מורשת יהדות מרוקו

הראוותנות והחומרות

כאמור רבי ידידיה בפסיקתו הוא צמוד לספרות ההלכה ולכללי הפסיקה, וכך נהג גם בתשובותיו ובפסקיו בדיני איסור והיתר, ואלה הנחוהו לנקוט בכוחא דהיתרא. הוא נמנע מגיבובי חומרות לציבור הרחב. לאלה שנטו לחוש לדעת המחמירים, יעץ לנהוג כן בצניעות בינם לבין עצמם, ובחיבוריו יצא חוצץ נגד אלה המתהדרים בפני המון העם, בחומרות שהם עושים. ובאחת מתשובותיו האריך להוכיח כמה תקלות הלכתיות, נכשלים על פי ההלכה אלה בחומרותיהם. להלן נצטט קטעים מדברות קודשו:

והנה ראיתי כמה חכמים מתחכמים, כל אחד בונה במה לעצמו בענין רביעית, ובפרט בהיותינו יושבים במסיבת המון בעלי בתים… ולפעמים תלמיד שהתחיל ללמוד כאשר התחיל לראות מאורות, יתחכם בפני גדול הדור, שלא לשתות בכוס ששתה הגדול ממנו. זה הנגע פשה בדור הרע הזה, ונתקיים דברי רבותינו, נערים פני זקנים ילבינו. ולא ידעו ולא יבינו לו חכמו, שכל העושה דבר חומרא בפני מי שגדול, בר נידוי הוא…

מעיד אני עלי שמים וארץ, כי בדבר הזה חם לבי בקרבי, כי אנכי הרואה שהמכה העצומה הזאת הולכת ועולה במעלות, ונמשך זה מחמת גדולי הדור ה' ישמרם, שענותם וצדקותם גברה, ומזה נמשך שהקטנים הנז' נראה בעיניהם כי כך היא חובתם, ואדרבה הם ברוח מבינתם יודעים לטהר את השרץ ודקדקו הרבה המבדיל כר״א בן חסמא.

ולא ידעו תועי רוח בינה, שהם לדעתם עושים חסידות, ועל זה אני קורא ויחנו בחסירו״ת, כי כבר ידוע למי שהוא תלמיד חכם ורגיל בספרי הפוסקים ולמד ולימד, הוא שכל שיש סברא של איזה חכם פוסק, בדבר שאינו מפורש היטב בדברי מרן, ועשה איזה ת״ה כמות אותה סברא, אין להגיה עליו. וכל המהרהר נגדו, ימלא פיהו חצץ, כי יש בידו אילן לסמוך עליו. ומי מפיס שהחכם שסומך עליו המגיה כוותיה היא, ההלכה למשה מסיני, אלו ואלו דברי אלהים חיים… כל זה נמשך להם מחסרון הלימוד והבקיאות… ומאחר שבכל דבר ודבר יש מחלוקת הפוסקים, ממילא הדר דינא דעבד כמר עבד וכוי וכל אחד יש לו על מי לסמוך. וכאומרם כדאי הוא פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק. וזה נזכר בדברי חז״ל במילתא דאיסורא, וכל שכן במילי בהאי שאין בהם אלא דקדוקי עניות ובפרט בפני מי שגדולים.

גם בחיבורו 'קופת הרוכלים' ניכרת שיטתו ודרכו דרך הקודש, להכריע את הלכה מתוך מקורותיה עפ״י כלליה, בלי גיבובי חומרות.

אהבת השלום והארץ

רבי ידידיה זכה להוקרה מצד חכמי הדור, ודבריו היו נשמעים. הוא אהב את הבריות והיה אוהב שלום ורודף שלום. גם בימי זקנותו, טלטל עצמו ממקום למקום למען השכנת שלום. בסכסוך שהתגלע בין חכמי מכנאס הוא נסע לשם, לפשר ולתווך בין הצדדים, ולא שב עד שהשכין שלום ביניהם. חבריו הרבנים הריצו מכתבים מפאס למכנאס, ובהם זירזו ותבעו מחכמי העיר למלאת את רצונו ולא להשיב פניו ריקם:

ולאהבת השלום אזר כגבר חלציו אב בית דין מקודש שקדשוהו שמים, לנו לעיניים…. ראש הסדר מבחר העדר וכו' כמוהר״ר ידידיה מונסונייגו… ונסע מהכא להתם לשפות שלום… הוא ודאי מכירין כתייר יקר תפארת גדולתו וכבוד תורתו, ותחוסו על שיבתו ותוקף חולשתו לעשות רצון צדיק…

למשפחת מונסונייגו, היו קשרים הדוקים עם שלוחי ארץ ישראל שבאו למארוקו למגביות, חכמי המשפחה עמדו לימינם ועזרו להם למימוש משימתם. הגיעו לידינו מכתבים רבים, שכתבו בנושא לקהילות השונות, ובהם מכתבים שכתב רבי ידידיה. וכן מכתבי תודה והוקרה מארץ ישראל לחכמי המשפחה.

