מורשת יהדות מרוקו

La famille Sarfati et ses Sages dans la ville de Fès-Moché Amar

 

Rabbi Yits’hak, fils de Rabbi Vidal I. On trouve sa signature apposée avec celle des Sages de Fès sur la takana (décret) interdisant aux femmes de se porter garantes pour leur mari vis-à-vis des non-Juifs, qui date du mois de Iyar 5328 (1568). De toute apparence, il rédigea un commentaire sur la Torah, puisque son fils Rabbi Vidal II cite à plusieurs reprises des Hidouchim (explications inédites) en son nom dans son ouvrage Tsouf Oudvach.

Rabbi Vidal HaSarfati II naquit aux environs de l'an 5300 (1540). Parmi ses Maîtres, on compte Rav Avraham Ouziel qu'il mentionne dans son introduction à son commentaire sur la Méguilath Esther: «que j'ai entendu du Rav Avraham Ouziel, puits d'eau vive duquel j'ai pu m'abreuver». Rabbi Vidal fait partie des Rabbanim de la ville de Fès vers l'année 5352 (1592); en effet, sa signature apparaît en premier avec celle des Sages de la ville sur une takana (décret) qui gère le déroulement des cérémonies de mariage, instituée Roch Hodech Eloul 5352 (1592). Or, dans la takana qui la précède, datée du 15 Adar 5348 (1588) dans le livre des takanot, sa signature est absente. Il semble qu'une partie importante des Sages qui signèrent en 5348 moururent peu après cette takana, puisque la majorité d'entre eux sont absents des takanot suivantes depuis l'année 5352, à l'exception d'une minorité comme Rabbi Chlomo Ouziel, Rabbi Sa'adia Ben Ribo'h et Rabbi Avraham HaCohen. De ce fait, la majorité des Sages dont la signature apparaît à partir de l'année 5352 possèdent de nouveaux noms qui n'étaient pas rapportés aux takanot précédentes. La signature de Rabbi Vidal est ainsi apposée sur des takanot instituées entre Eloul 5352 et Hechvane 5371 (1592- 1605). Aux takanot instituées en l'an 5363, Rabbi Vidal n'est pas mentionné; il devait séjourner en dehors de Fès cette année-là. Sa signature apparaît aux côtés de celle des Rabbanim: Rabbi Yéhouda Ouziel, Rabbi Chlomo Ouziel, Rabbi Sa'adia Ben Ribo'h, Rabbi Yits'hak Ibn Tsour, Rabbi Chmouel Ben Danan, Rabbi Yicha'ya Bakich, Rabbi Yossef Ben Haviv, Rabbi Avraham HaCohen, Rabbi Ya'akov Hadgiz, Rabbi Avraham HaCohen le médecin et Rabbi Chmouel Ben Haviv, Rabbi Aharon Ibn Hayim, Rabbi Yits'hak Ibn Zimra, Rabbi Chaoul Serero et Rabbi Yi'hya Berdugo, Rabbi Yossef Ibn Amram, Rabbi Yits'hak Abezradil, Rabbi Yossef Nahon, Rabbi Yits'hak Ibn Chalom, Rabbi Yossef HaCohen et Rabbi Yits'hak Bibi.

Rabbi Vidal était connu pour sa piété et ses bonnes actions, c'était également un darchane (orateur) éloquent. Lors d'une famine qui eut lieu en l'an 5373, lors d'un rassemblement de prières, il fut choisi comme officiant, et désigné pour éveiller le public au repentir durant ce rassemblement. L'assemblée fut aussitôt exaucée par des pluies abondantes, comme le décrit le livre des Chroniques de Fès:

«En Nissane 5373, on manquait terriblement de pluies, la terre et les récoltes étaient pratiquement sèches, on décréta un jeûne… On jeûna le jour de Roch Hodech Iyar, ce qui n'était pas conforme à la règle générale (puisque nos Sages interdisent de jeûner un jour de Roch Hodech)… Le Sage qui fut invité à prier était le vénérable pieux et humble Rabbi Vidal HaSarfati dénommé Senior, il adressa au peuple des remontrances… Le 5 du mois, nous jeûnions pour la troisième fois et toute la communauté s'assembla… Le Sage cité prononça de nouveau une dracha… et aussitôt des nuages et des vents apparurent, D. soit loué. Il s'exprima en ces termes: d'après le Din, un père se doit de nourrir et de subvenir aux besoins de ses enfants jusqu'à l'âge de six ou sept ans; après cela, s'il en a les moyens, bien qu'il n'y soit pas contraint d'après le Din, le Beit-Din l'oblige à subvenir aux besoins de ses enfants en tant que tsédaka… Or le Saint-Béni-Soit-Il est notre père et Il a de quoi subvenir à nos besoins… Et s'il ne veut pas, qui comme Lui connaît le Din! Ce Sage se permit ainsi, de par sa grande piété et par le mérite de la Torah à laquelle il s'adonnait pleinement, de proférer des propos quelque peu audacieux envers Hachem. A ses paroles, toute la communauté éclata en sanglots, ce qui ne s'était encore jamais produit. Puis, il parla également en arabe, déposa de la cendre sur sa tête et sur les Sifrei Torah, tout le peuple fondit en larmes , et leur cœur s’emplit de soumission pour leur Père qui est au Ciel…»

Nous apprenons de la description citée l'impact puissant que firent les propos de Rabbi Vidal sur ses auditeurs, au point où «toute la communauté éclata en sanglots…». Il semble que Rabbi Vidal étudiait continuellement sans avoir aucune source de revenus. Sa situation économique dut être difficile, il ne laissa après lui aucun bien.

 

La famille Sarfati et ses Sages dans la ville de Fès-Moché Amar-Rabbi Yits’hak

Page 9

"וידבר יהוה אל משה לאמר…

ולא יהיה – כקרח וכעדתו,

כאשר דיבר יהוה –  ביד משה לו" (במ', יז, א-ה).

 

אמר רב:

 כל המחזיק במחלוקת, עובר בלאו:

"ולא יהיה – כקרח וכעדתו" (סנה' קי ע"א).

 

השלום הוא כלי המחזיק ברכה –

          "וישם  לך שלום" (חתימת ברכת כהנים).

 

מחלוקת = מ – חלוק – ת  =  מת + חלוק.

 

להחזיק בשלום – ולהתרחק ממחלוקת.

להחזיק בשלום – ולהתרחק מליצנות.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

מסופר על דרשן אחד שידע לדרוש רק על פרשת קרח. כאשר עלה לבמה לדרוש, עשה את עצמו כ"מחפש" את הממחטה לניגוב הזיעה, ואז "פלט" כדרכו: שוב בלעה אותה האדמה כמו שבלעה את קרח!

כמובן ש"מצא" את הממחטה ואז השיב כדרכו בקודש: "אם כבר הזכרנו את קרח, בואו נדבר על בני קרח הממשיכים להבעיר את אש המחלוקת, בבחינת: "ובני קרח לא מתו" (במ' כו, יא), ונציע דרכים לתיקון המצב, בבחינת: "דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג יז).

 

ברצף הפרשיות הבאות: קרח, חקת בלק – מופיעה האות ק' הרומזת לקדושה.

"קרח" – ירש את הקדושה מאבותיו – "בן יצהר בן קהת בן לוי", לכן האות ק' בהתחלה.

"חקח" – מתארת את קדושת פרה אדומה. הקדושה נובעת מעצמיותה של הפרה, לכן האות ק' באמצע.

"בלק" – מזרעו של בלק יצאה רות המואביה, ביתו של עגלון בן בלק, לכן האות ק' מופיעה בסוף. (דודאי יעקב).

 

קרח – הליצן הראשון בהיסטוריה התנכי"ת.

 

הרקע למחלוקת קרח:

שבט לוי נבחר לשרת בקודש במקום הבכורים, לאחר חטא העגל. ללוי  היו חמישה בנים: גרשון, קהת, מררי, מחלי ומושי. לקהת היו ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל.

לעמרם – משה ואהרן. ליצהר – קרח. לחברון – נפג. לעוזיאל – אליצפן.

 

בני קהת – נבחרו לטפל בכלים המקודשים במשכן, כמו ארון הברית, המנורה וכו'.

בניו של עמרם הבכור:  משה נבחר לשמש כמלך ישראל. אהרן נבחר לכהן גדול.

 

לאחר שנבחר אליצפן בן עוזיאל לשמש כנשיא שבט קהת, קרח נפגע מכך, היות והוא בנו של יצהר המופיע אחרי עמרם, לכן הוא חשב שהוא ראוי לקבל את התפקיד. קרח היה מטועני הארון, כך שעד אז נחשב היה לצדיק.

קרח שפיקח היה כדברי חז"ל, חיפש דרכים איך להתקומם נגד משה רבנו, מבלי שיראה שהוא נפגע בגלל תפקיד.

 

הרמב"ן אומר, שקרח ניצל את המומנטום אחרי חטא המרגלים, בו עמ"י היה בחלקו בדיכאון, בגלל הגזירה להישאר במדבר ארבעים שנה. הוא גם שיתף פעולה עם הבכורים לשבט ראובן מהם נלקחה הבכורה, וניתנה ללוי.

 

קרח החל להקהיל קהילות נגד משה רבנו, בטענה שהתורה לא משמים, ושהוא דואג בעיקר לאהרן אחיו וכו'.  ברשעותו כי רבה, הוא השתמש בדוגמא של אישה אלמנה ושתי יתומות חסרות ישע, בהן כביכול מתעללים משה ואהרן, דבר שנועד לעורר כלפיהן חמלה.

 

קרח אכן התנהג בליצנות כלפי הקב"ה ותורתו, וכלפי משה ואהרן. קרח שהיה משבט קהת המובחר, ומטועני הארון דבר שהצריך קדושה יתירה, טוען כעת בהפוך על הפוך: "כי כל העדה – כולם קדושים, ובתוכם יהוה, ומדוע תתנשאו על קהל יהוה" (במ' טז ג). הוא שהתנשא על שאר השבטים עד תמול שלשום בתפקידו ובעושרו, זה בסדר!

 

להלן המדרש (במ' רבה פרק יח י).

