מורשת יהדות מרוקו

5. 5. החאג' (העליה לרגל למֶכָּה)

להבדיל מרוב שאר מצוות היסוד, המכניסות את המאמין למסגרת יומ­יומית, והחוזרת על עצמה של מצוות, ונותנות תוקף לחברותו באומה, הצום והחאג' הן היחידות שמתארעות אחת לשנה: חודש הרמדאן ושבוע העליה לרגל. יתרה מזו, בעוד אשר הצום ושאר חובות יכול לקיים אותם כל מאמין בביתו, ואפילו הוא גר בארץ לא-מוסלמית, העליה לרגל קשורה במקום נתון,הוא מקום לידתו של האסלאם במכה. בתחילת האסלאם, כאשר מוחמד עדיין נלחם על זהותו ועל דעותיו, והוא חשק בתמיכת היהודים, הקיבלה פנתה כזכור לירושלים, שהיתה חשובה יותר בעיניו ככיוון תפילה.

קִיבְּלָה (בערבית: قبلة; בתעתיק מדויק: קבלה) היא כיוון התפילה באסלאם. הקיבלה היא הכיוון הפונה אל העיר מכה, וביתר דיוק אל אבן הכעבה, שאליה חייב המוסלמי לפנות בעת התפילה ) צלאה). במוסדות דת ולימוד מוסלמיים, בקיר הקיבלה קבועה גומחת התפילה, המִחראב.

לימים, לאחר הקרע עם היהודים, ההיסטוריה האסלאמית, ובעקבותיה ההיסטוריה העולמית, קיבלה תפנית, ואז נקבע שהכעבה טוהרה על-ידי אברהם, או אולי אפילו על-ידי אדם הראשון, שהיה ראשון המוסלמים, לאחר הבריאה. עם מות אדם, לפי האגדה שנרקמה, הרבו צאצאיו לעבוד אלילים ולהתרחק מדרך הטוב, ואף הכניסו אלילים לרוב למקדש הכעבה. לפי הכרונולוגיה ההזויה הזו, בא אברהם וניתץ את הפסלים וגם החזיר את העטרה ליושנה. הנה כי כן, סיפור שבירת הפסילים הועבר על-ידי מוחמד לחצי-האי ערב מאור כשדים, שם הוא לא היה מעולם, ככל שאנו יודעים.

קשירת אברהם למקום הזה היתה הכרחית כדי לקבוע את מחזור בואם של שליחי אללה לאנושות, ואת שיבוצו של מוחמד כאחרון שבהם. מכל מקום, העובדה שהאנשים סרחו לאחר אברהם, והחזירו פסילים להיכל, חייבה שוב את ניקויו על-ידי אחרון הנביאים – מוחמד. כאן משתבש הסדר הדמיוני הזה, כי אם לפני מוחמד, השליח האחרון שטיהר את ההיכל, הוא טוהר על־ידי אברהם, אזי מה קרה ב-2000 שנות התווך בין אברהם למוחמד? . הרי משה וישוע מוכרים כשליחים על-ידי הקוראן; אם כך, היכן הם פעלו ובקרב מי? הרי טיעונו של מוחמד היה כי האנושות נולדה מוסלמית, מאדם ואילך, וכל מה שלא היה מוסלמי היה סטייה שחייבה תיקון. אם כך, שליחי אללה ליהודים ולנוצרים היו מוכרחים להיות מוסלמים בעצמם כדי להביא תיקון לעולם, טיעון שמעטים הלא-מוסלמים שירצו לנהות אחריו.

כך או כך, בשנים הראשונות לאסלאם לא היה בחאג' יותר מהמשך המנהג הפגאני הטרום־אסלאמי, אלא שהפעם, ללא האלילים שהיו בו, וכולו היה מוקדש לפולחן אללה. לאחר שמוחמד השתלט על מכה, הכּעבה הפכה למוקד המרכזי של הפולחן המוסלמי, ומרכז עליה לרגל מכל קצוות ערב, כמימים ימימה. אולם לאחר מות מוחמד והתפשטותו המהירה והסוחפת של האסלאם, היה קשה יותר ויותר למאמינים החדשים שדרו אלפי מילין ממכה, לבוא אליה פעם בשנה. ולכן נקבע כי די לו למוסלם אם יתאמץ לעלות לרגל לפחות פעם אחת בימי חייו. אפילו כך, על פי הקיבולת המקסימאלית של מתקני מכה בימי החאג' (מן השורש השמי של חג), המגיעה לשניים וחצי מיליון מאמינים, היו דרושות כ-500 שנה כדי שכל מאמין בתורו יבוא פעם אחת בחייו. והואיל ורבים המיוחסים ובעלי היכולת הבאים לחאג' כל שנה, או פעמים רבות בחייהם, אזי ברור כי סיכוייהם של רוב המוסלמים למלא את המצווה החשובה הזו קרובים לאפס.

