מורשת יהדות מרוקו

דניאל תהה אם הוא יוכל להקדיש את כל כולו לכתיבה ולחיות ממנה. עליית הלאומנות ההצהרתית איימה לעשות שמות ביצירה הספרותית העברית. גם ריבוי הספרים בעולם לא עודד אותו במיוחד. הוא כה התפעל ממה שהוא קרא – מקולומביה ומברזיל, מפינלנד ומלאטביה, מיפן ומקוריאה – עד שהתייאש במקצת. לא היה לו מה לחדש, לא היה לו מה לתרום. אולי מאוחר יותר, כאשר תצמח כתיבתו על קרקע השראתית פורייה יותר. בינתיים הוא נזהר שלא לחלל את קריית ביאליק. גם היא הייתה ארץ הקודש.

האימא רצתה לשמוע על סדר יומו בירושלים. סיפרתי על הלימודים שלנו בהר הצופים, נמנעתי מלהזכיר את הסיורים שלנו ברחבי העיר. נענינו לכל הזמנה, לקריאת הפעמונים לא פחות מאשר לקריאת המואזינים. היהודים לא קראו לתפילה. אחרת היינו נענים בחדווה, ולא חשוב באיזה בית כנסת. דניאל פשוט אהב את אלוהים, נמשך לערבי פיוטים, למסדרים סופיים, למקהלות גרגוריאניות. הוא נטה לצבור את תפילותיו עד שהגיעה עת רצון. מרגע שהחליט שהוא אזרח טנג׳יר, הוא לא נתן שיגדרו את מקומו בעולם. גם לא השלים עם החיים הצרים שהציעה ישראל. לא רצה להיות אסיר בה. העולם היה רחב, והיה לו קשה להכות שורשים במקום כלשהו. להקריב עולם ומלואו בעד מולדת. הוא רצה להיות בביתו בכל מקום או בשום מקום. יהודי נוצרי מוסלמי הינדואיסטי בודהיסטי. אם אלוהים קיים, אז הוא אדיש לשפת הלב שבה פונים אליו. הוא היה בין הראשונים שיצאו לטייל אחרי השירות הצבאי, עוד לפני שכולם הרגישו כי עליהם להשתחרר אחרי עשרים שנה של שטיפת מוח בבית וברחוב, בבית הספר ובתנועת הנוער, ברדיו ובטלוויזיה. מאז הוא לא חדל לבצע גיחות לטנג׳יר. הוא היה צריך להתאוורר ולהרפות במקצת את מכבש הדרשנות וההטפה. ללמוד על ירושלים לא היה חשוב פחות מאשר עוד רבע או חצי ספר במחשבת ישראל. הכתות היהודיות היו רעשניות מדי בשבילו. אנשי חב״ד עליזים מדי, אנשי ברסלב מופרעים מדי. אבל הוא אהב אותם. כפי שאהב את הגנאווה ואת הג׳ילאלה. הוא לא ניסה להבין את עצמו – איש לא היה מבין. אפילו לא אימו ואחיו. סיכמתי:

"ביום הוא למד מחשבת ישראל, בלילה הוא עסק בספרות.״

העדפתי לא לדבר על אהבתו ועל בקשתו האחרונה. משהו בפניה הכואבות של האם ובפניו החשדניות של האח הרתיע אותי. זה לא היה בית רגיל שבו ספה וכורסאות, שידות ושולחן. הקירות היו מכוסים בארונות זכוכית שהציגו שלל חפצים, ואלה שיוו לבית אופי מוזאוני. מעטים היו מקראקס, רובם מטנג׳יר ומסביבתה. אולי גרנדה, בגלל הרימונים, אולי קורדובה, בגלל כתבי היד, אולי סביליה, בגלל גביעי הקידוש. ניכר שהחפצים ליוו את המשפחה כמה מאות שנים, ונראה שהם הגיעו לסוף דרכם. צלחות משובצות אבנים יקרות, חרבות בעלות ידיות מוזהבות, ספרים שעטיפתם ברזל. אולי נמצא בתוכם המפתח האגדי של הבית בגרנדה או בסביליה. הארץ מכחידה גלויות, ולא הוקם מוזאון לשימורן. אפילו בית התפוצות הינו בגדר מצבה לגלות יותר מאשר מוזאון לשימור זיכרונה או אפילו – עכשיו משנפתח אגף חדש – לפיאור העם היהודי. אולי מוזאון כזה יוקם במקום כלשהו בעולם. אחרי שבאירופה ובאמריקה יגמרו להקים את מוזאוני השואה. במונטריאול או בטנג׳יר. אבל באווירה הנוכחית, ספק אם מישהו ירצה לשמר את הגלות במקדש שאיש לא יבקר בו. לא הישראלים ולא היהודים. אודיסיאת הגלות לא סופרה. כי היא לא נחשבת לאודיסיאה אלא לקללה. רק אלוהים יוכל להיות אוצר במוזאון כזה, ואלוהים הרי שונא עבודה זרה. לא נראה לי ששני האחים ידעו דבר כלשהו זה על זה. כל אחד היה מבוצר באצילותו ובשתיקתו.

