משה בר-אשר-לשונות היהודים והעברית-מעמדה המיוחד של הלשון הארמית

מעמדה המיוחד של הלשון הארמית

מכל לשונות היהודים יש מעמד מיוחד ללשון הארמית, או ליתר דיוק לחטיבות שונות של הארמית היהודית. בחטיבות האלה בולטות ארמית המקרא, הארמית של תרגום אונקלוס, לשון התלמוד הבבלי והלשון המלאכותית של הזוהר. כידוע, הארמית מלווה את העברית כשלושת אלפים שנה, עוד מראשית תקופת המקרא, כפי שניבט מספרי המקרא שנכתבו בתקופת הבית הראשון, ובכלל זה השירה הקדומה שבמקרא. המגע של העברית עם הארמית ניכר ביתר שאת בספרי הבית השני, כגון ספר דברי הימים ומגילת אסתר. והוא ניכר כמובן גם במגילות מדבר יהודה ובספרות התנאים. כל הספרות הזאת נכתבה כשהעברית הייתה עדיין לשון חיה ומדוברת, ובכל זאת היא ספגה לתוכה יסודות ארמיים והשפעות של הדקדוק הארמי.

כבר בתקופת הבית השני, ואין צריך לומר בתקופה שלאחריה, צמחה ספרות תרגומים בארמית לספרי המקרא. בסופו של דבר, לפני למעלה מ־1,800 שנה הפכה הארמית ללשון הדיבור והכתיבה של היהודים בארץ ישראל. ובדיאלקט אחר שלה נכתבו החיבורים החשובים של האמוראים והגאונים בבבל, ובראשם התלמוד הבבלי. למעשה מאז שנת 200 בערך העברית והארמית חיות בסימביוזה שנמשכה עד הזמן החדש.

לאורך כל ימי הביניים ליוותה הארמית את העברית הכתובה. מילים וביטויים ארמיים חדרו לרוב לכתיבה העברית בכל התקופות, ויש סוג של עברית שהיה בלול בארמית – הכוונה לעברית הרבנית שהיא לשון מעורבת עברית וארמית. למשל כזאת היא העברית שנכתבה באירופה בימי הביניים, כפי שהיטיב לתאר אליעזר מאיר ליפשיץ ״ויש סגנונים מן הדורות ההם, שהם קרובים להיות ללשון תערובת״.

במעבר של הכתיבה העברית אל המודרנה, שהתחיל באמצע המאה השמונה־ עשרה ואולי עוד לפני כן, ואחר כך בהתחלת מעשה התחייה של הדיבור העברי במוצאי המאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים, מילאה הארמית תפקיד חשוב בחזרתה של העברית לחיים מלאים. רק בעשורים האחרונים של המאה העשרים חל ניתוק של העברית הכללית מהארמית. עם זאת, הניתוק הזה לא פקד את החברה הדתית, ובמיוחד את החברה החרדית המקיימת מגע חי עם הטקסטים הארמיים.

אם יש לשון יהודית הראויה להיקרא הלשון היהודית בה״א הידיעה ( Par excellence) זו הלשון הארמית. הרבה מהספרים שעיצבו את אורחות החיים של העולם היהודי בגלות לכל אורכה כתובים בארמית, כך הם תרגומי המקרא בארמית ובמיוחד התלמוד הבבלי ובמועד מאוחר יותר גם ספרות הקבלה וראש לכולם ספר הזוהר. ולא מעט ספרים אחרים הכתובים עברית, יש בהם נוכחות ברורה של הארמית.

בעניין זה יש להעיר הערה בלשנית חשובה. הבוחן את לשון התלמוד הירושלמי או את לשון התלמוד הבבלי, יגלה שרוב הטקסט בהם כתוב עברית, ואף על פי כן לשונו של כל אחד מהחיבורים האלה היא ארמית. בראשון מדובר בארמית היהודית של ארץ ישראל, ובשני מדובר בארמית היהודית הבבלית. זאת לדעת: לא מספר המילים בטקסט קובע את לשונו. רק לאחרונה בחנתי את הלשון בשני טקסטים:

השטר מתקופת שמעון בר־כוכבא שהתגלה באזור בית עמר שבדרום הר חברון;

טקסט רבני שכתב חכם יהודי ממרוקו בראשית המאה העשרים. בשטר הקדום כלולות 106 מילים, יותר מ־20 מילים הן שמות פרטיים של אנשים ושל מקומות, רוב מכריע של יותר מ־80 המילים הכלליות הן עבריות, ורק מיעוט קטן של המילים הן ארמיות, ואף על פי כן לשון השטר היא ארמית. הטקסט מדבר ארמית ומשלב בתוכו נוסחאות עבריות ארוכות. וכך הוא בדרוש של החכם ממרוקו שנכתב בערבית. בחלקו הראשון של הדרוש יש כ־1,100 מילים. מספר היסודות העבריים הכלולים בו הוא מעל 700, ומספר היסודות בערבית הוא פחות מ־.400 הדרשן ממרוקו שילב בלשונו מילים רבות וביטויים עבריים; כן שיקע בו פסוקים ומאמרי חז״ל שתרגם לערבית רק תרגום חלקי. יודגש כי בתוך המילים העבריות והארמיות מצויות אצלו גם מיליות לא מעטות, שהיו ידועות לציבור קוראיו כמילים שאולות בערבית שבה כתב את הדרוש שלו, כגון אפילו, ודאי, על זה הדרך, מסתמא, אדרבא ועוד.

משה בר-אשר-לשונות היהודים והעברית-מעמדה המיוחד של הלשון הארמית

עמוד 39