אשר על כן, הוקצבה מכסה של עולים לרגל מן השורה על-פי גודל האוכלוסייה בארצותיהם (למשל מצרים, איראן ותורכיה, המאכלסות כ-70 מיליון מאמינים כל אחת, זכו בשנים האחרונות למכסה של 40 אלף עולים לרגל כל אחת, כלומר תידרשנה יותר מאלף שנה כדי שכל אחד מתושביהן יזכה לכבוד). לפיכך ניטש מאבק בכל שנה בין הלא-מיוחסים על מקום במשלחת היוקרה הזאת. החאג' הפך לכה יקר מציאות, תרתי משמע, עד כי לפעמים כפרים נידחים בקצות העולם המוסלמי, או משפחות מורחבות שאין ידן משגת, מתגייסים כספית, ארגונית ופוליטית כדי לשגר מתוכם נציג נכבד לעליה לרגל, וכל המשאבים והעידוד קודש לו. וכאשר הוא שב ממסעו, עטור בתואר ההאג' שילווה אותו כל ימיו (לדוגמא – חאג׳ אמין אל-חוסייני), הוא מקרין מכבודו ומיוקרתו על כל קהילתו. ככל שמספר החאג׳ים גדול יותר, ושיעור קומתו של התואר לא פחות מזה של תואר אקדמי או דתי מכובד כלשהו, כך עולה כבוד המשפחה או הקהילה. מה עוד, שעל החאג׳ להיות אדם בריא ברוחו ובגופו ומסוגל לקיים את בני משפחתו בשהותו בדרך. לאמור, כאשר בוחרת הקהילה באדם בעל הסגולות הנדרשות כדי לייצגה, היא מוסיפה כבוד ויקר לעצמה.

לאחר צום הרמדאן מתחילים בהכנות למסע החאגי, שיכולים ליטול בו חלק גם גברים וגם נשים, אלא שנשים צריכות להיות מלוות על-ידי בן- משפחה מדרגה ראשונה, כפי שהמצב כיום בסעודיה לגבי כל אישה שיוצאת לרחוב. ההכנות כוללות תהליך של היטהרות פיזית ורוחנית, הנקרא אחראם, אדיקות בביצוע המצוות, תפילות ממושכות ומדוקדקות, קיצוץ שיער וגילוח וגם גיזום הציפורניים. לאחראם יש גם לבוש מיוחד: שתי פיסות בד לבן מבהיקות וחסרות תפרים, המכסות האחת את חלק הגוף התחתון והשנייה משתפלת מן הכתפיים, נועלים סנדלים, והנשים אמורות להקפיד יותר בכיסוי פניהן ושאר חלקי גופן. תהליך האחראם מחייב שמרגע שהוחל בו הוא לא ייפסק עד אחרי החאג'. כלומר, אי אפשר להיפרד מן הבגד המיוחד אפילו לשנת הלילה, ואסור לעסוק במלאכות מטמאות כגון ציד. זה לא הזמן לשידוכים, וקיים איסור חמור על יחסי מין עם שותף כלשהו. בימים קדומים עולים לרגל הלכו חודשים בדרכים, אך גם כיום, בעת שסידורי ההפלגה והטיסה ההמוניים הם נוחים מאוד ומתורגלים, ישנם המדקדקים בין המאמינים על עליה לרגל ממש, גם ממרחקים. לאט לאט מתכנסים ההמונים במכה ובסביבותיה, לרוב בערי אוהלים המוקמות לצורך זה, אך אסור להם לגשת לכעבה עד לתחילת חודש ד'ו  אלחיג׳ה, הוא החודש השני אחרי רמדאן. בבוא העת, מתחילים בטקס העיקרי של החאג' הוא הטוואף (= הקפות, ואתה שוב תוהה למקור היהודי האפשרי), כלומר הקפת הכעבה שבע פעמים (אולי כנגד שבעה ימי בריאה) נגד כיוון השעון. רוב החוגגים מנסים לגעת באבן ואף לנשקה, אף שלא הכל מגיעים, בגלל לחץ המיליונים. ואולי מוטב כך, כי הכעבה הנה בגודל מטר מעוקב אחד, שאומרים שהנביא עצמו שיבץ אותה בקיר ההיכל, ולו כל המיליונים הללו היו זוכים במשך מאות שנים לגעת בה, ספק אם היה נותר ממנה הרבה. משום מה, הגברים הממהרים תמיד, מקיפים את הכעבה תחילה בריצה ורק לאחר שלוש הקפות חפוזות הם עושים את השאר בניחותא. הנשים צועדות לאיטן בכל המסלול.