"ויקהל עליהם קרח את כל העדה. דבר אחר: 'ובמושב לצים לא ישב' (תהלים א, א). זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ועל אהרון. מה עשה: כינס כל הקהל… התחיל לומר ליצנות על אלמנה בעלת שדה ושתי בנותיה".

 

באה לחרוש – משה רבנו אוסר עליה "לחרוש בשור וחמור יחדיו" (דב'  כב, י).

באה לזרוע – הוזהרה ע"י משה על 'איסור כלאים' (ויקרא יט, יט).

 

באה לקצור – הניחי 'לקט, שכחה ופאה', כהוראת משה רבנו.

באה לעשות גורן – תני תרומות ומעשרות, כהוראת אהרן הכהן.

 

ביאושה, מכרה את השדה, ולקחה שתי כבשות ללבוש מגיזותיהן וליהנות מפירותיהן – התבקשה לתרום את הבכורים לאהרן.

באה לגזוז צאנה,  התבקשה לתת "ראשית הגז".

שחטה אותם מרוב יאושה, התבקשה לתת את הזרוע, הלחיים והקיבה לכהן.

"אמרה לו: אפילו ששחטתי אותן לא ניצלתי מידו, הרי הן עלי חרם. אמר לה: תני לי {את כל הבשר}, שכך אמר הכתוב: "כל חרם בישראל לך יהיה (במ' יח יד).

נטלה והלך לו. הניחה בוכה היא ושתי בנותיה"

 

הרשעות של קרח: קרח השתמש בדימוי של אלמנה ויתומות, דבר הנוגע ללב, ואמור לעורר רחמים אצל השומעים.

דבר שני, עמ"י לא נכנס לארץ, כך שלא התחייב עדיין במצוות התלויות בארץ. אכן, זוהי ליצנות לשמה.

 

לצערנו, גם בימינו, רבים הם אלה ההולכים בדרכו של קרח, הלוקים בליצנות, אותה הם הופכים ל"שור נגח" כלפי מצוות התורה, מכוח "חופש היצירה האמנותית הסאטירית".

 

דוד המלך, פותח את ספר תהלים, בתיאור "האיש" הצדיק ושכרו, והרשע ועונשו.

הצדיק – "אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב. כי אם בתורת יהוה חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה וכו'" (תהלים א, א-ב).

הרשע – "לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. על כן לא יקומו רשעים במשפט, וחטאים בעדת צדיקים וכו'".

 

הרד"ק מפרש את הפס' כך: "וכלל דוד בזה המזמור תורת האדם, ומה שראוי לו לאדם לעשות בזה העולם, והגמול והטוב לצדיקים, והעונש לרשעים. והוא מזמור נכבד מאוד, לפיכך החל ספרו בו".

 

בפס' הנ"ל, קיימים שלושה מעגלים מדורגים: רשעים, חטאים, ליצנים, מהם מזהיר אותנו דוד המלך

 

מדובר בשלוש השקפות עולם המתחרות על לבו של האיש הרוצה להיות צדיק.

 הרשע מרשיע במזיד, לכן הצדיק "לא הלך בעצת רשעים".

 החוטא מתנהג בחוסר יציבות, לכן "בדרך חטאים לא עמד".

 הלץ  לועג לכל דבר. הוא הופך כל דבר רציני לחוכא ואיתלולא, לכן "ובמושב לצים לא ישב". הלץ מסוכן ביותר.

 

 רבי חנינא בן תרדיון: "שנים שיושבים ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לצים – 'ובמושב לצים לא ישב" (אבות ג, ב)

 

הרמח"ל כותב על הליצנות, כגורם להפסד מידת הזהירות בעבודת ה':

"אך השני הוא קשה מאוד, והוא השחוק והלצון – כי מי שטובע בם, הוא כמי שטובע בים הגדול, קשה מאוד להימלט ממנו. כי הנה  השחוק, הוא מאבד את לב האדם, עד שכבר אין הטעם והדעה מושלת בו, והרי הוא כשיכור או שוטה, אשר אי אפשר לתת להם עורמה או להנהיגם, כי אינם מקבלים הנהגה" (מסילת ישרים פרק ה').

 

קרח השתמש בעוד ליצנות כלפי משה.

 

רבנו יונתן בן עוזיאל שיום ההילולה שלו חל ב- כו' סיון אומר: "ויקח קרח – ונסיב גולייתיה דכולא תיכלא".

פירוש: קרח לקח טלית תכלת והלך למשה רבנו עם אותם מאתיים וחמשים נשיאי עדה, שאותם גם הלביש טליתות תכלת, ושאל את משה: טלית שכולה תכלת, חייבת בפתיל תכלת? משה ענה שכן. מיד קמו עליו קרח ועדתו, בטענה המפורסמת: פתיל תכלת אחד פוטר טלית שלמה, כל שכן כשכל הטלית תכלת, שתהיה פטורה מפתיל תכלת, כך התחיל המרד בה' ובמשה משיחו.

 

"החפץ חיים" כותב על עוון המחלוקת: "אפילו חולק על אדם השווה לו, וכל שכן אם הוא רבו, בוודאי גדול עוונו ונכפלה רעתו, כי דרך בעלי המחלוקת לבזות את הצד שכנגדם" (חפץ חיים. שמירת הלשון).

לאחר המהפכה הרוסית בשנת תרס"ח, החלו לנשב רוחות חדשות נגד התקנות הישנות בעירו של ה"חפץ חיים" בראדין. הנושא שהסעיר את ראשי הקהילה היה, הקמת "חברה קדישא חדשה", דבר שהוביל למחלוקת.

ה"חפץ חיים" שהיה כבר זקן ושבע ימים, עלה לבמת ביהכנ"ס המרכזי ודיבר מקירות ליבו ומתוך בכי, נגד המחלוקת. דבריו עוררו התרגשות גדולה, דבר שהוביל לשלום בקהילה, וביטול התקנה החדשה.

 

רש"י הק': "ויקח קרח – פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא: לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה, לעורר על הכהונה… להחזיק במחלוקת".

זהו רש"י הארוך ביותר בתורה על פס' אחד, דרכו משדר לנו רש"י, שיש להתרחק מהמחלוקת.

רש"י גם מנפק לנו את הביטוי המפורסם "אוי לרשע ואוי לשכנו", היות ושבט ראובן וקהת חנו בכיוון דרום. בכך, רומז לנו רש"י שיש להתרחק משכן רע ככתוב בפרקי אבות.

 

רש"י מביא את המדרש על קרח שהלביש את אותם 250 ראשי הסנהדראות טליתות מתכלת, ושאל את משה האם הם חייבים בציצית. משה ענה שכן, ואז קרח ועדתו החלו "לשחק עליו. אפשר טלית של מין אחד חוט אחד של תכלת פוטרה – זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה".

בטענתו, קרח הפעיל גישה שכלית רציונאלית, דבר המצביע שאמונתו בה' נפגמה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בתחילת פרשת חקת בנושא: "זאת חוקת התורה – שאם יקיימו מצוה זו, הגם היותה חוקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב, כאילו קיימו התורה אשר ציוה ה' לאמר. כי קיום מצוה בלא טעם – יגיד הצדקת האמונה" (במ' יט, ב).

 

"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי…" (במ' טז, א).

מהות האדם בחיובי ובשלילי – לאור אותיות שמו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתאר בהרחבה את ההתנהלות הפלגנית של קרח ועדתו נגד משה ואהרן.

בראשית דבריו, רבנו שואל ארבע שאלות:

א. "צריך לדקדק אומרו 'ויקח'. ורבותינו ז"ל {רש"י} אמרו 'לקח עצמו לצד אחד'. ולדרך זה חסר עצמו, כי זיכרון קרח הוא, לומר מי הוא החולק, וחסר הנחלק" {כלומר, עם מי הוא חולק}.

ב.  "למה יזכיר ה' זיכרון יצהר, קהת, לוי במעשה בלתי הגון כזה… אמרו שהתפלל יעקב על עצמו שלא יזכר במעשה      זה… ואני מתפלא גם על אותם שהזכיר". כלומר, מדוע הוזכרו הצדיקים הנ"ל במחלוקת קרח?

ג.  "ודתן ואבירם. מה כוונת הכתוב בזיכרונם?" אם הם שותפים במחלוקת, היה צריך לכתוב "ויקחו קרח… ודתן ואבירם". ואם נאמר שקרח לקח אותם, "היה לו לומר ויקח קרח… ודתן ואבירם"?

ד.  "ויקומו לפני משה… ויקהלו על משה ואהרן". רבנו שואל: "מה יגיד הכתוב בקימה זו, אם לומר שבאו לחלוק… ואם לומר שעמדו בקומה זקופה לפניו, היה לו לומר 'ויקומו אחר ויקהלו", היות והם היו אמורים להתקהל בינם לבין עצמם תחילה, ורק אח"כ לקום לפני משה.

 

בראשית תשובתו, רבנו מציין את הנימוקים  הקרחניים לריב עם משה שהיה "נביא נאמן אשר צדקו נבואתו. וקרח חכם גדול היה, ואיך נשתטה לעשות הדבר הזה"?

על השאלה מדוע קרח מזכיר את אבותיו, עונה רבנו: כדי להדגיש שהוא היה צריך להתמנות לתפקיד נשיא שבט לוי, ולא אליצפן בן עוזיאל שהיה במקום הרביעי. קרח אמר לעצמו: לסבא שלי יצהר יש ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון, עוזיאל. לבכור עמרם מגיע פי שניים, לכן מגיע לו ששני בניו משה ואהרון יקבלו תפקידים. עכשיו מגיע התור שלי לקבל את תפקיד הנשיאות כאיש השני בהיררכיה השבטית, אז מדוע דילגו עלי כאשר את תפקיד הנשיאות נתנו לאליצפן בן עוזיאל שהוא במקום הרביעי?

 

וכדברי קדשו: "עוד יתבאר הכתוב בהקדים דבריהם ז"ל שעיקר מחלוקתו של קרח הוא על אליצפן בן עוזיאל שנתן לו משה הנשיאות. והודיע הכתוב שלקח קרח מערכת הסתירות במעשה משה. ראשונה, ממה נפשך, אם אתה בא אחר הגדול שבבנים, ולזה נתת הכהונה לאהרן, לצד היותו בן עמרם. אם כן מהטעם עצמו, לי יאות הנשיאות לצד שאני בן יצהר, שני לעמרם שהוא בן קהת שהוא הענף עצמו שבא ממנו אהרן, וקודם לחברון ועוזיאל. ולמה נתת הנשיאות לאליצפן – הרי מעשיך מוכיחות שאין גדולה לגדול שבבנים".