ביקשתי לדעת אם יש להם תמונות. לאימא היה אלבום. שאלתי אם אוכל לצפות בו. היא הראתה סימני מבוכה. הם החליפו מבטים ביניהם. הייתי זר, מתגנב דרך קריעת האבל.

״אנחנו לא נוהגים,״ אמר האח.

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

עמוד 34

הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-הרקע ההיסטורי-ארץ ישראל ויהודיה

בשנות ה40- של המאה ה19- היו רוב המערבים בחיפה מאלג'יריה וממרוקו, ובשנות ה60- של מאה זו הגיעו לחיפה עולים מטיטואן .Tetuan

בעכו התיישבו מעט מערבים, ולעזה הגיעו בשנות ה60- שני סוחרים מערבים. האוכלוסייה היהודית בעזה גדלה, ובתחילת המאה הגיעה לכ200- נפש, רובם מערבים.

בשכם היו רשומים שישה מערבים ילידי המגרב במפקד של ,1839 וב1866- היו בעיר 12 משפחות יהודיות ממגוון העדות היהודיות, בהן חמישה גברים מערבים.

לשפרעם הגיעו ככל הנראה מערבים מאלג'יריה ב,1832- ובעקבות חיפוש מקורות פרנסה החלו הם ושאר היהודים לנטוש את שפרעם    .

בראשית המאה ה20- עלו עוד משפחות לארץ. בפאס פנו חברי התנועה הציונית 'חיבת ציון' להרצל וביקשו ממנו להצטרף לתנועה הציונית. בשנות ה20- עלו משפחות מצפרו Sefrou, וב1948- החלה העלייה הגדולה ממרוקו ומשאר ארצות המגרב .

מן האמור כאן למדים שעליית היהודים המערבים לארץ ישראל נמשכה כל הדורות. סיבותיה היו אהבת ציון, תמורות בין-לאומיות במגרב, גזרות כלכליות וחברתיות, ציפיות למשיח, וביניהם היו שלעת זקנה רצו לבוא לקבורה בארץ ישראל. במשך דורות היו המערבים פזורים באזורי ההר והחוף של ארץ ישראל ונמנו עם תושביה היהודים הוותיקים עוד לפני התיישבות עולים יהודים שהגיעו בשלהי המאה ה19- ובתחילת המאה ה20- בקבוצות מאורגנות מאירופה לארץ ושהקימו יישובים בתמיכה של פילנטרופים או בתמיכה של התנועה הציונית.

הערות המחבר: . על הקשרים של יהדות המזרח לארץ-ישראל ברצף הדורות ראו אצל אליעזר בשן, 'הקשרים המסורתיים בין יהדות המזרח 80 ליישוב היהודי בארץ-ישראל', פעמים 1 -תשל"ט-, עמ' 22-15; על משפחות מערביות מאלג'יריה כמו עבו ושלּוש ופעילותן בארץ ישראל: יוסף שרביט לעיל, הערה ,17 פרק מבוא, עמ' .305-239 הסקירה של העליות לארץ – מתוך: משה עמאר, כנס בין-לאומי בנושא פאס, אלף שנות יצירה, חוברת סקירה לאלף שנות עלייה ממרוקו לארץ ישראל, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן ,2004 עמ' .16-1 עוד מאמרים על עליית המערבים לארץ ישראל, התיישבותם בה והזיקה של יהודי צפון אפריקה לארץ ישראל אצל שלום בר-אשר, אהרן ממן לעיל, הערה ,7 פרק מבוא; מיכאל אביטבול, 'הפעילות הציונית בצפוו- ןאפריקה עד סוף מלחמת העולם-השנייה', פעמים 2  תשל"ט , עמ' 77-76; אליעזר בשן, ממזרח שמש עד מבואו, לוד תשנ"ו.

