מורשת יהדות מרוקו

״תגיד לי בבקשה ממך, מה יש לעדה של החרדים לתרום לתרבות הישראלית החדשה ? אני מתכוון לקיצוניים ולא לתנועה הציונית הדתית. ראית פעם תמונה של קבוצת חרדים בהפגנות? הם נראים כמו שכפול במכונה. כולם עם תלבושת אחידה, גדולים וקטנים, כמו עדר. אותו הכובע, אותה הכיפה תחת הכובע, אותו מעיל עליון, אותם הגרביים, אותם הנעליים וכובע הפרווה המצחיק המונח על ראשיהם אפילו בקיץ.

הם הביאו את הגטו לארץ והסתגרו בו. מה יש לאלה לתרום? רובם לא עובדים, אברכים לאלפים שתורתם אומנותם וחיים על חשבון משלם המסים, גורמים צרות ואלימות על כל דבר קטן. לצבא לא הולכים, לא נאמנים למדינה, כופרים בכל המוסדות החוקיים, אם זו הכנסת, המשטרה, בתי המשפט. הם רוצים להחזיר אותנו חזרה לגטו. מדינת הלכה הם רוצים. מחכים למשיח ולבית המקדש שירד מן השמים. הם עוינים את כל מי שלא שייך לעדר שלהם. אפילו ביניהם, בין חסידות לחסידות או בתוך אותה חסידות עצמה, יש ריב ושנאה. הם באים לשכונה כלשהי ומנסים להשתלט על חיי אנשיה ולכפות את אורח החיים שלהם, הפרדה גמורה בין גברים לנשים, ברחובות, באוטובוס, הם לא מנומסים אלא אלימים. גם בכשרות של הרבנות הראשית הם לא מכירים וכופים כשרות שלהם, שולטים בחיי הכלכלה והחברה, דרך משגיחים. בידם לגרום למסעדה או לאולם אירועים להיסגר אם לא מקבלים את התכתיבים שלהם. הם מערבבים דת ופוליטיקה, לא מכבדים את יום הזיכרון לחללי צה״ל, ביום העצמאות הם שורפים את דגל המדינה… אלה, יש להם מה לתרום לתרבות שלנו? הם פגע רע בחיים שלנו. ראיתי אותם בהפגנות כשהייתי בצבא. טיפוסים שליליים. הם דוחים ומשניאים את הדת על העם בהתנהגותם. אחד הרבנים שלהם, שהתנועה הציונית הצילה אותו ברכבת המפורסמת של קסטנר, האשים את התנועה הציונית בשואה, מפני שדחקו את הקץ! זה משוגע! וזה מנהיג?… הם חיים בתוך זמן שעמד מלכת, דמיוני יותר ממציאות^,״. ״אל תשכח שהם מיעוט קטן״.

״אבל הם שולטים. יש להם מונופול על חיי הדת. זאת לא דמוקרטיה. המדינה צריכה להכיר גם בקונסרבטיבים, ברפורמים ובכל התנועות של היהדות. זה רק יחזק את היהדות. יש לי חבר להורים יהודיים וכן ארוסתו. הם קיבלו את כל הניירות הדרושים מהרבנות כדי להתחתן. רק בסוף, רב זה אומר לו להביא תעודה מאולם האירועים שיש להם כשרות. ידידי ענה לרב זה, בצדק, ^׳זה לא עניינכם איפה אני עושה את המסיבה שלי!׳. אמרו לו שלא יחתנו אותו! הוא צפצף עליהם וחי עם אשתו בלי הרבנות! את מסיבת החתונה הוא חגג במקום שרצה. הם משתמשים בתעודת כשרות כדי לסחוט אנשים ומקומות בילוי. תעזוב אותי מאלו! אין להם מה לתרום…״.

״יש עדות אחרת. כפי שאמרתי, אלה הם מיעוט קטן. הצרה היא שהממשלה נותנת להם את הכוח בגלל חישובים פוליטיים. תראה את המרוקנים, הם אף פעם לא היו קיצוניים בקיום הדת. הם היו מקלים כמו בית מדרשו של הלל. הם פשטו את הלבוש המסורתי המרוקני, הם לא מנציחים את חיי המללאח, הם נקלטו בחברה הישראלית, נטמעו בה ותורמים לה מעדני מטבח, מימונה, פיוטים, הולכים לצבא, הקימו עשרות מושבים וכפרים וכר״. ״ואני דווקא קראתי שליהודי מרוקו אין תרבות!״ ״קראת נכון! אבל זה שקר מתועב. בוא נראה. תגיד לי, מה זה ׳תרבות׳ לדעתך?״