 

 כמו כן, לשאלה מדוע מזכירים את דתן ואבירם, אומר רבנו: "לזה הקיף בטענת ראובן הבכור לכל השבטים, ולקח גדולי ראובן. והוא מאמר 'ודתן ואבירם… בני ראובן'. לומר כי אם תכריחו לומר הלוך אחר הגדול – נלך אחר הבכור שבכל האחים". כלומר, שבט ראובן יקבל את התפקידים מכוח בכורתם.

 

לגבי השאלה מדוע הוזכרו שמות הצדיקים: יצהר, קהת ולוי במחלוקת קרח, רבנו מביא בראשית דבריו את דרשת חז"ל (סנהדרין קט ע"ב): "אמר ריש לקיש: קרח – שנעשה קרחה בישראל. בן יצהר – בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים. בן קהת – בן שהקהה שיני מולידיו. בן לוי – בן שנעשה לויה בגהינם. {הגמרא שואלת}: ולחשיב נמי בן יעקב – בן שעקב עצמו לגיהנם? אמר רב שמואל בר רב יצחק: ביקש רחמים על עצמו, שנאמר: 'בסודם אל תבא נפשי {אלו המרגלים}, בקהלם אל תחד כבודי {זו עדת קרח}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "ובעיני יפלא, למה יכנה דברים הרעים לשמות הצדיקים… עוד יש להעיר באומרם שעיקב עצמו לגהינם, הלא כבר אמר בן לוי שנתלווה לגהינם, ולמה יכפול הדבר ב' פעמים"?

רבנו מדגיש בתשובתו יסוד חשוב בנושא: "ולהאיר אור תורה, אסדר ב' ג' גרגירים מסתרי תורה.

הא', כי ענפי הקדושה אשר הכין וסידר המאציל ברוך הוא, הם שבילי ומשפטי התורה, אשר חקק ה' ביד משה עבדו. וכל המחליף סדר מסדרו, הנה הוא עוקר הענף ההוא בסוד בחינת נשמתו" כדברי קדשו.

כלומר, הקב"ה קבע לכל אחד תפקיד בבחינת שורש נשמתו. לכן, כאשר קרח שהיה לוי, ורצה להיות כהן, פגם בשורש נשמתו וענף אבותיו.

מיצהר אביו, הוא קיבל קדושה רבה, עד שהייתה נשמתו מאירה בעולם כצהרים. כעת, בעקבות חטאו,  הוא הרתיח את העולם כשמש היוקדת בצהרים. יוצא שאת השם "יצהר", ניתן להסביר בחיובי ובשלילי. 

כ"כ, מצד סבו "קהת" ממנו קיבל קדושה עד שנשמתו הקהתה את שיני כל רואה גדולתו. כעת, הוא פגם, והקהה את שיני מולידיו.

כ"כ, מצד לוי זקנו שהפקיד אצלו נשמה קדושה שהייתה ראויה להתלוות לשכינה, כעת עם חטאו, הוא קלקל את נשמתו עד שהתלוותה לגהינם.

 

 לגבי יעקב אבינו שהתפלל על עצמו, אומר רבנו-אוה"ח-הק': "וממה שלא הזכיר הכתוב בן יעקב, עדיין שורש הראשון שהוא בעיקר האילן שהוא יעקב, לא נודעו מעשיו, אם גם עדיו הגיע הפגם, ונמצא נעקר שורשו של קרח מעיקרו, או לא". כלומר, אם גם האילן שהוא יעקב נפגם, אז לקרח לא תהיה תקומה בתחיית המתים, לכן ניתן להסביר את דברי הגמרא שיעקב ביקש רחמים על עצמו = על שורש נשמת קרח האחוזה בו לחיי עולם הבא שלא תיכרת לאחר גמר תיקונה לחיי עולם הבא, כדברי רבי יהודה בן בתירה האומר: "ובאין לעולם הבא. שכך אמר דוד על קרח: 'תעיתי כשה אובד, בקש עבדך'. הם תעו כשה אובד, ואתה ברחמיך הרבים בקש עבדך – ותביאם לעולם הבא" (סנהדרין קט ע"ב).

לעומתו, רבי עקיבא סובר: "קרח ועדתו אין להם חלק לעולם הבא, ואינן חיין לעולם הבא שנאמר 'ותכס עליהם הארץ' (במ' טז לג) בעולם הזה. 'ויאבדו מתוך הקהל' (שם) – בעולם הבא.

 

בכל שם יש חיובי ושלילי, ועל האדם להכיר במהות שמו, כדי להפעיל יותר את הצדדים החיוביים הרמוזים בשמו.

השמות "קרח, יצהר, קהת ולוי ישמשו לנו כדוגמא בפיענוח שם האדם בחיובי ובשלילי, כדברי רבנו-אוה"ח-הק', עם תוספות מהספר "צהר לתיבה" מאת הרה"ג חנן חסן שליט"א.

 

"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי".

קרח:  בחיובי: חקר. לחקור. בשלילי: רחק.   קרח: {בהקשר למים קפואים} = אטימות. לא הקשיב למשה רבנו.

יצהר: בחיובי: קיבל קדושה מאביו כ-צהרים. בשלילי: פגם בשרש נשמת אביו כשמש היוקדת ב – צהרים.

קהת: בחיובי: קיבל קדושה מסבו עד שנשמתו הקהתה את שיני רואה גדולתו. בשלילי: הקהה את שיני סבו.

לוי:    בחיובי: הפקיד אצלו נשמה הראויה להתלוות לשכינה. בשלילי: נשמתו התלוותה לגהינום.

 

בהמשך לתשובתו, נביא את דברי רבנו בנושא שם האדם והשפעתו על חייו:

"כל השמות שקוראים האבות לבניהם – הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון, וה' נותן בלב האדם לקרוא את השם ההוא לבניו, כשם שקרא ה' לנשמה" ("חפץ ה" לרבנו-אוה"ח-הק', ברכות ז:)

נח = חן = 58 = הוי-ה {במילוי} = 58.

 שם האדם מנבא את מהלך חייו – "דכולא שמא גרים" כדברי הזהר בפרשת נח ככתוב: "לכו חזו {נבואה} מפעלות אלהים אשר שם שמות  בארץ" (תהלים מו, טו). וכן כדברי רבי מאיר שקבע: "שמא גרים".

לאור האמור לעיל, נראה שהשיר "לכל איש יש שם", מבוסס על דברי הזהר (פ. נח) ורבנו-אוה"ח-הק'.

 

ספר חיי האדם, רמוז בשמו.  שם: {בגימטריא} = 340 = ספר.

 

קרח "שכח" שמינוי אליצפן היה ע"פ ה', שהכיר את נבכי נשמתו היהירים של קרח, ולכן לא בחר בו.

קרח כידוע, היה עשיר מופלג כדברי הביטוי "עשיר כקרח", וגם חשוב מבחינה רוחנית, היות והוא השתייך לאריסטוקרטיה הקהתית –"קרח בן יצהר בן קהת בן לוי", שהייתה מופקדת על משא כלי המשכן המקודשים ביותר, כמו ארון הברית והמנורה, והוא בעצמו היה מבין "טועני הארון", כך שלכל הדעות קרח היה מסודר עד לב השמים מבחינה כלכלית ורוחנית כאחת. אלא מה, "עינו הטעתה אותו" כדברי חז"ל. "עינו" – עין אחת רעה שהייתה בו, עין של קנאה בבן דודו אליצפן בן עוזיאל שהתמנה ל"נשיא בית אב למשפחות הקהתי" (במ' ג, ל).

 

 הקנאה, הגאווה ותאוות השררה של קרח, גרמו לו להתנפחות והתקרחות דוגמת מים שקפאו והפכו לקרח, ההופכים להיות אטומים, ואף גדלים ב-10 אחוז בנפח = גאווה. {בקבוקים מלאים, מתפוצצים בהקפאה}.

 קרח  מלשון קֵרֵחַ בשיער – "יצא קֵרֵחַ מכאן ומכאן" בכך שאיבד את שני העולמות: עולם הזה ועולם הבא (בבא קמא ס ע"ב).

 אותיות קרח = רחק = חקר. קרח הרחיק את עצמו בגלל גאוותו, לאחר שהחליט לחקור במופלא ממנו, בניגוד לכתוב: "ובמופלא ממך אל תחקור" כדברי המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי.

 ועוד, כנגד משה רבנו שעולה השמימה, כמו שאנחנו עולים במעלית הזמן, וכל דבריו ומעשיו דברי אלוקים חיים.

 

רבנו הרמב"ן אומר שקרח ניצל את פרשת המרגלים בה נגזר על עמ"י להישאר במדבר 40 שנה, "ואז מצא קרח מקום לחלוק על משה" – כלשון קודשו. לכן, גיבש סביבו קואליציה של כל המאוכזבים והנפגעים כמו  250 ראשי הסנהדראות שהיו ברובם משבט ראובן הבכור מהם נלקחה הבכורה, שהועברה לשבט לוי: "ודתן ואבירן ואון בן פלת בני ראובן".

 

רבי מנחם מנדל שניאורסון: הקב"ה נהג בקרח מידה כנגד מידה: קרח טען כלפי משה ואהרן: "רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם יהוה – ומדוע תתנשאו על קהל יהוה" (במ' טז, ג), – הרי כולנו שווים? הקב"ה הבליע אותו באדמה, היות ושם במעבה האדמה, כולם שווים.

על עמ"י נאמר במעמד הר סיני: "ממלכת כהנים וגוי קדוש". אם כך, מדוע חוסר השוויוניות?

קרח 'שכח' את ברכת "אתה חונן לאדם דעת במוצש"ק, בה אנו מבדילים "בין קודש לחול, בין ישראל לעמים" וכו'.