הקונקרטיזציה של הסיפוריות הקוראנית היא פשוט עוצרת נשימה. לא רק שאברהם היה שם וטיהר את המקדש של הכעבה, אבל הוכחה פיזית- ארכיאולוגית מצויה שם לסבר את עינו של המאמין כדי להפוך את השיח המוחמדי להיסטוריה ולעדות. כי הרי מתחת למסגד הגדול במכה, שבו מתרחשים טקסי החאגי, זורמים מי הזמזם, אותו מעיין פלאי שמצאה הגר בנדודיה במדבר ואשר הציל את נפשו של ישמעאל אבי האסלאם. האגדה מספרת כי אלה הם המים המתוקים בתבל, על אף שמסתנן מערבי שחירף נפשו כדי לנסותם טען כי הם מרים. זהו כוחה של אגדה, המסתירה התפתחות הרבה יותר מכרעת של רחמי אללה על ישמעאל, שלולא ניצל מצמא בנס גילוי הזמזם על-ידי אמו הגר, העולם היה יוצא נענש, היות שגדול צאצאיו – מוחמד – לא היה נולד ולא היה מביא את הבשורה האחרונה לאנושות.

ביום השני עורכים המאמינים את טקס הסעי, (ריצה, או הליכה), מין העתקת רעיון הוויא-דולורוזה מן הנוצרים, לפי שכאן המאמינים הולכים בשביל הסכנה של הגר וישמעאל, כאשר תרו אחרי מים, כפי שעולים לרגל נוצרים החוזרים על דרכי העינויים של ישוע בלכתם בשביליו. תוך כדי הצעידה, החולפת בין רכסי צפה ומרווה, הם מדקלמים פסוקי קוראן למכביר. כיום הימים השתנו ואת טקס הסעי עושים בשרוול ענקי ממוזג אויר, שאיננו מזכיר במאומה את האירוע שבאו לציין. עם תום הטקס שבים לאוהלים ונותרים במצב של אחראם עד ליום השמיני. ביום השמיני יוצאים למינה ממזרח למכה, בזמנו ברגל וכיום במכוניות, שם מבלים את כל הלילה הבא בתפילה ולמחרת עם שחר יוצאים מזרחית למינה ומתפללים על הר ערפאת. יחד עם כל העם העצום והרב המכסה את מורדות ההר, והעטוי לבן, אולי מותיר הדבר את הרושם העצום ביותר מכל העליה לרגל, כי כאן מכונסים מוסלמים ממאה עמים, גזעים ולשונות, וכולם מאוחדים בכניעתם לאללה ומתחלקים בתחושת העוצמה והתרוממות הרוח שהם נוטלים בה חלק.

ואז צובאים כל ההמונים הללו חזרה למאהליהם להתכונן לעיד אל- אדחה (חג הקרבן), הנחשב לחשוב ביותר בלוח האסלאמי. גם הקרבן הזה הוא עוד קונקרטיזיציה טקסית לאמונה כי אברהם היה נכון להעלות את בנו ישמעאל לעולה לאללה, סמל למסירות עילאית שהמוסלמים מרימים על נס. המאמינים גם מודים לאללה על שהציל את ישמעאל מן ההקרבה, ובכך אפשר את בואו לעולם של צאצאו מוחמד. לאיזכור מאורעות הרי-עולם אלה נשחטים מיליונים של בהמות, ובשרן מהווה את המזון לפסגת החגיגות. לאחר הסעודה ניגשים לשקם הראמייה (יידוי אבנים), שבו משליכים צרורות אבן על שלושה עמודים המסמלים את השטן,שבע אבנים על כל עמוד, תוך כד קריאותאללה אכבר!, בלא שוני רב ממה שרואים באינתיפאדה אצלנו. אלא שכאן מספר המיידים כה רב, עד שבמקום להשליך את האבנים על השטן, הם מצליחים לפצוע אחד את השני. לאחר מכן מבקרים במדינה לפקוד את קבר הנביא ושבים הביתה עליזים ומתרוננים, מלאי חוויות ותלאות הדרך. זוהי לא רק חוויה דתית אדירה וחד-פעמית לרוב המשתתפים, אלא גם הזדמנות למין בזאר רעיוני שבו כל זרם, כת, מסדר או חבורה יכולים לנסות לעשות נפשות לרעיונותיהם, ולעיתים אפילו להביא להתנגשויות עם שומרי הסדר. אין כמעט מאמין שחוזר למכורתו כפי שהגיע, ולא מעטים בהיסטוריה האסלאמית ששבו לביתם אחרי החאגי ובאמתחתם רעיונות וכתות ומחשבות שהנהיגו במקומותיהם.

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם-הזכאת –החאג' (העליה לרגל למֶכָּה)

עמוד 79