מורשת יהדות מרוקו

בריאיון עימו ציין הרב בן־איון בגאווה את ההצלחה הגדולה של בנות הסמינר בבחינות הבגרות, 100% זכאות, עובדה שהציבה את המוסד בשורה הראשונה של המוסדות היהודיים והלא יהודיים בצרפת. זאת ועוד, בן־איון ציין גם את הרמה הגבוהה של לימודי הקודש במקום. לדבריו, הבנות לומדות חומש, נביאים, שולחן ערוך ודינים (על פי פסקיו של הרב עובדיה יוסף) כ־18 שעות בשבוע. לטעמו, באקס־לה־בן קיימת סובלנות רבה בין העדות, דבר הניכר בכך שנוסח התפילה בבתי הכנסת ובישיבה הוא נוסח מרוקו, וגם הרב חייקין השתתף בקביעות בסליחות שנאמרו לפי נוסח מרוקו, מכיוון שחשב שמי שלא משתתף בסליחות בנוסח יהודי מרוקו מפסיד הנאה פיזית.

כיום מספר הבנות הלומדות בסמינר הולך ופוחת, בעקבות פתיחתם של מוסדות חרדיים רבים בצרפת (מקצתם מנוהלים על ידי בוגרי אקס־לה־בן), ובעקבות העדפת ההורים למוסדות חינוך שאינם פנימייתיים (כיום מחצית מבנות בית הספר התיכון הן תושבות אקס־לה־בן ואינן ישנות בפנימייה). השוני בין התלמידות במוסד כיום לאלו שלמדו בו בעשורים הראשונים הוא שכיום התלמידות שואלות יותר, לדוגמה תלמידה יכולה לשאול ״מה יחסה של ההלכה לאופנה וללבוש מודרני?״.

בדומה לתפיסת ראשי ישיבת חכמי צרפת, גם בן־איון סבור שמדינת מישראל היא מרכז יהודי־תורני, ולכן למרכיב הציוני אין ביטוי במוסדות החינוך של אקם־לה־בן. לדעתו, העלייה מצרפת לישראל פחתה מעט בגלל כישלונה של מועמדת הימין הקיצוני לה פן בבחירות לנשיאות צרפת בשנת 2017.

הרב בן־איון הוא יליד אלג׳יריה שהיגר עם הוריו לצרפת, אך נראה ששורשי משפחתו בעיקר ממרוקו. ההגירה לאלג׳יריה הייתה תופעה רווחת בקרב ילידי מרוקו, בעיקר בקרב אלה שהתגוררו סמוך לגבול האלג׳ירי (מחוז תפלילאת) ורצו ליהנות מזכויות מלאות כאזרחים צרפתים.

שנות ה־80 של המאה ה־20 התאפיינו בהתחרדות הקהילה בצרפת ובהתחזקותה הדתית. המעבר של הרב בן־איון לאקס־לה־בן מבטא תהליך זה. אף על פי שהרב בן־איון הגיע לאקס־לה־בן רק בשלב הלימודים בכולל, הוא השתלב במנהיגות החינוכית המקומית. הרב בן־איון תופס את מוסדות החינוך באקס־לה־בן כאידיאל, בין היתר כי בוגריהם נוכחים בקהילות רבות בצרפת בפרט ובעולם בכלל, וכיוון שמוסדות אלה חרדיים כמו גם ליברליים בתפיסותיהם כלפי העולם המודרני. הרב בן־איון גאה הן בבוגרי הישיבה, תלמידי החכמים, המרבים תורה בעולם, והן בבוגרות הסמינר הבולטות בהישגיהן האקדמיים הגבוהים. מבחינתו, החלוקה המגדרית שלפיה גברים לומדים תורה, ונשים עוסקות בפרנסת המשפחה מתבטאת יפה בקרב בוגרי מוסדות החינוך באקס־לה־בן.