 

המריבות הפנימיות בין בני אדם, נובעות לרוב מתוך קנאה, כבוד ושיקולים אנוכיים צרים הסותרים את ההרמוניה של הבריאה האלוקית, ופוגמות בה (במ' רבה, י"א ז). כל זה גם מנוגד לרצון ה' שכל מהותו שלום, ובו חותמת ברכת כהנים: "וישם לך שלום".

לעיתים, כאשר מנסים לבדוק את מקור הסיבות האמתיות שהובילו את הריב הקטן למריבה רבתי, נופתע לגלות שלא היה מקום לריב, והיה ניתן למנוע אותה בקלות.

מקורה של המילה 'שלום' הוא מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות. ה'שלום' איננו רק היעדר מלחמה, אלא יצירת מערכת יחסים  המושתתת על שיתוף פעולה, בה כל אחד מן הצדדים מסייע לרעהו, בבחינת הכתוב: "איש את רעהו יעזרו – ולאחיו יאמר חזק" (ישעיה מא ו).

איך ניצלים ממחלוקת? הדרך הבטוחה ביותר להימנע ממחלוקת, היא פשוט לא לקחת בה חלק!

"זכור תזכור": דרושים שני אנשים לריקוד טנגו המחלוקת!

השלום מתחיל מירושלים: המילה ירו – שלם" = שלום יראה. {ו = א+ה}. השלום יראה בעזהי"ת בקרוב בירושלים, בזכות תפילות עמ"י: "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך, יהי שלום בחילך, שלוה בארמונותיך" (תהלים קכב ו-ז).

 

השל"ה הק': לאורך פרשת קרח, לא שומעים את תגובת אהרון למרות שביזו אותו וטענו נגדו "ובקשתם גם כהונה". לכן, חכמי המשנה מציינים "מחלוקת קרח ועדתו", ולא אומרים "מחלוקת קרח ואהרן".

מכאן ניתן ללמוד, שאהרון בו בחר ה' לשמש ככהן גדול, קנה לעצמו את התפקיד בזכות ולא בחסד, ככתוב: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות – ומקרבן לתורה" (אבות ה, יז).

 לא נאמר "כדי לקרבן לתורה", אלא "ומקרבן לתורה". כלומר, פועל יוצא מהתנהגותו כ'אוהב שלום, רודף שלום ואוהב את הבריות', האנשים מתקרבים מאליהם לתורה, בבחינת הכתוב: "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיה ל, כ).

 

מסר חשוב מאהרון הכהן: אהרון מלמד אותנו איך לא ליפול למלכודת המחלוקת:

פשוט מאוד –   תברח מהמקום, היות ובשביל לריב צריך שניים. מריב קטן נולדים ריבים רבים ההופכים למריבה רבתי.

בסופו של יום, רבים מתקשים לזכור על מה ולמה פרצה המריבה.

 

מספרים על אריה רעב ששבר את רעבונו באכילת שק מלא שום. בדרכו לאמת המים, הוא פגש את החמור ושאל אותו: איזה ריח יש לי בפה? יש לך ריח חזק של שום, הוא ענה. האריה כעס עליו: איך אתה מתחצף למלך החיות, וטרף אותו. כנ"ל היה עם הארנב. השועל שהשקיף מרחוק על המתרחש, פגש את האריה ממנו שמע את אותה שאלה:

יש לי ריח בפה? השועל בדרכו הערמומית ענה: אדוני המלך, אני מצונן ולא מריח, וכך ניצל מלוע האריה.

כך כאשר רואים מחלוקת, פשוט מאוד – לא מריחים, ופונים לדרכנו – "דרך השלום".

 

"רב לכם בני לוי" (במ' טז, ז).

"וקרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?

 עינו הטעתו – ראה שלשלת גדולה יוצאת ממנו:

 שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר, בשבילו אני נמלט" (רש"י).

 

"עין טובה" מול "עין רעה".

 

משה רבנו מזהיר את קרח והנשיאים, שעם הקרבת  הקטורת, רק אחד מהם ינצל, ככתוב: "והיה איש אשר יבחר יהוה, הוא הקדוש – רב לכם בני לוי". קרח שראה ברוח הקודש שיצא מזרעו שמואל הנביא ששקול כנגד משה ואהרן, וכן כ"ד משמרות המתנבאים ברוח הקודש, היה בטוח שהוא הנבחר, והשאר ישרפו. הוא לא צפה שבניו עשו תשובה. על כך אומר רש"י ע"פ התנחומא: "עינו הטעתו". במקום להפעיל את העין הטובה ולפרגן לאליצפן בן עוזיאל על מינויו לנשיא שבט לוי, הוא הפעיל את עינו הרעה שהובילה אותו אל מעבה האדמה כשהוא בחיים.

 

חכם אחד שאל את נכדו לפשר "עינו הטעתו", וכך ענה הינוקא: בעין אחת, יש לראות את גדולת הבורא,. בעין השניה, על האדם לראות את אפסותו מול גדולת האלוקים. קרח שהיה מטועני הארון, אכן הכיר את גדולת הבורא, אבל בעינו השניה, הוא ראה רק את גדולתו, דבר שהיה בעוכריו.

 

"קרח נתן עיניו במה שאינו ראוי לו. מה שביקש, לא ניתן לו, ומה שבידו נטלו ממנו" (סוטה ט, ע"ב).

קרח ביזה את התורה כפי שהובא (במדרש הגדול במ' טז, כח): משה אמר לפני ה' שהוא מוחל על שהלעיזו עליו ועל אהרן. לעומת זאת, על דרישת קרח להחליף את משה ואהרן שנבחרו ע"פ ה' – אין ביזיון יותר גדול מזה, ולכן נאמר "עינו הטעתו".

 

קרח היה מאז ומעולם, אדם אנוכי הדואג רק לעצמו. כאשר אחיו נמקו בשעבוד, הוא הצליח להתמנות על אוצרות בית פרעה = הכספות הממלכתיות (במדב"ר יח, טו). כאשר משה נשא על כתפו את ארונו של יוסף, קרח נשא 300 פרידות של מפתחות האוצרות כדברי הגמרא: "שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים, אחת נתגלה לקרח" (סנהדרין קי "ע"א).

יוצא שמשה רבנו הוא איש החסד שרק נותן, וקרח רק מקבל ומשנורר.

 

המדרש מספר, שאשתו של קרח התקשטה בתכשיטים מכף רגל ועד ראש. אשתו של משה שהייתה חפה מתכשיטים, ביקשה ממשה, תכשיט אחד לפחות. משה נתן לה קצת מהסנפירינון ממנו חרט את הלוחות אותו קיבל כמתנה מהקב"ה ע"פ הפסוק: "פסול לך – קח לך את הפסולת. היא הלכה לאהליאב שיכין לה תכשיט, והוא התפעל מהחומר שהוא היהלום הכי טוב בעולם. כאשר אשתו של קרח ראתה אצל ציפורה את היהלום, קינאה בה, ודרשה מבעלה תכשיט דומה, דבר שכידוע לא יכול להשיג. כנראה שהייתה שותפה למרד.

 

לכל אחד מאתנו יש "עין טובה" ו"עין רעה", ומחובתנו להשתמש ב"עין הטובה" כלפי הצלחת הזולת כמו יוסף הצדיק עליו נאמר: "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין", ולכן לא שלטה בו "עין הרע". כ"כ,  לא לפעול כבלעם הרשע עליו נאמר "שתום העין" – {עין סתומה}, שכל כך קינא בעמ"י, וחיפש כל דרך לקללם, דבר שגרם לכך שייהרג בחרב. גם סופו של קרח נגמר באדמה שבלעה אותו.

 

רבי מאיר בעל הנס

זכה להיות "בעל הנס" = בעל מפתח הנס,

 

 היות והייתה לו עין טובה כלפי עמ"י. בעת צרה ל"ע, מנדבים צדקה לע"נ רבי מאיר בעל הנס, מקבלים קבלת התחזקות בעבודת ה', ואומרים ג' פעמים "אלהא דמאיר ענני". מניסיוני וניסיון רבים אחרים, ישועת ה' כהרף עין בזכות רבי מאיר. הוא גם זכה להיות גדול תלמידיו של רבי עקיבא, וההלכה נקבעה כמותו בסתם משנה כדברי רבי יוחנן: "סתם מתניתין רבי מאיר" (סנהדרין פו ע"א).

 כל זאת, בגלל שהיית ברבי מאיר "עין טובה" בכך שקבע שבני ישראל נקראים – בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" גם כשהם חוטאים, ולא עבדים כדברי רבי יהודה שקבע, שרק כאשר אנחנו טובים נקראים בנים, ואילו כאשר לא עושים רצונו של מקום, נקראים עבדים (קידושין לו, ע"א). הרשב"א פסק להלכה כרבי מאיר. דיון רחב בנושא, מופיע רבות בספר, ובפרט לכבוד ההילולא של רבי מאיר בי"ד באייר.

 

"ויקם משה וילך אל דתן ואבירם,

             וילכו אחריו זקני ישראל" (במ' טז כה).

 

"ויקם" – קימה ותקומה היו למשה רבנו,

בזכות הענוה ואהבת השלום בהן נהג כלפי צורריו – דתן ואבירם (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "צריך לדעת טעם אומרו 'ויקם'. ואם להודיע שהיה יושב, מה יצא לנו מהודעה זו"?

רבנו עונה: "ויקם משה – קימה הייתה לו, במה שהלך לדתן ואבירם, האנשים הרשעים אשר חרפוהו, ולא רצו לבוא אצלו, והשפיל עצמו הוא, והלך אצלם. עליהם נאמר: 'לפני שבר – גאון' (משלי טז, יח), ועל משה נאמר: 'ולפני כבוד – ענוה' (משלי יחי ב). אדם זוכה לכבוד כמו משה, בגלל ענוה. לעומת זאת, אדם נשבר בגלל הגאוה, כמו דתן ואבירם.

משה הזמין קודם לכן את דתן ואבירם, אבל הם סירבו להתייצב, והחלו לגדף אותו: "וישלח משה לקרוא לדתן ואבירם… המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר" (במ' טז, יג).

המילה "תשתרר"  {גימ'} 1500, כמניין כלל האותיות א-ב, ואותיות מ'נ'צ'פ'ך. כלומר, הם טענו שמשה שולט בהם מ-א' ועד ת'. במצרים, בנ"י היו משועבדים בגופם למצרים, אבל לא התערבו להם בינם לבין עצמם.