״זה כל מיני דברים. אין הסכמה כללית בדיוק מה זו תרבות״. ״בוא נתחיל בדברים פשוטים שיש ליהודי מרוקו ואז נדבר על התרבות בכללותה. חלק מהתרבות בחברה הוא: כיבוד הורים, להיות מנומס, לכבד את הזקנים, לחיות לפי החוק, להתנהג באחריות כלפי הזולת, לעזור למעוטי יכולת, לדאוג לחולים ועוד. בלא זה אין חיי חברה תקינים, תרבותיים. זה מה שעשו במרוקו וזוהי תרבות יהודית – עצם כך שיש לנו כבוד להורים, למבוגרים, למורים ולמנהיגים. עניין זה נפגע משום תנאי המחיה הקשים, ומשום פריקת עול המסורת בלא שהיה תחליף לכך. התנאים הכלכליים הקשים ערערו את מעמדו של האב שנפגע קשה מפני שאינו יכול לפרנס את משפחתו. החברה הישראלית עודדה את התפרקות הגרעין המשפחתי. הפלות מכוונות פגעו בכבודה העצמי של האישה, של האם. הפיכת האם לעוזרת בית, לפועלת ניקיון – פגע בכבודה ובמעמדה המסורתי במשפחה. התא המשפחתי והמרקם החברתי בקרב עולי מרוקו נהרס, וכל עולמם התרבותי עבר זעזוע נפשי קשה. אין להרוס את הקיים, יש לבנות על יסוד הקיים בשינוי הדרגתי, התפתחות שלווה ולא מהפך מסוכן שמזעזע אושיות חברתיות. יש ערכים חיוביים בכל תרבות. התרבות נמדדת בדרך ארץ, וערך זה מושתת בתרבות העברית, בתנ״ך, במשנה, במדרשים, באגדה ובתלמוד. תרבות נמדדת בהערכה לזולת, בזכותו להיות מה שהוא, בנכונות להקשיב ולהעריך דעות מנוגדות לשלך, באדם שמודה בטעות, בפתיחות ובהערכה לתרבות אחרת של העמים סביבך. אי אפשר כיום לחיות בגטו מנותק מהעולם החיצון מבחינה חברתית, דתית או כלכלית. פעם, המנהיגים הדתיים במזרח אירופה הקיפו את קהילתם בכל מיני תקנות, במטרה לנתק אותם מהעולם החיצון, ואף אסרו לקרוא ספרים של העולם החיצון – ספרי מדע, ספרות או כל ספר נוכרי אחר. מי שרצה לשמור על צביונו הדתי וגם להתעניין בעולם החיצון לשם לימוד, הורחק מהקהילה ונגזר עליו להיות מנודה. כל אלה שהגיעו להישגים גדולים בתחומים שונים של ההשכלה הכללית והמדע, הם אלו שהתנתקו מחיי הגטו הסגורים. הבידוד מהעולם החיצוני העיד על פחד של ׳הציץ ונפגע׳, מה שלא מחויב המציאות. זה כלל מלחמת חורמה בציונות, שבה ראו מינות וכפירה. היו רבנים נכבדים שהתקוממו ועודדו עלייה והקמת המדינה בדרך הטבע ולא בדרך נס. בעולמנו שנהיה קטן יותר ויותר אין אפשרות לאף קבוצה המבדרת את עצמה, קיום לטווח ארוך. בעולם שבו אנו חיים אין מקום לחיים של הזיות ואמונות שאין בהן אחיזה במציאות ובהיגיון. מי שעדיין תופס את המשיח כבן אנוש שיציל אותנו בדרך נס, ומאמין שבית המקדש ירד מן השמים ויתקיים חידוש הקרבנות, חי בעולם של הזיות תימהוני ודמיוני״. ״האמנם ?״

