משה שוקד-שלמה דשן-דור התמורה-שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה-ההילולות של יוצאי תוניסיה

פרק תשיעי

ההילולות של יוצאי תוניסיה

שלמה דשן

לקהילות ישראל השונות אוצרות יהודיים של גוני תרבות יהודית. ככלל אין גוני־תרבות אלה נשמרים יפה כיום, בין השאר מפני מיעוט העניין מצד אנשי העדות עצמם. בפרק זה נעקוב אחר הגלגולים שעברו על אחת הפעילויות האלו, המקוריות והמסורתיות, שהיא היום פופולארית מאוד — ההילולות לזכר חכמי עדה. לאחר תיאור שתי הילולות של יוצאי תוניסיה בעיר רמלה נחתור להבנת משמעות הדברים. נציג שאלות כגון: מה גורם למשתתפים בהילולות ליטול חלק בהן ? אילו תהליכים חברתיים־תרבותיים פועלים בחגיגות אלו, ומה המצב הקיומי האישי הבא לכלל ביטוי בהשתתפות בהילולות? הרבה נשתנה באורח החיים של יוצאי תוניסיה בארץ, ובכלל זה בפעילויות אשר נראות לצופה מהחוץ כמסורתיות בתכלית. נמצא שאין במציאות ההווה העתק פשוט של נוהגי העבר, ונחשוף את גוני התמורה בהילולות.

טקסי־זיכרון יהודיים, ושל יהדות תוניסיה בכללם, מעוגנים במחשבת הקבלה. מעצם טיבן מתרכזות ההילולות סביב מותם של אנשי מופת, מוות אשר נתפס כזיווג, בדרך הסוד, של נשמותיהם עם הישות האלוהית. כאן מקור המונח ׳הילולה׳ לציון טקסי־אזכרה. ההוראה המילולית של ׳הילולה׳ היא חגיגה, במובן של חגיגת־ כלולות. לדעת המקובלים, יום־השנה למותו של חכם יודע־סוד הוא עת רצון לגילוים של סתרי־תורה גנוזים. יום־זיכרון כזה מצוין על־ידי לימוד, התבוננות ותפילה. במשך הזמן נתקיימו טקסים כאלה גם לכבוד נפטרים שלא היו מקובלים וקדושים דווקא, אבל היו ראויים לכבוד משום שהשתייכו למשפחה נכבדה, או משום קשרים חברתיים אחרים. במנהג העממי הפכו ימי־הזיכרון הללו לימי שמחה, וכמה מהם אף משכו המוני עולי־רגל חוגגים. בתפיסה העממית התפתח הרעיון, שהצדיק אשר לזכרו נערכת החגיגה יתקשר עם ה׳ למען הסוגדים. כך החלו אנשים רבים שנפגעו באופן פיסי או רוחני, לעלות־לרגל במסירות ובדבקות מתוך אמונה ותקווה לזכות ברפואה או בהקלה בסבלם. אדם יכול לעלות לרגל למקום ההילולא בכל יום מימות השנה, אך הדבר נפוץ במיוחד בימי־זיכרון. על אף כוח־משיכתן הגדול של ההילולות, לגבי תלמידי־חכמים ולגבי פשוטי־עם, היה היחס אליהן דו־ערכי או אף מסתייג מצד רבים מבעלי־ההלכה החשובים במשך הדורות. מבחינת ההשקפה הדתית, הרי כמה מן האמונות העממיות הקשורות בהילולות נחשבו למנוגדות למונותאיזם הצרוף והקפדני של המחשבה היהודית. למעשה, זעפו החכמים על האווירה הרועשת ששררה בחגיגות, ובפרט התנגדו לעירוב המינים בבתי־קברות ובמקומות מקודשים כבתי־כנסת שנקראו על שמות מקובלים.