שלמה יפרח, נשיא בית כנסת של יוצאי מרוקו, נולד בשנת 1952 ברבאט והיגר לצרפת באמצע שנות ה־60, בעקבות רדיפת השלטונות בשל פעילות ציונית אסורה. יפרח למד בבית הספר התיכון באקס־לה־בן, קיבל תעודת בגרות ומשם פנה ללימודי ראייה חשבון באוניברסיטת ליון, בהסכמת ראש הישיבה, הרב חייקין. בשנת 1979 התחתן יפרח עם ילידת מרוקו, בוגרת סמינר תומר דבורה. לזוג נולדו שמונה ילדים. המשפחה קבעה את מקום מגוריה באקס־לה־בן, קרוב לישיבה. בד בבד ללימודיו האקדמיים סייע יפרח בהקמת הכולל באקס־לה־בן בראשות הרב ראובן אלבז, בוגר ישיבת גייטסהד שבאנגליה, ומי שהיה מראשוני האברכים במקום. הרב אלבז נבחר למשרה זו בעקבות מאבק שהובילו יפרח וחבריו שרצו למנות רב ממוצא מרוקאי, בעל רקע תרבותי וחברתי דומה לשלהם. בתחילת דרכו שימש יפרח כרואה חשבון, ולאחר מכן עבד כמשגיח כשרות ושימש גם כאיש עסקים בתחום ההסעדה, עובדה שתרמה להתבססותו הכלכלית.

בשנות ה־90 כיהן יפרח כסגן נשיא קהילה אקס־לה־בן. במסגרת תפקידו חולל שינויים רבים, בעיקר בתחום המנהגים ומורשת יהודי מרוקו, הביא את ספרי הרב עובדיה יוסף לספריית הישיבה ודחף לקיום הלכות מקווה ושחיטה לפי מנהג מרוקו. אבל גולת הכותרת בפעולותיו של יפרח בשימור המורשת של יהודי מרוקו הייתה הקמת בית כנסת ליד ביתו בנוסח יהודי מרוקו. יפרח לא עסק בשינויים פרסונליים בראשות הקהילה או הישיבה, אלא רק במוסדות המשנה ובתכנים. לדידו, הנהגת הישיבה צריכה להישאר בידי צאצאי משפחת חייקין, מייסד הישיבה, בשל הכרת הטוב על מפעל חייו של המייסד.

בנושא נישואין בין־עדתיים ליפרח עמדה שמרנית מאוד שלפיה רצוי שלא לקדם נישואים כאלה. הנימוק לכך הוא שכל עדה צריכה לשמור על אופייה וייחודה, ורק זוגות מאותה העדה יכולים לשמר היטב את המנהגים ואת המסורות שעליהם גדלו.

קשריו של יפרח עם מרוקו מולדתו טובים. מדי פעם בפעם הוא נוסע לקברי צדיקים ולמטרות עסקים.

יפרח הוא דוגמה לבוגר מוסדות החינוך של אקס־לה־בן שלא אימץ את העולם הליטאי. הדבר מלמד על כך שלא הייתה כפייה על התלמידים לקבל את אורח החיים הליטאי, בשונה מהתלמידים שלמדו במוסדות חינוך בארצות אנגלופוניות, שם כפו עליהם לשנות את אורח החיים. יפרח מקבל את שיטת הלימוד של העולם הליטאי מחד גיסא, אך אינו מוותר על מנהגי בית אבא ועל נוסח התפילות שעליו גדל מאידך גיסא. אף על פי שהוא חי בקהילת אקס־לה־ בן כבר קרוב ל־50 שנה, הוא אינו מעוניין בשינויים פרסונליים במערכת החינוך המקומית, אלא בשינוי קהילתי, לדוגמה מינוי הרב אלבז לראש הכולל, הקמת ספרייה הכוללת ספרים של פוסקי הלכה ספרדים והקמת בית כנסת שבו מתפללים בנוסח יהודי מרוקו.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- המנהיגות החינוכית באקס־לה־בן

עמוד 87

ההקדמה שלפני המכתב ודברי הפרשנות שלאחריו אינם תואמים את תוכנו. האם נועדו לרכך את תוכן הדברים ולתקן את הרושם שיעשה על קוראיו?