״לחלוטין כן! אני חותם על זה בשתי ידיי. כעת אומר לך, מה שמייחד את העם היהודי בתרבותו הוא אחדותו ועזרתו ההדדית. כמו שאמר אחד העם – אם יהודי סובל בארץ אחת, יהודי אחר בארץ רחוקה מרגיש את כאבו ובא לעזרה. כמו איזמל בגוף החי. הקיבוץ היהודי מפוזר בעולם, אבל אחדותו עומדת לו לסבול ולשרוד, מה שאפשר לעם היהודי להתקיים במשך הדורות למרות כל הרדיפות. כך שרדו החלוצים הראשונים שבאו לארץ ישראל, בעצם כך שהקימו תא חברתי שנקרא ׳קיבוץ׳. זה מה שעזר ליהודים לשרוד ברחבי העולם. אדגים לך את זה מההיסטוריה שלנו. היהודים אותם הכרת, חיו בכפרים עלובים במזרח אירופה ללא השכלה ובחוסר כל. בסוף המאה שעברה היו פוגרומים איומים, במהלכם ערכו הגויים טבח ביהודים והרגו באכזריות נוראה. כתוצאה מכך התחילה הגירה של יהודים אלו לאמריקה. בדרכם לארצות הברית צריכים היו לעבור במערב אירופה. במערב אירופה היהודים היו מפותחים מאוד ומשכילים, בגלל שוויון הזכויות והאזרחות שקיבלו מזה זמן רב. כשהגיעו יהודי מזרח אירופה בהמוניהם, עניים, לבושי סחבות, דלים למראה ועלובים — יהודי מערב אירופה התביישו בהם וקראו להם ׳איסט יודך. לכן עזרו להם לנסוע הלאה, במטרה להיפטר מהם מהר ככל האפשר. יהודים אלו, מחוסרי השכלה וללא מקצוע, הגיעו לאמריקה, עבדו קשה ולאט לאט בנו את עצמם. ילדיהם למדו מפני שיהודי המקום עזרו להם. במשך דור אחד סיימו את לימודיהם באוניברסיטה והגיעו למעמד תרבותי גבוה. הם התקדמו בחברה בכל השטחים: בכלכלה, במדע, בעסקים, ובענייני רוח, ועד היום הם ממשיכים לטפס בסולם החברתי והמדיני. הם הגיעו להישגים עצומים מעל ומעבר ליחסם המספרי בחברה. נחזור, אם כן, לאירופה. הנאצים עלו לשלטון והקיץ הקץ על יהדות זו. בסוף מלחמת העולם השנייה היו היהודים לא יותר משבר כלי מדולדל ושבור. מי אתה חושב שעזר להם לשקם את עצמם ולבנות מחדש את הקהילות ההרוסות? הצאצאים מאמריקה של אותם עלובי החיים שיהודי אירופה בזמנו התביישו בהם. מי.אתה חושב עוזר לישראל לבנות את עצמה ולקלוט מיליוני יהודים מכל העולם? אותם צאצאים. תסתכל באוניברסיטאות, בבתי החולים, ביערות של הקרן הקיימת לישראל, בבתי אבות. הכל מתרומות של יהודי אמריקה שניחנו בנדבנות ובאהבת ישראל. זה גלגל חוזר וזה אפשרי בזכות אחדותו של עם ישראל. זה מזכיר את סיפורו של יוסף שהיה צריך לסבול מאחיו ולהגיע למצרים כדי שבסוף יציל את משפחתו ו׳להחיות עם רב׳ מהרעב. נניח, למשל, שלא היו שום רדיפות בסוף המאה במזרח אירופה – היהודים האלה לא היו מהגרים בחוסר כול לאמריקה אלא היו נשארים והיו סובלים מאותו גורל של יהודי אירופה. בתיאולוגיה של היהדות הקונסרבטיבית טוענים שהאל מתגלה בהיסטוריה וזו דוגמה לכך.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–הקליטה

עמוד 336

רבי רפאל ברוך טולידאנו (תר"ן, 1890 – י"ח בחשוון תשל"א, 17 בנובמבר 1970)

לא תגורו מפני איש

אחד התחומים בהם באה לידי ביטוי ההקפדה של רבינו היה נושא כשרות השחיטה. הוא עצמו בדק את סכיניהם של שוחטי העיר. אם פרט כלשהו לא עמד באמות המידה שהציב, לא היסס לפסול את השחיטה כולה. היו מקרים בהם אף פסל את השוחט עצמו מלעסוק בשחיטה.

פעם נודע לרבינו כי אחד השוחטים שחט עופות במשך יום שלם מבלי לבדוק את הסכין, והתעורר חשש לכשרותו. משהתברר לו שיש אמת בשמועה, לא היסס רבינו. הוא פרסם כרוז כי כל מי ששחט באותו היום אצל פלוני יבוא ויטול את דמי העופות ששחט שכן השחיטה פסולה. לשוחט לא נותרה ברירה אלא למלא אחר הוראתו של רבינו על אף ההפסד הכלכלי הכרוך בה.