אחרי מתן תורה, השתנו היוצרות, בכך שנוצרו מעמדות, והגבלות בדמותן של המצוות.

 

על דתן ואבירם אומר המדרש: "אילולי אלו רשעים {דתן ואבירם}, לא יצא הדבר לעולם {פרשת קרח}. ומי היו דתן ואבירם? כל מה אתה יכול לתלות ברשעים תלה – הם שאמרו הדבר הזה {"הרגת את המצרי"}, והם שהותירו את המן, והם שאמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', והם שנחלקו עם קרח" (ילקוט שמעוני שמות. סי' קסב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מוסיף על המדרש: "גם בליעת קרח ואכילת האש מאתי

ם וחמשים איש, הם {דתן ואבירם} – היו סיבה למאורע מתחילה ועד סוף" (במ' כו, ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מחדש פה חידוש עצום: מידת הענוה ואהבת השלום  של משה רבנו, המחליט ללכת לקראת שני רשעים ידועים, כדי שאולי יראו אותו ויתביישו, ובכך יחזרו בתשובה,

זיכתה אותו בקימה, ובמה שהוא כידוע.

 

עד כמה צריכים אנו ללמוד ממשה רבנו: "ולפני כבוד – ענוה".

רבנו גם מלמד אותנו פרק חשוב, בהנהגה נכונה ונבונה של הציבור.

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

מחלוקת קרח בתורת הגלגולים:

משה – גלגול של הבל. קרח – גלגול של קין.

 

בעקבות מחלוקת קרח, נהרגו 14,700 אנשים, ועוד 250 הנשיאים בני ראובן, דתן ואבירם, וכן קרח ובני ביתו

בשכל האנושי, קשה לנו להבין איך היה ניתן לחלוק על משה רבנו שהוריד את התורה, וחולל נסים ונפלאות.

רבנו האר"י הק' אומר (ליקוטי תורה פרשת קרח), שקרח היה גלגול של קין, ומשה גלגול של הבל. קרח היה צריך להתגבר על עצמו ולתקן את חטא קין, בכך שהיה מקבל את דברי משה רבנו בנושא מינוי אהרון לכהן גדול, ומינוי אליצפן בן עוזיאל לנשיא הקהתי כדברי אלוקים חיים, אבל לא זכה לעמוד בכך. לכן, בלעה אותו האדמה כפי שנאמר ע"י ה' לקין: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", דבר שהיה אמור להיות מתוקן ע"י קרח.

 

מוסר השכל: על כל אחד מאתנו עוברים ניסיונות, אותם לעיתים איננו מבינים. סמוך על הקב"ה שהכל ניתן כדין, ובידינו לעמוד בניסיון, ובכך נזכה לתקן פגמים מגלגולים קודמים.

הרמב"ן קובע: אם בורא עולם הביא עליך ניסיון, סימן שאתה יכול לעמוד בו.

בעצם, כל אחד מאתנו בא לתקן פגם מסוים אותו עבר בגלגולים קודמים. על השאלה, איזה פגם?

הרמח"ל עונה: "בדבר שקשה לאדם – שם התיקון", וכל אחד מאתנו יכול לאתר בנקל, על מה קשה לו להתגבר.

 

 "כל מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים,

ושאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים.

איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי.

 ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (פרקי אבות ה, יז).

 

 כמו שהמרגלים היו אנשים חשובים: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה". כך גם עדת קרח: "נשיאי עדה, קראי מועד, אנשי שם". "קראי מועד" – שהיו מוזמנים לאוהל מועד כדברי רבנו אברהם אבן עזרא. "אנשי שם" – ידעו להשתמש בשם המפורש. ושוב מתעוררת אותה שאלה שעלתה עם המרגלים. איפה הם טעו?

התשובה: (אבות. ה, יז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח ועדתו".

 

הביטוי הנ"ל "מחלוקת לשם שמים" המופיע בפרקי אבות מתמצת למעשה את ההיבט החיובי של מחלוקות חכמים בגמרא, עליהם אמר רבי אלעזר {בשם} רבי חנינא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בניך למודי יהוה, ורב שלום בניך" (ישעיה נד, יג.). כלומר, חכמי ישראל הנחלקים בגמרא, בונים בכך את השלום. כ"כ, נאמר בתהלים (קיט, קסה)  "שלום רב לאוהבי תורתך, ואין לנו מכשול" – בלימוד תורה מתוך אהבה לשמה, גם כאשר חולקים, לא יגרם שום מכשול על ידם כפי שזה בא לידי ביטוי בדברי הגמרא הבאים: "אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם, עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר:

 

עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְ-ה-וָ-ה אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן" (במ', חקת כא, יד). – אל תקרי בסוּפה [עם שורוק],  אלא בסוֹפה [עם חולם]. (קידושין ל ע"ב).

רבנו-אור-החיים-הק' מביא את דברי הגמרא הנ"ל, ומציין שפה מדובר "במלחמתה של תורה שהיא מלחמת ה', שהגם שנעשים שונאים זה לזה בהלכה, נעשים אוהבים לבסוף, והוא מאמר בסופה".

 

מוסר השכל מהסיפור הנ"ל:

מהלך לימוד תורה, ניתן להגיע למחלוקת גם בין אדם לבנו העוסקים בתורה, אבל נשארים אוהבים זה את זה בסוף הלימוד.

השלום הוא כלי מחזיק ברכה בו בחר ה' לחתום את ברכת כוהנים: "וישם לך שלום", כן יהיה לנו ולכם ולכל ישראל.

הסיפור הבא בגמרא יראה לנו איך צריכים להיזהר כשחולקים גם בלימוד תורה. רבי יוחנן הקפיד על כך שרבי אלעזר לא אמר הלכה בשמו. רב אמי ורב אסי עלו לפייסו וסיפרו לו מעשה בשני תנאים: רבי אלעזר ורבי יוסי שנחלקו בבית כנסת בטבריה "עד שנקרע ספר תורה בחמתן". נכח שם רבי יוסי בן קיסמא שאמר להם: "תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת הזה עבודת כוכבים. וכן הווה" (יבמות צו, ע"ב). זהירות! גם במחלוקת תורנית.

 

איך אפשר להרבות בשלום במהלך לימוד תורה,

כאשר ברקע – יש מחלוקות בין חכמים?

 

אמר רבי ינאי: "אילו ניתנה התורה חתוכה {הלכה פסוקה}, לא הייתה לרגל עמידה.

 מה הטעם? "וידבר יהוה אל משה", אמר לפניו: הודיעני הלכה פסוקה.

 ענה לו ה': אחרי רבים להטות…

כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא,  ומ"ט טהור" (סנה' ירושלמי פ"ד, ה"ב).

 

א. רבנו עובדיה מברטנורא מפרש את המשנה הנ"ל כך: מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים – ואני שמעתי     פירוש "סופה" – תכליתה המבוקש מעניינה.

1. 1. והמחלוקת שהיא לשם שמים: התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת, וזה מתקיים, כמו שאומרים "בתוך הוויכוח, תתברר האמת", כמו שנתבאר במחלוקת הלל ושמאי שהלכה כבית הלל.
2. 2. והמחלוקת שאינה לשם שמים: תכליתה וסופה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח. וזה הסוף אינו מתקיים, כמו במחלוקת קרח ועדתו שתכלית וסוף כוונתם הייתה – בקשת הכבוד והשררה".

 

ב. "אלו ואלו דברי אלהים חיים". "אמר רבי אבא… שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הם, והלכה כבית הלל.

שאלה:  מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מדוע נקבעה הלכה כבית הלל?

תשובה: מפני שבית הלל היו נוחים ועלובים {צנועים}, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שהיו מקדימים את דברי בית שמאי לדבריהם" (עירובין יג ע"ב).

 

ג. רבי נחמן מברסלב: "ועיקר השלום הוא לחבר שני הפכים. ואל יבהילך רעיונך אם אתה רואה איש אחד שהוא ההיפך הגמור מדעתך, וידמה לך שאי אפשר בשום אופן להחזיק עמו בשלום… אדרבא, זה עיקר שלמות השלום – להשתדל שיהיה שלום בין הפכים". (ליקוטי מוהר"ן, חלא א).

רבי נחמן גם אומר: המחלוקת דומה לגרעין: בעצם, כאשר חולקים על האדם – עושים לו טובה בכך שיכול לצמוח.

זה דומה לזריעת גרעין באדמה, השורשים מתפתחים ומבקעים את האדמה, ורק אז זוכים לפריחת "עץ החיים".

 כנ"ל לגבי האדם עליו חולקים. על ידי שחולקים עליו, הוא זוכה להתגדל ולצמוח. הדוגמא לכך היא רבנו נחמן שככל שחלקו עליו בימיו הקצרים, זכה לתהודה ותפוצה בתפוצות ישראל עם השנים, ובפרט בימינו.

 

ד. הרב יחיאל מיכל אפשטיין בעל "ערוך השלחן": על מצות כתיבת ספר תורה שהיא האחרונה בתורה נאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דב' לא, יט). הרב שואל: מדוע לא נאמר: "ועתה כתבו לכם את התורה הזאת?" על כך הוא עונה: "כי יופי של שירה – הוא ריבוי הקולות".

בהקדמה ל"ערוך השלחן" חושן משפט כותב הרב: "וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו, דברי אלוקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבא, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. וכל התורה נקראת שירה. ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד, יראה נעימות משונות בכל הקולות  המשונות זו מזו".

 

 מתורף דבריו עולה:

התורה היא הרמוניה מושלמת המורכבת מצלילים רבים ומגוונים, וניתן להסתכל על פירושיה הרבים והמגוונים, כעל תזמורת פילהרמונית בה כלי הנגינה הרבים כמו חליל, כינור, פסנתר וכו', יוצרים סימפוניה ערבה.

כך בתורה, כל חכם מביא את מה שנשמתו קיבלה בהר סיני. זה דומה לראייה דרך משקפים עם עדשות צבעוניות. הרקע יהיה בהתאם לצבע העדשות. יוצא שכלל הדעות יוצר את  ההרמוניה.

על כך אומר המדרש: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא" (ספרי האזינו, פיסקה שלג).

