אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983- מבוכות תש׳׳ח במרוקו

לידתה של עיירה.

גוראמה  הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.

גוראמה שוכנת במרכזם של כעשרים כפרים הפרושים ממזרח וממערב, בהם מתגוררים למעלה מעשרים אלף תושבים ערבים, החיים על חקלאות וגידול צאן ובקר. העיירה הוקמה ביוזמת הצרפתים בשנת 1912, עת הסתיים כיבוש מרוקו, והצבא הצרפתי החליט להקים מחנות למטרות פיקוח על המעבר בין שתי ארצות מוסלמיות, אלג'יריה ומרוקו.

—————————————————————————————————-

תקופת הבהלה של ״אוצרות״ המחצבים הסתיימה, והיהודים חזרו לעסקיהם לאחר ששיקמו אותם, והמשיכו בחייהם הצנועים והפשוטים. הם נאלצו לוותר על הרעיון להתעשר מהר לפני שהפכו לעניים של ממש. היה רק אחד שהצליח למצוא את מקום האוצרות האמיתיים ודאג לרשום אותם כחוק על שמו, לגייס שותפים ולהתחיל בניצולם הלכה למעשה. זה היה עסו־או־ מוחה השייך הערבי, אשר מזלו האיר לו פנים בכל אשר פנה ובכל אשר שלח את ידו. כדי לא להסתבך בצרות עם שלטונות הכיבוש הצרפתי, דאג עסו לרשום את כל עסקי־המחצבים ויתר העסקים על שם אחיו עדי, אך הוא היה ונשאר הבעלים האחד והיחיד.

באחד מלילות החורף של שנת 1950 גרם שיטפון בנהר לאסון מחריד בקרב יהודי ה״מלאח״ בעיר ספרו. הנהר עלה על גדותיו וסחף עימו בתים שלמים על דייריהם היהודים. אבל כבד ירד על אוכלוסיית יהודי ״סיפרו״ ועל היהודים במרוקו בכלל, אשר נחלצו לעזרת אחיהם וסייעו בשיקום שרידי־ המשפחות ההרוסות. רבים התייאשו מחיי ״המלאח״ ועלו מייד אחרי האסון לישראל. יהודי ״סיפרו״ ידועים היו בכל מרוקו כתלמידי־חכמים המרבים בתלמוד־תורה בישיבות הרבות, אשר'בהן נקלטו ילדים רבים מכל רחבי־ הארץ.

בעיר ״סיפרו״, התחילה האישה היהודיה לראשונה בתולדות יהדות־ מרוקו, ללמוד תורה לא פחות מהגבר, ורבות מהנשים הפכו לרבניות והנהיגו את מסורת־ישראל בקרב הנשים. אולם אליה וקוץ בה; דווקא מקרב הנשים המלומדות בתורה, יצאו אחדות מקהל ישראל ונישאו לגויים. כל מחאות הוריהן ופעולות ראשי־הקהילה, לא הועילו כדי להצילן. רוב יהודי ״סיפרו״ עלו לישראל בשנות החמישים וגם המורה אפריאט שלום מגוראמה, יוצא ״סיפרו״ עזב את העיירה אחרי שלוש שנים טובות בהן ביסס את בית־הספר והרחיב את פעולותיו. המורה מתתיהו צרויה שבא להחליפו, היה גם־הוא יוצא ״סיפרו״.

למורה החדש, צרויה, נשלחה מורה, עזר כנגדו והכיתה הגדולה התפצלה לשתיים ונקלטו בהן תלמידים חדשים בגיל צעיר.

בית־הספר היהודי עבר לבנין אחר, שהורחב ולידו נבנה בית־מגורים למורים, ניתנו להם תנאים יותר טובים וגוייסו לעבודה כמה עוזרים: שרת, טבחית ושליח. חלפו אך שנתיים והמורה צרוייה נשא לאישה את המורה פאני שעבדה אתו, והם המשיכו, כבעל ואישה, לשרת את יהודי־העיירה במשך עוד שנתיים נוספות. התפעלותם של יהודי העיירה מהמורה צרוייה לא ידעה גבול, גם בשל עורו האדום ושיערו האדמוני. לאחר ארבע שנים בעיירה, עזבו השניים, ובמקומם באו שני מורים מהעיר פאס, חיים יונס וארוסתו אסתר. אלה זכו לתנאים טובים עוד יותר, ולרשותם הייתה מכונית שבה נסעו כל יום שישי מחוץ לעיר, דבר שהקל עליהם מבחינה חברתית, להמשיך בעבודתם בעיירה תקופה ארוכה. במשך שנה אחת אחרי שהזוג צרוייה עזב את העיירה, ולפני שחיים יונס ואסתר תפסו את מקומם היה שם מורה בשם בן־לולו, אשר במשך כל שנת־הלימודים ישב ממש על ״קוצים״ וחיכה לסוף השנה כדי לעלות לישראל. בן לולו היה אחד היהודים המעטים במרוקו אשר הציונות הייתה כל מאודו ושום נושא אחר לא עניין אותו.

הוא הטיף כל הזמן ליהודי־העיירה לעלות ארצה ושקע עמוק בשאיפתו לשרת בצבא ולהפוך לקצין ישראלי. רבים ״נדבקו״ באהבתו העזה של בן לולו לישראל ומחלו לו על הזלזול בעבודת־ההוראה שלו בבית־הספר. בן־לולו לא התרכז בעבודתו אפילו יום אחד והיה נכנס ויוצא לכיתה פעמים אין ספור מחוסר סבלנות ומחוסר ריכוז בעצמו ובענייניו. נדמה היה לכולם שבן לולו נמצא כבר בישראל ורק גופו ממשיך להתהלך כמו רוח רפאים בעיירה ובסביבה. הוא הספיק במשך הזמן ללמוד את כל נושא הצבא הישראלי, הקיבוץ, המושב, הממשל וכל השאר, וראשו היה שקוע כל כולו אך ורק בענייני ישראל. מישהו היציע לו להפסיק את עבודתו ולעלות מייד, אך הוא דחה זאת למרות רצונו העז, מאחר והתחייב בפני הנהלת־אליאנס לעבוד כל השנה ולזכות אחר־כך בפיצויים על כל שנות עבודתו.

בן־לולו היה קיצוני בדעותיו על הערבים מזה וקיצוני עוד יותר בביקורת על היהודים שאינם מתעוררים לעלות מיד לישראל. הוא לעג בגלוי לכל מי שהתנגד לדעתו על ישראל למרות שחשש מפני הערבים שמא יאשימוהו בפעילות־ציונית. לא זכורה תקופה של התעניינות בישראל כמו תקופתו של בן־לולו בעיירה.

אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983- מבוכות תש׳׳ח במרוקו

עמוד 89