עבר החורף של שנת תכ״ו (1666), כלה האביב וראשית הקיץ הגיעה וששפורטש עדיין לא נושע. הוא נאבק עם עצמו ועם דעת הקהל סביבו. דעתו הולכת ומתגבשת נגד התנועה והוא מעז לתת לה ביטוי. הוא האמין בכל נימי נשמתו שהעם טועה ושהצדק אתו. ומה שהוא דרש, שיתנו לו דחיות לפי אמונתו – ״צדיק באמונתו יחיה״ – ברוח זו הוא כתב לרבני אמסטרדם בראשית תמוז תב״ו (פרשת בלק יולי 1666): ״ואם נתנהגתם כמדת החסידות להאמין הנה הכנסתם עצמכם בדוחק ספק גדול וסכנתם עצמכם עד קבלת רז״ל ובין כה וכה חף אנכי ולא עוון לי במה שלא נהגתי מדת חסידות בזה הענין. ולמה אם כן תסכימו ותודו בשתיקה על עלבון תורה ואין זו ממדת החכמים. האם שמעתם שאני אומר קבלו דעתי או מכריז בפומבי שהבל שקר וכזב, הלא אמרתי לכל שואל מהמאמינים כי אפשר להיות ואף אם הוא אפשר רחוק כל עוד שלא עשה מעשה, ועל זה לא היה ראוי לעוע בכבודי באשר לא נגעתי בכבוד משיחם.״

במכתב אל רבני אמסטרדם, יש השקפה מגובשת נגד האמונה החדשה, בשעה שחדשים מספר לפני בן, הפסיחה על הסעיפים היתה אצלו בעיצומה. כך כתב לר׳ יצחק נהר בפברואר 1666: ״אמרתי אפשר להיות כלל הדברים אמת ואף אם הוא אצלי איפשר רחוק להיות זה משיח וזה נביא, ביען לא ניתן לי רשות להחליט עליה שם הודאי עד שתתקיים במעשים המיוחדים לכך בפי התורה.״

בקטע זה (מפברואר 1666) ישנם שלושה שלבים. ראשית הסום: ״אפשר להיות כלל הדברים אמת״; אחר־כך שלילה: ״אצלי אפשר רחוק להיות זה משיח וזה נביא״, ולבסוף התניה: ״עד שתתקיים במעשים בפי המיוחדים לכך בפי התורה״, כלומר השלילה אינה סופית אלא מותנית, אם יתקימו המעשים המיוחדים לכך, היינו האות והמופת, אז יהיה מוכן לקבל את האמונה החדשה, בשעה שבקטע הראשון, מיולי 1666, השלילה היא מוחלטת, אך אינו מתכון לשדלם לחדול ממעשיהם ולשוב מדרכם, ומה שהוא מבקש הוא שיתנו לו לחיות לפי אמונתו.

הדינמיקה של התגבשות ההתערות לתנועה ממשיכה לפעול. שבוע לאחר־מכן, בפרשת פנחס (יולי 1666), (סדר צרור את המדינים), כחודש ־חצי לפני ההמרה, כותב ששפורטש לרבני איזמיר: ״אי לזאת בראותי התפשטות האמונה החדשה העוקרת בניני רז״ל בלתי השקיף לדבריהם ז״ל וכלם נתלים באילני רברבי חכמי איזמיר וקוסטנטינא, אמרתי לא עת להחריש יעקב עד בואם להקים תורה חדשה, ולא אחוש לכעסו של כועס דאין כעסו כעס עולם ואם הרב כועס ויעקב שותק תורה מה יהא עליה? וכעת הוא להחזיק ולחזק בדקי בית אלק״ינו חזק ותחזק בעד עמנו ובעד תורת אלק״ינו קודם דנפקא מינה חורבא.״