 

 

 

ה. הרב קוק: על ידי המחלוקת מתרבים הצדדים והשיטות, דבר שמוביל לשלום אמתי (סידור עולת ראיה כרך א).

"זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל – שיהיו סובלים כל אחד… זהו סודן הגדול של הסובלנות וההקשבה לזולת, וזהו כוחה הגדול של זכות הבעת הדעה לכל אחד ולכל ציבור… שלא זו בלבד שהכרחיים למשטר תקין ונאור, אלא אף חיוניים לכוחו היוצר, שהרי בעולם הריאלי – שני יסודות מתנגדים זה לזה, מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה, {כמו פלוס ומינוס בחשמל}, וכל שכן בעולם הרוחני" (הרב קוק, הניר, תרס"ט, עמ' 47).

 

ו.  רבי חיים בצלאל אחי המהר"ל מפראג אומר: "הרואה אוכלוסין מברך ברוך חכם הרזים, שאין פרצופיהן דומים זה לזה, ואין דעותיהם דומות (ברכות נח, א)   "וכמו שטבע היצירה עושה עוד היום שפני כל אדם שונות זו מזו, כך יש להאמין שהחכמה נחלקת עדיין בלב כל אדם – זו שונה מזו" ("ויכוח מים חיים", בהקדמה).

 

"אמר רבי יוחנן: ג' שלומות הן: נהר, ציפור וקדרה".

הנהר: מורכב מטיפות היוצרות נהר.

הציפור: להקת ציפורים בשמים, נוצרת מציפורים בודדות.

הקדרה: בקדרה מבשלים ירקות שונים היוצרים תבשיל טעים.

מסקנה: גם מדברים מנוגדים – נוצרים דברים מצוינים.

 

האחדות האלוקית בעולם הבריאה,

כדגם לאחדות בין בני אדם.

 

' המילה 'שלום' לקוחה מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות.

הקב"ה בחר בעונש כזה חמור כלפי קרח ועדתו, היות והקב"ה סולד מהמחזיקים במחלוקת, שכל מהותה אינטרסים צרים למחזיקים בה, דוגמת קרח שרצה להתמנות לתפקיד נשיא קהת, והקב"ה העדיף על פניו את אליצפן בן עוזיאל שהיה במקום הרביעי בהיררכיה המשפחתית, ואילו על קרח שהיה במקום השני, הוא דילג מסיבות שהתגלו אח"כ כנכונות. שילוב של קנאה וכבוד, והרי קראנו בפ' אבות "שהקנאה והתאווה והכבוד" מוציאים את האדם מן העולם.

 

הקב"ה הוא סמל האחדות כפי שאנו קוראים בפסוק הראשון של ק"ש: "שמע ישראל, יהוה אלהינו – יהוה א-ח-ד".

אחדותו המוחלטת של הקב"ה משתקפת  ממעשה הבריאה בעולם הטבע כמו גרמי השמים, בבחינת: "השמים מספרים כבוד אל", דרך עולם החי ועולם הצומח היוצרים הרמוניה מושלמת, בבחינת "שירת הבריאה" השרה לקב"ה. כדוגמא, נציין את שירו של רבי שלמה אבן גבירול "ראה שמש", וכך הוא כותב:

 

"ראה שמש לעת ערב אדומה / כאילו לבשה תולע למכסה.

תפשט  פאתי צפון וימין / ורוח ים בארגמן תכסה.

וארץ עזבה אותה ערומה / בצל הלילה תלין ותחסה.

והשחק אזי קדר, כאילו / על מות יקותיאל מכוסה".

 

דרך השיר הקטן הנ"ל, רשב"ג תיאר במטאפורה אחת שלמה, איך מעשה בראשית מתאבלים על מות פטרונו השר יקותיאל שתמך בו מבחינה כלכלית וחברתית. המשורר עמד לכיוון מערב כשקרני השמש משתקפים בגווני הים.

שירים אחרים נכתבו על גני המלכים בתקופת "תור הזהב" בספרד, בהם כל פרח בנוי לתלפיות באופן מושלם וסימטרי. איך מערכת הטבע פועלת באופן מופלא, ועלינו רק להתפעל מעולמו המופלא והמושלם של הקב"ה.

 

נדגים זאת בעוד קטע קצר משירו של רבי משה אבן עזרא "כתנות פסים" בו משתמש במטאפורה מושלמת המדמה את צבעי "כותנת פסים" של יוסף, לבין הצבעים המרהיבים של פרחי הגן, כאשר בראשם צועד פרח השושן אותו מדמה למלך הגן, הרומז ליוסף שהיה משנה למלך מצרים. וכך הוא כותב בשיר:

 

"כתנות פסים לבש הגן / וכסות רקמה מדי דשאו.

ומעיל תשבץ עטה כל עץ / ולכל עין הראה פלאו.

כל ציץ חדש לזמן חודש / יצא שוחק לקראת בואו.

אך לפניהם שושן עבר / מלך כי על הורם כסאו"…

 

"אדוני! תתאזר בסבלנות"

 סבלנות – מול סובלנות.

 

סובלנות כמו גם המונח סבלנות, נובע מהשורש ס' ב' ל', כך שלמען הסובלנות, נדרש מאתנו לסבול.

פציינט המחכה בתור לרופא, חייב להצטייד בסבלנות הכרוכה בסבל, עד שיגיע תורו. לרבים – אין סבלנות.

הסובלנות לעומת זאת, פירושה המשך המאבק כנגד דעת היריב מבלי לפגוע בכבודו, בגופו ובממונו.

ההבדל בין יריב לאויב, מתבטא בכך שהאויב מפעיל את כל כוחו כדי להרוס את אויבו כפי שמנסים לעשות הערבים, והקב"ה מצילנו מידם. היריב לעומת זאת, שייך לאותה חברה, אלא מנסה להציג דרך חלופית.

 

הסובלות כוללת 3 יסודות:

 א. התנגדות לדבר מסוים. ב. יכולת להתנגד  ג. התגברות על תחושת ההתנגדות ושימוש בפתרונות בדרכי שלום, תוך התחשבות בדעת הזולת כפי שנהגו בית הלל, שכאשר נשאלו בהלכה, הזכירו קודם את דעת בית שמאי שחלקו עליהם, ורק אח"כ הציגו את דעתם בגלל ענוותנותם, ולכן נקבעה הלכה כמותם.

 

חשיבה חיובית – מהווה סגולה לשמחה המנטרלת כעסים, ומשפיעה על בריאות איתנה.

בקבר רחל, מתקיים מניין שחרית ברסלבי בשירה ובריקודים מידי יום. ביום בהיר, מגיע יהודי ומבקש מהחזן לתקתק את התפילה. החזן הברסלבי עונה לו: בשמחה, בשמחה… האיש הבין את המסר והשתלב בשמחה. 

 

מחשבה = בשמחה. להיות בשמחה 23 שעות, ובשעה ה – 24,  להיות בהתבודדות והתבוננות (רבנו נחמן מברסלב).

דוגמא אחרת לחשיבה חיובית ושמחה: בארץ, רבים מודאגים מהמפלס הנמוך של הכנרת. כטברייני לשעבר שנהג לפקוד את מימי הכנרת ושמח בהם, אינני מודאג, היות וחכמי הח"ן אומרים שמימי הכנרת ימשיכו לזרום ולהשקות את עם ה' לעד ולעולמי עולמים, היות ובאר מרים שוכנת לה במימי האגם. כשם שעמ"י במדבר, הרווה את צימאונו מבארה של מרים, כך בארה של מרים תמשיך להרוות את צימאונם של היושבים בציון לעד.

הכעס גורם לעבודה זרה:  כאעס = קנא = מקוה = 151.  "א-ל  ק-נ-א שמו". אחרי כעס, יש להיטהר במקוה.

 

"לשם שמים" – מקור הביטוי.

 

 הביטוי "לשם שמים" לקוח מהבריאה ביום השני בו ברא הקב"ה את השמים = שם – מים, לאחר שחילק {מחלוקת} בין המים העליונים לתחתונים, לכן לא נאמר בו כבשאר הימים "כי טוב". "יום שני", מלשון שניות שלא כמו יום א' עליו נאמר "יום אחד" מלשון אחדות.  ביום שני אומרים בתפילת שחרית  "שיר מזמור לבני קרח", דבר הרומז למחלוקת קרח. "עושה שלום במרומיו" – ה' עושה שלום בשמים בין גבריאל שר האש ומיכאל שר המים, וע"י כך ה' יצר משניהם "שמים". כלומר, גם מדברים מנוגדים, ניתן לייצר דבר טוב כמו שמים = אש ומים.

 

חפץ ה' בתפילת בשר ודם – יותר מתפילת המלאכים,

במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

"ויפלו על פניהם ויאמרו: אל אלהי הרוחות לכל בשר,

האיש אחד יחטא, ועל כל העדה תקצוף" (קרח טז, כב).

 

"עוד נתכוון לדבר לפניו, דברי ריצוי המתקבל לפניו… האחד, הוא שבח והלל אשר יתנו לו צבא מעלה {המלאכים}.

 למעלה ממנו, שבח והלל אשר יתנו לו נשמות הצדיקים מב' אוצרות החיים. אוצר א' של נשמות שעדיין לא באו לעולם הזה… ואוצר ב' של נשמות שבאו לעולם הזה, וחזרו וניתנו באוצר החיים…

למעלה מהם, השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה אשר הם תוך הבשר… {הכוונה אלינו}, ולזה נתחכם משה וריצה את ה' בדבר שהוא חפץ בו, ואמר: "אלהי הרוחות לכל בשר", שאתה חפץ שאלקותך תהיה לרוחות, בזמן שהם בבשר".

מתורף דברי קדשו עולה:

 הקב"ה חפץ בתפילת "הרוחות"

 = שהם אנשים חיים – כמוך וכמוני.

 

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אעשה נפלאות".

יומא דהילולא דצדיקיא,

לרבן שמעון בן גמליאל, רבי ישמעאל כהן גדול, ורבי חנינא סגן הכהנים {הרוגי מלכות}.

וכן לראשל"צ חכם מרדכי אליהו, שעלו לגנזי מרומים ביום  כ"ה סיון.