משנת הת"ר (1840) ואילך, התרבו העולים ממארוקו לארץ ישראל, ובהם עולים רבים ממכנאס. חלקם הגדול של יוצאי מכנאס, התיישבו בעיר טבריה, בין היתר כדי להקדיש עצמם ללימוד תורה בישיבותיה. לטענתם של החכמים העולים, הם לא זכו לתמיכה ועידוד, כנהוג לגבי תלמידי חכמים המקומיים. במכתבי העולים שהגיעו למכנאס, דובר כי בטבריה הם מופלים לרעה, ואינם נהנים מכספי התרומות המגיעות מחוץ לארץ. חכמי מכנאס נחלצו לעזרת אחיהם שבטבריה, בשנת תר״ך (1860) הם פנו לחכמי טבריה, במכתב המנוסח בצורה מכובדת, בו העמידו אותם על מצבם הכלכלי הקשה של החכמים העולים, ובקשו לתמוך בהם. תמורת זאת, הם הבטיחו להגביר המגביות ולהגדיל את התרומות המיועדות לכוללות העיר טבריה. נראה שחכמי טבריה לא הגיבו על המכתב, ותלונות על האפליה המשיכו להגיע. בסוף קיץ תרכ״ב (1862), כאשר בא למכנאס שליח טבריה רבי מנשה ארזי הכהן, לאסוף תרומות ולערוך מגביות. החליטו חכמי העיר לעקל את כספי הקופות המיועדות לטבריה, ודרשו ממנו שיפקיד בידם התחייבות בכתב, כי יונהג שיויון בין העולים למקומיים בתמיכה הניתנת לתלמידי חכמים בטבריה.

תהילה התעלם השד״ר מדרישת חכמי העיר ואף פגע בכבודם. הוא עזב את העיר בכעס, ומינה אחר במקומו לאסוף את הכספים. אפשר שבטח בהילת הקדושה של ארץ ישראל, ובמורא הגדול בו מתייחסים יהודי מארוקו לשמו של התנא רבי מאיר בעל הנס, שלפי המסורת קבור בטבריה ואשר כוללות טבריה נושאים את שמו בגאון. לכן האמין שהחכמים יתחרטו על צעדיהם כלפיו, ועוד יצטרכו לבקש ממנו מחילה ויאלצו להכפיל את תרומותיהם, כדי שיסלח להם. הוא דימה אותם לחכמי ערים אחרות, אשר בתמימותם ויראתם נבהלים מכעס השדרי״ם ומאיומיהם. אולם חכמי מכנאס היו איתנים בדעתם.

השד״ר נאלץ להיכנע ולבקש מהם סליחה, הוא גייס לעזרתו את עדויותיהם של רבי יצחק בן ואליד מתיטוואן, אשר ביקר בטבריה; ושל רבי יוסף הלוי אבן יולי, אשר עלה ממכנאס לטבריה, ושניהם אשרו שאין שום אפליה בעיר. אולם מתוכן מכתבו נראה כי כל זה היה לשוא, חכמי מכנאס לא נתרככו ותבעו ממנו לתת להם התחייבות בכתב. הוא השקיע את כל כוחו הריטורי בנסיונות הפיוס, הוא גייס את הכירותם עם אביו וביקש 'אם לא למעני עשו למען עטרת ראשי הרב ר' אבא הי״ו, ואם לא למענו עשו למען רבני וחכמי עיר הקודש…'. הוא פירט את הסיבה שמונעם אותו מלמלא אחר דרישתם:

ומה ששאלו ממני לתת כתב יד על תקנתם, וזה דבר דלא אפשר, חרפה היא לנו. מה יאמרו הבריות שעל ידי תקנתם החזירו אותנו למוטב, ושבח לשם יתברך שאלו וראו כי עיר קודשינו מיושבת על אדני פז בהנהגה ישרה וברורה לעין כל, כגר כאזרח טרם תקנתם.

בצר לו פנה לעזרתו של רבי ידידיה, רבי ידידיה בא עם השד״ר למכנאס, והצליח להשכין שלום בין השד״ר לחכמי העיר. רבי ידידיה כדי לפשר בין הצדדים ולסלק החשדות, התחייב בשם חכמי טבריה כלפי קהילת מכנאס, שבטבריה יוגדלו הקיצבאות והתמיכה בחכמים העולים. וגם הבטיח בשמם שלא יאונה שום רע למתלוננים. במכתב ארוך שכתב רבי ידידיה לחכמי טבריא, תיאר את העמל שהשקיע ואת הטורח שהיה לו בהשכנת השלום, לכן ביקשם לעמוד בהתחיבויותיו בשמם. באותו פרק נולד בן להרה״ג רבי שמואל עמאר זצ״ל, מהחכמים הרשומים בעיר. הלה כיבד את רבי ידידיה בסנדקאות, וקרא את שם הרך הנולד שלום, על שם המאורע. הוא הרה״ג רבי שלום עמאר.

ברית מס 40 בעריכת מר אשר כנפו-רבי ידידיה מונסונייגו, הראשון–פרופ' הרב משה עמאר.

עמוד 14