 לזכותו של ששפורטש יאמר שביולי 1666, היינו כחדשים לפני ההמרה של שבתי צבי, הרגיש את הסכנה הטמונה באמונה החדשה, היינו עקירת בניני רז״ל והצבת תורה חדשה במקומם, ואכן צדק ששפורטש. חושיו לא הטעו אותו. שבועים לאחר המכתב שהריץ לרבני איזמיר בחודש תמוז תכ׳׳ו פרשת מסעי (סוף יולי 1666), נתקבלה הידיעה בהאמבורג על ביטול צום ט׳ באב. על ביטול הצומות הוא מגיב בצורה חריפה. בביטולם ראה פגיעה קשה בעיקרי תורת ישראל ומגמה לבטל מצוות עשה. מעתה אין דרך לנסיגה.

החלטתו נחושה להוקיע את המזימות הנרקמות נגד האמונה היהודית. חרדתו גדולה. הוא מאמץ את כל כוחותיו ומתכונן להשיב מלחמה שערה. לעצור במלים אינו יכול עתה וזעקה גדולה נעתקה מפיו: ׳׳קומי ספדי תורה כי חוללה תפארתך.״ על פרטי המאורע מספר לנו ששפורטש: ״ואני הדל באלפי בשמעי האגרת נקראת בפומבי הגורמת שמחה לכל השומעים מהמאמי­נים הייתי בוכה בכיה כפולה ואמרתי בקול רם: ׳קומי ספדי תורה כי חוללה תפארתך. נפל נזרך מיום שהחליפוך בניך בתורה חדשה אשר לא מורשה לקהלת יעקב׳. ועל זה נאספו עלי בב״ה הי״ג (בבית־הבנסת השם ירחיב גבולו) הרבה מהמאמינים והיו מדקדקים בדברי לומר שאני רציתי לומר כי זה המשיח רוצה לעשות תורה חדשה כיש״ו הנוצרי והיה רצונם להרע לי ולולי שקנאתי לכבוד ה׳ ותורתו עמדה לי עם זכות אבותי המצטרפת אשר שמה אותם כלבים אילמים לא יוכלו לנבוח וכתבו שטנה עלי לאמסטרדם והייתי בעיניהם לקוץ מכאיב ומדאיב תקותם למפח נפש וריחי היה מובאש בעיני ההמון אבל לא בעיני בעלי שכל.״

 בעת כתיבת דברים אלה, בשבוע של פרשת פנחס, היה שבתי צבי נתון במעצר במבצר גליפולי וממעמקיו היה הוא ונושאי כליו מריצים אגרות לכל תפוצות ישראל המכילות את הרפורמות אליהן הטיף. תוכנן של האגרות הגיע לאזניו של ששפורטש והוא חש את המשבר אליו עלולה להקלע היהדות אם הרפורמות האלה יתקבלו וכמה חמורה תהיה הפגיעה בעיקרי אמונתה. ששפורטש חש, כפי שהוא מעיד על עצמו, ששבתי צבי עומד בפני נטישת אמונת אלוהי ישראל וקריעת החוט המקשר את העם למורשתו. החלטתו נחושה לקדש מלחמה על האמונה החדשה. יחד עם זאת הוא פועל בזהירות ונמנע מלעורר נגדו את חמת הצבור. שבוע אחד לאחר מכתבו לרבני איזמיר בפרשת מטות תכ״ו (סוף יולי 1666), כתב לשבתאי ר׳ יצחק אבוהב מרבני אמסטרדם: ״והייתי גוער ומרבה עצבותם של אותם שלשון אחר מהרו להוציא דבר כנגדם והייתי אומר להם: גם ברך לא תברכום גם קוב לא תקבום עד אשר יתברר אם הם באמת סמכו על עצמם משיחות ונב

ואה ועל כן לא הייתי מפגל בקדשיהם כאשר לא אפגל בקדושה קטנה של קטן מתלמידי חכמים שבישראל.״

אליהו מויאל-התנועה השבתאית במרוקו-רבי יעקב ששפורטש

עמוד 160