת פרך, והתחושה כי שום דבר לא יוכל לעמוד בפני חבורת מאמינים המלאה דבקות במטרה, החשה כי היא מזיזה מערכות, עוקרת הרים וקוראת תיגר על הכל. הכספים משמשים גם לצרכים לא-אסלאמיים במובהק, כגון החייאת אתרים ערביים שחרבו, שיקום בתי עלמין והנצחת גיבורים שנשכחו, מיפוי כפרים ערביים שאינם עוד, הובלת צעירים לטיולים כדי לאשש את ידיעותיהם על עברם ולעודדם להתעניין במורשתם, ואפילו חידוני קוראן.

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם-הזכאת (תשלום מס לאומה)