 

"רבי ישמעאל אומר: הוי קל לראש ונח לתשחורת, והווי מקבל את כל האדם בשמחה" (פ. אבות ג, יב).

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל ימי גדלתי בין חכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, ולא המדרש עיקר, אלא המעשה. וכל המרבה דברים – מביא חטא" (פ. אבות א, יז).

רבי חנינא סגן הכהנים: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו" (פ. אבות ג, ב).

הוא אמר גם: "גדול השלום ששקול כנגד כל מעשה בראשית" (ספרי במ' פיסקה מב).

 

הראשל"צ חכם מרדכי אליהו זצ"ל שגם הוא עלה לגנזי מרומים ביום כ"ה בסיון – יום ההילולא של שלושת התנאים הקדושים הנ"ל ששניים מהם – רבי ישמעאל ורבן שמעון, נהרגו על קידוש ה' בידי שלטון הרשע הרומאי, הלך לאורם של המאורות הנ"ל, בכך שעסק כל חייו בהפצת התורה בעמ"י כדיין, כמקובל, כפוסק הלכה, כרב ראשי, ומעל לכל, קיבל כל אדם בסבר פנים יפות.

הרב גם קיבל קהל בלשכתו לשאלות בהלכה, לעצה וברכה –  והכל, מתוך ענווה כדברי רבן שמעון בן גמליאל, מתוך פנים מאירות ושמחה כדברי רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, וכן מתוך אהבת השלום כדברי רבי חנינא סגן הכהנים שהזהיר על כך, היות והוא ראה את שנאת חינם שפשתה בעמ"י ערב חורבן בית שני.

 

חכם מרדכי ע"ה היה ידוע ומפורסם באהבתו לדברי שלום ואמת, דבר שבא לידי ביטוי במאור הפנים בו קיבל כל יהודי, דבר שאותו חוויתי גם אני בהיותי אצלו מספר פעמים, ועליו נאמר: "כי מרדכי היהודי… גדול ליהודים, ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו – ודובר שלום לכל זרעו" (סוף מגילת אסתר).

 

כדוגמית להנהגתו כ"נאה דורש ונאה מקיים", נציין את דברי הרב טוביה ליצמן (מתוך הספר: סיפורים שאהבתי לספר). תחת הכותרת "מי כאן הלל"?  (שבת ל ע"ב). הוא מספר על יהודי ששמע את הדרשן מדבר בדרשתו על חשיבות מידת "נאה דורש ונאה מקיים", בעקבות הסיפור המפורסם על הלל הזקן שלא כעס על יהודי שהתערב עם חברו על סכום גבוה של ארבע מאות זוז, שאכן יוכל להרגיז את הלל, שהיה ידוע בסבלנותו הרבה.

הוא הגיע לביתו של הלל מספר פעמים בערב שבת בזמן שהתקלח לכבוד שבת, וניסה להקניטו בשאלות קנטרניות, אבל הלל שהיה באמצע המקלחת לכבוד שבת, "נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל! – מפני מה ראשיהם של בבליים סגלגלות {עגולות, והלל כידוע היה בבלי}. אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת – מפני שאין להם חיות {מיילדות} פקחות {מומחיות}. הדבר חזר על עצמו ג' פעמים, ולא כעס, עד שהאיש נכנע לבסוף, והפסיד בהתערבות.

 

האיש שלנו החליט לנסות כמה רבנים של תקופתנו, אם אכן הם מקיימים את הנאמר: "נאה דורש – נאה מקיים".

הוא החליט להתקשר בשלוש לפנות בוקר לכמה רבנים ולשאול אותם: "מה מברכים על תפוח מצופה סוכר? רב אחד טרק לו את השפופרת. השני, הוכיח אותו על כך שמפריע לו לישון וטרק לו את הטלפון.

 

 הרב מרדכי אליהו זצ"ל לעומת זאת, ענה לו כך: "רק תאמר לי האם השאלה סובלת דיחוי עד שאטול את ידי?" האיש הסכים. לאחר נטילת הידיים, הרב ענה לו בפרוטרוט על השאלה, וביקש ממנו שיתקשר אליו בכל נושא ובכל שעה. אכן זוהי דוגמה לאיש הגדול בענקים.

 

על "יום ירושלים", הרב מרדכי אליהו ע"ה מביא בספרו "ויאמר מרדכי – דרשות על מעגל השנה" את דברי הכתוב בתחילת פרשת בחקותי: "ואכלתם לחמכם לשובע, וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד" (ויקרא כו, ה-ו). הרב מביא את דברי רבנו-אוה"ח-הק': "וישבתם לבטח בארצכם – שכל העולם יכירו וידעו כי היא ארצכם, ואין לזרים אתכם חלק בה. ובזה לא יהיה לכם אפילו מיחוש, ותשבו בטח".

 

על השאלה אם זוכים לשלום, מה משמעות המשך הכתוב "ונתתי שלום בארץ"? על כך מביא דברי רבנו-אוה"ח-הק': "ואולי שיכוון על עם ישראל עצמם, שלא יהיה להם פירוד הלבבות, שיטע ה' ביניהם שלום ורעות".

קודם לכן הוא הביא את דברי רבנו אברהם אבן עזרא העונה במילה אחת: "ביניכם". הרמב"ן: "ולא תלחמו איש באחיו". דברי הפרשנים הנ"ל אפיינו את אהבתו ודאגתו לשלום בין כל חלקי עמ"י.

כ"כ, את אהבתו לתורת רבנו-אור-החיים-הק' – אותה ביטא ברבים מדרשותיו ובספריו.

 

במוצאי שבת אחד, חלמתי שאני מלווה את הרב מרדכי זצ"ל מביתו למכוניתו. למחרת התקשרתי לאחיו הרה"ג נעים אליהו ע"ה שיסדר לי פגישה עם הרב, היות והרב נעים חיתן אותי, ונהגתי להתייעץ אתו לעיתים. כאן המקום לומר שהרב נעים זצ"ל היה בקיא בנסתרות כמו בנגלות.

בפגישתי המרגשת עם חכם אליהו ע"ה, שאלתי אותו: אני קצת לומד ומלמד "אור החיים" הק', ואני חושב לכתוב ספר על משנת רבנו-אור-החיים-הק'. האם לכתוב? תשובתו הייתה קצרה: "תכתוב, תכתוב".

חלפו שנים, ודברי הרב מתגשמים. השבח לבורא עולם שזיכה אותי לברך על המוגמר.

 

בדברי זיכרון לסבא דמשפטים הרה"ג שלום משאש זצ"ל – הרב הראשי למרוקו ולירושלים, כותב הרב אליהו ע"ה: "על הרב משאש היו אומרים שיש לו בפיו "כפית זהב עם דבש", דהיינו שהיה מסביר את דבריו בצורה נעימה וברורה, עד שאי אפשר לערער אחריו… שלום שמו, ושלום שם בין תלמידי חכמים… ידע לחבר ולאחד את כולם יחד".

את אישיותו של הרב משאש הוא מדמה לרב שלמן שפתר לחכמים את השאלה על מה לבצוע בליל הסדר. על שתי מצות שלמות, או על מחצית המצה? תשובתו שהתקבלה להלכה: שתיים שלמות וביניהן חצי מצה.

שמחו ושאלו לשמו? שלמן השיב.

אמרו לו: "שלום אתה ושלמה משנתך, ששמת שלום בין התלמידים" (ברכות לט ע"ב).

 

בברכת התורה ולומדיה, להצלחת כוחות הביטחון, והחזרת השבויים בשלום

ולגאולה קרובה ברחמים

 משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.  עזיזה בת חניני ע"ה. יגאל בן מיכל בן חיים ע"ה. יגאל חיון ע"ה בן רינה. שלום בן עישה ע"ה. אלתר חצק בן שרה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה

לעילוי נשמת כל חללי כוחות הביטחון

 

לבריאות איתנה לעבודת הבורא – למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר השני "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, וגם לזכות להוציא הוצאה שניה של הספר "להתהלך באור החיים".

והספרים יתקבלו בשמחה רבה אצל הציבור הרחב, ותלמידי חכמים

17. 17. הסוסיס של מוגדור

כילד, הכרתי שני סוגי סוסים ומרחק של שנות אור ביניהם.

ראשון – הסוס הרתום לקוצ׳יי. המילה קוצ׳יי לקוחה מספרדית ופירושה – כרכרה. היו עשרות קוצ׳יי במוגדור שהובילו את האנשים להיכן שרצו.

מחוץ לחומה, לרגלי השעון שהיה גאוות העיר, עמדו בשורה ארוכה הסוסים כשהם רתומים לכרכרותיהם. כאשר כרכרה אחת יצאה לדרכה, מיד כל הסוסים האחרים, ללא פקודה מהרכבים, היו מתקדמים ותופסים את המקום שהתפנה. הרכבים ישבו במעגל במרחק מה מהכרכרות ושיחקו במשחק קלפים שנקרא ״רונדה״. במשחק זה, השתמשו בקלפים שונים מאלו המשמשים לפוקר או לרמי. היו בהם חרבות במקום מספרים, חרב אחת בשביל ה״אס״, שתי חרבות ל״שתיים״ וכן הלאה. לסימן הזה קראו ״ספדה״ שהיא חרב בספרדית. בכלל, כל המשחק הזה, כולל שמו, יובא ככל הנראה מספרד וכל שמות הצורות והצלמים שעל הקלפים היו ספרדיים: ״דיי״ בשביל מלך, ״קביו״ בשביל האביר על הסום וכו'. הקלפים שהשתמשו בהם העגלונים היו בלויים עד לעייפה ומקופלים לשתיים לאורכם, מה שאפשר להם להרים קלף בצביטה מהרצפה.

כאשר יצא הקוצ׳יי לדרכו, היה הרכב הבא בתור קם לאיטו ועולה ומתיישב על מושבו במרומי הכרכרה ומיד מנופף בשוט שלו כדי להבריח את הזבובים. לכל קוצ׳יי היו רתומים שני סוסים שאי אפשר היה לקבוע את גילם, אני מניח שהם היו קשישים למדי.