במקרה אחר, הסתייג רבינו מהתנהלותו של שוחט שנחשב ירא שמים, אך לא קיבל את התקנות וההקפדות של הרב. על אף שהלה נמנה עם ידידיו הקרובים של רבינו, אסר עליו הרב להמשיך לשחוט עבור הקהילה. רק לאחר שהשוחט התנצל בפני רבינו וקיבל על עצמו לנהוג על פי הוראותיו, ניאות רבינו להתיר לו לשוב למלאכת השחיטה.

צריך גם ״צדק״

כאשר נגעו הדברים לשמירה על גדרי הדת, נהג רבינו בבחינת ׳יקוב הדין את ההר', אולם כאשר נגעו הדברים לעניינים שבין אדם לחברו, הייתה גישתו שונה לחלוטין. הוא ידע לרדת לעומקה של הלכה ולמצות את חקר האמת עד תומו,אך במקביל הקפיד הקפדה יתירה להתרחק משורת הדין. גישה זו הנחיל גם למקורביו ושומעי לקחו.

דוגמה לכך במעשה הבא אותו סיפר רבי שלמה גיגי:

אביו של רבי שלמה היה שותף בעסק עם יהודי פלוני שנפטר לבית עולמו. לאחר הפטירה ביקשו יורשיו למכור את חלקו בקרן. האלמנה העניקה לרבי שלמה את זכות הראשונים לרכישת חלקו של המנוח, הן מ׳דינא דבר מצרא' והן באשר ידעה את תומתו ויושרו.

כדי לברר כראוי את שווי חלקו של המנוח נבחרו שני בוררים, אחד מטעמו של כל אחד מהצדדים. לאחר שיקול דעת ובחינה יסודית, חרצו הבוררים וקבעו כי שוויו של המקח הינו שישים אלף ריאל. אלא שלאחר מעשה הזמין אליו רבינו את רבי שלמה, וביקש ממנו כי יוסיף על הסכום עוד עשרת אלפים ריאל כדי להתרחק משורת הדין.

״אבל הסכום נקבע על ידי הבוררים!״ טען אביו של רבי שלמה.

״ראה נא״, הסביר רבינו. "הנה דוד המלך אומר בתהילותיו (קיט קכא) – ׳עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעשקי׳. דוד המלך אינו מסתפק בכך שהוא פעל על פי ה׳משפט, דהיינו שורת הדין. הוא מזכיר את זכותו בכך שנהג לפנים משורת הדין – על פי הצדק! וה׳צדק׳ אומר שצריך לוודא שהיתומים לא יקופחו בשום אופן ויקבלו את המרב שביכולת ירושת אביהם להניב!״

מיותר לציין כי רבי שלמה לא הפסיד מוותרנות זו. ברכת שמים שרתה במעשה ידיו והוסיפה לו כהנה וכהנה.

נקיות כפיים

מפורסם היה רבינו בנקיות הדעת, בניקיון כפיו וביושרו, עד שגם המלעיזים התקשו למצוא רבב בהנהגתו. על כך יעיד המעשה הבא:

יהודי מתושבי מקנס, עשיר מופלג ובעל נכסים רבים, רחש אמון רב כלפי רבינו. לאחר שהסתלק לעולמו נפתחה צוואתו של העשיר ועיני היורשים חשכו. הם ציפו כי הרכוש העצום יתחלק ביניהם ויאפשר להם לחיות חיי רווחה חסרי עול. בפועל התברר כי אביהם הותיר להם רק חלק קטן מהרכוש ואת כל היתר העביר באפוטרופסות לרבינו.

הדבר לא מצא חן בעיני היורשים, אך ברירה לא הייתה להם, שכן הצוואה הייתה כתובה וחתומה על פי עדים נאמנים. בלית ברירה נאלצו למסור לידיו של רבינו את הסכום העצום, אולם בליבם חיבלו תחבולות כיצד להשיב את הכסף לרשותם.

בנסיבות אלו בא העורב אצל הזרזיר ומצא מין את מינו. אל יורשיו של העשיר חברו מספר אנשים מקרב עסקני הקהילה אוהדי התרבות הצרפתית. הללו הפיצו דברי לעז ורכילות על רבינו כי משתמש הוא בכספים לצרכיו האישיים.

