ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס -גישושי התיישבות-פרק 2: ׳מסמך קורקוס׳ סוחרי המלך הראשונים.

המסמך מתואר ומצוטט לראשונה על ידי ההיסטוריון דוד קורקוס במאמרו ׳יהודי מרוקו ומלאחיהם׳ (׳Les Juifs Au Maroc et leurs Mellahs) להלן ציטוט מהמאמר(תורגם מצרפתית, ס;ק.):"כתב היד המדובר אינו עתיק: מסוף המאה ה-19 נכתב במהירות עם שגיאות ובו חוסר ידיעה של המחבר על הנוסחאות העבריות. לעומת זאת הסופר, כנראה אדם צעיר,בעל ידיעה טובה של העבר המרוקאי ולא חושש להביע ביקורת מסוימת. הוא נעזר בארכיונים של משפחות יהודיות של מוגאדור שאליהן הוא כנראה השתייך. ה׳הערות' שבהן השתמש עתיקות, וברור הוא שאחדות מהן מגיעות עד התקופות הראשונות של מוגאדור. כתב היד הינו במקור ספר חשבונות של חברה מרוקאית-יהודית-אנגלית". הוא מוסיף וכותב שהקונסול הצרפתי, לואי שניה(Louis Chenier), במכתב ששלח ב-1768 מאשר למעשה את ׳מסמך קורקוס', בהתייחסו לסמואל סמבל, יועצו היהודי של הסולטאן, ’המרכז סוחרים מאגאדיר ומאסאויירה במטרה להפעיל את הנמל".

המסמך ממשיך ומפרט את התנאים המיוחדים שסיפק להם הסולטאן כדי להתמודד בהצלחה במשימה שהטיל עליהם: "נתן להם בתים שיגורו בהם ונתן להם עבד ואשתו לכל אחד,ושני מחסנים לכל אחד,ונתן רשות לאומנים להקדים להם אלפים של מאכלים של זהב,והאנשים האלו שהיו כולם עשירים ומילא אותם המשפחה שלהם נתן עליהם כמעט בשביל עשר שנים,שכנו כולם בקסבה בין הבית שלנו לבית השליט ועשה להם כבוד גדול. הגיעו הם 'בניהם ובני בניהם לגדולה גדולה,והמילה שלהם הייתה מילה של ברזל".

להבטחת ההצלחה של השליחות הייתה כל משפחה אחראית על נציגה במשך עשר שנים. הסולטאן האמין שהסוחרים הם אנשים ישרי דרך ואמינים והעניק להם תנאים טובים ומיוחדים. בשנת 1760 אנו עדים בפעם הראשונה לכך שהסולטאן נתן רשות ליהודים להתגורר ברובע הקסבה בעיר, שהיה הרובע האדמיניסטרטיבי ובו בתים מרווחים הכוללים מחסנים לסחורות. אם כי בספרו של ריילי שביקר במוגאדור, נטען שהיהודים חויבו לשלם ביוקר עבור שהייתם בקסבה, אך אין לכך סימוכין נוספים.

היהודים הנבחרים שנקראו להגיע לעיר היו כאמור עתירי ניסיון מסחרי, דוברי שפות אחדות, בעלי קשרים עם אירופה ורשתות מסחר באגן הים התיכון. הם נודעו כסוחרים שניתן היה לתת בהם אמון. מאוחר יותר הצטרפו אחרים, בעיקר לאחר המשבר בשנת1844 ,בעטיה של ההתקפה הצרפתית על העיר. יהודים אלה למרות שהשתייכו למעמד ה׳ד׳ימי׳ ובני חסות), כלומר נתינים בני חסות שאינם בני דת האסלאם בארץ מוסלמית ואינם מהווים איום על השלטונות, היו טובים בעיני השליטים המוסלמים לתפקידי מסחר ודיפלומטיה. דור אחר דור הם קירבו אותם לחצר המלוכה ומינו אותם לתפקידים דיפלומטיים, לבנקאים וליועצים. מעמדם של היהודים כ׳ד׳ימי׳, לא היה להם לרועץ, למרות שתקופה ארוכה הם נדרשו להציג אישורי יציאה מן המדינה ולהניח מאחוריהם בני משפחה כערובה לחזרתם. אולם עם הזמן הלכו והצטמצמו ההגבלות המעשיות שהוטלו על מעמד זה, בוודאי ביחס לסוחרים המקורבים למלכות. כך, אם כן, נולדו ׳סוחרי המלך׳(תאג׳ר אל-סולטאן) של מוגאדור והאליטה היהודית החדשה של מרוקו. עם זאת יש לציין שתופעת היהודים המשרתים בחצר המלוכה או בשירותו אינה חדשה במרוקו והיא החלה עוד במאה ה~13תחת שלטונם של המרינידים (1465-1244). גם אחרי גירוש יהודי ספרד ופורטוגל השתלבה שכבה אינטלקטואלית של משכילים כיועצים במערך הדיפלומטי של מרוקו. את שיאה של תקופה זו ניתן לראות במאה ה-17 בפעילותה של משפחת פאלאש (ראו משפחת פאלאש) בתקופת שלטון הסעדים (1663-1554), ובהמשך תחת שלטון העלאוית (1666 ועד ימינו). אולם אין ספק שתור הזהב של יהודים בשירות הממלכה במרוקו, הוא עידן ׳סוחרי המלך׳ במוגאדור של המאות ה-18 וה-19. הרשות והתואר שניתנה לקבוצה קטנה יחסית של יהודים אף היא ייחודית למוגאדור. (ראו בהמשך רשימה של כל סוחרי המלך במוגאדור בכל הזמנים כפי שהצלחנו לרכז).

להלן הדף הראשון של המסמך שהוא בכתב-יד שהועתק על ידי סבי, יעקב קורקוס, בתחילת המאה ה-20 מן המקור האמור המכיל חמישה עמודים, ובהמשך מובאים תרגום ופענוח המסמך כולו:

ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס –גישושי התיישבות-פרק 2: ׳מסמך קורקוס׳ סוחרי המלך הראשונים.

עמוד 22