פרחים ופרחחים-ניסים מ. אלבז

פרחים ופרחחים

ניסים מ. אלבז

פתח דבר

רגיל הייתי לראות אותו – גבר נאה בשנות החמישים לחייו, עוסק בתיקון מכוניות פאר באחד הרחובות הסמוכים למקום מגוריי. כיוון שאהבתי מכוניות ספורט, קסמו לי אלה שבמוסך שלו, ורציתי לבחון אותן מקרוב. בעוד אני מהסם אם להתקרב, החליקה מפי קריאת התלהבות: ״אילו מכוניות! רק בסרטים רואים כאלה." זו משכה את תשומת לבו, והוא התקרב והציג את עצמו:

״שמי פרנסיסקו, ואתה נראה לי מוכר… אפילו מוכר מאוד." שמחתי שלא ראה בי טרדן ושהיה מוכן לפתוח בשיחה. "אני גר בשכונה,״ אמרתי, ״רק כמה בתים מכאן.״ ״אני מכיר אותך,״ אמר בהתרגשות, ״אבל מהיכן?״

״שמי ניסים,״ המשכתי, שמח על ההזדמנות לשוחח איתו. ״אני גר לא רחוק מכאן!״ הוא התאמץ להיזכר. ״יהודי אני, מישראל,״ המשכתי, ״חבר בבית-הכנסת האורתודוקסי, כמה בלוקים מכאן.״

״זהו זה! משם אני מכיר אותך, מבית-הכנסת. גם אני יהודי,״ צהל משמחה. "אתה יהודי?״ שאלתי בחיוך, כאילו היה אחד מידידיי האבודים.

״בוודאי, אני יהודי!״ ענה, ובהתרגשות חסרת מעצורים החל לספר לי את קורות משפחתו, והוסיף על אביו, שגילה להם את סוד היותם יהודים שבועות אחדים לפני שהלך לעולמו.

״לאבי קראו ׳פלביו דלה כרוז׳,״ סיפר, ״מאז ומתמיד שימש דרשן קתולי בכנסיות הפזורות בין מקסיקו להונדורם. האל הרחמן לקח אותו מאיתנו לפני כעשר שנים.״

בעודו מנגב עיניים לחות מדמעה הוסיף פרנסיסקו ואמר: ״לפני מותו גילה אבי ז״ל לשלושת בניו, שהוא יהודי שקיבל על עצמו למראית עין את הדת הקתולית מתוך הכרח המציאות של אותם הימים. כהוכחה, הוציא צרור בד מתוך ארגז עץ ששכב בעליית הגג, ובו חבילת ניירות, שהסתיר קרוב ליובל שנים, ושם סופר על מקורותיו היהודיים, על אבות אבותיו ועל כל קורות משפחתו. שנים רבות חש רגשי אשם על שהוא ומשפחתו חיו בשקר.

״באותם הימים שלטה הכנסייה הקתולית בכל מקום – כנסיות ובתי-ספר קתוליים היו פזורים בכל כפר. את כל ילדותנו בילינו, אחיי ואני, בבתי-ספר קתוליים. כילדים, לא שמענו על יהודים, המידע הזה הודחק, שכן שום יהודי לא היה יכול להתקיים בכפרים האלה. השנאה ליהודים – לאותו עם מקולל שלדבריהם צלב את ישו הקדוש הייתה לחלק מן התרבות העממית, הסביר לנו אבי, ובימי ילדותו פורעים היו בוזזים כל אדם שנחשב יהודי ואף פוגעים בו.

״אבות אבותיי העמידו פנים שהם נוצרים, ועם השנים התחתנו והתערבבו בבני המקום,״ המשיך כשראה שאני מתעניין. ״אבי היה לדרשן בכנסיות הקתוליות באזורים האלה, ושמו התפרסם בין הכפרים. בני המשפחה, שגילו את יהדותם מאוחר, התנגדו לפרסום העניין ואף איימו שיהרסו את חיי אם אגלה את הסוד. כאן, כיהודי – איני צריך להתבייש או לשנות את שמי.״

פרנסיסקו הזמין אותי אל ביתו, כדי שאוכל להביט באלבום תמונות משפחתו. בעוד הוא מחפש את אלבום התמונות, סקרתי את הקירות ואת המדפים בביתו. על אחד המדפים הבחנתי בספר תנ״ך גדול ועתיק, ולידו חנוכייה קטנה מכסף וספרים אחדים העוסקים בקבלה. ניגשתי למדף כדי לבחון את ספר התנ״ך מקרוב, שמא הוא מאותם הספרים שהיו המיסיונרים בירושלים נותנים לנו חינם. פתחתי בעמוד הראשון, הבחנתי בשורה ארוכה של תאריכים ושמות הכתובים באותיות לטיניות. בשורה התחתונה זיהיתי אותיות עבריות, ״פרימו דלה כרוז – ברית אברם – 1964״.

״מי זה פרימו?״ שאלתי אותו. ״זה אני – אפרים!״ ענה, ״אבל במקסיקו, בבית-הספר של הקתולים, נתנו לי את השם פרנסיסקו.״

סיפורו של פרנסיסקו או פרימו אינו יחיד במינו: כזה הוא סיפורם של אלפי יהודים אנוסים שאיבדו את זהותם.

גירוש יהודי ספרד הוא ללא ספק אחד הפרקים הטרגיים בהיסטוריה היהודית, וגם אם איני היסטוריון של אותם הימים, הרי עצם היותי ילד צעיר שעלה ממרוקו לישראל וחווה על בשרו גירוש מבתי-ספר ומישיבות בארץ, מחייב אותי, לתחושתי, לפתוח את הספר בסיפור הגירוש. זאת ועוד, הנדודים שנדדתי ממדינה למדינה כאן באמריקה גם הם הוסיפו סיבות לרצות ולהתעמק בהיסטוריה של אבות אבותיי בספרד.