כוח המשיכה שנודע לחגיגות האזכרה התוניסאיות, שאנו עדים לה גם בארץ, אינו מוגבל להילולות בלבד; הוא מתגלה בדרכים שונות. ביטוי אחד לכך הוא קריאת בית־כנסת חדש על שם אישים מהעבר היהודי התוניסאי, שאת ימי־השנה לפטירתם חוגגת הקהילה. לאחרונה רווחות הילולות, המתמקדות סביב דמויות רבנים שנפטרו בארץ. עם סוג זה נמנות ההילולה לזכרו של ר^׳ חיים חורי זצ״ל, שנפטר בבאר- שבע בתשי״ז, ההילולה לר^׳ רחמים חויתה כהן זצ״ל, שנפטר במושב ברכיה ליד אשקלון בשנת תשי״ח, ועוד.

כחמישים עד שבעים אלף יוצאי תוניסיה חיים היום בארץ. אורח־חייהם השתנה מאוד כתוצאה מנסיבות החיים הכלכליות, החברתיות והתרבותיות השוררות בישראל, המתועשת והחילונית. בלבותיהם של עולים רבים מחלחלת תחושה קשה של שקיעה תרבותית. הם חשים ירידה במעמדם הדתי, ותפיסה עצמית זו מגיעה לעתים אף לידי ביטוי גלוי. עולים תוניסאים מביעים כמיהה וגעגועים להנהגה הדתית הנערצת של חכמי העבר. בתארם את העבר הקרוב של החברה היהודית בתוניסיה, נוטים הם להציגו באופן אידילי, במושגים של הרמוניה וחסידות. העבר נתפס בצורה נוסטאלגיה כתרבות עתיקה ואהובה המתרחקת יותר ויותר, והוא גורם חשוב ביצירת דימוים העצמי של העולים. בכך איני טוען שגורם זה קבוע, ברור ואחיד בתודעתם של כל התוניסאים בישראל; אמנם יחידים וקבוצות שונות של העדה נבדלים בחוויה זו, אך היא מוצאת את ביטויה במצבים רבים ושונים, גם אם לא בתמידות. קיימים כמובן גם גורמים אחרים בעיצוב דימוים העצמי של יוצאי תוניסיה, כגון מעמדם החברתי־כלכלי בהווה וזהותם כישראלים. אך מסתבר שהמודעות לצמצום מקומה של התרבות המסורתית בחייהם היא בעלת השפעה על ראייתם העצמית של התוניסאים. בהמשך הדברים נעיין בהילולות על רקע זה, מתוך הנחה שכוח משיכתן נעוץ לפחות בחלקו באופיו של הדימוי העצמי שפיתחו המשתתפים בהן.

ההילולות החדשות התחילו מתפתחות בחוגי־משפחה מצומצמים. תחילה נצטרפו אל החוגגים אנשי המקום, קרובים, והללו שהכירו את הנפטר. במשך השנים נמשכו יותר ויותר אנשים להילולות, והקיפו אלפי אורחים שבאו ממקומות מרוחקים. היום נערכות ההילולות בערים ובכפרים רבים, שבהם מתגוררת אוכלוסיה ממוצא

 תוניסאי, והילולות חדשות מוסיפות להיווצר. ואולם במשך כעשר שנים, מראשית העלייה ההמונית מתוניסיה עם קום המדינה ועד סוף שנות החמישים, לא היו ההילולות פופולאריות. מעט ההילולות שהתקיימו לא משכו חוגגים רבים, ונראה היה שזמנן עבר, ואולם בשנות השישים חזר להן קסם המשיכה. תופעת ההילולות מעלה את השאלה היסודית: מדוע התעוררו שוב ההילולות ומדוע מוסיפות הן להתפשט? אין לפתור את השאלה בפשטנות על ידי ראייתן כביטוי של מסורת חיה ונמשכת. בהקשר הכולל של אוכלוסיה הנתונה לשינוי חברתי מפליג אין זה סביר כלל להניח, שמעשי ההילולות הם העתק פשוט של הנוהג המסורתי. סביר יותר להניח שגם על ההילולות, המסורתיות לכאורה, עברו תמורות, אם לא בצורתן הרי ודאי במשמעותן לגבי האנשים המשתתפים בהן, ואכן תמורות אלו עלינו לחשוף.

משה שוקד-שלמה דשן-דור התמורה-שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה-ההילולות של יוצאי תוניסיה

עמוד 115