כל מי שהכיר את רבינו ידע שהטענה חסרת שחר ומשוללת הגיון. שנאת הבצע של רבינו הייתה מן המפורסמות. ידוע היה כי את כספו הוא מפזר ברוחב יד למען עניי העיר. כלום יעלה על הדעת שדווקא בכספי הפיקדון שנמסרו לו בנאמנות ישלח יד?!

אולם כדרכם של דברי לשון הרע שיש ביכולתם לעוור את עיני השכל, גם רכילות זו החלה לקנות שביתה בקרב יושבי הקרנות. בענוותנותו הגדולה, פנה רבינו לדייני העיר וביקש מהם להכריע בגורל הכספים שהופקדו בידו כדי לקיים מצוות"והייתם נקיים״.

הוסכם כי הסוגיה תימסר לבוררותו של רבי שלום משאש, מבני העיר מקנס שעתה כיהן כראב״ד בעיר קזבלנקה. לא בלב קל קיבל על עצמו רבי שלום את המטלה, בפרט לאור העובדה שהייתה לו קרבת משפחה מסוימת ליורשי המנוח. למרות זאת לפי בקשתו של רבינו נאות לקחת על עצמו את הבוררות.

במשך מספר ימים בחן רבי שלום את טענות כל הצדדים, שמע עדויות והשווה נתונים, בירר פרסים והשלים את תמונת המצב. לאחר מכן הכריע באופן ברור לטובת רבינו. כך נוכחו בני העיר להיווכח שוב בענוותנותו וניקיון כפיו של רבם הגדול.

הרחק מלזות שפתים

על נקיות דעתו של רבינו מבלי רבב יעיד גם המעשה הבא:

בשנת תש״ח הגיעו אל רבינו שניים מתלמידיו הקרובים וביקשו להבחן אצלו. האחד רצה להבחן לדיינות וחברו ביקש לקבל סמיכה לשחיטת בהמות. רבינו ביקש למלא אחר מבוקשם, אולם נקיות דעתו לא הניחה לו לעשות כן. הוא חשש כי אם יעשה זאת, ירננו אחריו ויאמרו כי הוא דואג לתלמידיו למשרות לפרנסתם.

משום כך, שלח רבינו את תלמידיו להבחן אצל גדולי תורה אחרים. את האחד שלח לבית הדין הגבוה בקזבלנקה, ואת רעהו שלח לעיר רבאט. מה גדלה שמחתו כאשר שבו שני התלמידים לאחר תקופה ובישרו לו כי עברו את המבחנים בהצלחה. בפרט רבתה שמחתו על שזכה שמלאכתו נעשתה על ידי אחרים, באופן שלא הותיר מקום לפקפוק ולזות שפתיים.

שלא ירננו הבריות

סיפור דומה מספר גם רבי רחמים בן עמארה, מתושבי מקנס:

רבי רחמים ביקש להקדיש כל רגע פנוי ללימוד תורה לשמה, אולם משהכריזה מועצת הרבנות במרוקו על קיומם של מבחנים לדיינות דחקו בו מכריו שייגש גם הוא להבחן.

מועצת הרבנות דרשה מכל מועמד להציג המלצה מרב העיר שתעיד על יראתו, חכמתו, אורח חייו ומשפחתו. הואיל והיה רבי רחמים מקורב לרבינו ואף למד עמו תקופה ארוכה בחברותא, פנה אליו באחד הימים וביקש ממנו למלא את חוות הדעת ולכתוב עבורו מכתב המלצה. אולם רבינו ביקש ממנו לשוב אליו למחרת היום אל בית הדין, כדי למלא את המסמכים בהשתתפות כל חברי בית הדין.

הדבר הפליא את רבי רחמים, שכן רבינו מכיר אותו שנים רבות וקשר עמוק נרקם ביניהם. מדוע אפוא מטריחו לבוא לבית הדין כאילו היה אדם זר? כלום אינו יכול למלא את חוות הדעת באותו מעמד בביתו?

חש רבינו במבוכתו של רבי רחמים, אך עמד על דעתו שיגיע אליו לבית הדין.

לאחר מעשה הסביר לו רבינו: ״דע לך כי דווקא בשל יחסי הקרבה והידידות השוררים בינינו, לא רציתי למלא את המכתבים על דעת עצמי. שלא ירננו הבריות ויאמרו כי המלצתי מבוססת על הידידות העמוקה שבינינו. לפיכך עמדתי על כך שתגיע לבית הדין ומכתב ההמלצה ייכתב בשיתוף כל הדיינים. מעתה אין מקום ללזות שפתיים!״

קדוש וברוך- רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה–מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו

עמוד 116