לכרכרה שהייתה תמיד צבועה בשחור היו ארבעה מקומות ישיבה מרופדים בעור אדום. שני מקומות בכיוון הנסיעה ושניים – מנגד. לפעמים, כאשר הכרכרה הייתה מלאה, היה העגלון מושיב נוסע לידו, וכך חמישה אנשים מלבדו נסעו בו-זמנית בכרכרה. למעשה, היה עוד ״מקום ישיבה״ על הקוצ׳יי – לא בתוך הכרכרה אלא מחוצה לה. אני מתכוון למוט מתכת מקובע לרוחב גב הכרכרה. אך יצאה הכרכרה לדרכה, היינו אנו הילדים מזנקים ומתיישבים על המוט.

היינו לפעמים אחד, לפעמים שניים ולפעמים שלושה ילדים, שהתמקמו על המוט כדי לזכות בנסיעה בחינם. ולאן נסענו כך? לרוב, לשום מקום! בשלב מסוים, היה ישבננו הדואב מהישיבה הבלתי נוחה ומן הזעזועים המתלווים לה מאלץ אותנו לקפוץ מן הכרכרה. לפעמים היינו מצליחים להתייצב על רגלינו ולפעמים משתטחים על הארץ.

לעתים קרובות, העגלון היה חש במשקל העודף ואז היה מצליף אחורנית בשוט שלו שהיה מורכב ממקל, אליו הייתה קשורה רצועת עור דקה באורך של מטר או מטר וחצי. אנחנו המצאנו כל מיני תחבולות כדי להשתמט מצליפת השוט, לא תמיד בהצלחה, כי אירע לא פעם שספגנו כמה הצלפות הגונות.

כאשר הסוסים היו שרויים במנוחה, היה העגלון מלביש לראשם, מאחורי אוזניהם, שק תבן או שעורה. כך הגיע האוכל ישירות לפיהם.

*

הסוג השני של הסוסים שהכרתי היה סוסי הפנטזייה. סוסים אלו היו שונים בתכלית מסוסי הקוצ׳יי. אלה היו סוסים ערביים־גזעיים, קטנים יותר וגמישים, שהשתתפו במפגנים שנערכו בחוף הים. על הסוסים רכבו ערבים עוטי ג׳לבות צחורות שהתנופפו ברוח. בידיהם החזיקו רובים ארוכי קנה עם קת רחבה ורקועה בכסף. הסוסים האבירים על רוכביהם, בין עשרה לעשרים, היו מסתדרים בשורה רוחבית ישרה וממתינים.

בהינתן האות, היו מזניקים את סוסיהם ודוהרים במהירות סופתית. בשלב מסוים של המרוץ, היו הרוכבים מניפים אל על את רוביהם בידם הימנית, בעוד ידם השמאלית אוחזת ברצועות הרסן. באותו רגע נדמה כאילו הרוכבים מרחפים מעל סוסיהם. לפתע, כל הרובים היו פולטים ירייה בבת אחת ומשאירים באוויר ריח חריף של אבק שרפה. לאחר מרוץ של כמאתיים מטרים, כל הסוסים היו נעצרים בבת אחת.

המחזה הזה היה חוזר על עצמו במשך שעה ארוכה. איני יודע אם הייתה כאן איזו תחרות ואם הייתה, מי ניצח בה, אבל אני מתאר לעצמי שהרוכבים היו משתכרים מהעצמה ומן המהירות של סוסיהם, והיריות רק הוסיפו את הנופך שלהן להצגה הגדולה.

למפגן הזה של סוסים ורוכביהם הדוהרים ויורים קראו ״פנטזייה״. למה פנטזייה, לא אדע. ואילו אני, שפנטזיות רבות ליוו את ילדותי, לא הצלחתי מעולם להגשים את הפנטזיה של גזירת שערות הסוסים בשביל כינורו של וזאנה. אף על פי כן בזכותו של ואזנה, זכיתי כאמור לאחוז בכינור בפעם הראשונה בחיי.

עמוד 42

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה. הסוסיס של מוגדור.

משפחתו: ר׳ דוד נשא אשה ראשונה בשם שמחה, שנפטרה בי׳ חשון תרע״ט (1918) בלי שהעמידה לו צאצאים. לאחר פטירתה חייבו רבני העיר את ר׳ דוד לישא אשה שנייה, מכיוון שאסור לאדם להישאר בלי פריה ורביה. הוא נשא את מזל, אלמנה, שהייתה כבר אם לבן. לר׳ דוד ומזל נולדו בן בשם חיים משה ושתי בנות בודי ושרה-זרי (זהארי). כשנולד בנו, הזמין את כל רבני העיר ופייטניה לבקשות בליל שבת בביתו. בפיוט שכתב מזכיר ר׳ דוד את הפצרותיהם של חבריו שיעמיד זרע של קיימא ולידת בנו(פיוט קכח).

להלן הפיוט המדובר:

מ. אודה את יי(קכח)

נושא השיר: פיוט הודיה על החלמה ולידת בן.

תבנית וחריזה: השיר עשוי במתכונת של בתים הנחלקים לשני טורים בחרוז מבריח. משקל: 12 הברות בבל צלע. משקל: 12 הברות בכל צלע. חתימה: אני דוד חזק.

מקור: אוטוגרף מקיף לדוד קיים, כ״י מאוסף מ. כהן, י-ם 26 (ס. 3499 ס-^עס עמ^׳ 226.

אוֹדֶה אֶת יְיָ אֲשֶׁר גְּמָלַנִי / קִבֵּל תַּחֲנוּנַי וּרְצוֹנִי הִשְׂבִּיעַ

נֶחְשַׁבְתִּי בְּעֵינַי כִּי עִתִּי הִגִּיעַ / טָמַנְתִּי בְּחֻבִּי / קִרְבִי אֵשׁ שׁוֹקֵעַ

הִכַּרְתִּי מַצָּבִי / כִּי בָּא וְלַשְׁמִעַ / קוֹל רַחְשִׁי לְאִשְׁתִּי לֹא אֶהְיֶה מוֹנֵעַ

יַחַד כָּל אֹהֲבַי צַר לָהֶם צָרָתִי / לָקְחוּ יַחַד יַחְדָּיו יָגוֹן מַבְלִיגִיתִי

 5 וְעָמְדוּ עַל עָמְדָם חָלְקוּ לְעֻמָּתִי / וַיִּגְזְרוּ אֹמֶר כְּאֵימַת מַפְגִּיעַ

דּוֹדֵנוּ רֵעֵנוּ דָּוִד חֲבֵרֵנוּ / זֶרַע שֶׁל קְיָמָא הַמְצֵא נָא בֵּינֵינוּ

מַהֵר וְהָקֵם לְךָ הוֹאִיל וּסְעַד בֶּן טֶרֶם יוֹם נְסִיעָה יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ

וְעַד אָן תַּחְשֶׁה / וְתַעֲלִים עֵינֶיךָ / בַּייָ תֶּחֱסֶה / וְהָרֵם קוֹלֶךָ

עַד תַּחַת הַכִּסֵּא /סַדֵּר תִּפְלָתְךָ / אֵל רָם וּמִתְנַשֵּׂא / לְךָ רָצוֹן יוֹפִיעַ

10 דָּם לִבִּי וְעֵינֵי / יִזְּלוּן מִשִּׂמְחָה / דִּמְעִי בִּמְלֹא חָפְנִי

וְתָסִיר אֲנָחָה / בְּעָמְדִי בְּסִינַי / וְהָיְתָה הַרְוָחָה / קוֹל שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה / מִזְּבוּל יַרְקִיעַ

חֲזַק נָא צֹר חֵילִי אֶת כֹּחִי הֶגְיוֹנִי / בִּרְאוֹתִי כִי בְּנִי עוֹמֵד נֹכַח עֵינַי נָא אָדוֹן, נָא, פֶּתַח לִבּוֹ בַּתּוֹרָה יַפְרִיחַ יָרִיעַ

 

ביאור

אודה…גמלני: מנוסח ברכת הגומל ׳הגומל לחןבים טובות שגמלני כל טוב׳(בבלי ברכות נד ע״ב). ורצוני השביע: שנתקבלה תפילתי. 2. נהשבתי…הגיע: כנראה ממחלה, השווה ראב״ע תה׳ קג,ד ׳הגואל משחת חייכי׳ – הגואל – כמה פעמים היה מוכן למות, וחשב בחליו שימות׳. טמנתי…שוקע: הסתרתי את הקושי שעובר עליו. טמנתי בחבי: עדה״ב איוב לא,לג. 5. הכרתי…בא: הייתי מודע למצבי. ולשמע…מונע: גם לאשתי גיליתי. 4. יחד…מבליגיתי: כל אוהביי הזדהו עם המשבר הפוקדני ומחזקים אותי. יגון מבליגיתי: מחזקים אותי על יגוני עדה״ב יר׳ ח,יח. 5. ועמדו על עמרם: עמידה איתנה. חלקו לעמתי: כיבדוני. ויגזרו …מפגיע: הפצירו בי מאוד. פנו אליי. ויגזרו אמר: עדה״ב איוב כב,כח. 6. דודנו…חברנו: פניות של חיבה. זרע…בינינו: כנראה מעודדים אותו בברכה להיפקד בזרע של קיימא. 7. מהר והקם לך: זרע. יום נסיעה: המעבר מן העולם. יום ליום יביע: הימים חולפים מהר וכביכול כל יום מזרז את המשורר לדאוג לעצמו עדה״ב תה' יט,ג. 8. ועד…קולך: עד מתי תתעלם ממצבך, בטח בה׳ ופנה אליו בתפילה. תחשה: תחריש. תחסה: תבטח. והרם קולך: על פי יש׳ נח,א. 9. עד תחת הכסא: כסא הכבוד. אל רם ומתנשא: על דרך יש׳ נז,טו ׳רם ונשא׳. לך רצון יופיע: ייעתר לך. 10.דם…חפני: ביטוי של שעת התרגשות הממלאת את לבו ועיניו בכי של שמחה. 13-12. דוזק..יריע: המשורר רואה בעיני רוחו את בנו שיוולד ל­עומד מול עיניו ומבקש מה׳ שיפתי את לבו בתורה שבה ישגשג.
שירי דודים- מאיר נזרי– אוֹדֶה אֶת יְיָ אֲשֶׁר גְּמָלַנִי

טקסט עמוד 20

פיוט עמוד 757