פרק ב: המערבים במלחמת העולם הראשונה  1918-1914- בפרק זה נבדוק את מצב היהודים המערבים בעתות מצוקה, בייחוד במלחמת העולם הראשונה. האם הם נאלצו להתמודד עם הגליה בשל נתינויות זרות? ואם גלו, להיכן הגיעו, וכיצד הצליחו להשתלב במקומותיהם החדשים? עוד נבדוק את דרכי התמודדותם של כמה מהמערבים שנשארו בארץ עם היחס החשדני והעוין של השלטון העות'מאני כלפי היישוב היהודי בימי המלחמה.

התמודדות עם הישרדות הגלייה השפלה ומוות

היהודים המערבים בירושלים באמצע מלחמת העולם הראשונה 1916 מנו 1,029 נפש מתוך 13,480 בני העדות היהודיות המזרחיות ועוד 13,125 בני עדות היהודים האשכנזים.

באותם ימים נאלצו היהודים המערבים לגלות בכפייה בשל גזרת ה'התעת'מנות', שדרשה מכל אזרח בעל נתינות זרה באימפריה העות'מאנית לקבל אזרחות עות'מאנית. היהודים בכלל והמערבים בפרט התנגדו ל'התעת'מנות' מכמה סיבות: הצורך בגיוס לצבא העו'תמאני, תשלום כספי עבור כל נפש במשפחה לשלטון כדי לקבל אזרחות עות'מאנית, לפיכך היהודים המערבים מירושלים גלו למצרים, שאליה הגיעו יותר מ-  10,000 גולים יהודים כולל המערבים, שהצטרפו לכ90,000- יהודים שכבר התגוררו במצרים.

נורית גוברין מציינת במחקרה את המקורות ההיסטוריים והספרותיים הדנים בגירוש, ואלה דבריה: 'מעטים ודלים הם בספרותנו לסוגיה, התיאורים ההיסטוריים השיטתיים על פרשת הגירוש הנדון מהארץ  למצרים ועל התארגנות המגורשים בקהיר ובאלכסנדריה.

במחקרנו נוסיף עוד עדויות על תקופת הגירוש, וכך נוכל לחדש ולהרחיב את היריעה בעניין מצב המערבים בירושלים שנשארו בארץ ומגורשי ארץ ישראל ממוצא מערבי שגלו למצרים.

משפחת מקייס הגיעה בשנת 1910 ממרוקו והתיישבה בשכונת ג'וראת אל-עינאב. במלחמת העולם הראשונה גורשה למצרים ושהתה שם ארבע שנים. המשפחה השאירה את ביתם בירושלים על כל תכולתו. בתום המלחמה חזרה לביתם וראתה שכל ביתם נבזז.

אסתר אזולאי סיפרה בזיכרונותיה על הנרטיב ההיסטורי של משפחתה, שהגיעה ב1895- מפאס Fes- וממראכש Marakesh לירושלים העתיקה. לדבריה, במלחמת העולם הראשונה הם נאלצו לנדוד מירושלים לאלכסנדריה Alexandria ואף לשוב למרוקו. יוסף אמוזיג ) 1916-, דודּה של אסתר, עלה לארץ מפאס ב1895- עם אמו חנינא-חנה?1943-, ובמקצועו עסק בענף החייטות. ב30.06.1916- הוא הוצא להורג בתלייה בשער יפו בירושלים בעוון השתמטות מהצבא העות'מאני. בו בזמן הוצאו להורג עוד יהודי  ספרדי – מלל משה, שני נוצרים ומוסלמי מאותה סיבה.

יצוין שיש כמה גרסאות בדבר הוצאתו להורג של אמוזיג, ובהן עוד פרטים על אודות אמוזיג מלבד הסיקור של עיתונאי 'החרות'. בריאיון עם אסתר אזולאי נאמר שיוסף ביקש לפני מותו שהבעלים של אחיותיו שהתגוררו במצרים ישמרו עליהן וקיבל את גזרת המלכות על פי אורח החיים היהודי ההלכתי באמירתו  לפני תלייתו 'דינא דמלכותא דינא'.

היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון

הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-הרקע ההיסטורי-ארץ ישראל ויהודיה